בית הדין

כח ניסן התשעז | 24.04.17

הרב ישועה רטבי

כיצד מתבצעת השומא בחפץ משומש

במשנה במסכת בבא קמא בדף יד עמוד ב נאמר: "שום כסף... - בפני בית דין". כלומר המזיק צריך לשלם לניזק בכסף. בית הדין שמים כמה החפץ היה שווה בשעה שנעשה הנזק, (צריך לשים לב שאם מדובר בחפץ משומש - לא שמים את שווי החפץ כפי מחיר חפץ חדש, אלא כפי מחיר חפץ משומש), וכמה החפץ שווה לאחר הנזק, והמזיק משלם את הפער.

הגמ' במסכת בבא קמא דף יא עמוד א הוסיפה: "אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין". כלומר אדם שגנב כלי ונשבר, הגנב אינו יכול להחזיר לבעלים את הכלי השבור, ולהוסיף את שווי הפחת, אלא הגנב לוקח את הכלי השבור לעצמו, ועליו לשלם לבעלים שווי הכלי בעת הגניבה. אומנם בנזיקין אנו שמין את שווי הכלי השבור, והמזיק ישלם את ההפרש. בנזיקין אנו למדים זאת מפסוק: 'והמת יהיה לו'^[1].

מדברי הגמ' אנו למדים, שיש קולא בדיני מזיק את ממון חברו - יותר מאשר בדיני גנב וגזלן: המזיק את ממון חברו - לא צריך לשלם את שווי כל החפץ שהזיק, אלא עליו לשלם רק את הפער שיש בגלל הפחת שנוצר מהנזק, כגון חפץ שהיה שווה לפני ההיזק מאה שקלים, וכעת לאחר שנעשה הנזק החפץ שווה שלושים שקלים - המזיק ישלם רק את הפחת דהיינו שבעים שקלים. אומנם גנב וגזלן ישלמו את כל סכום החפץ שהיה בשעת הגניבה, כגון חפץ השווה מאה שקלים שנגנב ולאחר זמן הגנב רוצה להחזיר את שווי החפץ הגנוב, אך כעת ערכו ירד והחפץ שווה רק שבעים שקלים - הגנב ישלם את שווי החפץ בשעת הגניבה ולא רק את שוויו העכשווי, דהיינו הגנב ישלם מאה שקלים ולא שבעים שקלים.

התוס' (ד"ה אין) הסבירו: גנב וגזלן צריכים להחזיר את כל החפץ שגזלו, כפי שכתוב (ויקרא פרק ה פסוק כג): "והשיב את הגזלה אשר גזל", כלומר על הגנב להחזיר את החפץ שנגזל או לשלם את שוויו בשעת הגזלה, שהרי הגנב קנה את החפץ ברגע שהוציאו מרשות הבעלים, אומנם מזיק צריך לשלם רק את הנזק דהיינו על הפחת ולא את כל שווי החפץ.

דין גנב שמשלם כשעת הגזילה - נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן שסב סעיף יא. ודין מזיק נפסק להלכה בסימן תג סעיף א: "שמין השברים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".

המזיק לא חייב לשלם לניזק כלי חדש, אלא רק משלם לו את שווי הכלי כפי שהיה בעת שנעשה הנזק. כך כתב הפתחי חושן (נזיקין פרק י סעיף ו): "תשלומי הנזק הם כפי מה שהפסידו, וכשווי הנזק בשעת הנזק".

דין זה נלמד מדברי הריב"ש (סימן תקו): "הסותר ביתו של חברו, או משבר כליו - אין מחייבין לבנות לו בית כמוהו, ולא לעשות לו כלי כמוהו, אלא שמין כמה היה שוה, וכמה הוא שוה עתה, ומשלם לו הדמים שבין זה לזה".

השולחן ערוך בסימן שפז סעיף א עוד פסק: "שמין למזיק בידו, כדרך ששמין לו אם הזיק ממונו. כיצד? הרי שהרג בהמת חבירו או שבר כליו - שמין כמה היתה הבהמה שוה וכמה הנבילה שוה, וכמה היה הכלי שוה והוא שלם וכמה שוה עתה, ומשלם הפחת לניזק עם הנבילה או הכלי השבור, כדרך שנתבאר בשורו שהזיק, בסימן תג".

בכדי לבצע את השומא, צריך שיהיו שלושה שמאים שישומו את החפץ הניזוק^[2]. ואם השמאים חלוקים בניהם - הולכים אחר הרוב כמו בבית דין, ואם כל אחד מהשמאים אומר סכום אחר - הולכים אחר הסכום הממוצע שבניהם^[3]. (כמבואר בסימן קג סעיפים א-ב).

הנתיבות בסימן קמח ס"ק א חידש: ניתן לחייב מזיק, רק אם הזיק דבר שניתן למוכרו בשוק, שאז יש לו שווי ממוני, אבל אם הזיק חפץ שלא ניתן למוכרו בשוק, כגון תמונות, או מצגת וכד' שלא ניתן למוכרן בשוק, או כלי אחד מתוך סט כלים - פטור המזיק, למרות שלניזק התמונות שווים הון רב. (שווי ממוני נמדד ע"פ האפשרות למכור בשוק). אבל הערך שי (חו"מ סימן שפו) חלק על הנתיבות: "וזר הוא אצלי, דמשום דאינו יכול ליקח דמים בעדו יפטר, דמ"מ אזקיה מה ששווה אצלו". (מובא בפתחי חושן, נזיקין, פרק י הערה מד).

וכן כתב הגרב"צ אבא שאול (אור לציון ח"א סימן ד): "כלל העולה, ממון שאינו שווה אלא לבעליו - מקרי ממון, אע"פ שלכו"ע אינו שווה. ולכן יתחייב המזיקו לשלם הנזק, אא"כ הממון בעצמו אינו שווה, כגון חמץ בפסח".

היסוד שכתבו פוסקי זמנינו הוא כך: אם יש לחפץ שווי ממוני בשוק (למשל מחיר מחירון לרכבי יד 2) - יש לקבוע את מחיר החפץ לפי השווי הקבוע בשוק, ואם לא ניתן להעריך את שווי החפץ בשוק - יש לבדוק את שווי החפץ לניזק עצמו (בצורה שתתבאר לקמן). שווי החפץ יקבע לפי שוויו לניזק עצמו, וסכום זה ישלם המזיק.

כך כתב הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה תניינא סימן קלה): "דבדבר שהוא ממש ממון - נראה דצריכים לשלם לו כפי שהוא צריך להוציא כדי לקנות חפץ כזה שהפסידוהו. ולא נמדד כלל בכמה יוכל למכור זה לאחרים, ולפעמים משלמים לו פחות, דהתורה אמרה (ויקרא פרק כד פסוק יח): "וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה" - ולשון ישלימנה, היינו להשלים שיהיה לו בהמה אחרת, ולא מספיק מה שישלם לו כשיעור שהיה מקבל אילו היה מוכר לאחרים".

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ד סימן שכ) פסק: "ולמעשה נראה, שאם הזיק בגד משומש - אי אפשר לפטור עצמו בכך שיביא לו בגד משומש או דמיו, שרוב בני אדם אין רצונם בחליפה משומשת או במשקפיים משומשות, וע"כ קונה לו בגד חדש ומנכין קצת את ההנאה המיוחדת שיש לו בחדש ממש, והבית דין ינכו קצת לפי האומדנא כמה שחביב לאדם דבר חדש ממש, אבל בהזיק מכונה וכדומה שרגילים להשתמש גם במשומש - משלם לו כפי שהזיק והיינו משומש".

ישנן מספר דרכים כיצד לשום חפץ משומש (מחיר החפץ בשעה שנעשה הנזק):

• א. יש דיינים ששמים כך: יש לשאול את הניזק, איזה סכום היית מוכן לשלם בשביל שיחליפו לך לחפץ חדש, ואת הסכום הזה יש להפחית מהמחיר של החפץ החדש^[4]. למשל: מחשב חדש עולה 3,000 ש"ח. שואלים את הניזק: איזה סכום היית מוכן לשלם כדי שבמקום המחשב שיש לך תקבל מחשב חדש. אם הוא יאמר: הייתי מוכן להשקיע 700 ש"ח בכדי לקבל מחשב חדש, הרי שיש להפחית סכום זה משוויו של המחשב החדש, כי זה הסכום שהוא היה מוכן להשקיע לצורך רכישת מחשב חדש, משמע שבשבילו המחשב שלו שווה 2,300 ש"ח, לפיכך המזיק ישלם 2,300 ש"ח, שזהו שווי החפץ עבור הניזק עצמו.
• א. יש דיינים ששמים כך: יש לשאול את הניזק, איזה סכום היית מוכן לשלם כדי להחזיר לך את החפץ^[5]? או לשאול: אילו למשל ההוצאה לפועל הייתה מעקלת לך את החפץ שניזוק - איזה סכום היית מוכן לשלם בכדי לפדות את החפץ ולקבל אותו בחזרה (יתכן ומגיעים לאותה תוצאה ע"פ שתי השיטות האחרונות).
• ב. יש דיינים ששמים בדרך הבאה (כך שמים בבית דין של הגר"נ קרליץ^[6]): המזיק מוצר ולא ניתן לתקנו (או שלא שווה לתקן) והמוצר כעת לאחר ההיזק לא שווה כלום, צריך לבדוק את שוויו כמוצר משומש במועד שלפני ההיזק. לצורך כך יש לבחון כמה המוצר עלה, וכן צריך לבדוק כמה זמן בממוצע מחזיק אותו מוצר, המזיק ישלם את מחיר המוצר פחות זמן השימוש^[7]. למשל מחשב נייד ששווה 3,000 ש"ח, ומחזיק מעמד במשך חמש שנים. יוצא ששווי המוצר יורד בכל שנה ב-600 שקלים, ואם לאחר שנתיים המוצר הוזק בצורה בה לא ניתן לתקנו והמוצר גם לא שווה כלום - המזיק ישלם 1,800 ש"ח^[8].

כמובן שבמידה והמוצר לאחר ההיזק שווה סכום מסוים - יש להפחית גם סכום זה מתשלום המזיק. (למשל המזיק גביע מכסף בצורה בה לא ניתן לתקנו, עדיין יש שוויות לגביע, והמזיק ישלם את שוויי הגביע לפני ההיזק פחות סכום המעות ששווה הגביע).

לפעמים שומת המוצר קשה, צריך להביא אנשי מקצוע (שמקבלים תשלום על הערכתם), ונוצרים חילוקי דעות בין הצדדים לגבי זהות השמאי וכו', במצבים אלו עדיף לעשות פשרה הקרובה לדין, כך שהדיינים לאחר בירור פשוט יוכלו להעריך את המוצר ולקבוע סכום שקרוב לשומת החפץ.

[1] וכך מבואר בדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד ב: "(במשנה מובא): חבתי בתשלומי נזקו - (הגמ' מדייקת): חבתי בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו". (המזיק לא צריך לשלם את כל הנזק. למשל, ההורג שור - עליו לשלם על הפחת, כך שהנבלה נשארת ביד הניזק, והמזיק ישלם רק את הפער, ולא אומרים שהמזיק ישלם את כל שווי השור וייקח את הנבלה).

"תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק - מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה. (הניזק בעל הבהמה נשאר עם הנבלה, והמזיק ישלם רק את הפער). מנא הני מילי? אמר ר' אמי, דאמר קרא: מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. (להשלים את הפער). רב כהנא אמר, מהכא: אִם טָרֹף יִטָּרֵף - יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה - לֹא יְשַׁלֵּם, (פשט הפסוק: שומר שכר ששמר על בהמה והיא נעשית טריפה באונס - יביא עד ופטור מלשלם. אך הגמ' דורשת): עָד טרפה ישלם, (משלם את הפער ללא סכום הנבלה), טרפה עצמה לא ישלם. חזקיה אמר, מהכא: והמת יהיה לו, לניזק".

[2] כך משמע מדברי התוספות (מסכת כתובות דף צח עמוד א ד" דאמרי), שגם בית דין של הדיוטות נחשב לבית דין לצורך השומה. וכ"פ השולחן ערוך (חושן משפט סימן קג סעיף א): "כששמין השלשה שמאין קרקע הלוה - אין שמין אלא כפי הזמן וכפי השעה שנמכרים הקרקעות אז באותו מקום". השולחן ערוך (אבן העזר סימן קג סעיף א) עוד כתב, בדין אלמנה שמוכרת מנכסי העיזבון לצורך גבית כתובתה: "אבל צריכה ב"ד הדיוטות, שלשה אנשים נאמנים בקיאים בשומת קרקע".

הנתיבות (חו"מ שם ס"ק א) העיר: "נראה דהשלשה צריכין להיות ביחד, דהא קרא להו בש"ס (ב"מ ל"ב ע"א) בית דין הדיוטות, וכמו שהבית דין צריכין להיות ביחד לשמוע אחד דברי חבירו - כמו כן צריכין הג' שמאין. וכשאחד אומר איני יודע - צריכין לקרוא אחר, כי אולי אם ישמעו טעם וסברת השלישי יודו השנים לדבריו. תדע, דאי לא תימא הכי, א"כ, אם יאמרו השנים, לא יהיו צריכין לשאול פי השלישי כלל, דהא אף אם יאמר שלא כדבריהם בטל במיעוטו, אלא ודאי כדאמרן".

למעשה, היום בבתי דין מקובל להביא רק מומחה אחד, כי הצדדים מאשרים זאת, ומקבלים על עצמם את החלטת המומחה, וכל תנאי שבממון - התנאי תקף.

[3] בכדי לחשב את הסכום הממוצע, צריך לקחת את סכום הגבוה ואת הסכום הנמוך, והפער שיש בניהם לחלקו לשניים ולהוסיף לסכום הנמוך. לדוגמא: שמאי אחד העריך את שווי המוצר בחמישים ש"ח, ושמאי שני העריך בשישים ש"ח, ושמאי שלישי העריך בשבעים ש"ח. נמצא שהפער בין הסכום הגדול לסכום הקטן הוא עשרים ש"ח, מחצית מסכום זה יוצא עשרה ש"ח, אנו נוסיף את מחצית הפער (עשרה ש"ח) לסכום המינימאלי (חמישים ש"ח) וזה יהיה הסכום הממוצע. במקרה כאן שומת החפץ תהיה שישים ש"ח.

[4] בספר הישר והטוב (חלק ד עמוד קצג) מובא בשם הגר"מ שפרן: המזיק חפץ - צריך לשלם כפי שוויו של חפץ משומש. למשל המזיק כוס שעלתה עשרה שקלים, ישלם שווי של כוס משומשת, אך לא מעריכים את שווי הכוס ביחס לשאר העולם, (אם נחשיב שווי של כוס יד שנייה המזיק יצטרך לשלם אולי שני שקלים), אלא יש לומר שהשוק של הכוס זהו הבעלים של הכוס, "ואם החפץ נמצא במצב טוב שווה לו לכל הפחות שמונים אחוזים מהמחיר בכדי להשיבו אליו, (שווה לבעלים לשלם שמונה שקלים בשביל הכוס) - א"כ אם נבוא לחייבו מדין אדם המזיק - עליו לשלם כשמונים אחוזים ממחיר כוס כזו חדשה".

[5] הרב יהונתן שמחה בלס (תחומין יג): "לא עמד החפץ למכירה - על המזיק לשלם את מלוא מחיר השוק, וזאת משום שמעריכים את השוק מנקודת מבטו של הניזק כקונה... מכיוון שהחפץ לא עמד למכירה, מעריכים את השוק מנקודת מבטו של הניזק כקונה. לכן השאלה המכרעת היא לא כמה היה מקבל אילו מכרו, אלא כמה היה מוכן לשלם כדי להחזירו? מכיוון שלמעשה אין לחפץ שוק, סכום זה נאמד על פי מודל תיאורטי".

סימוכין לכך ניתן להביא מדברי המשנה במסכת בבא קמא דף פג עמוד ב: "אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך". הגמ' בדף פה עמוד א ביארה: שואלים את האדם כמה היה מוכן לשלם בכדי למנוע צער מסוים. (למשל אדם שצריך לקטוע את ידו, כמה היה משלם בכדי שהקטיעה תהיה בהרדמה. הסכום שאדם מוכן לשלם בכדי למנוע את הצער שלו זהו השווי של תשלום צער).

סימוכין נוספים ניתן להביא מדברי המאירי (מסכת בבא קמא דף מח עמוד ב): "ויש אומרים שמין כמה אדם רוצה ליתן אלו היתה שפחתו שלא תפיל וימותו הולדות".

[6] כך כתב הגר"ש זעפראני (בספרו שמרו משפט, חלק א עמוד שצא) בשם הגר"נ קרליץ: "פסקו אחרוני זמננו לשום את הבגד הישן בשמאות יחסית לבגד חדש. ואם למשל בגד חדש מחזיק מעמד שלש שנים, הרי שלאחר שנה נחשיב אותו שפחת שליש שוויו. וכן על זה הדרך".

וכך גם מובא בספר משפטיך ליעקב (חלק ה סימן יז): "מאומה נראה דיש לשער מחיר של משקפיים חדשות לשער את הזמן שבו ירכיבו את המשקפיים כגון שנה או חמש שנים, תלוי באיכות, כמה זמן השתמש, וכמה זמן נותר לבעליו להשתמש. אם לדוגמא השתמש מחצית מהזמן שבדר"כ משתמשים - הרי החסיר לו מחצית מערך המשקפיים וכך ישלם".

[7] שתי השיטות הראשונות שוללות שיטה זו, בגלל שלא ניתן להשוות את ההנאה שיש בתקופה הראשונה שהחפץ היה עוד חדש לתקופה שלאחר מכן.

[8] יש דיינים שסבורים שיש להפחית עוד עשרים אחוזים, כי לניזק יש הנאה מחפץ חדש יותר מאשר החפץ הישן שכעת ניזוק. (בדוגמא הנ"ל, המזיק ישלם 1,440 ש"ח, דהיינו עוד עשרים אחוזים פחות מ- 1,800 ש"ח).