בית הדין

יב טבת התשפא | 27.12.20

הרב יעקב סבתו

שאלה:

על מי מוטל לזכור את החוב על הפועל או בעל הבית?

אם עשיתי עבודה בתשלום לחבר שלי ושנינו לא יודעים אם כבר שולם החוב או לא (או לא יודעים את סכום החוב) והוא רוצה לשלם אם הוא חייב ואני לא רוצה ליטול סתם אם הוא שילם, על מי היה מוטל לזכור האם שולם החוב או סכום החוב עליי או על חברי? והאם אני יכול לקחת תשלום מהחבר במקרה כזה?

תשובה:

המעסיק לא חייב לשלם. אבל אם רוצה לצאת ידי שמים -  עליו לשלם.

נימוקים:

ספק פרעון של עבודה-

 לגבי חוב של מלוה או גזלה או פקדון נאמר במשנה ובגמרא קמא קיח. שאם אדם תובע את חבירו בחובות אלו והנתבע אינו יודע אם חייב - הרי שאם ברור לו שהיה חוב אלא שאינו יודע אם שילם – חייב לשלם ואילו אם הוא מסופק על עצם החוב אינו חייב לשלם אבל מ"מ לצאת ידי שמים צריך לשלם. וכך נפסק בשו"ע עה,ט.

 ועוד יוצא מתוך הגמרא ונפסק ברא"ש ובשו"ע סי' עה,י שאם בא מיוזמתו בלא שתבעו אותו ואמר לחבירו שברור לו שלוה ממנו אלא שמסופק אם פרע, בזה מידי שמים צריך לפרוע אבל אם אומר לחבירו שהוא מסופק כלל אם היה חייב לו היינו שהוא מסופק אם הלוה לו או לא בזה אינו צריך אפילו לצאת ידי שמים.

 לכאורה לפי כללים אלו היה צריך לומר שבמקרה כאן צריך מידי שמים לשלם , היות וכאן היה חוב ברור שהרי ודאי היה חייב לשלם שכר הפועל אלא רק שמסופק אם פרע . ולכאורה הוא דומה לאומר לחבירו לויתי ממך ומסופק אם פרעתי , וגם כאן בעל הבית אומר אכן עבדת אצלי אלא שאני מסופק אם פרעתי לך.

 אלא שאין הדבר מוחלט מכמה טעמים:

א.      במקרה שבא הנתבע מיוזמתו ואומר שודאי היה חייב אלא שמסופק אם פרע שאמרנו שצריך לצאת ידי שמים מצאנו שנחלקו האחרונים מה הייתה תגובת התובע. הט"ז כתב שאחרי שהנתבע היה מסופק המלוה נזכר ותבע אותו בברי אבל אם גם המלוה נשאר מסופק בזה אינו צריך לצאת ידי שמים , ולדעת הט"ז הדבר מפורש בסעיף יח שם שבמקרה שגם התובע וגם הנתבע מסופקים יש מחלוקת אם צריך לצאת ידי שמים וכן היא דעת חכם אחד בתשובת מהרשד"ם (אלא שהרשד"ם חלק עליו) כפי שהביא הש"ך ס"ק סה והש"ך הסכים עם דעה זו לגבי מלוה על פה. והיינו שלדעה זו כל ששני הצדדים היו מסופקים בין אם הספק הוא על עצם ההלואה ובין אם הספק הוא רק על הפרעון , אינו חייב לצאת ידי שמים לפי הדעה הראשונה המובאת בסימן עה סעיף יח . אבל הרשד"ם סי מ חולק וסובר שצריך לצאת ידי שמים לכו"ע במקרה זה (והיינו שסובר שהמחלוקת בסעיף יח היא רק כאשר שניהם מסופקים על עצם ההלואה אבל אם הספק הוא רק על הפרעון בזה חייב לצאת ידי שמים)

 ב.      יש לדון האם הכללים הנ"ל נאמרו גם לגבי חוב של שכר עבודה .  היינו במשנה מוזכרים רק הדוגמאות של גזל הלואה ופקדון ומעתה יש לומר שלגבי חוב של עבודה שלא הוזכר במשנה לא נאמר כלל כזה וכפי שתובא הסברא בזה לקמן.

 הש"ך פט סוף ס"ק א כתב כדבר פשוט שאם בעל הבית מסופק אם פרע לפועל חייב בעל הבית לשלם לפועל כפי הכללים שהובאו לעיל מסימן עה. הש"ך אמנם דיבר במקרה שהפועל תובע את בעל הבית בטענת ברי אבל עכ"פ יש ללמוד מדברי הש"ך שלדעתו יש להחיל את הכללים של ספקות של הלואה וכדו' גם על ספקות בעניין פרעון עבודה. ולפ"ז יש לומר שגם כאשר שניהם מסופקים יש להחיל את אותם גדרים שיש לגבי פרעון הלואה . לפ"ז לשיטת הרשד"ם לעיל גם בפרעון שכר עבודה יש לבעל הבית לצאת ידי שמים .

אבל בספר שער המשפט כתב שדין שכר עבודה שונה מדין הלואה כי לגבי תשלום שכר עבודה יש שתי חזקות שמחמתם יש לומר שכבר שולם שכר העבודה – א. חזקה שאין בעל הבית עובר על בל תלין – היינו אם בעל הבית לא שילם את שכר העבודה בזמן הוא עלול לעבור על איסור לא תלין פעולת שכיר ולכן מן הסתם חזקה עליו שהתאמץ לשלם בזמן   ב. חזקה שהשכיר אינו משהה שכרו היינו ששכיר בדרך כלל רגיל לתבוע ולדרוש את שכרו מיד ולא להשתהות עם הפרעון.

לפי כל הנ"ל יוצא שאם בעל הבית אינו רוצה לפרוע את שכר הפעולה יש לו על מה שיסמוך שהרי יש כאן שתי סברות להקל – א. שיטת הט"ז והש"ך שכאשר שניהם מסופקים אינו צריך לצאת ידי שמים ב. מצד שיש חזקה שכבר שילם כנזכר לעיל.   אבל מ"מ אם הוא רוצה להיות נקי ולצאת ידי כל חשש של יציאה ידי שמים אליבא דכו"ע צריך לשלם לפועל.