בית הדין

יט טבת התשפא | 03.01.21

הרב יעקב סבתו

שאלה:

אדם שגר בדירה כבר כתשע שנים, החליט להסיר אלמנט של קיר גבס שהיה בסלון שנבנה שנים לפניו. ובפירוק מצא שטרות כסף שמונחים בשקית ומוקפים בגומי שהתיישן והתפורר.

אדם זה קנה את הדירה מאדם אחר שמעולם לא גר בה, אלא השכיר לאנשים שונים, ולפניו היו עוד מוכרים וקונים שגרו בדירה, כשבכל הזמן הזה - קיר גבס זה היה קיים (כנראה נעשה ע"י הראשון שקנה את הדירה מהקבלן לפני 26 שנים או הבא אחריו).

שאלתו: האם כיוון שיש סימן (שטרות צרורים בשקית עם גומיה וגם מונחים במקום), הוא חייב לפנות לדיירים שלפניו ולבדוק ע"י סימנים האם זה שלהם, או שמא אינו צריך?

תשובה:

נראה שהמציאה הייתה זמן רב במטמון , וגם אמור בשאלה שהדייר גר שם כבר 9 שנים , ולכן ברור שיש כאן יאוש בעלים של המטמין. ולכן מעיקר הדין המציאה שייכת למוצא.

ומ"מ לפנים משורת הדין נראה שיש עניין לברר אצל הדיירים הקודמים ולבקש מהם סימנים בדומה לאמור בשו"ע רנט,ה.

(לתשובה נוספת לשאלה זו - לחץ כאן).

נימוקים:

 במשנה מציעא כה: שנינו לגבי המוצא בכותל ישן או חדש מה דין המציאה. אמנם חלק מהטעמים באותה משנה אינם שייכים במקרה הנ"ל. בנידון כאן ברור שאחד הדיירים שגר בדירה זו במשך הזמן הטמין את הכסף  ולכן לא שייך לטעון שזו מטמון ישן של גויים או כדומה לזה.

אכן הדברים ששייך לדון כאן הם א. הסימן של הכסף ב. האם אפשר לברר מי הטמין את הכסף לפי בדיקת הדיירים הקודמים ג. האם מי שהטמין כבר התייאש מהכסף מאחר והוטמן לפני זמן רב ולא לקחו כאשר עזב את הדירה.

היות ואם נאמר שיש כאן יאוש שוב אין צורך בשאר הצדדים לכן עיקר הדיון יהיה האם יש יאוש של מי שהטמין את הכסף.

 במשנה הנ"ל "מצא בכותל חדש, מחציו ולחוץ - שלו," היינו שאם אדם מצא מציאה בתוך כותל הפונה לרשות הרבים בצד הפונה לרשות הרבים ניתן להניח שמי שהטמין את המציאה הוא מבני רשות הרבים ולא בעל הכותל כי אילו היה הוא מטמין הייתה המציאה צריכה להיות בצד הפונה אל רשותו. (בגמרא הוסיפו פרטים נוספים היכולים להעיד מי הטמין כגון לאן פונה המציאה וכדומה). אמנם צריך להבין הלא מדובר גם על מציאה שיש בה סימן וא"כ מדוע היא של המוצא ולא יכריז עליה?

 רש"י התייחס לשאלה זו בפירושו למשנה וכתב "דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, דאף על גב דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול, והאי ודאי הינוח הוא - הא מוקמינן למתניתין בגמרא דשתיך טפי, דאיכא יאוש בעלים".

היינו לפי רש"י הפירוש שנוקטת הגמרא ביחס לתחילת המשנה  להעמיד שהמציאה היא "שתיך טפי" היינו כפי שפירש שם רש"י - יש בה חלודה רבה- שזה מראה על כך שזהו מטמון ישן, העמדה זו  שייכת גם לפיסקה זו במשנה והטעם שאין צורך להכריז הוא כי תולים שהבעלים התייאשו. ההוכחה ליאוש הבעלים היא ממראה המציאה שהיא "שתיך טפי".

מכאן יש ללמוד שכל מציאה שניכר עליה שהיא מזמן רב עד שנראה שהבעלים התייאשו ממנה הרי היא של מוצאה אפילו אם יש בה סימנים.

 הרמב"ן הצדיק את פירוש רש"י אלא שהוסיף שכל זה במקרה שמצא דבר שאינו ברשות אדם פרטי אבל כאשר המציאה היא ברשות אדם פרטי במקום המשתמר לגמרי שם אין אומרים שאדם מתייאש אע"פ שניכר שעבר זמן רב כי אין יאוש מפקיע ממון שנמצא ברשות האדם. הראיה לכך היא מהדין של מצא בתוך כותל ישן שהוא ברשות האדם הפרטי ששם אע"פ שהחפץ מלא חלודה מ"מ צריך את הטענה שהחפץ היה שייך לגויים קדמונים ולא לבעל הבית ומשמע שאם לא היה אפשר לטעון טענה זו היה החפץ שייך לבעל הבית אע"פ שניכר שהוא חלוד ועבר עליו זמן רב.

אמנם יש להעיר שדברי הרמב"ן  שייכים כאשר לא התחלפו הדיירים באותו מקום אלא המקום היה שייך לאותו אדם או לפחות לאבותיו מזמן רב כך שלא ניתן לומר שהמטמון היה שייך למישהו אחר . אבל במקום שבו הייתה תחלופת דיירים ויש ספק מי הטמין את המטמון הרי אין לומר שמקום זה משתמר לגמרי לבעל המטמון שהרי כאשר עזב בעל המטמון את הדירה שוב אינו משתמר עבורו והיה צריך להוציא את המטמון ולא להשאירו שם.

(עוד יש להעיר שאע"פ שהריטב"א חלק על רש"י בפירוש המשנה מ"מ משמע שאינו חולק על רש"י בעצם הדין אלא רק האם במשנה מדובר באופן כזה של שתיך טפי גם בסיפא).

 כעין דברי רש"י כתבו גם התוספות כו. ד"ה בכותל חדש תוספות רא"ש , והרשבא (ב"מ כו.) ובחידושי הר"ן.

 חלק מהראשונים (תוספות הרא"ש , הרשב"א , תוספות שאנץ ) כאן סייעו זאת גם מסוגיא נוספת בדף כג: שם מדובר על אדם שמצא זפת בבית הבד אלא שכבר צמחו צמחים על הכלי של הזפת כך שיש הוכחה שהזפת היה שם כבר זה זמן רב ואמרו שם בגמרא שאף אם נאמר שמקום נחשב כסימן מ"מ היות ויש הוכחה מהצמחים שהיה שם כבר זמן רב ממילא יש שם יאוש בעלים.

 וכתב באור זרוע על פי הסוגיא שם : (אור זרוע חלק ג פסקי בבא מציעא סימן סא)

ויש לי ללמוד מיכן שאפי' דבר שיש בו סימן אם יש להבחין שכבר זמן מרובה מונח כאן ואיכא למימר שמחמת כן נתייאשו הבעלים דהרי אלו שלו שהרי שנינו דרב מקום הוי סימן סבירא ליה דאפי' הכי משום יאוש בעלים קאמר דהוי שלו.

 וכן נפסק בשו"ע : (רסב,ה)

"וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו"

אמנם צריך לברר מהו הזמן שצריך לעבור כדי שנאמר שאם לא באו הבעלים לקחתו שהם מתייאשים ממנו, והנה בדף כד: מסופר שאביו של שמואל מצא חמורים במדבר והחזיר אותם לאחר יב חודש לפנים משורת הדין .

רש"י הסביר שמדובר שהוא מצא אותם לאחר שהיו אבודים כבר יב חודש ולכן מעיקר הדין לא היה צריך להחזיר הבעלים כבר התייאשו (התוספות הקשו כיצד ידע כן ובשיטה מקובצת שם בשם הראב"ד שהסביר שראה אותם פעמיים בתחילת השנה ובסופה). בגליון הש"ס ציין לרש"י ברכות נח: "ככלי אובד - וסתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חדש בפרק אלו מציאות (דף כ"ח א'): מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים, ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג, דהיינו שנים עשר חדש, ושוב אין צריך להכריז".

 ומוכח מדברי רש"י שזמן יאוש הוא שנים עשר חודש וכן יוצא מעוד ראשונים בשיטה מקובצת שם שכתבו כעין רש"י.

 ולכאורה יש לשאול על כל עניין היאוש כאשר עבר זמן רב ,מדוע לא אומרים שסתם שכח ולא התייאש?

 אמנם אם נדקדק בפירוש רש"י שהוזכר לעיל נראה שאפשר להבין ששכחה לזמן רב היא גופא  סוג של יאוש שכך כתב רש"י "דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, דאף על גב דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול, והאי ודאי הינוח הוא - הא מוקמינן למתניתין בגמרא דשתיך טפי, דאיכא יאוש בעלים". היינו שכחה לזמן רב היא בעצמה סוג של יאוש.

גם מהרמב"ן שהוזכר לעיל נראה שיש לדייק כן, הרמב"ן הזכיר תחילה שיטה הסוברת שהטעם שהמציאה בחצי החיצון של הכותל שלו היא, כי יש כאן אבידה מדעת שהרי יכולים אחרים לקחת לו את מה שהטמין אבל הרמב"ן דחה שיטה זו וכתב "ואין הלשון הזה עולה לי שאיני רואה כאן אבדה לדעת אלא שמא שכח". היינו הרמב"ן מפרש שיש כאן רק שכחה , ומיד לאחר מכן מביא הרמב"ן את דברי רש"י שיש כאן יאוש בעלים, משמע לכאורה שהשכחה לזמן רב גופא היא סוג של יאוש.

 אמנם לכאורה מדברי התוספות כו. נראה לדייק שתולים שהמטמין כבר חיפש ולא מצא ולא שסתם שכח כי כתבו "וי"ל דאיירי בשתיך דומיא דכותל ישן ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו"  וגם בתוספות הרא"ש שם כתב "דודאי נתיאשו ואין יודע היכן הצניע מדלא בא לבקש עד עתה" (ויש הבדל בזה בין התוספות לרא"ש האם תולים שכבר בא לחפש או שתולים ששכח היכן הניח  ונ"מ במקרה שידוע שלא בא לחפש)  ומ"מ גם לפי דברי התוספות והרא"ש הכוונה היא שאנו תולים שמסתמא כך היה , ולא שאנו צריכים לדעת שאכן כך היה.

בפתחי חושן התייחס לשאלת השכחה – וכתב באופן אחר: "וגם מהלכה זו משמע שתולים יותר ביאוש מאשר בסיבות אחרות, ולא אמרינן שמא שכח מהחפץ, וממילא אין כאן יאוש כלל, שדרך כל אדם לידע מחפציו ולהרגיש באיזה זמן בחסרונם, וממילא יש כאן יאוש ולא שכחה".