פרשת ויחי - מלכות יהודה

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ויחי / תשע"ד

מלכות יהודה

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו (בראשית מט, י)".

שבט ומחוקק

מוכנותו של יהודה להיות עבד במקומו של בנימין, הייתה סֵמֶל להקרבה עצמית. זו הניעה את התגלותו של יוסף לאחיו, ובכך הביאה קץ למסכת התלאות שעברה על יעקב אבינו מיום היעלמו של בנו האהוב.

פרשת מכירת יוסף, היא החוליה הקשה ביותר בשרשרת אירועי הצער והסבל, שהיו מנת חלקו של יעקב אבינו. היא גם מהווה נקודת שפל ביחסם המתנכר של אחי יוסף.

למרות זאת, דווקא מתוך הנפילה לתוך הקנאה והכעס, מתוך הַכֶּשֶׁל במעשה ההתעללות באח קרוב והפגיעה בכבוד אב, דווקא מתוך כל השֶׁבֶר הזה, מתחיל להסתמן תהליך ריפוי, הכולל תשובה, חרטה, תיקון המידות והכרה בכישלון שהוביל לחטא.

יהודה נטל חלק מרכזי במכירתו הכאובה של יוסף לישמעאלים והיה שותף פעיל לעוון הכבד. יחד עם זאת, יהודה גם סלל את דרך התשובה והוידוי, תוך גילוי גבורה פנימית ומאמץ עילאי. במאמר הזה, נלווה אותו בדרכו הארוכה המתחילה בתיקון הפגם הקשה, עד הגיעו לכתר מלכות ישראל.

יעקב אבינו הועיד את מלכות ישראל לבנו יהודה. דבריו המפורשים בברכתו ליהודה אינם מותירים מקום לספקות.

"לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו".

כלומר, לא יסור שרביט המלוכה משבט יהודה. יתר על כן, לדעת הרמב"ן, התמוטטות מלכות בית חשמונאי שהייתה משפחת כוהנים משבט לוי, נבעה מן העבירה של אי הקפדה על קיום הצו הנבואי הזה.

לכאורה, ניתן לזקוף את הזכייה בכתר המלוכה, לעמידתו הזקופה והאיתנה של יהודה מול יוסף ולדברי ההגנה התקיפים על אֶחָיו בִּכְלל, ועל בנימין אָחִיו בפרט.

רבי טרפון ורבי עקיבא

התוספתא במסכת ברכות (תוספתא - דברי תנאים שלא נכללו במשנה), מתעדת ויכוח נדיר בין רבי עקיבא לבין ארבעה מגדולי חכמי ישראל, תלמידיו של רבי טרפון. הויכוח נסב סביב השאלה: מפני מה זכה יהודה למלכות? באותו מפגש הייתה ידועה עמדתו של רבי טרפון שקבע, כי הודאתו הפומבית של יהודה בצִדקת תמר כלתו, היא המעשה שזיכה את יהודה במלכות.

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו)".

נצטט את לשון התוספתא:

"מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצילו של שובך במנחת שבת. אמר לתלמידיו: מפני מה זכה יהודה למלכות? מפני שהודה בתמר".

התוספתא ממשיכה ומספרת, שאותם תלמידים התכנסו במקום אחד לדון בדברי רבם, רבי טרפון.

"מעשה בארבעה זקנים (חכמים) שהיו יושבים בבית שער של רבי יהושע. אלעזר בן מתיא, חנינא בן חכינאי, שמעון בן עזאי ושמעון התִמְנִי, והיו עוסקים במה שאמר להם רבי טרפון".

במפגש הזה הופיע רבי עקיבא, שהיה ידוע בגדלות חריפותו.

"אמר להם רבי עקיבא: מפני מה זכה יהודה למלכות? אמרו לו: מפני שהודה בתמר. אמר להם: וכי נותנים שכר על העבירה?".

חזרו התלמידים והציעו הצעה חדשה.

... אלא, מפני שהציל את אחיו יוסף מן המיתה. אמר להם: דיה להצלה שתכפר על המכירה!

... אלא, מפני הענווה, שנאמר: "יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי (בראשית מד, לג)". אמר להם: והרי עָרֵב הוא! וסופו של ערב, לצאת ידי ערבותו!"

משראו, שקושיותיו של רבי עקיבא חוסמות את סברותיהם, ביקשו לדעת את עמדתו:

... אמרו לו: ילמדנו רבנו. אמר להם: מפני שקידש את שמו של הקב"ה. בשעה שעמדו שבטים על ים סוף, זה אומר: איני יורד. וזה אומר: איני יורד. קפץ שבטו של יהודה ראשון למים. וכן הוא אומר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז, הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ", לפיכך "יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו" (תהילים קיד א-ב) (תוספתא ברכות פרק ד, הלכה טז)".

פִּענוח הדיון

מעשה יהודה ותמר, מתרחש בסמוך לָאסון הכבד אשר פקד את משפחת יהודה. שני בניו ואשתו, נפטרו בזה אחר זה. הסמיכות לפרשת מכירת יוסף, מרמזת יותר מכול על חטא ועונשו. על יהודה עברו ימים קשים של סבל שאיננו מתואר בתורה בהרחבה, כי אם בשתי מילים: "וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה (בראשית לח, יב)".

השאלה הזאת "מפני מה זכה יהודה למלכות", לא באה אך ורק בכדי ללמדנו איך יהודה האיש זכה למלוכה.

השאלה הזו באה ללמדנו, איך עולים מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. איך ניתן לתקן את המידות המגונות, שהיו אחראיות להידרדרות מוסרית קשה, ולהפכן על ידי עבודה עצמית קשה לסגולות, אשר יְזַכּוּ את יהודה בכתר מלכות ישראל?

רבי טרפון הוא הראשון שהעלה את השאלה הזאת, והוא אשר הצביע על הודאתו של יהודה במעשה תמר,  כמעשה שזיכה אותו במלכות. רבי טרפון לא הסביר את הקשר בין הדברים, עד שהופיע רבי עקיבא, ובסדרת קושיות הוביל את תלמידי רבי טרפון להבנה עמוקה בדברי רבם. 

רבי עקיבא שואל בצדק: וכי נותנים שכר על עבירה?

כלומר, אם אתם סבורים שהצלת תמר מן השריפה באמצעות ההודאה, היא היא כרטיס הזכייה במלכות, בבחינת מציל נפש אחת מישראל, איך אפשר להתעלם מן העבירה שעשה יהודה, אשר היא הייתה הגורם לכל ההשתלשלות הזאת?

תלמידי רבי טרפון ניסו רעיון אחר. אולי הצלת יוסף מן המוות על ידי יהודה, היא שזיכתה את יהודה במלכות.

שוב מקשה רבי עקיבא בצדק רב. האם מכירת יוסף היא עבירה של מה בכך? הרי התורה אומרת בפירוש:

"כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ, וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא! (דברים כד, ז)".

אם כן, פעולת ההצלה מתקזזת עם המכירה. או בלשונו של רבי עקיבא: "דיה להצלה שתכפר על המכירה".

תלמידי רבי טרפון מעלים רעיון נוסף.

אולי מידת הענווה שגילה יהודה בהגנתו על בנימין, היא התשובה לחיפושנו? הרי בכל זאת, מידת הענווה היא מרכיב חיוני בהכשרת מלך ישראל, כפי שמדגישה התורה בפרשת המלך:

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (דברים יז, כ)".

משום כך ייתכן, כי כאשר יהודה התנדב להיות עבד במקומו של אחיו הקטן, התגלתה פה ענוה גדולה, המזכה במלכות.

שוב עומד רבי עקיבא ושואל בצדק:

הרי יהודה היה חתום על שטר ערבות לבנימין, ומתוקף הערבות לא הייתה לו כל ברירה אלא לשלם את המחיר ולעמוד בהתחייבותו. מה הקשר בין זה לבין מלכות?

הויכוח נמשך, עד שבא רבי עקיבא וכיוון את תלמידיו של רבי טרפון, ליעד המרומם של קידוש שם שמים. רבי עקיבא ציין ששבט יהודה קפץ ראשון למים מול כל השבטים ובכך הפגין את אמונתו בה' במסירות נפש.

תפקידו של מלך ישראל הוא להנהיג את העם מתוך אמונה ובטחון בה', ולצאת למלחמה בראש מחנה ישראל.

נשוב ונעמיק בתוספתא וניווכח, כי רבי עקיבא לא חלק על רבי טרפון ותלמידיו, אלא ביקש לנתח לעומק את דבריהם ולהשלים אותם.

לקיחת אחריות

רבי עקיבא מבקש להדגיש כי אין לראות בהחלטה על מכירת יוסף חומרה פחותה מגזר דין מוות. אדרבה, זה היה שיאו של השבר המוסרי, אליו נקלע יהודה. הפשע הזה גובל בהפקרות וחוסר האחריות. האחים מפקירים את אחיהם אל הלא נודע, ומפגינים חוסר אחריות מוחלט כלפי יעקב אביהם וכלפי תוצאות מעשיהם.

העונש היה קשה מאוד. יהודה, מאבד את אשתו בת שוע ואת עֵר ואֹונָן בניו. התוצאות הקשות, מזכירות את האסון שפקד את נעמי במגילת רות. אלימלך הפקיר את העם בשנות הבצורת וגילה חוסר אחריות בבריחתו לשדה מואב. גם שם, איבדה נעמי את בעלה ושני ילדיה. לא נשכח שאלימלך היה מגדולי הדור וצאצא למשפחת יהודה.

מיד אחרי החטא הכבד, מתחיל תהליך קשה ומייסר של תיקון לקיחת אחריות.

1. השלב הראשון שבו נקט בו יהודה היה, לא להתנער מאחריות אישית על מעשה עצמו. ההודאה, שתמר צדקה ממנו, היא לקיחת אחריות אישית על מעשיו שלו.

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי (בראשית לח, כו)".

2. השלב השני גבוה יותר. יהודה נוטל אחריות על אחיו בנימין. עצם כניסתו לערבות מחייבת שיש בה סיכון רב, היא היא העדות לעלייתו בסולם תיקון המידות, המוסר והערכים.
3. השלב השלישי גבוה מכולם. השלב הזה מכיל אחריות בעד כל שבטי ישראל. בקפיצתו של נחשון למי ים סוף, הוא גילה מוכנות לשאת באחריות לכלל ישראל. שלושת השלבים האלו, הם הם שהעלו את יהודה לדרגה כה גבוהה.

לאחר מותו של יהושע, לא היה ברור מי יעמוד בראש שבטי ישראל.

"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּו? (שופטים א, א)".

מה יותר מתאים מאשר התשובה שה' משיב?

"וַיֹּאמֶר ה', יְהוּדָה יַעֲלֶה".

קידוש ה'

דוד בן ישי מזרע יהודה, קידש שם שמים בהילחמו בקלע ובאבן נגד גוליית - גיבור הפלישתים, שהיה חמוש מכף רגל ועד ראש.

נשים לב לדבריו של אליאב, בראותו את דוד אחיו שואל ומתעניין בגמול האיש אשר יכה את הפלישתי:

"וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים, וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר? אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ (שמואל-א יז, כח)".

אליאב מאשים את דוד בחוסר אחריות ובהפקרות. מי שמפקיר את הצאן, אינו ראוי לסכן את עצמו ואת העם בהרפתקאה חסרת סיכוי מול הפלישתי הענק.

בעיקרון, אליאב צודק. אדם שהוא חסר אחריות, עלול להתפתות ולסכן את עצמו בשם "קידוש ה'". בלשון חז"ל שגור הביטוי "לא כל הרוצה ליטול את ה' ייטול". כלומר, לא כל הרוצה להראות  את עצמו כצדיק וירא שמים, רשאי לעשות זאת.

שם, הנימוק הוא חשש ליוהרה וגאווה. כאן הבעיה היא, שאדם הפועל בהרפתקנות ילדותית ובחוסר אחריות ציבורית, עלול להסב נזק כבד בכישלונו.

טעותו של אליאב אחי דוד הייתה, שהוא לא בדק את העובדות. יציאתו של דוד לא הייתה ביוזמתו, אלא ביוזמת אביו ישי, שביקש ממנו לבקר את אחיו בשדה המערכה, לשאול בשלומם ולהביא להם חבילות שי וממתקים.

לשאלת האחריות, הכתוב מעיד שדוד דאג להפקיד בעצמו את הצאן ביד שומר ולא הפקיר אותו כטענת אליאב. ולא רק את הצאן, אלא גם את הכלים שהיו עמו הפקיד דוד ביד שומר הכלים.

"וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי (שמואל-א יז, כ)".

"וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם (שם, פסוק כב)".

על רגש האחריות העליון של דוד אנו למדים מן העובדה, שהוא חירף את נפשו להציל את הצאן שבאחריותו מן האריה ומן הדוב שתקפו את העדר. דוד נלחם על כל שה גם אם זה היה כרוך בסיכון חייו.

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל. רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן, וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו, וַיָּקָם עָלַי... (שם, פסוק לד)".

דווקא מתוך רגש האחריות העליון הזה, נטל דוד על עצמו אחריות בעד כל צבאות ישראל בעומדו לבדו מול הענק הפלישתי. דוד, הוא הראוי לקדש את שם ה' אלוקי מערכות ישראל, ובעקבות זאת יהיה ראוי למלוך על ישראל.

נשוב לויכוח בין רבי עקיבא לבין תלמידי רבי טרפון.

רבי עקיבא שהצביע על קידוש ה' של שבט יהודה בקפיצתו למי ים סוף הגועשים, זקוק לדבריו של רבי טרפון ולדברי תלמידיו. הם הצביעו על השלבים הראשונים, בהם נשא יהודה באחריות אישית ומשפחתית. התנאי הזה הוא תנאי בל יעבור למי שמתעתד לשאת באחריות ציבורית וממלכתית.

אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ

השם יהודה ניתן לו על ידי לאה, כביטוי להודאה לה' והכרת הטוב.

"וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה (בראשית כט, לה)".

'הודאה' משמשת גם כביטוי לאי התכחשות לאמת, ומכאן הביטוי - 'וידוי'. השימוש הכפול בעֵרֶך ההודאה, מקבל ביטוי נרחב בתהילים.

בפסוק אחד נאמר, "אוֹדֶה ה' בְּכָל לֵבָב (תהילים קיב, א)", ובפסוק שני נאמר "אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַה' (תהילים לב, ה)". שתי המשמעויות האלה לערך ההודאה, משולבות זו בזו. אם האדם מכחיש את הטוב שנעשה לו, כיצד יגיע להכרת הטוב? לכן יש לזכור כי יסוד הכרת הטוב הוא הגדת האמת.

"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי (בראשית לח, כו)".

בברכת יעקב לבניו נאמר: "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט, ח)". כלומר, אחיך יכירו בעדיפותך.

החיבור הזה בין הגדת האמת לבין הכרת הטוב, מגיע לשיאו באישיותו הכבירה של דוד המלך, שהוא נציגו המובהק והבכיר ביותר של שבט יהודה.

מצד אחד, כל ספר תהילים הוא שירה והודאה לה'. מצד שני, הוא המלך הראשון שהודה מיד וללא היסוס על חטאו: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ... וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה' (שמואל-ב ז, יג)".

דוד המלך ממשיך את המסורת שירש מיהודה. זו מסורת הדורשת אי התכחשות לאחריות האישית, גם אם ההכרה הזאת כרוכה בבושה ובזיון.

שאול המלך, בניגוד לדוד, התכחש לאחריותו האישית על אי מילוי הצו האלוקי להשמדת עמלק. ההתכחשות הזאת עלתה לו במלכותו:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל... יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ (שמואל-א טו, כג)".

קידוש ה' מתוך אחריות אישית וציבורית, היא המתכון הראוי בעיני אלוקים ואדם למלכות ישראל.