פרשת שמות - סגירת מעגלים

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שמות / תשע"ד

סגירת מעגלים

וַתִּצְפְּנֵהוּ

מדרשי חז"ל בנויים על שני יסודות, הגלוי והנסתר. היסוד הגלוי הוא הצד הסיפורי, המרתק את פשוטי העם. לא רחוק ממנו גנוז היסוד הנסתר, המכיל אוצר מידע, המרומם את המתבונן בו.

על הפסוק "...כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ... (שמות א, כב)" אומרים חז"ל במדרש.

"למה גזרו להשליכו ליאור? שהיו רואים האסטרולוגים, שמושיען של ישראל ילקה על המים. היו סבורים שבמים יטבע. ולא הוא, אלא על ידי המים נגזר עליו גזירת מוות: שנא': "...יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (במדבר כ, יב)" (מדרש רבה, שמות א, כב)".

על פניו נראה, שהמדרש מבקש לחשוף את כוונותיהם של המצרים  בגזרתם הזדונית ואת טעותם היסודית.

זהו הפָּן הגלוי. ההיבט הנסתר לא רחוק ממנו. בדבריהם העניקו לנו חז"ל אוצר יקר ערך.

היסוד הגנוז טמון בהקבלה שערכו חז"ל בין ראשית חייו של משה לבין סוף ימיו. קיים פה שֶׁדֶר של סגירת מעגל.

משה הגיע אלינו מן המים - מימי היאור, כפי שקראה לו בת פרעה:

"...כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב, י)".

משה גם נלקח מאתנו על המים - מי מריבה, כפי שאמר ה':

"עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן... (דברים לב, נא)".

חז"ל מאירים את זווית השלמות בדמותו של אדון הנביאים, שנפטר באותו יום בשנה, שבו נולד. בכך השלים לא רק את ימיו ושנותיו, אלא מעגלים נוספים, הנסגרים בדיוק באותה נקודה.

עבורנו, משה רבנו הוא שלמות מעגל החיים.

נַעַר בֹּכֶה

הנה סגירת מעגל נוספת.

כאשר פותחת בת פרעה את התיבה, היא מגלה ילד בוכה ומיד מזהה אותו כאחד מילדי העברים.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה. וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (שמות ב, ו)".

נשים לב למעבר בין תיאור התינוק כ-יֶּלֶד, לבין תיאורו כ-נַעַר. הרב ישראל מאיר לאו, פירש כאן פירוש מופלא. בת פרעה רואה ילד לפניה. אך כאשר היא מתבוננת בבכייתו, היא מזהה בכי של נער בוגר. בדרך כלל, התינוק צורח בבכייתו, ואילו הנער הבוגר בוכה בכי חרישי. בת פרעה רואה את דמעותיו של משה התינוק ומבחינה כי הבכי הזה הוא שקט וללא קול. התינוקות הישראלים למדו לבכות בשקט, כדי שלא יזוהו על ידי השוטרים שערכו חיפושים מבית לבית.

הפירוש הזה מקבל משנה תוקף מהתבוננות ב"צעקה", האופיינית לתפילתו של משה ברבות הימים. על פתחו של ים סוף עומד משה רבנו ומתפלל. על כך אנו למדים מתגובת ה'.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ (שמות יד, טו)".

הצעקה הזאת חוזרת ונשנית בעשרת המכות.

"...וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה (שמות ח, ח)".

גם כאשר התפלל על אחותו מרים, הרים משה את קולו בצעקה.

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ (במדבר יב, יג)".

הצעקה מסמלת הזדהות עם החולה הצועק מרוב כאבים. זו תפילה שבאה מעמקי הנפש.

אולם לפני מותו,  משה רבנו אינו צועק, אלא מתחנן לפני ה' להתיר לו להיכנס לארץ ישראל.

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר...אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... (דברים ג, כג)".

כאן אין שומעים קול צעקה. כאן שומעים בכי חרישי המלווה את תחינתו של משה, שלא זכה להתגשמות משאת נפשו. הבכי הזה סוגר מעגל. הוא מזכיר את בכיו כנער, בתוך התיבה. הבכי השקט הזה בא ללמדנו מי הוא משה רבנו "עבד ה' " ונאמן ביתו. נאמנותו לה' הייתה ללא גבול והוא מקבל בהכנעה ובכאב את גזר דינו הקשה, מבלי להתלונן.

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ

נשוב אל הפסוק שהזכרנו לעיל.

"וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה (שמות ב, ו)".

"וַתִּרְאֵהוּ", פירושו "ותראה אותו". המילים "אֶת הַיֶּלֶד" מיותרים. מבחינה תחבירית, היה ראוי לומר "ותראה את הילד".

הקושי הזה מדריך את דברי חז"ל הרואים בפסוק הזה משהו נסתר.

                "אמר רבי יוסי ברבי חנינא. שראתה שכינה עמו (מסכת סוטה יב:)".

רבי יוסי ברבי חנינא מפרש את המילה "אֶת" בהוראה של "עִם". על פי זה, המילה "וַתִּרְאֵהוּ" תתחלק לשנים. וַתִּרְאֵה - ו. כשהאות ו' מייצגת את שם ה'. כלומר ותראה את ה', עם הילד.

הדברים האלה לא ברורים. האם יש יכולת בילוד אישה לראות את השכינה? האם בת פרעה הייתה בדרגה רוחנית גבוהה יותר ממשה רבנו בשיא כוחו הנבואי, כשה' אומר לו מפורשות "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי (שמות לג, כ)"?

בכדי להבין את כוונתו של רבי יוסי, נתבונן בפירוש חז"ל לפסוק הבא.

"וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל... (דברים פרק כו, ח)".

"וּבְמֹרָא גָּדֹל" - זה גילוי שכינה (מדרש פסיקתא)".

כלומר, אחת מן הדרכים, בהם ניתן לחוש בגילוי השכינה, הוא פחד פתאומי גדול. ה' מתגלה באמצעות פחד. כאן, ה' מתגלה לבתיה בת פרעה, באמצעות הפלא של היד הנסתרת השומרת על התינוק הקטן בתוך התיבה ואינה נותנת לו למות ולטבוע. השכינה מתגלה דרך השגחה נסתרת ומופלאה.

כעת, נקביל את הפסוק "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד", לפסוק בסוף התורה.

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ.

וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ...וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב... (דברים לד, ד)".

לפני מותו, ה' מסיר את המסך המפריד בין משה ובין ארץ ישראל. משה נושא עיניו ורואה את הארץ הנכספת, המצויה תמיד תחת השגחתו הישירה של ה' וטיפולו.

זו סגירת מעגל נוספת. אותו גילוי שכינה של השגחה וטיפול, שהיה בפתיחת התיבה (וַתִּרְאֵהוּ), מקביל לגילוי שכינה של השגחה צמודה על ארץ ישראל, בגילוי שעריה בפני משה בסוף חייו (וַיַּרְאֵהוּ).

שמירה ממרחק

נשוב אל תיבת משה. אחותו מרים עומדת מרחוק, ומשם משגיחה על אחיה משה.

"וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ (שמות ב, ד)".

מרים הנביאה שומרת על אחיה. היא דואגת להביא את אִמָּהּ יוכבד שתניק את הילד משה עבור בת פרעה.

כעבור מאה ועשרים שנה, בשלהי חייו, ניצב משה רבנו מול כל העדה.

"...שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים. הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם? (במדבר כ, י)".

המחסור במים נוצר, כתוצאה מהפסקת נביעת הבאר, שהייתה מתגלגלת עם בני ישראל בזכותה של מרים. כל זה אירע בחודש שבו מתה מרים.

"...וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן (במדבר כ, א-ב)".

מותה של מרים הותיר את משה ללא השגחה. משה נקלע לעֵין הסערה מול כל העדה, עושה את שגיאת חייו ונגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל.

מרים שימשה גשר בין משה לבין העם, בדיוק כאהרן הכהן. אלא שאהרן היה מול האנשים ומרים מול הנשים, כפי שהיה בשירת הים.

משה נושא את קולו בשירה: "...אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה... (שמות טו, א)". מרים בעקבותיו, מדרבנת את הנשים "...שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה... (שם, פסוק טו)".

משה אומר "אָשִׁירָה לַה'" ומרים אומרת "שִׁירוּ לַה'". כלומר, משה מנסה לרומם את העם אליו, על פי דרגתו. ואילו מרים, מאפשרת לנשים לשיר על פי יכולתם. ייתכן כי אמירתו הקשה של משה אל העם במי מריבה, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (דהיינו ממרים את פי ה')! אולי לא הייתה נאמרת אילו הייתה מרים חיה ומשגיחה עליו.

מעגל חייו של משה החל במרים והסתיים במרים.

המעגל האחרון שנסגר, הוא יום פטירת משה - שבעה באדר, שהוא גם יום לידתו.

"...בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם... (דברים לא, ב)".

על הפסוק הזה אומרים חז"ל בגמרא.

"...הא למדת שבשבעה באדר מת משה. ומנין שבשבעה באדר נולד משה? שנאמר "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" מה תלמוד לומר הַיּוֹם? הַיּוֹם מלאו ימי שנותיי. ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של הצדיקים מיום ליום ומחודש לחודש שנא' "...אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג, כו)" (קידושין לח.)".

מילוי והשלמה הוא סוג של שלמות שעליו נאמר.

"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה... (דברים לד, י)".

תורת משה

על לידתו של משה למדנו מפי הכתוב.

"...וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים (שמות ב, ב)".

בתחילת דרכו, נעלם מאתנו משה רבנו במקום מחבואו. גם בסוף דרכו, משה נעלם מעיני כל חי.

"...וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברים לד, ו)".

זו סגירת מעגל נוספת, שהמכנה המשותף שלה הוא שמשה איננו. המֶסֶר של התורה הוא, שלא נתמקד במשה האיש, אלא במשה איש האלוקים הנושא את דבר ה' אלינו. ההתמקדות באדם עצמו, עלולה להביא לידי עבודה זרה, כפי שאירע לבני ישראל במדבר.

"...קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א)".

עלינו לאמץ את המתכון הנכון, כפי שמצווה עלינו אחרון הנביאים - הנביא מלאכי.

"זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (מלאכי ג, כב)".

תורת משה, שהיא דרך ה' הכתובה בספר התורה, מועברת על ידי עמנו מדור לדור. עלינו לזכור את התורה, כי היא עורק החיים המשמר את עם ישראל לנצח.