שאלה:

שלום הרב!
1) הבנתי שיש איסור לאכול מקערה אחת במהלך הפגישות האם נכון?
ואם כן אז האם אפשר לשים קערה אחת ולא לאכול ישר ממנה אלא לקחת להניח על השולחן\ספסל ואז לאכול? ואם לא האם להניח על מפית אחרי הלקיחה מהקערה מועיל?
2) לגבי הסתכלות- יושבים איזה שלוש שעות וכד' ומדברים האם הסתכלות שאינה תאוותנית מותרת? כמו דיבור עם חבר שזה לא בנושא? ואם היא נראת יפה מה עושים??

תשובה:

א. ראוי בפגישות שלא לאכול מקערה אחת, ומועיל להניח על גבי מפית אחרי שלקח מהקערה. ומ"מ מעיקר הדין יש מקום להקל לאכול מקערה אחת, ובפרט בדברים שהם יחידות נפרדות כמו עוגיות וכיוצ"ב.

ב. לגבי ההסתכלות - צריך להזהר שלא להסתכל לשם הנאה (ולא מספיק לא לשם תאווה), וממילא אם הוא שקוע בנושא שעליו מדברים ואינו פנוי להנות מיופיה יכול להסתכל עליה. אבל אם מרגיש שליבו לוקח אותו למקומות אחרים ומתחיל להנות מיופיה וק"ו אם נגרם לו הרהורי עבירה מכך הרי שצריך באותם רגעים שלא להביט ביופיה או לכל הפחות להסיח את ליבו מאותם מחשבות ולהתרכז בדיבור ולא בראייה.

תשובה בהרחבה:
במשנה שבת א,ג שנינו "לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה": היינו שיש חשש שמחמת האכילה המשותפת יבואו לידי עבירה של כרת.
בגדר האיסור נחלקו הראשונים - מדברי הרמב"ם (ביאה יא,ח) משמע שהאיסור הוא כאשר אוכלים שניהם מתוך קערה אחת אבל הראב"ד (בעלי הנפש פרישה) רמב"ן (הלכות נדה ח,ג) ורשב"א (תוה"א ג:) סוברים שהאיסור הוא אפילו לאכול על שלחן אחד אפילו כל אחד בקערה משלו.
עכ"פ לענינו מתבאר שמתוך קערה אחת ודאי אסור לכל השיטות.
והנה במשנה לא נאמר שמדובר באיש ואשתו אלא לכאורה באכילה עם אשה טמאה שאם יבוא עליה יתחייב כרת ומחמת החשש שהאכילה המשותפת תביא לקירבה ביניהם ויבואו לידי עבירה.
ואכן בשו"ת בנימין זאב (סימן קמג הובא בד"מ אה"ע כא) כתב: "ונראה לע"ד לומר דכיון דמשום הרגל עבירה אין לאכול הזב עם הזבה ה"ה דאיכא למימ' דלא יאכל איש עם א"א בקערה א' משום דמביא חבה ומשום לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב" היינו שהאיסור אינו רק אדם עם אשתו אלא גם עם אישה זרה. (לקמן יוזכר אם דוקא א"א או גם ערוה אחרת).
אבל מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה משמע שכוונת המשנה היא לאיש ואשתו שכתב "מפני הרגל עברה-, מחשש גלגול עבירה, שמא יתן עיניו בה ויבוא עליה והיא בכרת כמפורש בתורה, ולפיכך אסרו לו לאכול עם אשתו הזבה אף על פי שהוא זב ושניהם טמאים"
וגם בהלכות איסורי ביאה יא,יח "ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימים נקיים אלו... ולא יאכל עמה בקערה אחת" משמע שדין זה הוא רק באיש ואשתו , ולא הזכיר הרחקה זו בפרק כ"א שם כתב את ההרחקות משאר עריות.
גם מלשון הראב"ד (בבעלי הנפש) וכן הרמב"ן (בהלכות נדה פ"ח) משמע שהזכירו הרחקות אלו רק ביחס לנדה עם בעלה ולא עם אדם זר.
גם הרשב"א (שו"ת אלף קפח הובא בב"י אה"ע סו"ס כא) כתב : "שאני אומר דאפשר לומר דכשאסרו הושטת כלי ושאר כל הדברים שאין בהן הרגל כל כך לא אסרו אלא באשתו נדה שלבו גס בה אבל לא בשאר הנשים שאין לבו גס בהן. דהפרש יש בין מי שלבו גס בה ולמי שאין לבו גס בה."
ומשמע שגם הרשב"א סובר שיש לחלק בין אשתו לבין אשה זרה. אמנם אפשר לומר שעד כאן לא היקל הרשב"א אלא לגבי דין הושטה מאיש לאישה שהוא קל יותר ואין בו כ"כ הרגל ובפרט שאיסור זה לא הוזכר במשנה וגם ספק אם יש לו מקור בגמרא (ראה בראשונים שהובאו בב"י קצה סעיף ב) , אבל יתכן ולגבי איסור אכילה בקערה אחת שהוא דינא דמשנה ושנאמר באופן סתמי גם הרשב"א היה מחמיר בדבר.
אולם למעשה הרמ"א אה"ע כא,ה הציג את הבנימין זאב והרשב"א כשתי דעות חולקות ויוצא מדבריו שלפי שיטת הרשב"א אכן יש להקל גם באיסור קערה אחת וכן כתב הבית שמואל בדעת הרשב"א.
והנה לענין הלכה למעשה ברמ"א אין הכרעה – (בשד"ח כללי הרמ"א אות יב כתב בשם משאת בינימין שכאשר הרמ"א כותב שתי דעות הוא משום שלא הכריע כאחת מהן) - אמנם לכאורה יש להקל בדבר-
א. נראה שיש רוב דעות להקל בדבר ב. אפילו אם המחלוקת שקולה הלא כאן זהו איסור דרבנן שיש להקל בספקו.
ולענין אשה זרה שהיא פנויה (אך היא נדה) יש עוד סברא להקל כי באוצר הפוסקים אות מב כתבו בשם ארץ צבי ומנחת פתים שמשמע מדברי הרמ"א שגם לדעת האוסר היינו רק באשת איש ולא בפנויה (אמנם הביאו שהכרם חמד כתב שלפי האוסרים גם בפנויה אסור)
ולכן מעיקר הדין היה ניתן להקל בפגישה. אלא שמצד שני יש סברא להחמיר בפגישה לצורך נשואין יותר מאשר אשת איש. כי הלא עיקר הסברא באשת איש היא מצד שאין ליבו גס בה ואין לו כוונה להקרב אליה ולכן לא חוששים באכילה מקערה אחת מה שאין כן בפגישה לצורך נשואין יש כאן מגמת התקרבות ולכן ראוי לנהוג ביתר זהירות. גם יש מקום לומר שלא כדאי לערב יותר מדי דברים המחוללים רגשות של קירבה בזמן שיותר מתאים להשליט את השכל ולא את הרגש כי בתקופה זו יש לבחון באופן אובייקטבי את מידת ההתאמה בין שני הנפגשים ולא לעורר קירבה חיצונית שאינה ענינית.

לכן למעשה ראוי להחמיר שלא לאכול מקערה אחת.
ומעיקר הדין יש גם מקום להקל בסוגי מאכל כאלו שגם באנשים זרים לא רגילים לתת לכל אחד בצלחת מיוחדת אלא יש קערה אחת שכולם אוכלים מתוכה כגון פיצוחים וכיוצא בזה, כי יש סברא לומר שאכילה מקערה אחת שמבטאת חיבה היא דוקא בסוג מאכל שאנשים זרים רגילים לאכול בצלחות נפרדות ואילו איש אשתו יאכלו בקערה אחת מחמת החיבה שביניהם , אבל סוגי מאכל שגם אנשים זרים רגילים לאכול מאותה קערה אין בזה ביטוי לחיבה מיוחדת. ומעין סברא מוזכרת באג"מ א,צא. (ומעין זה הובא גם בטהרת הבית עמ' קיז אלא ששם משמע שסברא זו שייכת לגבי שיורי מאכל ולא כתב בפירוש שמועיל גם לענין קערה אחת אכן באג"מ הנ"ל יש לדון על כוונתו כי יש משמעות לכאן ולכאן)
ולכן למשל חבילת עוגיות וכיוצא בזה יש עוד יותר מקום להקל אבל למעשה צריך לשקול לפי הענין וכל שיש הרגשה שהדבר יוצר קירוב מדי ראוי להחמיר.

ב) כדי לפתור את בעיית אכילה מקערה אחת כתב הט"ז (קצה,ב): שאם "נוטל מן הקערה ומשים לפניו על כלי מיוחד ואוכל משם אין בזה איסור כיון דאין האכילה מיד בלקיחתו מקערה שלוקחה גם היא אלא משתמש בכלי אחר בינתיים" היינו שרק באכילה ישירות מן הקערה יש איסור. אמנם לכאורה הט"ז התיר באופן ששם על צלחת ולכאורה לא התיר יותר מזה אבל בטהרת הבית עמ' קיח העיר שהסד"ט (קצה,ח) שהעתיק את הט"ז השמיט את ענין הכלי וכתב רק "ומשימה לפניו ואוכל ממנו, אין בזה איסור", ואילו היה עניין הכלי מעכב לא היה משמיטו הסד"ט ולכן נראה שהעיקר הוא שלא יאכל באופן ישיר מתוך הקערה אלא יעשה הפסקה ע"י הנחה במקום אחר בין על גבי מפית ובין על גבי שלחן (אמנם להניח על ידו השניה קשה להקל כי נראה שנחשב כהמשך הנטילה הראשונה).

ג) לגבי הסתכלות – כתב הרמב"ם (איסורי ביאה פרק כא,ב) "ואסור לאדם ....לאחת מן העריות ....להביט ביפיה אסור" ומקורו של הרמב"ם ממה שאמרו בגמרא שבת סד: ש"כל המסתכל באצבע קטנה של אשה - כאילו מסתכל במקום התורפה". וכן ממה שאמרו בגמרא ע"ז כ. "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת"
ועוד כתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ד- (ג) המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ונפסקה הלכה זו בשו"ע אה"ע כא,א.
נחלקו האחרונים בדעת הראשונים האם יש כאן איסור דאורייתא או איסור מדרבנן וכן מהו מקור האיסור, ולסיכום הענין בקיצור ניתן לומר שאם ההסתכלות גורמת לו הרהור עבירה הרי שזה אסור מדאורייתא מהפסוק ונשמרת מכל דבר רע (תוספות,סמ"ג , סמ"ק ,רמב"ן , רבינו יונה יראים וי"א שגם לרמב"ם) ואם ההסתכלות אינה לשם הרהור אבל עכ"פ נהנה מהראיה – האיסור הוא מהפסוק ולא תתורו אחרי עיניכם ,ולפי רבינו יונה באשת איש הוא דאורייתא ובפנויה דרבנן (ובדעת הרמב"ם נחלקו הבית שמואל ועצי ארזים) ויש להעיר שיתכן שפנויה נדה היא בכלל עריות ודינה כא"א לענין זה.
הסמ"ק חילק את האיסור לשניים – ראיה לשם זנות אסורה מהפסוק ולא תתורו וראיה לשם הנאה אסורה מצד הפסוק ונשמרת מכל דבר רע..
המשנה ברורה סי' עה ס"ק ז כתב "לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גיהנם"
אמנם הב"ח או"ח סי' עה כתב חילוק יסודי בענין זה והוא "דלא אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה אלא כשמכוין לראות בה דאז נהנה ואיכא איסור אפילו באצבע קטנה" ובמ"ב שם כתב בלשון זה "וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי". היינו שהיסוד הקובע את האיסור הוא ההנאה והכוונה להנות אבל אם אינו מסתכל לשם הנאה אין בזה איסור מצד עיקר הדין.
יש לשים לב שיש שני אופנים של ראיה האסורה – ראיה לשם זנות ,וראיה לשם הנאה (לעיל הובא שבסמ"ק כתב במפורש שני סוגים אלו) ואילו ראיה המותרת היא רק כאשר אינו מסתכל לשם הנאה ובודאי לא לשם זנות. ולכן מה שהוזכר בלשון השאלה "הסתכלות שאינה תאוותנית" אין די בזה כדי להתיר אלא צריך גם דוקא שאינו נהנה מהראיה.
באגרות משה א,מ כתב: "וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה כדי שלא יבא ליהנות ח"ו מהראיה וכן בכל מקום שפוגע בנשים."
אכן לכאורה לגבי אדם שרוצה לשאת אישה הרי כתב הרמב"ם "ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה ואין בזה צד איסור ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה."
ולפי זה לכאורה כאן שרוצה לבדוק האם היא מתאימה לו היה צריך להיות מותר, אבל נראה שעד כאן לא אמר הרמב"ם אלא רק בפגישה הראשונה שאז רואה אותה בפעם הראשונה וצריך לבחון אם מוצאת חן בעיניו אבל אחר שכבר החליט שמבחינה חיצונית היא מוצאת חן בעיניו והיא נאה בעיניו שוב אין כאן היתר שהרי אין בזה כבר תועלת.
(ואמנם בזוג שכבר השתדך והחליטו שהם עומדים להתחתן יש סברא להתיר מצד שעומדת להיות מותרת לו – כ"כ באוצר הפוסקים כא, ס"ק כט בשם ספר תורת ההסתכלות אבל בנתיבות לשבת אסר כפי שהביאו שם)

לכן המסקנה היא שצריך להזהר שלא להסתכל לשם הנאה, וממילא אם הוא שקוע בנושא שעליו מדברים ואינו פנוי להנות מיופיה יכול להסתכל עליה אבל אם מרגיש שליבו לוקח אותו למקומות אחרים ומתחיל להנות מיופיה וק"ו אם נגרם לו הרהורי עבירה מכך הרי שצריך באותם רגעים שלא להביט ביופיה או לכל הפחות להסיח את ליבו מאותם מחשבות ולהתרכז בדיבור ולא בראייה.