צער בעלי חיים
בית הדין
כב ניסן התשעז | 18.04.17
הרב ישועה רטבי
המקור לצער בעלי חיים
הגמ' במסכת בבא מציעא (דף לב עמוד א ואילך) דנה באיסור צער בעלי חיים, בהקשר של המצווה לסייע בפריקת משא מעל בעלי חיים. בפוסקים הובאו מספר מקורות לאיסור לצער בעל חיים:
- א. רש"י (מסכת שבת דף קכח עמוד ב ד"ה צער) כתב - המקור לאיסור צער בעלי חיים הוא ממצוות פריקת משא מעל בעלי חיים. התורה (שמות פרק כג פסוק ה) מצווה: "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". כלומר יש מצווה לסייע בפריקת משא מעל החמור, בכדי שלא ייגרם צער לבעל חיים מכובד המשא.
- ב. הראב"ד (מובא בשיטה מקובצת מסכת ב"מ דף לב עמוד ב) למד איסור צער בעלי חיים ממצוות לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ[1] (דברים פרק כה פסוק ד).
- ג. ספר חסידים (סימן תרס"ו) הביאו מקור אחר לצער בעלי חיים: "שהרי צער בעלי חיים דאורייתא, כתיב בענין בלעם (במדבר פרק כב פסוק לב): עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ". (מקור זה כבר הובא ע"י הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז).
המשנה במסכת בבא מציעא דף לב עמוד א הוסיפה, שיש חיוב לסייע בפריקה גם מספר פעמים: "פרק וטען, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים - חייב, שנאמר עזב תעזב". וכך גם פסק השולחן ערוך בסימן רעב סעיף ד.
הגמ' בדף לב עמוד א הוסיפה שיש לקיים מצווה זו בחינם: "מצוה מן התורה לפרוק בחנם". וכך גם פסק השולחן ערוך בסימן רעב סעיף ו[2].
בגמ' בדף לב עמוד ב מסיקה: בכדי למנוע צער בעלי חיים - יש להקדים את פריקת המשא מהחמור לפני סיוע בהרמת המשא לחמור. וכך פסק השולחן ערוך בסימן רעב סעיף י: "הפוגע בשנים (שני בעלי חיים), אחד רובץ תחת משאו (וצריך לסייע בפריקת המשא), ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו - מצוה לפרוק בתחלה, משום צער בעלי חיים".
אומנם אם נמצא לפניו חמור של שונאו שעומד לפני טעינה - יש מצווה לכוף את יצרו ולסייע לשונאו להרים את המשא על החמור, למרות שיש חמור אחר שזקוק לסיוע בפריקת המשא.
אדם לא יכול לרכוש חיות אם הוא לא בטוח שיש לו יכולת כלכלית לדאוג להאכלתן. וכך מובא בירושלמי (מסכת כתובות פרק ד הלכה ח): "דרש ר' אלעזר הקפר, אין אדם רשאי ליקח בהמה חיה ועוף, אלא אם כן התקין להן מזונות".
אדם שרוכש בעל חיים, מוטלת עליו האחריות לדאוג לבריאותו. שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים סעיף ד) הוסיף, שיש לטרוח גם בבעל חיים שנמצא ברחוב והוא הפקר שלא ייגרם לו צער: "אבל לטרוח בגופו - חייב להציל כל בעלי חיים מצער, אפילו של הפקר, ואפילו של עובד כוכבים, אלא שרשאי לתבוע שכר מן הנכרי אחר כך. ואין צריך לומר שאסור מן התורה לצער כל בעלי חיים בידים".
גדר האיסור מהתורה או מדרבנן
הגמ' במסכת בבא מציעא דף לב עמוד ב דנה, האם צער בעל חיים הוא מהתורה או מדרבנן. לדעת רבי שמעון הוא מהתורה, אבל לדעת רבי יוסי הגלילי איסור צער בעלי חיים אינו מהתורה.
נראה שיסוד מחלוקתם נובע מהשאלה האם מצוות פריקת משא מבעל חיים היא מצווה שנועדה לסייע לבעל חיים שלא יצטער, או לסייע לאדם לפרוק את המשא. לדעת רבי שמעון (וכך פסקו רוב הפוסקים), המצווה נועדה לסייע לבעל חיים שלא יצטער, ומכאן שיש מצווה מהתורה לא לצער בעלי חיים, אך לדעת רבי יוסי הגלילי, המצווה נועדה לסייע לאדם, ולכן האיסור לצער בעלי חיים הוא מדרבנן.
הגמ' במסכת שבת דף קכח עמוד ב פסקה בצורה פשוטה: "צער בעלי חיים - דאורייתא", ולכן "אתי צער בעלי חיים דאורייתא - ומבטל מוקצה מדרבנן. (פסקי רי"ד מסכת שבת דף קכח עמוד ב). וכך גם הסיק רבא במסכת בבא מציעא דף לב עמוד ב: "בעלי חיים דאורייתא".
הגאונים (מובא בנימוקי יוסף מסכת ב"מ דף יז: ד"ה משום), הרי"ף (מסכת שבת דף נא עמוד א), מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן מט), הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א), הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן כט) והמרדכי (מסכת בבא מציעא סימן רסג) פסקו - שאיסור צער בעלי חיים הוא מהתורה.
וכך כתב המאירי (מסכת בבא מציעא דף לב עמוד ב): "ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו (בפרק מפנין) שהוא דאוריתא". וכך פסק הרמ"א (חו"מ סימן רעב סעיף ט): "משום צער בעלי חיים דהוי דאורייתא". אומנם המרדכי במסכת עבודה זרה (סימן תשצ"ט) פסק, שצער בעלי חיים הוא מדרבנן. והר"ן (מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א) פסק, שרק צער גדול אסור מהתורה ולא צער קטן.
וכך גם כתב המשנה ברורה (סימן שה ס"ק סט): "דאתי צער בעלי חיים דהוא דאורייתא (ממה דהזהירה התורה מצות פריקת המשא מעל הבהמה) - ודחי איסור ביטול כלי מהיכנו שהוא רק מדרבנן, שגזרו שלא לבטל בשבת כלי ממה שהיא מוכנת".
שיטת הרמב"ם והשולחן ערוך - מדברי הרמב"ם (הלכות שבת פרק כה הלכה כו) והשולחן ערוך באורח חיים (סימן שה סעיף יט), ניתן להסיק שסבורים שצער בעלי חיים מהתורה, אך מדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ט), והשולחן ערוך בחושן משפט (סימן רעב סעיף ט) משמע לכאורה שסבורים שצער בעלי חיים הוא מדרבנן.
הכסף משנה (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יג הלכה ט) ביאר את שיטת הרמב"ם כפי דעת רוב הפוסקים, שצער בעלי חיים הוא מהתורה, ומכאן גם ניתן לומר שכך היא דעת השולחן ערוך: "ואף על גב דר"י הגלילי פליג ואמר צער בעלי חיים - לאו דאורייתא - יחידאה הוא, וכן פסקו הרי"ף והגאונים: צער בעלי חיים דאורייתא. והשתא מ"ש רבינו גבי בהמת העכו"ם אם היה העכו"ם מחמר אחר בהמתו אינו זקוק לה - היינו דוקא לטעון, אבל לפרוק - חייב משום צער בעלי חיים דאורייתא וכדאוקימנא".
הכסף משנה הוסיף, שכך יש להבין את דעת הרמב"ם: "ואין לומר דרבינו סבר דצער בעלי חיים דרבנן וכר"י הגלילי מכמה טעמי, חדא דלא הוה ליה למיפסק כיחידאה, ועוד דהא תנן דלר"י הגלילי אם היה עליו יותר ממשאו אינו זקוק לו, ורבינו סתם ולא חילק בכך, ועוד דתניא דלר"י הגלילי רובץ ולא רבצן רובץ ולא עומד תחת משאו ולא מפורק, ורבינו לא חילק בכך, הילכך ע"כ לומר שהוא פוסק כרבנן דצער בעלי חיים דאורייתא".
כך גם הבין הסמ"ע (סימן רעב ס"ק יב), שדעת הרמב"ם והשולחן ערוך היא, שצער בעלי חיים מדאורייתא: "לפרוק (משא) מהבהמה - גם הרמב"ם ס"ל דחייב עליה מדאורייתא משום צער בעלי חיים". וכך גם הבין באר הגולה (בס"ק צ) על סמך דברי הכסף משנה.
אומנם הגר"א (חושן משפט סימן רעב ס"ק יא) ציין, שמדברי הרמב"ם הנ"ל משמע שלדעתו צער בעלי חיים אינו מהתורה", וא"א כאן ליישב בדרך אחר, אם לא בדוחק גדול ובדרך רחוקה". הגר"א הוסיף, שיש סתירה בדברי הרמב"ם, "אבל בפי"ח ופכ"א דשבת פירש, דצער בעלי חיים דאורייתא". אך כאמור לעיל, הכסף משנה הסביר את דברי הרמב"ם כדעת רוב השיטות שצער בעלי חיים דאורייתא. וכך גם משמע מדברי הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק יז), כפי שיובא לקמן.
הפרי מגדים (אורח חיים משבצות זהב סימן תסח ס"ק ב) סבור, שגם אם נאמר שצער בעלי חיים הוא מהתורה, אין איסור לאו, אלא מצוות עשה. אומנם נראה לומר, שזה רק לפי דברי רש"י (שם) שלמד צער בעלי חיים ממצוות פריקת משא, אבל לפי דעת הראב"ד שלומד זאת מאיסור לא תחסום שור בדישו, מדובר על לאו.
לא להתאכזר לבעלי חיים
הרמב"ם (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק יז) כתב: "אמנם אמרם צער בעלי חיים דאורייתא, מאמרו על מה הכית את אתונך וגו', הוא על דרך ההשלמה לנו, שלא נלמד מדת האכזריות ולא נכאיב לבטלה ללא תועלת, אבל נכון אל החמלה והרחמנות, ואפילו באי זה בעלי חיים שיזדמן".
הרמב"ם (שם פרק מח) הוסיף: "כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים". הרמב"ם התייחס למצוות שילוח הקן, שאין לצער את האם בלקיחת הבנים[3]. אומנם הרמב"ן (דברים פרק כב פסוק ו) הבין שהטעם למצווה זו הוא, בגלל שהתורה רוצה שאנחנו נהיה עם מידות טובות, ולקיחת הבן על הבנים גורמת לשחיתות במידות[4].
הסברו של הרמב"ם מבוסס על דברי מדרש רבה (דברים פרשת כי תצא פרשה ו סימן א): "כשם שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם - כך רחמיו על הבהמה מנין? שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה וגו'. ולא עוד אלא שאמר הקדוש ברוך הוא (ויקרא כ"ב) אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכשם שנתן הקדוש ברוך הוא רחמים על הבהמה - כך נתמלא רחמים על העופות -מנין? שנאמר כי יקרא קן צפור לפניך".
הרמ"א (אבן העזר סימן ה סעיף יד) כתב: "העולם נמנעים (למרוט נוצות מאווזים) דהוי אכזריות".
הגר"א בס"ק מא כתב: המקור לכך הוא מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף פה עמוד א: "דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, (לקחו עגל לשחיטה), אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. (העגל ברח לרבי ובכה מתחת לבגדיו), אמר ליה (רבי לעגל): זיל, (לך לשחיטה), לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם - ליתו עליה יסורין. (בגלל שרבי לא ריחם על העגל - באו עליו יסורים). ועל ידי מעשה הלכו (היסורים מרבי)- יומא חד הוה קא כנשא אמתיה דרבי ביתא, (העוזרת של רבי טאטאה את הבית), הוה שדיא בני כרכושתא וקא כנשא להו, (העוזרת מצאה בני חולדה ורצתה לזורקם), אמר לה: שבקינהו, (תניחי להם ואל תזרקי אותם), כתיב ורחמיו על כל מעשיו. אמרו: הואיל ומרחם - נרחם עליה".
בספר חסידים (סימן מד) מובא: "אם עשה צער לבהמה בחנם, כמו שמשים עליה משאוי יותר מכדי הראוי, ומכה אותה והיא אינה יכולה ללכת - בא לדין על שציער בעלי חיים. וכן המושכים אזני החתולים להשמיע צעקתם - הם חוטאים. גם דרשו חכמים ביום [ההוא נאום ה'] אכה כל סוס בתמהון ורוכבו בשגעון (זכרי' י"ב ד') - עתיד הקדוש ברוך הוא להפרע עלבון סוסים מרוכביהם על שהכו אותם במגפיים".
בעל התניא (שולחן ערוך הרב, חושן משפט, הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים, סעיף ח) פסק להלכה, שיש לסייע בדחיפת הסוס: "וסוס המושך בעגלה, והגיע למקום מקולקל, או להר גבוה, ואינו יכול למשוך לבדו בלי שיעזרו לו - אפשר שזהו דומה לפריקה, ומצוה לעזור אף לנכרי משום צער בעלי חיים, שהנכרי יכה את הסוס מכה רבה להכריחו למשוך יותר מכחו, וכשם שמצוה להציל בעלי חיים מצער שכבר נעשה להם, אף אם נעשה על ידי אדם, כגון פריקה - כך מצוה להצילם מצער שהאדם עושה להם עכשיו כדין או שלא כדין".
בספר אורחות צדיקים (שער האכזריות) מובא: "גם מן הבהמה ירחיק אכזריות, כדכתיב (משלי יב י): "יודע צדיק נפש בהמתו", שלא להטריחה יותר מדאי ושלא ירעיב אותה".
לרחם על בעלי חיים
יעקב אבינו אמר ללבן (בראשית פרק ל פסוק כט): "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי". הנצי"ב (העמק דבר שם) ביאר: "ואת אשר היה מקנך אתי - בשמירה יתירה יותר עוד מעבד נאמן לאדונו היה אוהב ומרחם את הצאן.. שהיו הגדולים משגיחים על הצאן בחמלה רבה, וכך אמר יעקב: שלבד אשר עבדתיך, עוד היה מקנך אתי בשמירת הצאן עצמם, מצד חסד ורחמים על בעלי חיים, וזה גרם כי גדלו יותר בטוב, ובזה הראה יעקב מדת החסד ורחמים למעלה מדרך אנושי, להיות משליך נפשו מנגד כ"כ בשביל טובת אדם ואמונה ובשביל צער בעלי חיים, ובזו המדה היה מתייחס יעקב".
בספר תומר דבורה (פרק ג) מובא: "עוד צריך להיות רחמיו פרושים על כל הנבראים, לא יבזם, ולא יאבדם[5], שהרי החכמה העליונה היא פרושה על כל הנבראים דומם, וצומח, וחי, ומדבר, ומטעם זה הוזהרנו מבזוי אוכלים, וע"ד זה ראוי שכמו שהחכמה העליונה אינה מבזה שום נמצא, והכל נעשה משם כדכתיב כלם בחכמה עשית, כן יהיו רחמי האדם על כל מעשיו יתברך... ועל דרך זה לא יבזה שום נמצא מן הנמצאים שכולם בחכמה, ולא יעקור הצומח אלא לצורך, ולא ימית הבעל חי אלא לצורך, ויברור להם מיתה יפה בסכין בדוקה לרחם כל מה שאפשר, זה הכלל החמלה על כל הנמצאים שלא לחבלם תלויה בחכמה זולתי להעלותם ממעלה אל מעלה, מצומח לחי, מחי למדבר,] שאז מותר לעקור הצמח, ולהמית החי לחוב על מנת לזכות".
וכך מובא במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ו): "הקדוש ברוך הוא כשם שרחמיו על האדם - כך רחמיו על הבהמה, שנאמר (תהלים פרק קמה פסוק ט) וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו".
להאכיל את החיות לפני שאוכל בעצמו
בגמ' במסכת ברכות דף מ עמוד א מובא: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר (דברים פרק יא פסוק טו): וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, והדר (רק לאחר נתינת אוכל לבהמה) - וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ".
השולחן ערוך (אורח חיים סימן קסז סעיף ו) פסק: לצורך האכלת חיות שברשותו - מותר לדבר לפני ברכת המוציא, כי הרי אסור לו לאכול פני שמאכיל את החיות שברשותו, לפיכך דיבור זה לא נחשב להפסק.
תלמידו של תרומת הדשן כתב בספר לקט יושר (אורח חיים עמוד קמ ענין ג): "וזכורני שאמר (תרומת הדשן) שצריך ליתן לבהמתו לאכול ביוהכ"פ כל צורכה, דצריך לרחם על בהמתו כדי שמרחמין עליו".
הרמב"ם (הלכות עבדים פרק ט הלכה ח) כתב: "זרעו של אברהם אבינו והם ישראל, שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה, וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים - רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא, שצונו להדמות בהם הוא אומר: ורחמיו על כל מעשיו, וכל המרחם - מרחמין עליו, שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך והרבך[6]".
לא לגדל חיות ללא ידע מתאים
בצוואת ר' יהודה החסיד (נג) מובא: "לא יושיב אדם תרנגולת על בצים לגדל אפרוחים". (מובא גם בבן איש חי, שנה שניה, פרשת פינחס סעיף יז). הפלא יועץ הסביר, שרוב האפרוחים מתים בגלל חוסר ידע בגידול האפרוחים, ובכך נגרם צער בעלי חיים.
כך כתב הפלא יועץ (ערך: בעלי חיים): "ישמע חכם ויוסף לקח, לקיים צוואת ר"י החסיד, שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמוד על המשמר שלא יהיה להם צער, ועל הרוב אין מצליחים, שרובן מתים מחמת נפילה, או יהיו מאכל לחתולים ועכברים וכדומה, וזהו צער בנפש, לכן ההעדר טוב".
ניסויים רפואיים
הרמב"ן (מסכת עבודה זרה דף יג עמוד ב) כתב: "אין צער בעלי חיים אסור לתקנתם של בני אדם". כלומר בכדי להועיל ולתקן לבני אדם - נדחה צער בעלי חיים.
בספר איסור והיתר הארוך (שער נט סימן לו) מובא: "וכתב התוס' בעבודה זרה, אף על פי שצער בע"ח דאורייתא - אם יועיל לאיזו דבר - מותר". וכך פסק הרמ"א (אבן העזר סימן ה סעיף יד): "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים - לית ביה משום איסור צער בעלי חיים".
בשו"ת שבות יעקב (חלק ג סימן עא) מובא: "נשאלתי מרופא מומחה ה"ה ר' דוד וויזל נר"ו, אי מותר לעשות רפואה, דהיינו להמית בהמה טמאה כגון כלב או חתול מפני ספק פקוח נפש". השבות יעקב פסק: "הלכה למעשה, דכל שיש בו שום צורך, או לרפואת הגוף, או שום הנאת ממון - דאין בו שום חשש איסור בל תשחית או צער בעלי חיים".
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן סח) מובא: "ועל כן פשוט וברור, דגם כשעושים זאת לשם מטרת מחקר ושימוש באיבחון בני אדם, וכל הכוונה היא רק לשם כך כדי להועיל עי"כ לבני אדם, כבנידוננו, שהוא ג"כ בכלל צריך לרפואה או לשאר דברים - וליכא בכה"ג משום איסור צער בעלי חיים". הציץ אליעזר המליץ להרדים את הבהמה לפני עריכת הניסוי.
צידה לצורך פרנסה
האור זרוע (חלק ב - הלכות שבת סימן פג) אסר לצוד לצורך בילוי: "מיהו אומר אני המחבר, שכל מי שצד חיות בכלבים, כעין שהעכו"ם עושין - שלא יראה בשמחת לויתן, דאמרינן פ"ק דע"ז (דף יח עמוד ב): ובדרך חטאים לא עמד - (זה שלא עמד) בקנגיון שלהם, ופירש"י: קנגיון - צידת חיות ע"י כלבים, שכל מעשיהם לשם שמחה ושחוק".
גם הרמ"א (אורח חיים סימן שטז סעיף ב) אסר לצוד ללא תועלת: "וי"א אף בחול אסור לצוד בכלבים, משום מושב לצים".
הנודע ביהודה (מהדורא תניינא - יורה דעה סימן י) כתב (מובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן כח ס"ק י): מעיקר הדין מותר לצוד חיות כאשר יש צורך פרנסה לאדם, אך מבחינה מוסרית אין לבחור במקצוע זה: "ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה? ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים - מועדים להזיק, והרי אמרו שהזאב והארי כו' כל הקודם להרגן זכה - גם זה טעות הוא מתרי טעמי, חדא שאין הלכה כר"א בזאב וארי ודוב ונמר וברדלס, ואפילו בנחש נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ה מהלכות סנהדרין הלכה ב'. ועוד אפילו לר"א הרי אנן קיי"ל כריש לקיש דדוקא כשכבר הרגו".
"...לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן, כשאין רגילין לבוא לישוב - אין כאן מצוה, ואין כאן רק לרדוף אחר תאות לבו ועצת הנדמה כטביא. ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו - בזה לא שייך אכזריות, והרי שוחטין בהמות וחיות ועופות וממיתים דגים לצורך האדם, ומה לי טהורים שיאכל מבשרם, ומה לי טמאים שיאכל ויפרנס עצמו מדמי עורותיהן, וכל בעלי חיים ניתנו לאדם לכל צרכיו, אבל מי שאין זה לצורך פרנסתו ואין עיקר כוונתו כלל בשביל פרנסתו הוא אכזריות".
הנודע ביהודה הוסיף שיש איסור לצוד כאשר לא מדובר בפרנסה אלא בבילוי: "ועד כאן דברתי מצד יושר ההנהגה שראוי לאדם להרחיק מזה, ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא, שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות, ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות, ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו, לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות, ומכניס עצמו בסכנה - הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד... ומעתה אני אומר שיש בדבר זה איסור וגם סכנה, ועוד בו שלישיה שעכ"פ מזכירין עונותיו".
"...והנה במי שמוכרח לזה מחמת פרנסתו - הורו לו חכמינו ז"ל תפלה שיתפלל על עצמו, אבל מי שעושה כן בשאט נפש - איך תקובל תפלתו, ולכן יש בדבר זה מדה מגונה, דהיינו אכזריות, וגם איסורא וסכנתא, וגם הזכרת עונותיו. ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו, ולא יאבד זמנו בדברים כאלה. ולולא אהבתי להגביר המפורסם במדות טובות לא הייתי מזדקק להשיב על שאלה כזו. אבל להיותי יודע שהגביר וכל ביתו שפיר שמעייהו, ולכן צריך אני לשמור בכל כחי את כל בני ביתו שלא יתנו מקום לשונאי הגביר שנאה מחמת קנאה שימצאו מקום להתלונן. והיה זה שלום".
פיטום אווזים נעשה לצורך קבלת כבד גדול. דחיפת האוכל בוושט גורמת לצער בעלי חיים, וכן לנקב בוושט, ובכך האווז נטרף. (מלעיטים את האווז עם יותר מעשרים ק"ג תירס במשך זמן של קצת יותר מחודש), בהמשך נראה שהב"ח קרא לבטל את הנוהג לפטם אווזים. היום הרבנות לא נותנת הכשר מהודר לכבד אווז.
כך כתב מרן הראשון לציון בשו"ת יביע אומר (חלק ט - יורה דעה סימן ג): "ובארצנו הקדושה מעולם לא היה מנהג הלעטת האווזות כלל, רק חדשים מקרוב באו והנהיגו מעצמם כן, ואין רוח חכמים נוחה מהם. וכ"כ הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד סי' כו), שבארץ ישראל לא נהגו לפטם עופות כלל... והנה גם באשכנז שנהגו להקל בהם, היראים והחרדים לדברי ה' היו נזהרים שלא לאכול מהם... לכן מעלת כת"ר כגבור יצא למנוע את המסעדות הכשרות בפריז לקבל מוצרי בשר מן האווזות אשר הלעיטו אותם בארץ, ושלא לעודד את אלה המתנהגים באכזריות כלפי בעלי חיים, למען בצוע בצע. וקי"ל (שבת קכח ב) שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. שהתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ושכרו כפול מן השמים".
השיטות שמקילות בפיטום - הדרכי משה בסימן לג ס"ק ד כתב: בעיר בא הרמ"א גר, היו מפטמים אווזים, בכדי שיהיו שמנים. ותיקנו לבדוק את הוושט של האווזים, "ותקנה טובה היא כי הטרפות שכיח". אומנם נהגו להכשיר כשיטת ראב"ן, גם אם הקוץ תחוב בוושט, בתנאי ששתי השכבות לא ניקבו, ובתנאי שאין טיפת דם בשכבה החיצונית.
הדרכי משה כתב על כך: "וצריך להתיישב ולדקדק בדבר הרבה, כי הוא איסור דאורייתא". הרמ"א הוסיף: "ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל, ולסמוך ארובא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא".
הט"ז בס"ק יח כתב: "ולפי שכל המקומות נוהגין בהלעטה, נלע"ד ללמוד זכות עליהם". הנקב שיש בשכבה הפנימית באה בגלל חולי, ובמציאות זו כתבו התוס' שיש אומדנה שהשכבה החיצונית לא ניקבה, שכן אין בה חולי, ולכן מתירים את האווזים.
הט"ז הוסיף: גם אם רואים חולי במקצת מהשכבה החיצונית, בכ"ז אין לפסול את הבהמה, ואפ' אם רוב השכבה החיצונית לקתה - לא מטריפים את הבהמה, כפי הדין המובא בסימן מט בקורקבן. רק אם כל השכבה החיצונית תלקה - הבהמה טריפה.
הט"ז סיים: "א"כ שפיר יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל, וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא. ומ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו האווזות בנחת, ובדברים קטנים, שלא יבואו לשום ספק".
השיטות שמחימירות בפיטום - הב"ח בס"ק כג כתב: לא ניתן להסתמך על הרוב, שכן בהלעטה מצוי שהוושט תיפגם. הב"ח הוסיף: גם ראב"ן לא התיר אלא רק אם הקוץ ננעץ בוושט דרך אכילה, אך כאן בהלעטה דוחפים בכוח את האוכל, ויש חשש ממשי שהוושט ניקב. הב"ח ציין, שגם בעיר של הב"ח, כבר התבטל מנהג זה.
הב"ח קרא לבטל את פיטום האווזים: "והמורה כד יישר חיליה לבטל הלעטה זו מקרב בני ישראל, ולהחרים על זה, שלא ילעיטו האווזות, ולא יבואו להקל באיסור דאורייתא - תבא עליו ברכה, כי רבים מקילין לעצמן, ולא יבואו להראות הריעותא לפני המורה, ונכשלים באיסור תורה, וחללים רבים יפילו הבורה".
הדרכי תשובה (בסימן לג ס"ק קלא) כתב בשם שו"ת שבות יעקב (חלק א' סי' נ"ו): אל תאבו ואל תשמעו לו (למי שמיקל בפיטום אווזים), שמטעם חלש כזה אין ראוי לדחות דברי הב"ח והש"ך... מוזהרים ועומדים בביתי שלא להלעיט כלל".
"...ודע דאף במדינת אשכנז והגר שנהגו ברוב המקומות להקל ולאכול אווזות המפוטמות, מ"מ אף במדינות הנ"ל בהרבה גלילות היראים והחרדים ע"ד ה' - נזהרים ומחזיקים על עצמם לאיסור לבלתי אכול מהם".
"...ועי' בשו"ת רבינו דברי חיים (ח"ב חיו"ד סי' ל"ט) שנשאל מק"ק אוהעל מחסידים ואנשי מעשה שנהגו איסור באווזות המפוטמות ביד אפי' ע"י בדיקת הוושטין עוד מימי הגאון מ' משה טייטילבוים ז"ל (בעל הישמח משה), ועתה קם רב א' ורוצה להניא את לבבם שיאכלו כולם מאווזות המפוטמות והשיב דחלילה להחסידים ואנשי מעשה הנ"ל לשמוע לו ולאכול מהאווזות... דבמדינת רוסיא קבלו על נפשם ועל זרעם שלא להלעיט, ואין קונים מהחשוד על זה".
"תוכחת מוסר לאותן האנשים ומכנה אותם בשם חטאים בנפשותם במה שהקילו לעצמם לאכול אווזות הלעוטות, שחוץ ממה שכבר צווחו ע"ז קמאי דקמאי, אני רואה דבר חדש שיש בזה טריפות דאורייתא כי נימוקה הכבד והוא טריפות גמורה. ע"כ כל שומר נפשו ירחק מזה עיין שם. וכן ידוע שבהיות אא"ז הנ"ל משכן כבודו אבדפ"ק מונקאטש שצווח ככרוכיא על אותן המקילין שבמדינה זו שאוכלין מאווזות הנלעטות, ושפך חימה עליהם למאד והחמיר לאסור אותם. וכל הירא את דבר ה' בגלילותינו - שמע לקולו וחדל מלאכול".
דעת חלק מפוסקי זמנינו
הציץ אליעזר (חלק יא סימן מט) כתב בחריפות כנגד הספר בית ישראל (ח"ח סי' צח) שהתיר פיטום אווזים בשם רב אחד מאונגארין. "איך מעיז לפרסם מה שאמר לו רב אחד מאונגארין, שהתמחה בהלכות הללו, כי אין כל טעם לאסור אכילת אווזות פטומות. בזמן שכל מי שיש לו גישה לספרי השו"ת וההוראה יודע, שאמות הסיפים של ספרות קדושה זאת נעו מקולות המיימינים והמשמאילים בשאלה חמורה זאת, וצדיקים קדושי עליון ארזי לבנון אדירי התורה מדורות קודמים נעו זעו ורעדו מדי דברם מזה. ובהרבה קהלות גדולות הוציאו חרמות שלא להלעיט".
"...אבל דבר חדש אני רואה: טריפות דאורייתא, דבר שלא שיערו כת הקודמים, דהנה דבר זה ברור שאווזא הלעוטה אם לא ימהרו לשוחטה במשך ימי לעיטתה, דהיינו ג' שבועות או יותר - תמות כרגע ומאין יהיה זה... והוחמרה מצד הבעיה כשהתחילו לפטם באמצעות מכונה... ואיך איפוא יוכל להעיז רב אחד בזמנינו ולבוא ולמחות הכל במחי יד, ולהכריז על עצמו כי הנהו הרואה והיודע, שאין כל טעם לאסור אכילת אווזות פטומות? ובטרוניא אני בא גם על כבו' איך שמדפיס דבר כזה ברבים, ועוד בלי הערת שולים כל שהוא".
הציץ אליעזר (חלק יב סימן נב) עוד כתב: "והס מלהזכיר לפתוח איזה פתח שהוא לבוא להתיר בכאן בארצנו הקדושה, ובעיר קדשנו ותפארתנו, הלעטת אווזות ע"י בדיקת הוושט, הן בגלל עצם האיסור החמור שבזה, שכפי שנתבאר נתקבל בכאן כדיעות גדולי הפוסקים האוסרים זאת, הן בגלל שאין לדמות הלעטה דזמנינו להלעטה דאז, וניתן לומר שבצורה הנהוגה עתה היו גם המתירים אוסרים".
האגרות משה (אבן העזר חלק ד סימן צב) הדגיש, את צער בעלי חיים שיש בפיטום אווזים: "אסור לצער את הבהמה להאכילה דברים שאין לה הנאה מהן שהיא מצטערת באכילה, וגם הם נחלות מזה וסובלין יסורין מהחולי, שבשביל הנאה זו דיכול לרמות האינשי אסור לעשות כן מאיסור צער בע"ח מדאורייתא שלא הותר זה להאינשי לצער בע"ח".
בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קנג) מובא: "אעפ"י שמכל הנ"ל לא יצאנו מחששות גדולי הדורות וצדיקים שהרחיקו את אווזין הנלעטים לגמרי, וכן אמר לי פעם גאון ישראל החזון איש זצל"ה שראוי שלא להנהיג כן בא"י, מכל מקום אני משיב לפי שאלת כ"ת אשר התחילו מכבר כן להלעיט, ומאן דסומך על זה יש לו דעות גאונים הנ"ל בדרך פשרה בין החומרא לגמרי למקילים לגמרי".
[1] השולחן ערוך (חושן משפט סימן שלח סעיף ב) פסק: "כל המונע הבהמה מלאכול בשעת מלאכה - לוקה, שנאמר: לא תחסום שור בדישו (דברים כה, ד) אחד שור ואחד כל מיני בהמה וחיה בין טמאים בין טהורים ואחד חרישה ואחד כל שאר מלאכות של גדולי קרקע ולא נאמר שור בדישו (דברים כה, ד) אלא בהווה".
[2] הרש"ר הירש (שמות פרק כג פסוק ד) העיר: "רואה ההלכה לא רק מצוה כלפי האדם המנוע מעשיית מלאכתו, אלא גם כלפי הבהמה הסובלת: צער בעלי חיים דאורייתא. לאדם הוא חייב לעזור רק "עמו": כשזה עצמו טורח בכל כוחו. אולם כדי למנוע צער מן הבהמה הוא חייב להגיש עזרה - אפילו בעל הבהמה יושב בטל, בניגוד לחוק, ומשאיר לו לבדו את כל העבודה; אלא שבמקרה זה הוא זכאי ליטול שכר".
[3] כך כתב הרמב"ם: "וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להשמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר פעל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם, והיה זה הדין מיוחד בשור ושה, מפני שהם מותר לנו אכילתם מן הבייתות הנהוג לאכלם, והם אשר תכיר מהם האם את הולד, וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים".
[4] כך כתב הרמב"ן (דברים פרק כב פסוק ו): "טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר. כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו (קידושין פב א) טוב שבטבחים שותפו של עמלק. והנה המצות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצות שבתורה עשה ולא תעשה גזירות, כמו שאמרו (מכילתא בחדש ו) במשל המלך שנכנס למדינה אמרו לו עבדיו גזור עליהם גזירות, אמר להם כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות, כך אמר הקדוש ברוך הוא קבלתם מלכותי אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב), קבלו גזירותי לא יהיה לך".
גם הרשב"א (חלק ד סימן רנג) חלק על הסבר הרמב"ם: "שאלת, שהרמב"ם ז"ל נתן טעם לאיסור אותו ואת בנו, ולפי שהבהמות בטבען דואגות על בניהם, כשרואות ששוחטין את בניהם. וטעם זה אינו מספיק למה ששוחטין זה שלא בפני זה"?
"תשובה: אל תתן לבך לטעמי המצות שכתב הרב ז"ל, כי יש ויש קושיות גדולות כמעט בכולן. וגם בזו קושיא, דא"כ נצטרך לומר שהבהמות כבני אדם מכירין את בניהם, ואפי' לאחר גדלות שאינן כרוכין אחריה,ם ושאין האב דואג אלא האם. ובשלוח הקן אין ההקפדה בשחיטה, ויש הקפדה בלקיחה, ושיניח האם הדואגת ויקח הבנים. ושהבהמה דואגת והחיה אינה דואגת. וחוץ מכבוד הרב ז"ל, אין משגיחין בטעמים האלו. וברוך היודע טעם גזירותיו".
[5] הבן איש חי (שו"ת תורה לשמה סימן שצז) כתב שלפי האר"י, אין להרוג גם חרקים: "דבר זה מפורש בכתבי רבינו האר"י ז"ל הנמצאים אתנו, וכמ"ש החכם לכם... ואשר שאלתם אם יש לזה שורש בתלמוד? אומר אני: יש ויש. דהכי איתא בגמרא דשבת דף י"ב ע"א, א"ר הונא הלכה מולל והולך וזורק וזהו כבודו אפילו בחול. רבה מקטע לה, רב ששת מקטע לה, רבא שדי להו לקנא דמיא פי' ספל של מים. א"ל רב נחמן לבנתיה, קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותי ע"ש. נמצא יש כמה אמוראים שהיו הורגים אותם בידים ולא היו חוששים, אך רבא היה חושש ולא היה הורגם בידים, אלא היה משליכן בספל של מים, ובודאי שסברת רבא בזה היתה כסברת רבינו האר"י זצ"ל ולכן לא היה הורגן ועל כן טוב לעשות כרבא דקי"ל כוותיה וכסברת רבינו האר"י זצ"ל".
בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן מז) מובא: "הנה בדבר הריגת דברים המאוסים וממאסים את האוכלין, וזבובין ויתושין ופרעושין שמצערין את האדם - ליכא שום איסור מלהורגם, וכן העכברים המפסידים האוכלין, וכ"ש כשנמצאים תינוקות, ואף גדולים שיש מתבהלין מפניהם - ליכא שום איסור מלהורגם כי כל דבר שהוא לצורך האדם - ליכא איסור צער בעלי חיים".
"...אבל מ"מ אם אפשר טוב שלא יהרגם בידיו ממש אלא ע"י הנחת דבר ההורגם, מאחר דחזינן דכשעושה אדם מעשה אכזריות דרציחה אפילו לאלו שמחוייבין להורגם ע"י חיוב פס"ד דסנהדרין כעיר הנדחת - הוצרך הקרא ליתן הבטחה מהשי"ת שיתן להם רחמים וגם עוד יוסיף אצלם מדת הרחמים כדפי' כן באור החיים (דברים י"ג, י"ח) שהוא משום דבדרך הטבע היה נעשה בהו מדת אכזריות עיין שם, וזה שייך שיעשה גם כשהוא עושה במדת אכזריות לבע"ח... אבל לזבובים ועכברין שיש להורגן ע"י הנחת איזה דברים טוב לא להרוג בעצמו, ואף שלא מצאתי זה בפירוש באיזה מקום - טוב להתנהג כן במקום שאפשר". (כאמור, הבן איש חי הביא מקור לכך מכתבי האר"י).
הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ב סימן תשכו) כתב: "לא מצאתי בזה איסור (איסור צער בעלי חיים לזבובים), והואיל וחיותן זוטר טובא - נראה שאין בזה איסור כלל, והיכא דמפריעים או מצערים אותו - פשיטא דמותר להרוג זבוב או פרעוש. ואף שמסופר על הקדוש האריז"ל שלא רצה להרוג אפילו זבובים, אין זה מטעם איסור בעלי חיים, אלא מרוב קדושתו נמנע לפי שאין בעל חי בלי תועלת, ולא רצה להרוג בעל חי ולבטל התועלת עבורו נברא, אבל ברור שאין בזה נדנוד איסור אלא לחסידים וקדושי עליון כמותו".
[6] כמבואר בגמ' במסכת שבת דף קנא עמוד ב:"תניא רבן גמליאל ברבי אומר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (דברים פרק יג פסוק יח) - כל המרחם על הבריות - מרחמין עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים".