בית הדין

כה ניסן התשעז | 21.04.17

הרב ישועה רטבי

 

הקדמה

במקרים לא מעטים, אין בחוזה התייחסות למשך הזמן בו הצדדים יהיו מחויבים אחד לשני, ויש לדון האם החוזה תקף לאורך זמן, או שיכול אחד הצדדים כבר לאחר תקופה קצרה לבטל את החוזה.

נפתח במקור מהגמרא במסכת גיטין שמתייחס להסכם ללא פירוט מסגרת זמן, לאחר מכן נביא את התייחסות הראשונים להתחייבות בדיני ממונות ללא הגבלת זמן, ולבסוף נביא מקרים פרטניים אליהם התייחסו הפוסקים בדין חוזה ללא הגבלת זמן.

במאמר זה נתייחס לעניינים הבאים:

• א. בעל שמתנה את מתן הגט בתנאי שגורם צער לאישה, מהו משך הזמן שהאישה צריכה לקיים את ההתחייבות.
• ב. התחייבות שבה המתחייב מקבל תמורה, האם ניתן להפסיקה לאחר זמן קצר.
• ג. אדם שהתחייב לעשות טובה לחברו ללא תמורה, למשל לזון אותו, אך הוא לא קצב זמן להתחייבות - האם הוא יכול לחזור בו מההתחייבות להיטיב עם החבר.
• ד. בכל התחייבות יש לבחון את משך הזמן אליו התכוון המתחייב.
• ה. אדם שנתן לחברו רשות לגור בביתו בצורה סתמית, האם ההתחייבות היא לעולם או שניתן להפסיקה לאחר זמן קצר.
• ו. נבחרי ציבור שהחליטו לפטור אזרח אחד ממסים, בהחלטה לא הייתה התייחסות למשך זמן בו האזרח יהיה פטור ממס. האם הפטור הוא לאורך זמן או רק לתקופה קצרה.
• ז. עובד שהועסק במשרה ולא נכתב בחוזה את משך זמן העסקתו, האם יכול המעסיק לפטר אותו (כאשר אין עילה לפיטורין), או שההתחייבות להעסקה היא לאורך זמן (מדובר בעובד שעושה את עבודתו כראוי).
• ח. התחייבות ממונית שקיימת בין בני זוג שמתגרשים, האם יכול אחד הצדדים לאחר זמן לבקש לשנות את ההתחייבות שנחתמה בשעת מתן הגט, למשל להפחית את סכום תשלום המזונות.

 

• התחייבות בגט ללא הגבלת זמן

במשנה במסכת גיטין דף עה עמוד ב מובא: בעל שנתן גט לאשתו, והתנה עמה את מתן הגט בכך שתשמש את אביו, אך בהסכם לא הוקצב הזמן שהיא מתחייבת לשמש את האב. האמוראים נחלקו בגמ', האם ההסכם הוא עד שימות האב או שההסכם הוא מינימלי.

לדעת רבא, ההסכם תקף לאורך זמן, כך שהאישה צריכה לשמש את האב עד יום מותו, אומנם אם בהסכם צוין מספר ימים מפורש - ההסכם יחול לפי מה שכתוב, אבל לדעת רב אשי, יש לפרש את ההסכם בצורה המינימליסטית ביותר, כך שנאמר שהאישה התחייבה לשמש את האב רק יום אחד ולא יותר.

הרי"ף (דף לג עמוד ב) הרמב"ם (הלכות גירושין פרק ח הלכה יט) והשולחן ערוך (אבן העזר סימן קמג סעיף ח) פסקו כדעת רב אשי, שיש לפרש את התנאי בגיטין בצורה מצמצמת ולומר שהאישה התחייבה לשמש את האב רק יום אחד. אבל הרא"ש (מסכת גיטין פרק ו סימן י) פסק כדעת רבא, שההסכם תקף לעולם, ועל האישה לשמש את האב עד יום מותו.

הבית יוסף ביאר: הרא"ש הסתפק בפסיקת ההלכה, לכן פסק כדעת רבא לחומרא. אבל הקרבן נתנאל (על דברי הרא"ש שם) כתב: "ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר". הקרבן נתנאל ביאר: הרא"ש בגיטין פסק כדעת רבא, כי הבעל התכוון לצערה וודאי כוונתו לשמש את האב לכל ימי חייו, אבל בדיני ממונות אנו מפרשים את כוונתו להקל שלא התכוון לעשות טובה לחברו אלא רק לשעה אחת, כי בדיני ממונות הרא"ש פסק כדעת רב אשי.

לסיכום, התחייבות של אישה הניתנת בעת מתן הגט בכדי לצערה - לדעת הרי"ף, הרמב"ם והשולחן ערוך, יש לבאר בצורה המצמצמת ביותר את ההתחייבות, ולבטלה לאחר יום אחד.

 

• התחייבות שבה המתחייב מקבל תמורה

הגמ' והראשונים הנ"ל התייחסו להתחייבות הניתנת בשעת מתן הגט. השאלה לדיון היא, האם בהתחייבות בדיני ממונות הדין יהיה שונה. הר"ן (דף לג עמוד ב) כתב: "וכתב הרשב"א ז"ל, דבדיני ממונות כיוצא בזה, אם אמר לו בית זה נתון לך במתנה, על מנת שתזון את בני או את אבי ולא פירש לו זמן - דלרבא צריך לזונן כל ימי חייהם, ולרב אשי כמפרש יום אחד או שנה אחת דמי. ואיכא למימר דלכ"ע לענין ממונא סתם כמפרש כל ימי חייו, ולא פליג רב אשי אלא לגבי גיטין דלצעורה קא מכוין, והרי צערה יום אחד או שעה אחת. והדבר צריך תלמוד".

הרשב"א בחידושים הסתפק בהתחייבות שבה יש למתחייב תמורה, האם ההתחייבות תקפה לאורך זמן. למשל המתחייב לזון ובתמורה הוא מקבל בית - האם המתחייב יצטרך לזון עד סוף ימיו של מי שנתן את הבית. (במקרה של הרשב"א, הוא יצטרך לזון את בנו או את אביו של מי שנתן את הבית עד סוף ימיהם). לקמן נראה שהרשב"א בתשובות פסק שההתחייבות תקפה לאורך זמן.

המשנה למלך (הלכות גירושין פרק ח הלכה יט) כתב בשם הרמב"ן: "ולענין תנאי שבממון שכיוצא בזה, אם אמר בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתזון את בני, ולא פירש לו זמן - איכא למימר דלרבא צריך לזונו כל ימי חייו, ולרב אשי כמפרש ע"מ שתזון יום אחד או שעה אחת דמי, ואיכא למימר דלכ"ע לענין ממון - סתם כמפרש כל ימי חייו דמי". וכן כתב המגיד משנה (שם) והתשב"ץ (חלק ג סימן ק).

הבית שמואל בסימן קמג ס"ק יא כתב בצורה פסקנית: "בעלמא אמרינן אם התנה ליתן מזונות או כיוצא בזה להנאתו מכוון - כל ימי חייו קאמר".

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת גיטין פרק ז בס"ק יא) כתב: "ולי נראה פשוט, שלא יכול להוציא הבית מן חזקתו, אם טעון לא כוונתי אלא כל ימי חייו, ואף אם מת הנותן - אין להוציא הבית מחזקתו, וטענינן ליתמי, כמו שהיה טוען אביהן, וגם אומדנא דמילתא, דאין אדם נותן בית כי אם בעבור דבר חשוב".

לסיכום, התחייבות שבה יש למתחייב תמורה - לדעת הרשב"א, הר"ן, התשב"ץ והבית שמואל - התחייבות בחוזה תקפה לאורך זמן, כל עוד ויש צורך ורלוונטיות לנושא התחייבות.

 

• התחייבות לעשות טובה לחברו ללא תמורה

נחלקו הראשונים בהתחייבות לעשות טובה ללא תמורה, האם יכול המתחייב לחזור בו לאחר זמן מועט, או שההתחייבות תקפה לאורך זמן.

שיטת הרשב"א (חלק ו סימן ה) - אדם שהתחייב לזון את חברו, או התחייב לזון את בת אשתו, אך לא קצב זמן להתחייבות, שהתחייב בצורה סתמית - על המתחייב לזון את המוטב בכל משך הזמן בו המוטב באמת זקוק שאחרים יזינוהו. (מובא בבית יוסף אבן העזר סימן קיד סעיף ז).

הרשב"א (מסכת נדרים דף טו עמוד א) כך גם כתב בהלכות נדרים: "דכל שאומר סתם שלא אישן ושלא אוכל שלא יישן ושלא יאכל - לעולם קאמר". וכן כתב הר"ן (מסכת נדרים דף כח עמוד א): "דסתמא - לעולם משמע, ה"מ היכא דליכא אונסא, משום דטפי משמע לעולם ממהיום, אבל היכא דאיכא אונסא - הך אונסא מפרש ליה לדבוריה דהיום קאמר". כלומר כל עוד שאין אונס אנו אומרים שהתחייבות סתמית היא לעולם. (כדברי הרשב"א במסכת גיטין דף עו עמוד א).

הרשב"א והר"ן התייחסו בדבריהם להלכות נדרים, אך הש"ך בסימן מג ס"ק מה השווה הלכות נדרים להלכות שטר^[1]: "דאיתא בכמה דוכתי בש"ס בנדרים (דף ס"ג ע"א), דבשטרות דנין כמו בנדרים, והוא מוסכם מכל הפוסקים^[2]".

שיטת הרא"ש (כלל ו סימן יט) - אדם שהתחייב לזון את חברו או לתת מאה זהובים בשנה - המתחייב יכול להחליט האם מעדיף לזון במשך שנה או לשלם מאה זהובים ובכך להיפטר מההתחייבות. כך כתב הרא"ש: "והמקבל עליו לזון חברו בסתם או יתן לו מאה זהובים לשנה - דין זה כדין הראשון ובשנה אחת יפטרו מנדרו".

הרמ"א (חושן משפט סימן ס סעיף ג) הבין את דברי הרא"ש: מדובר בהתחייבות סתמית ללא הגבלת זמן, ואם רוצה לבטל את ההסכם - ישלם מאה זהובים למשך שנה ואז יוכל לבטל את ההסכם.

הרמ"א (חושן משפט סימן ס סעיף ג) הביא את דברי הרשב"א בשם וי"א קמא, ואת דברי הרא"ש בשם וי"א בתרא. הגר"א בס"ק כ פסק כדעת הרשב"א: "וסברא הראשונה נראה עיקר". גם  ערוך השולחן (סעיף ד) פסק כדברי הרשב"א.

הסמ"ע בס"ק טו כתב בדעת הרשב"א: יתכן והרשב"א דיבר על אדם שהתחייב לזון את חברו בשעה שחברו היה במצוקה ונזקק לעזרה, שאז באמת מחויב לפרנסו עד שחברו כבר לא יצטרך לעזרת אחרים, אבל המתחייב לפרנס את חברו, כאשר חברו לא נזקק לעזרתו - ההתחייבות תהיה לכל החיים. כלומר המשך ההתחייבות תהיה תלויה בבחינת אומדן דעתו של המתחייב בשעת ההתחייבות. הסמ"ע השאיר דין זה בצ"ע.

הסמ"ע הבין שיש מחלוקת בין הרשב"א לבין הרא"ש, לדעת הרשב"א בכל חוזה ללא הגבלת זמן - החיוב נשאר לעולם, אך לדעת הרא"ש המתחייב יכול לומר שהתכוון רק לשעה אחת או ליום אחד, והמוציא מחברו עליו הראייה.

הסמ"ע הסביר מדוע במקרה שהביא הרא"ש יש חיוב לשנה ולא חיוב רק ליום אחד: מניסוח החוזה עולה שקיימת התחייבות לזון במשך שנה, כי האפשרות השנייה של המתחייב זה לשלם מאה זהובים במשך שנה, משמע שהחוזה הוא לשנה.

אומנם מדברי הלבוש (סימן ס סעיף ג) נראה שהבין, שאין מחלוקת בין הרשב"א ובין הרא"ש. בד"כ התחייבות סתמית תקפה לעולם כדברי הרשב"א, אך אם בחוזה צוינה מסגרת זמן, כמו במקרה של הרא"ש שהוזכר פיצויים בסך מאה זהובים לשנה - יש אומדנה שההתחייבות הייתה רק לשנה ולא יותר.

יש לציין, גם מכך שהבית יוסף באבן העזר, הביא את דברי הרא"ש והרשב"א בסמיכות, בלי להדגיש שיש מחלוקת בניהם, ניתן לומר שהבית יוסף ג"כ הבין שאין מחלוקת בניהם.

הפתחי תשובה בס"ק ז כתב בשם התומים (ס"ק ח): אין מחלוקת בין הרשב"א ובין הרא"ש. הרשב"א דיבר על אדם שהתחייב לפרנס עני, שאז אמירתו תקפה כמו נדר^[3], כמובא במסכת ר"ה דף ו עמוד א, "בפיך זו הצדקה". אך הרא"ש דיבר על אדם המתחייב לזון את חברו, במקרה זה יש לומר שהמוציא מחברו עליו הראייה. וכך גם ביאר החתם סופר (חו"מ סימן ט).

החתם סופר הוסיף: הרשב"א (שם) והר"ן (שם) לא פסקו שהמוציא מחברו עליו הראייה, כי שם מדובר על הסכם דו צדדי, אחד מספק בית והשני בתמורה מספק לו מזון, שאז אנו אומרים שאם לא נקצב זמן בהסכם - עליו לזון לעולם, אך אדם שנותן מתנה בצורה חד צדדית ומתחייב לזון את חברו - אדם יכול לחזור בו מהסכם חד צדדי.

וכך נראה שהבין הנתיבות בסימן ס ס"ק ח: הרשב"א במסכת גיטין דיבר על אדם שקיבל תמורה על ההתחייבות שלו, הוא התחייב לזון את אב או בן הצד השני שהתחייב בתמורה לתת בית. כאן אנו אומרים שההתחייבות היא לעולם, אך הרא"ש דיבר על אדם שהתחייב לזון את חברו ללא כל תמורה, לכן יש לצמצם את התחייבותו למינימום.

בספר משפטיך ליעקב (חלק ג עמוד תקנ"ג) מובא: מהרא"ל צינץ^[4] בספרו מקצוע בתורה (הלכות הלואה סימן ס סעיף ג) כתב שלא מצא שורש ועיקר לדברי הרמ"א, אלא צריך לומר שהתחייבות הינה תמידית (לכל הזמן הנצרך) ולא ניתנת להפקעה.

כך כתב מהרא"ל צינץ: "ואם כן אין צריך לחלק כלל (בין עני לבין עשיר), דכיון דמשמע לעולם - אין לחלק כלל בין עני והעשיר וכדומה, אם לא שגילה דעתו שבשביל עניו נותן לו, אפשר שבאין צריך - אין צריך ליתן לו. סוף דבר לא מצאתי מקור לדברי רמ"א בזה, דלדעה זו נראה, דלעולם בסתם - כל ימי חייו במשמע".

לסיכום, המתחייב לעשות טובה לחבירו ללא קבלת תמורה, לדעת הרשב"א ההתחייבות תקפה לאורך הזמן בו השני נצרך לטובה, ולדעת הרא"ש ניתן לסיים את תקופת ההתחייבות לאחר זמן קצר. יש מהפוסקים שחילקו בין התחייבות לאדם עני שהיא לאורך זמן, ובין התחייבות לאדם עשיר שניתן להפסיקה.

 

• לאמוד את דעת המתחייב

מדברי ראנ"ח (סימן קכ) ניתן ללמוד את היסוד הבא: בכל התחייבות יש לבחון את משך הזמן אליו התכוון  המתחייב. בהתחייבות לזון פסק הרא"ש שחייב לזון במשך שנה, כי בזמנם אדם היה מכין את מזונותיו למשך שנה שלמה, "וכדאמרינן בעלמא: מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והמזונות חלוקין לכל שנה ושנה", כך שנראה שההתחייבות הייתה לשנה, ולאחר מכן אנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה, אך במקום שאין ספק ויש אומדנה שההתחייבות לאורך זמן - ההתחייבות תקפה. (צריך לציין, רק כאשר יש בספק בשטר אנו אומרים יד בעל השטר על התחתונה, אך אם השטר ברור ואין בו ספק - ההתחייבות תקפה ולא אומרים יד בעל השטר על התחתונה).

לפי דברי ראנ"ח יוצא שאין מחלוקת בין הרא"ש ובין הרשב"א. ראנ"ח הוכיח זאת מדברי הרא"ש במסכת שבועות (פרק ג סימן כא), בנודר בצורה סתמית שאסור לעולם (נדר שכל הפירות יאסרו עליו אם הוא לא ראה גמל פורח באוויר): "ואף על פי שאסר עליו כל פירות בסתם ולא הזכיר לעולם, כיון שלא קבע זמן - ממילא נאסרו עליו לעולם. דאיזה זמן תתן לו. לא מסתבר שלא יאסר אלא רגע אחד".

השולחן ערוך (יורה דעה סימן ריט סעיף ג) פסק את דברי הרא"ש להלכה: "מי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן - אסור בו לעולם".

וכן נראה מדברי בעל שו"ת תורה לשמה (סימן שלח), שדן במלווה שהסכים למחול ללווה על החוב בתנאי שילבש בשוק גלימה מלוכלכת עם טלאים, אך לא נאמר כמה זמן עליו להתבזות בלבישת הגלימה. הלווה לבש את הגלימה במשך יום אחד ולא יותר. הלווה טוען שקיים את התנאי, אך יורשי המלווה טוענים שהלווה לא לבש מספיק זמן את הגלימה, כך שהתנאי לא התקיים ועליו לשלם את החוב.

התורה לשמה הביא את דברי הרשב"א, שבדיני ממונות אנו אומרים שהתחייבות סתמית תקפה לעולם, אך פסק כך רק כאשר רואים שיש לו הנאה ממונית מקיום ההתחייבות, אך בלבישת גלימה בזויה אין הנאה ממונית לצד השני, לכן "ודאי לצעורי קא מכוין, או כדי לנסותו לדעת אם יקבל זה לבזות עצמו בשביל הנאתו", כך שיש להשוות זאת לתנאי בגט שהבעל מתכוון לצער את האישה, וההתחייבות תקפה רק ליום אחד כדעת רב אשי.

הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות חלק א סימן רא) פסק כדעת הרשב"א, "כמו שהכריע הגר"א ז"ל", בצירוף אומדנה מהמשא ומתן שהיה בין הצדדים, שכוונת הצדדים הייתה להתחייבות לזמן ארוך^[5].

לסיכום, אם קיים אומדנא דמוכח שהצדדים התכוונו להתחייבות ארוכת טווח - ההתחייבות תקפה לאורך זמן.

 

• התחייבות למגורים ללא הגבלת זמן

נחלקו הגאונים בנתינת רשות למגורים בבית בצורה סתמית, האם ההתחייבות היא לעולם או שניתן להפסיקה לאחר זמן קצר. לדעת רבנו האי גאון ההתחייבות תקפה לכל הזמן שהדייר נצרך לדירה, אך לדעת רבנו נחשון גאון, ההתחייבות היא רק לשעה אחת ולאחר מכן ניתן לסלקו.

כך כתב המרדכי (מסכת ב"ב סימן תרע"א): "ורב נחשון השיב, דידור בו שעה אחת - משום דלא אמר ידור כך וכך זמן, וידור בו שעה אחת משמע". הרמ"א בסימן ריב סעיף א פסק כדעת רבנו נחשון, שההתחייבות היא לשעה אחת ולא יותר.

רבנו נחשון גאון מתייחס לדברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קמז עמוד ב: "אמר רבא אמר רב נחמן: שכיב מרע שאמר: 'ידור פלוני בבית זה', 'יאכל פלוני פירות דקל זה' - לא אמר כלום, עד שיאמר: 'תנו בית זה לפלוני וידור בו', 'תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו'".

הרשב"ם (ד"ה א"ר) הסביר: הבעיה בהקניית זכות למגורים היא, שהשכיב מרע הקנה דבר שאין בו ממש. הבעיה בקניית פירות ללא הקניית העץ היא, שהשכיב מרע הקנה דבר שלא בא לעולם.

אך המרדכי הבין, שהבעיה איננה הקניית דבר שאין בו ממש, או הקניית דבר שלא בא לעולם, אלא הבעיה היא שלא הוגדר זמן לסיום החוזה, ויכול לומר שהתכוון לתת אפשרות מגורים רק לשעה אחת ולא לעולם.

צריך לציין, מדובר בהתחייבות ללא תמורה, כי דבריהם מתייחסים לגמ' המדברת בשכיב מרע שמצווה לתת זכות מגורים בביתו. לעיל מבואר שלדעת הרא"ש והרמ"א, ההתחייבות היא לזמן קצר.

הסמ"ע בסימן ריב ס"ק ג העיר: מדובר בחוזה שנעשה בניסוח תקין מבחינה הלכתית, כגון במקנה את גוף הבית למגורים, רק המרדכי העיר שאם אין הגבלת זמן - החוזה יהיה תקף לזמן מינימאלי.

הש"ך בס"ק ב הקשה: הגמ' הביאה שני מקרים. המקרה ברישא הוא: 'ידור פלוני בבית זה', שלא קנה, והמקרה בסיפא: 'תנו בית זה לפלוני וידור בו' שקנה. רבנו נחשון גאון במרדכי התייחס למקרה ברישא, שאם אמר בעל הדירה: 'ידור פלוני בבית זה' - יכול לגור רק שעה אחת ולא יותר, מכאן שבמקרה בסיפא שהחוזה מנוסח בצורה תקינה, שיש הקנאת גוף הבית - החוזה תקף לעולם גם לדעת המרדכי. הש"ך סיים: "דברי הרב (הרמ"א) והנמשכים אחריו - צ"ע. והצעתי הדבר לפני מורי חמי הגאון ז"ל והוטב בעיניו".

הנתיבות בס"ק א הכריע: אם היה ניסוח הלכתי נכון, שנתן את גוף הבית למגורים - החוזה תקף לעולם, כפי שדייק הש"ך מסוף דברי המרדכי, וכאן מדובר במקרה ייחודי שבהתחלה המתחייב אמר בע"פ שמקנה למוטב זכות מגורים, וע"פ דברי המרדכי ברישא יש לפסוק שההתחייבות היא רק לשעה אחת, ולאחר מכן נעשה קניין גם על גוף הבית - אנו אומרים שבשלב זה הקניין על גוף הבית מתייחס למה שסוכם בע"פ, כלומר להתחייבות לשעה אחת ולא יותר, כי אין יכולת לומר שהקניין יחול על התחייבות רחבה יותר ממה שסוכם בע"פ לפני כן.

אומנם הסמ"ע בסימן ס ס"ק טו כתב: הרמ"א בסימן ריב סעיף א פסק: "האומר: ידור פלוני בבית זה, ולא קצב זמן הדירה - אפילו רק שעה אחת במשמע". הרמ"א הולך לשיטתו, שאם יש חוזה ללא הגבלת זמן - יכול נותן השירות לטעון שהתכוון להתחייב רק לזמן קצר ולא לעולם, והמוציא מחברו עליו הראייה.

לסיכום, המתחייב לאדם לתת לו אפשרות לגור בביתו - הסמ"ע בדעת הרמ"א סבור שההתחייבות היא קצרה ויכול לסלקו לאחר שעה אחת. אך הש"ך והנתיבות הבינו שאם מדובר בחוזה המנוסח נכון באופן הלכתי - החוזה תקף לעולם.

 

• התחייבות לפטור ממס ללא הגבלת זמן

הרמ"א גם בסימן קסג סעיף ו הביא את דברי הרא"ש (כלל ו סימן יט): "קהל שפטרו אחד ממסים - פטור. וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין, מיהו יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה".

מדברי הרא"ש (שם) נראה שמדובר בהתחייבות ללא תמורה, כי מדובר בחבר קהילה שהצליח לשכנע את ראשי הקהילה למחול לו על תשלום מס^[6]. כאמור לעיל, לדעת הרא"ש יש לצמצמם למינימום את משך זמן החיוב בהתחייבות ללא תמורה.

ניתן לשאול: מדוע יש פטור למשך שנה, הרי יכולים הציבור לומר שפטרו אותו ממיסים רק לחודש אחד או לתקופה קצרה יותר מאשר שנה אחת? הסמ"ע בסימן ס ס"ק טו ענה שתי תשובות:

• א. מדובר במס ייחודי שנגבה רק פעם אחת בשנה, א"כ הפטור לשנה הוא פטור חד פעמי.
• ב. יתכן ומדובר בתשלום מס שנתי שנגבה בפעם אחת, לכן הפטור של הציבור כולל בתוכו פטור של שנה שלמה.

לסיכום, ראשי קהילה שהחליטו לוותר לאחד מחברי הקהילה על תשלום המס - לדעת הרא"ש יש לצמצם זאת למינימום, כך שהוא יהיה פטור רק מתשלום מיסים באופן חד פעמי.

 

• התחייבות לעובד ללא הגבלת זמן

בשו"ת מים חיים (חלק חו"מ סימן ו, הובא בפתחי תשובה בסימן שלג ס"ק ג) מובא: שוחט שהועסק ע"י קהילה קטנה, ולא נכתב בחוזה לכמה זמן השוחט יועסק ע"י הקהילה, לאחר זמן בגלל סיבה מסוימת של אונס לא היה ניתן להמשיך להעסיק את השוחט - ניתן להפר את החוזה לאחר שנה כאשר יש שינוי נסיבות מהותי.

כאמור לעיל, בפוסקים הראשונים אנו מוצאים שיש מחלוקת בהתחייבות ללא הגבלת זמן, האם היא תקפה לעולם או שיש נקודות יציאה. לדעת הרשב"א (חלק ו סי' ה): אדם שהתחייב לזון את חברו, אך לא קצב זמן להתחייבות - ההתחייבות תקפה כל עוד וחברו זקוק לתמיכתו. אבל הרא"ש (כלל ו סימן יט) סבור, שהמתחייב לזון את חברו בצורה סתמית וללא מגבלת זמן - המתחייב צריך לזון רק במשך שנה אחת ולא יותר, או לחלופין יכול לתת לו פיצוי בסך מאה זהובים ובכך להיפטר מההתחייבות.

פסק הדין הסתיים בהמלצה ללכת לפנים משורת הדין ביחס לשוחט שהיה עני: "מהראוי שאף אם הקהל היו אנוסין בזה ופטורין ע"פ הדין לשלם, מ"מ ראוי ונכון "מ"מ ראוי ונכון שיעשו עמו לפנים משורת הדין, כי הוא איש עני וטפלי תלויים ביה".

אומנם הפתחי תשובה בסימן ס ס"ק ז חלק על דברי מים חיים וכתב: הרא"ש התייחס לאדם שמתחייב לזון את חברו, או לאדם שקיבל פטור ממס, אבל עובד שהתקבל לעבודה - מקובל לא לפטר ללא עילה וללא שנמצא בו פגם בעבודתו.

בשו"ת רב פעלים (חלק ג - חושן משפט סימן ו) מובא: גם אם לא היה שום חוזה, אלא העסקת הפועל הייתה בדיבור בעלמא - לא היה בכך לגרוע מזכויות העובד, בגלל מספר סיבות: א)- התחייבות של רבים לא צריכה קניין. ב)- תנאי שבשכירות לא צריך קניין (כמבואר בסימן שטו סעיף ד). ג)- אם העובד הועסק מספר שנים, נחשב לחזקה במקום עבודתו, ולא ניתן לפחות משכרו. מכאן שהעסקה למשך מספר שנים נחשבת לחזקה ולאומדנה שהעסקה היא לאורך זמן.

גם האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן עה) סבור, שמחלוקת הרשב"א והרא"ש איננה שייכת בהעסקת פועל. הרא"ש דיבר על התחייבות חד צדדית ללא תמורה, אין למתחייב סיבה להתחייב לאורך זמן, לכן אין להרחיב את ההתחייבות מעבר למינימום האפשרי, אבל בהעסקת פועל, יש התחייבות לכל הזמן שהמפעל קיים והמעסיק זקוק לעובד, כל עוד שיש צורך בהתחייבות - ההתחייבות תקפה לאורך זמן.

האגרות משה הוסיף: "ולכן יותר משמע כדבארתי, שאף בסתמא (העסיק את הפועל בצורה סתמית ללא קביעת זמן) - אינו יכול לסלקו לעולם, (המעסיק לעולם לא יכול לפטרו ללא עילה), ואף בלא מנהג שלא הוזכר שהיה שם מנהג שלא לסלק, משום דבכל אופן אין יכולין לסלק בלא טענה ברורה".

"והנה כ"ז הוא אף בלא ידוע מנהג המקום שאין מסלקין בלא טענה, אלא לעצם הדין, (גם אם אין מנהג הדין הוא שלא ניתן לפטר לעולם), אבל בידוע מנהג המקום, או אף רק מנהג בית החרשת, או אף רק מנהג האיש הזה, (האגרות משה מחדש, שמנהג איננו בהכרח מנהג בכל המדינה, אלא גם מנהג של בעל המפעל - נחשב למנהג מחייב), שכששוכרין פועלים אין מסלקין אותם בלא טענה, ועובדים אצלם לעולם - אין צריך כלל למה שבארתי, שפשוט וברור הוא שסתמא אצלו - הוי כהתנו לעולם. ואין חלוק בין אם נעשה המנהג ע"פ חכמי העיר או נהגו מעצמן, וגם אף אם נהגו בלא כוונה כלל, רק מחמת דמהיכי תיתי יסלקנו, כיון שצריך לו דבכל אופן שיהיה הוא כהתנו ששוכרו לעולם, דסתם שכירות הוא אדעתא דמנהגא".

האגרות משה בסיום דבריו כתב: "ומטעם זה, בעובדא שאתא לידנו, בפועל בבית מטבחים שידוע שאין מסלקין פועל בלא טענה - דנתי בהסכם כל הב"ד - שסתמא הוי כהתנו לעולם, ולא יכלו לסלקו בלא טענה, ולכן מחוייבים להעמידו על משמרתו, ורק כשיבררו בידיעה ברורה שהוא בעל מחלוקת, שמפריע את העבודה וההנהגה שם - יוכלו לסלקו, דזהו טענה חשובה, וכשלא יבורר - אין נאמנים בטענת ברי, דהוא נחשב מוחזק, ועליהם להביא ראיה".

אומנם בשו"ת חלקת יעקב (חושן משפט סימן כח) כתב בשם מהריא"ז ענזל (סימנים יג-טו): "שמן הדין יכולין לסלקו סוף כל שבוע או חודש לפי קציצת שכרו". כלומר ניתן לפטר עובד לפי זמני התשלום, אם מדובר בפועל יומי - ניתן לפטרו כל יום, ואם מדובר בעובד שמקבל שכר חודשי - ניתן לפטרו אחת לחודש וכן הלאה. וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קנא): "דכיון שהושווה עמו כך וכך לשבוע - לא אמרינן ששכרו על כל הזמן שיש לו עסק זה. ורק כל שבוע או חודש - זמנו הוא".

מדברי החזון איש (מס' ב"ק סימן כג) ניתן ללמוד, שיש אפשרות להפסקת חוזה התחייבות בתנאי שניתנה הודעה מראש בתקופת זמן מספיקה לצד השני להתארגן. החזון איש התייחס למשכיר שחייב להודיע 30 יום קודם על רצונו לסיים את תקופת השכירות, בכל מקרה יש לבחון האם נדרשת הודעה ארוכה יותר בכדי שהצד שנפגע מביטול החוזה יוכל להתארגן מבלי שיגרמו לו הפסדים גדולים.

החזון איש (שם ד"ה וכל) הוסיף: "וכל זה בליכא מנהג, אבל אם איכא מנהג - הולכין אחר המנהג, דסתמא הוי הפסיקא כמנהג המדינה, (וכן אם יש דינא דמלכותא - י״ל דסתמא סמכו כפי דינא דמלכותא, וכמש״כ לקמן בליקוטים סי׳ טז סק״א בשם הש״ך), אבל דינא דמלכותא דינא לא שייך בישראל, במקום שאין הדבר נוגע למלכותא ולא אכפת להו אם מתדייני בדייני ישראל כפי דין התורה הקדושה".

לסיכום, ישנן מספר שיטות בהעסקת פועל ללא קביעת משך זמן העסקה:

• א. שיטת שו"ת מים חיים - דין העסקת פועל תלויה במחלוקת הרשב"א והרא"ש.
• ב. שיטת הפתחי תשובה, הרב פעלים והאגרות משה - גם הרא"ש יודה בהעסקת פועל שההתחייבות היא לאורך זמן, ולא ניתן לפטר את העובד ללא עילה, ובמקום שיש מנהג - יש ללכת אחר המנהג.
• ג. שיטת מהריא"ז ענזל - מועד העסקה נקבע לפי זמני התשלום, היום שהשכר הוא חודשי - ניתן לפטר לאחר חודש.
• ד. למעשה נראה שיש ללכת אחר מנהג מדינה, כדעת החזון איש, כי בדיני פועלים, יש ללכת כפי התנאים הנהוגים במדינה, (כמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף פג עמוד א). כמו כן פועל שמפוטר מקבל פיצויי פיטורים על אובדן מקור מחייתו, תשלום הפיצויים נקבע ע"פ החוק, כך שיש מעט איזון בין היכולת מצד המעסיק לפטר ובין הפגיעה בעובד. (מכאן גם ניתן ללמוד, שבמקרים בהם קיימת הפרה חד צדדית של חוזה - יש לקבוע תשלום פיצויים לצד הנפגע מהפרת החוזה).

 

פועל שסוכם עמו משך  זמן העסקה - המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן תנו) כתב: עובד שסוכם עמו על עבודה למשך שנתיים, והעובד התחיל לעבוד בשנתו הראשונה, אך המעסיק רוצה לפטרו מהעבודה בשנה השנייה - המעסיק לא יכול לפטרו כי תחילת עבודתו בשנה הראשונה חשובה כאילו כבר התחיל לעבוד גם בשנה השנייה. וכ"פ הרמ"א בסימן שלג סעיף ב. מכאן אנו למדים שאם סוכם עם העובד על משך זמן העסקה - אסור לפטר עד סוף הזמן שנקבע בחוזה, ואם פיטר אותו - עליו לשלם לו שכר עד סוף התקופה שקבועה בחוזה.

לסיכום, בהעסקת פועלים יש לבחון מה מנהג המדינה כפי שבא לידי ביטוי בחוק, ולדעת האגרות משה גם מנהג נקודתי במוסד מסוים נחשב למנהג מחייב.

 

• התחייבות ממונית לאשתו

הט"ז (על סעיף ג) בדעת הרשב"א הקשה: מדוע המתחייב צריך לפרנס רק בכל הזמן שהמוטב צריך ולא יותר, במה שונה המתחייב לזון את חברו מן המתחייב לזון את בת אשתו, שחייב הבעל לשלם דמי מזונות לבת אשתו, גם כאשר יש לה מזונות?

החכם צבי, (בהמשך דברי הט"ז מובא בסוגריים: 'א"ה', דהיינו אמר המגיה. מדובר בחכם צבי שהגיה את דברי הט"ז), כתב שני תירוצים:

• א. החילוק הראשון של החכם צבי - יש לחלק בין הסכם לזמן קצוב ובין הסכם סתמי. כאשר זמן ההתחייבות קצוב - יש חובה לקיים את ההסכם ולא ניתן לבטלו בגלל שינוי בנסיבות, אך אם ההתחייבות היא סתמית ולא קצובה - ניתן לבטל את ההתחייבות כאשר יש שינוי בנסיבות. החכם צבי בסיום דבריו פסק כפי תירוץ זה.

בהתחייבות לזון את בת אשתו - מדובר במתחייב לזמן קצוב, שהתחייב לזון במשך חמש שנים את בת אשתו. במצב זה אנו אומרים שההתחייבות חלה בכל הזמן הקצוב, גם כאשר יש לה מזונות. אבל בהתחייבות לזון את חברו - מדובר במתחייב באופן סתמי, שאז אנו אומרים שהמתחייב צריך לפרנס רק בכל הזמן שהמוטב באמת נזקק לעזרה.

• ב. החילוק השני של החכם צבי - יש לחלק בין התחייבות שתלויה בדעת אחרים, ובין התחייבות שלא תלויה בדעת אחרים. התחייבות שתלויה בדעת אחרים - לא מתבטלת, אך התחייבות שלא תלויה האחרים - יכולה להתבטל בשינוי נסיבות.

בהתחייבות לזון את בת אשתו - התחייבות תלויה בדעת אשתו, והיא התכוונה שהבעל ישלם לבת מזונות תמיד, גם כאשר יש לה כבר מזונות, לכך המתחייב חייב לשלם תמיד. אבל בהתחייבות לזון את חברו, אין התחייבותו תלויה בדעת אחרים, אלא רק תלויה בדעתו, לכן אנו אומרים שההתחייבות היא רק לכל זמן שהמוטב צריך.

ניתן להוסיף ולומר, שסברא זו כבר מופיעה בתוספות במסכת כתובות דף מז עמוד ב (ד"ה שלא). וכך פסקו החתם סופר (חו"מ סימן ז) והשבות יעקב (חלק ב סימן קמב).

• ג. החילוק של בעל ההפלאה (קונטרס אחרון, כתובות סימן קיד) - בכל מקרה יש לבחון ע"פ אומדנא דמוכח את רמת ההתחייבות. כאשר יש ישנן נסיבות חדשות שלא היו ידועות בשעת חתימת החוזה, ואילו הצדדים היו מודעים לשינוי הנסיבות לא היו חותמים - יש בכך משום עילה להפרת החוזה.

במקרה המובא במסכת כתובות, הבעל ידע שיש לבתו מזונות, ובכ"ז התחייב, כך שיש אומדנא שההתחייבות שלו חלה גם כאשר יש לאישה מזונות. אבל אדם המתחייב לחברו בשעה שחברו נזקק לעזרה, אומדנא דמוכח שההתחייבות הייתה רק למשך זמן מוגבל בו חברו באמת נזקק לעזרה, אך במידה והנסיבות ישתנו, וחברו יתעשר - ההתחייבות תיפסק.

 

ההשלכה המעשית מתירוצים אלו, היא במקרה בו בעל גרוש מבקש להפחית מתשלום מזונות, מכיוון שלטענתו הנסיבות השתנו, וגרושתו מרוויחה יותר, או שנפלו נכסים לילדיו, כך שאין הם עוד זקקים לסכום הגבוה שהתחייב בשעת הגירושים^[7].

לפי החכם צבי (התירוץ הראשון), יש לחלק בין התחייבות הקצובה בזמן ובין התחייבות שלא קצובה בזמן. כאשר ההתחייבות היא קצובה בזמן - לא ניתן לבטל את ההתחייבות, גם כאשר יש למוטב מזונות ממקום אחר. ולכך גם בהסכם הגירושין, ההתחייבות של הבעל לילדיו הוא לזמן קצוב, (עד שילדיו יהיו בני שמונה עשרה), ואין הבעל יכול לשנות את ההסכם גם אם הנסיבות השתנו.

גם לפי התירוץ השני - הבעל אינו יכול להפחית מסכום המזונות שמשלם לילדיו, שכן לפי התירוץ השני, כל התחייבות שתלויה באחרים - לא ניתן לשנותה. גם כאן הסכם הגירושין תלוי בדעת גרושתו, ולכך הגם שהנסיבות השתנו, ויש מזונות לילדיו ממקום אחר, בכ"ז ההתחייבות תקפה. וכך פסקו החתם סופר (חו"מ סימן ז) והשבות יעקב (חלק ב סימן קמב).

אומנם לפי תירוץ של בעל ההפלאה, כאשר יש שינוי בנסיבות, אנו אומרים שיש אומדנא שהמתחייב לא התכוון לפרנס במצב החדש, לכך יכול הבעל (לאחר שיוכיח שבאמת יש שינוי בנסיבות), לבקש מהב"ד הפחתה מדמי המזונות שמשלם לילדיו.

בסוף סימן כה, הובאו בהרחבה דיני קים לי. שם מובא שבכל מקום בו יש מחלוקת הפוסקים, ואין אפשרות להביא ראייה כפי מי נפסקה ההלכה - יכול הנתבע לומר קים לי כשיטה החולקת. כך שיכול הבעל לומר קים לי כבעל ההפלאה.

צריך להדגיש, גם לדעת בעל ההפלאה, הבעל צריך להוכיח שמדובר בשינוי חדש שאירע לאחר זמן, והבעל לא היה מודע אליו בשעת חתימת ההסכם, אך אם הבעל היה מודע לשינוי - אין הוא יכול להפחית מהתחייבותו, כמו בבעל המתחייב לבת אשתו ומודע שיתכן והיא תקבל מזונות מאחר, ובכ"ז מתחייב.

עוד יש לציין, ביטול חוזה תוך כדי גרימת נזק לצד השני איננה אפשרית. כך כתב המשנה למלך (הלכות זכיה ומתנה פרק ו הלכה א, מובא בנתיבות בסימן רל ס"ק א): בעסקה שתלויה בשני צדדים, אם ביטול העסקה יגרום נזק לאחד הצדדים - לא ניתן לבטל את העסקה.

לסיכום, להתחייבות דו צדדית יש משקל יתר בהלכה (תוס' שם), לפיכך על בית הדין לוודא שינוי נסיבות מהותי בכדי לבטל את ההסכם, וכן לוודא שלא נגרם לאחד מהצדדים נזק כתוצאה מביטול חד צדדי של ההסכם (משנה למלך שם).

 

 

 

 

 

 

 

[1] אומנם הנתיבות בסימן ס ס"ק ח כתב: אכן בנדרים אנו הולכים אחר הניסוח של רוב האנשים, והתחייבות סתמית משמעה לעולם, אבל בדיני ממונות - לא הולכים אחר הרוב, ומכיוון שיש מיעוט שמפרש את ההתחייבות באופן מצומצם - יש לפרש כך.

[2] הנתיבות בסימן ס ס"ק ח דחה את הראייה ממסכת נדרים: "ולפענ"ד נראה לישב, דהא דקיי"ל דבשטרות דנין כמו בנדרים כמ"ש הש"ך בסימן מ"ג סקמ"ה, היינו בדבר שהוא מבואר בש"ס דבנדרים להכי אסור או מותר, משום דהלשון בני אדם הוא כך בודאי, כגון עד הפסח, דבנדרים טעם ההיתר הוא על כרחך משום דבלשון בני אדם הוא בודאי עד ולא עד בכלל... אבל במקום דבנדרים הטעם הוא משום דמעייל אינש נפשיה לספיקא - לא ילפינן שטרות מנדרים בכהאי גוונא. וראיה לזה מנדרים יח ע"ב, דהקדיש חייתו או בהמתו הקדיש את הכוי, והוא משום דמעייל אינש נפשיה לספיקא, והא דמעייל אינש נפשיה לספיקא, על כרחך הפירוש הוא דדעתו דאינש כשנודר שיהיה נתפס כל חומר משמעות הלשון שיש לספק בהלשון... וא"כ הכא נמי י"ל הא דאמר בש"ס בנדרים דסתם - לעולם משמע, הוא מטעם דבנדרים מחית אינש נפשיה לספיקא, וכיון שיש לספק בלישנא דסתם אי משמע לעולם או שעה אחת - אמרינן דדעת הנודר שיהיה נתפס בכל מה שאפשר לספק בהלשון, (ועיין ביו"ד בט"ז סימן ר"ח סק"א), אבל בממון דלא שייך הך סברא דמעייל אינש נפשיה לספיקא כדמוכח מהא דבכורים גבי הכותב חיתו או בהמתו הנ"ל, אמרינן בסתם דאפילו שעה אחת במשמע מטעם דהמוציא מחבירו עליו הראיה".

[3] צ"ע כי מפשט דברי הרשב"א משמע שמדובר בכל אדם ולא רק בעני. כך כתב הרשב"א: "כל שמזכה לאיש מזונות בנכסיו - לעולם משמע".

[4] הנודע ביהודה נתן הסכמה נדירה לספרו וכך כתב: "ארי נוהם מתוך קופתו קופת הרוכלים, מלא בשמים מר עובר, חובר חבר בחובר טהרה, שולף חרב מתערה, בפנים מסבירות להלכה ברורה, מברר ומלבן שמעתתא, ותחת לשונו נעימה אמירה. הוא הרב המאה"ג מו"ה אריה ליב נ"י מק"ק פינטשוב, אשר היה אתנו פה איזה ירחים, והיה לו פתחון פה לפני בכמה דברים, ומצאתי לבו לב הארי המתגבר בתורה, וגם ראיתי בספרו אשר אתו חדושי הלכות על מסכת כתובות, ומצאתי בו דברים המתקבלים על לב בחריפות ובסברא. האמנם גדר גדרתי מסבה הכמוסה עמדי שלא ליחן הסכמה על ספר חדש שעדיין לא היה לעולמים, אולם אדעתא דהאי גברא רבא לא נרדתי, עברתי על רצוני לעשות רצונו, כי ראוי הוא להחזיק ידו ולתמכו. לכן ידי תכון עמו להפיק מעיינותיו החוצה, להדפים ספרו הנעים ולבלתי יהיו נזקין חוברי חבר בהשגת גבול עולם הנני ממיל גודא שלא ירים איש את ידו להדפים ספר הנ"ל משך עשרה שנים מיום כלות הדפוס בלתי רצון הרב המחבר. והעובר הוא באזהרה, והשומע יתברך מפי הגבורה, ויראה בנין היכל ואולם ועזרה, ובקיבוץ שה פזורה, והכהנים בעבודתן ולוים בשירה".

[5] כך כתב הגרי"ש: "גם מתוך המשא ומתן אשר קדם להסכם בנוגע להחזקת הילדה, נראה בעליל שכל כוונתם ודאגתם היתה לפתור שאלת החזקת הילדה באופן תמידי וכתוצאה מזה נערך ההסכם".

[6] כך כתב הרא"ש: "ופייס הקהל למחול לו, ונתרצו לו מגדולי פורעי מס בדברים בעלמא בלא קנין וכתב".

[7] עיין פסקי דין רבניים חלק י פס"ד בעמוד 145.