שאלה:

ערב טוב א. לגבי הבדלה אחד התסמינים הנפוצים ביותר של מחלת הקורונה הוא איבוד חוש הריח. האם חולה קורונה שאיננו מריח יכול לברך על הבשמים בהבדלה ולהוציא אחרים יד"ח?
ב. בזמן הזה שרבים נאלצים להתפלל בחוץ. עד כמה צריך להתאמץ להתפלל בציבור במקרה כזה, כשקר בחוץ ולעיתים אף יש גשם? האם תפילה ביחיד עדיפה במקרה כזה על פני תפילה בציבור? בתודה מראש!

תשובה:

א. מי שאינו מריח אינו יכול לברך על בשמים להוציא אחרים שהם גדולים, ולכן יתן לאחר שמריח לברך על הבשמים עבור כל השומעים. אמנם אם לפעמים מריח ולפעמים אינו מריח ואפילו יש לו ספק אם עכשיו מריח- יכול לברך.

ב. מי שחושש פן יחלה ח"ו מן הקור בחוץ, יכול להתפלל בביתו שהרי אינו צריך לפגוע בבריאותו בשביל תפילה במנין. וכן מי שסובל באופן חריג מן הקור גם כשעושה השתדלות להתכסות בבגדים חמים, יש מקום לדמותו לתש כוחו ופטור מתפלה במנין כי במצבים אלו הוא סובל באופן חריג בגופו.
אבל נראה שכל עוד הקור נסבל ויש אפשרות להגן מפניו ע"י ביגוד צריך להתפלל במנין.
כאשר יורדים גשמים באופן שלא ניתן לעמוד ולהתרכז בתפילה - בלית ברירה יש להתפלל בבתים.

תשובה בהרחבה:
א) בשמים בהבדלה:
בטור סי' רצז הביא דעת רבינו אפרים שאדם שאינו מריח אינו יכול להוציא את בני ביתו בברכת הבשמים כי סובר שרק בדבר של חובה כמו קידוש והבדלה יכול להוציא אחרים ידי חובה כאשר הוא אינו שותה עמהם. אבל הטור חלק על רבינו אפרים וטען שכשם שאדם יכול להוציא בני ביתו בברכת המוציא אע"פ שאינו אוכל עמהם ואע"פ שאינו חובה כך יכול גם להוציאם בברכת הבשמים של הבדלה אע"פ שאינו חובה ואע"פ שאינו מריח. וכתב הטור שגם הרא"ש סובר כן.
הבית יוסף הצדיק את דעת הרא"ש והטור, אולם לא מטעמם אלא כתב שיש לומר שגם הרחת בשמים בהבדלה אע"פ שאינה חובה מ"מ הוא מנהג שהנהיגו חכמים ולכן הוא בגדר מצוה ומבחינה זו דומה לקידוש והבדלה. (יש להטעים את הדברים שאלולי היה כאן גדר של מצוה לא היה אפשר לברך ברכה זו בין ברכת הגפן לשתיית היין כי היה חשש של הפסק בין הברכה לשתייה ומזה שלא חוששים לכך מוכח שיש בה צד של מצוה).
עוד כתב הב"י בשם ארחות חיים שיש הנאה מריח גם למי שאינו מריח כי הריח מחזק את ראשו וגופו.
על פי דברים אלו פסק מרן השו"ע (רצז,ה) שגם מי שאינו מריח יכול להוציא אחרים ידי חובה, אמנם יש להעיר שמרן כתב שהיינו להוציא ילדים קטנים או אחרים שאינם יודעים לברך ומשמע קצת שאם אחרים יודעים לברך, גם לפי מרן עדיף שהם יברכו ולא המבדיל.
אבל האחרונים חלקו על מרן וסוברים שמי שאינו מריח אינו יכול לברך עבור האחרים. הט"ז העיר שהיות ואין חובה לחזר על בשמים במוצ"ש (כשם שאין חובה לחזר אחר האש) מזה מוכח שאין כאן מצוה אלא רק מנהג בעלמא. המ"א הוסיף שכל דבר שמטרת המצוה היא בשביל הנאה א"א להוציא אחרים ידי חובה ואפילו כאשר יש בזה צד של מצוה כמו שרואים לגבי ברכת המוציא בסעודת שבת שא"א להוציא אחרים אם אינו אוכל מן הלחם. והיות ובשמים מטרתם להשיב את הנפש לכן א"א להוציא אחרים ידי חובה בלא שהמברך נהנה. ולגבי הטענה שהריח מחזק גופו כתב המ"א שהיינו דוקא בריח חזק ביותר ולא בסתם ריח.
המ"ב רצז,יג כתב "כל האחרונים חולקין על זה" וסוברים שרק להוציא את ילדיו הקטנים אפשר כי יש לו כלפיהם מצות חינוך אבל לא להוציא אחרים שהם גדולים.
גם פוסקי ספרד פסקו כנגד השו"ע – מרן חיד"א בברכי יוסף רצז,ג הביא בשם הרדב"ז שאינו יכול להוציא אחרים ידי חובה , וכן פסק בכה"ח רצז,לז וכן הגר"ע יוסף זצ"ל בחזון עובדיה שבת ב עמ' תכה.

לכן המסקנה היא שמי שאינו מריח אינו יכול לברך על בשמים להוציא את אחרים שהם גדולים ולכן יתן לאחר שמריח לברך על הבשמים עבור כל השומעים.
אמנם אם לפעמים מריח ולפעמים אינו מריח ואפילו יש לו ספק אם עכשיו מריח, בזה יכול לברך בצירוף דעת השו"ע שגם כשאינו מריח יברך- כן הביא בכה"ח רצז,לח בשם החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' יז.

ב) תפילה בציבור:
המקור למידת הטירחא הנדרשת עבור תפילה בציבור היא מהגמרא פסחים מו. שם אמרו "אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: ... ולתפלה .... - ארבעה מילין. ....אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו - אפילו מיל אינו חוזר. אמר רב אחא: ומינה, מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל - חוזר.
מגמרא זו עולה שאם אדם הולך בדרך ויכול למצוא מנין עד מרחק של ד' מילין ממנו (קרוב ל4 קילומטר) בכיון שאליו הוא הולך , צריך להמתין עד שיגיע לשם ולא יתפלל קודם לכן, ואם המנין הוא לאחריו היינו בכיון ההפוך לכיון הליכתו צריך ללכת מרחק של עד קרוב למיל – מיל הוא 996 מטר ולכן צריך ללכת למרחק של 995.9 כדי להשיג מנין. ולפ"ז ה"ה אדם היושב בביתו צריך ללכת עד קרוב למיל מביתו כדי להתפלל במנין.
יוצא מגמרא זו שיש להשקיע כדי להתפלל במנין זמן ומאמץ - זמן של 36 דקות (זמן הילוך מיל הוא 18 דקות וכאן צריך ללכת הלוך וחזור) - וזמן זה הוא מלבד עצם זמן התפילה- , וכן מאמץ של הליכה למרחק זה הלוך וחזור.
מצד שני בגמרא ברכות ז: מסופר שרב נחמן אמר לר' יצחק שאינו מגיע לבית הכנסת כיון שאינו יכול. הסביר רש"י שכוונת רב נחמן היא שתש כוחו. ומכאן יש ללמוד שמי שמרגיש חלש אינו מחוייב להתפלל במנין.
א"כ מוכח שיש לעשות מאמץ להתפלל במנין אבל יש מצבים שבהם אדם פטור מתפילה במנין.
כתב השו"ע (סי' צ, סע' ט) "ישתדל אדם להתפלל בב"ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב"ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים"
כתב המגן אברהם שכוונת השו"ע באנוס היינו תש כוחו כמסופר בגמרא (וכן מוכח בב"י), והסביר שהיינו אפילו אינו חולה כי אילו היה חולה לא היה רבי יצחק שואל את רב נחמן מדוע אינו מגיע.
בכף החיים צ,נו כתב בשם פתח הדביר שזקן שקשה עליו היציאה בזמן הקור והגשמים מותר מן הדין להתפלל בביתו.

לפי האמור יוצא שמי שחושש פן יחלה ח"ו מן הקור בחוץ יש לו על מה שיסמוך להתפלל בביתו שהרי אינו צריך לפגוע בבריאותו בשביל תפילה במנין. וכן מי שסובל באופן מיוחד מן הקור גם כשעושה השתדלות להתכסות בבגדים חמים, יש מקום לדמותו לתש כוחו כי בשני המצבים הוא סובל באופן חריג בגופו.
אבל נראה שכל עוד הקור נסבל ויש אפשרות להגן מפניו ע"י ביגוד צריך להתפלל במנין.
יש להוסיף שכמה אחרונים כתבו שבדורות האלו שקשה לרוב בני אדם לכוון היטב בתפילתם החשיבות של תפילה בציבור עולה יותר ויותר עד כדי שכתב בספר בית תפלה לפלא יועץ – הובא בפס"ת (סי' צ אות ח)- "ומאחר שבדור יתום זה כמעט מן הנמנע לכוין בכל התפלה ואפילו למי שתורתו אומנתו ועוסק ביראת שמים כל היום, וכל שכן לשאר עמא דארעא, שאנחנו כשיכורים ולא מיין, אין לנו על מה לישען אלא על תפלת הציבור, הנה כי כן ראוי לאדם למסור נפשו להתפלל בציבור". ושם בפס"ת הערות 86 ו87 הביא סיפורים על גדולי ישראל שעשו השתדלות גדולה להתפלל במנין בכל מצב.
ולכן לפני שאדם פוטר את עצמו מתפילה במנין יש לבחון היטב שאין כאן שיקול של עצלות או נוחות אלא חשש אמתי וצער חזק.
יש עוד להעיר שהיות וכאן האונס הוא כללי לכל הציבור הרי שאם כל אחד יפטור את עצמו מתפילה במנין לא יהיו מנינים כלל ויתבטל התמיד של התפילות הציבוריות. ולכן במציאות זו ראוי לעשות השתדלות יותר ממצבים אחרים של שגרה כדי שיוכלו להתקיים תפילות הציבור. ורק מי שמרגיש שהוא חריג וסובל יותר משאר הציבור יש מקום לפוטרו.
כאשר יורדים גשמים באופן שלא ניתן להתרכז ולעמוד בתפילה אכן כל הציבור אנוס מלהתפלל במנין ולכן בלית ברירה יש להתפלל בבתים.