ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת ויקהל / תשע"ד

אור ואש

אֵלֶּה הַדְּבָרִים

מיד ברִדתו מן ההר, מקהיל משה את כל ישראל בכדי להשמיע באוזניהם את פרטי בניית המשכן וכליו.

"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם (שמות לה, א)".

באופן טבעי, היה אמור משה לפתוח בפירוט ההוראות לבניית המשכן, שהוא מקום השראת שכינה בישראל. במקום זאת, פותח משה במפתיע דווקא במצוות יום השבת.

"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'...

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שם, פסוקים ב-ג)".

הפתיח הזה מעורר שתי שאלות.

ראשית, מה ביקש משה רבנו להודיע, בהצבתו של יום השבת וקדושתו בראש דבריו?

שנית, מדוע נבחרה מלאכת הבערת אש, כפעולה המייצגת את כלל המלאכות האסורות ביום השבת?

הרושם הראשון הוא, שמשה רבנו מבקש להדריך את העם וללמד אותו, שקדושת יום השבת גדולה בחשיבותה ממצוות בניית המשכן. משה העריך כי ההתלהבות לבניית המשכן תהיה גדולה וכולם יתנדבו ויבקשו להיות שותפים במלאכת עשיית הקודש. ההערכה הזאת התגלתה כנכונה ועם ישראל התנדב בהמוניו, מי בכסף, מי בזהב ומי בחכמתו ובכישרונותיו. מכאן נובעת אזהרתו המיידית של משה, כי חל איסור לעסוק במלאכת בניית המשכן ביום השבת.

על השאלה השנייה ניתן להשיב שהבערת אש חיונית בכל תהליך העיבוד של מתכות יקרות וכן בעיבוד צבעים בהם נצבעו הבדים בתכלת וארגמן וכו'.

השאלות האלו יובילו אותנו לעמקים חדשים.

עבודת ה'

נשוב לפרשת "כי תשא".

משה עומד ושומע כיצד ה' מצווה אותו על כל פרט ופרט במלאכת עשיית המשכן וכליו. עם סיום הוראות המשכן וקודם קבלת לוחות הברית, מוסר ה' למשה רבנו מתנת אוצר ייחודית, שהיא מצוות יום השבת, החותמת את פרק ההתייחדות עם ה' בהר סיני.

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם (שמות לא, יג)".

כאשר משה יורד מן ההר, הוא מכנס מיד את כל עדת ישראל ומציג בפתיחת דבריו את המצווה האחרונה ששמע ואִתה הוא ירד מהר סיני. זהו עוד נימוק לשאלה, מדוע משה פותח במצות יום השבת.

אך לא זו בלבד.

אנו יודעים כי בני ישראל הורגלו לעבודה זרה כל ימי שהותם במצרים. עבודה זרה היא ציור ופיסול בחומרים מוחשיים, המאפשרים גם ראיה וגם ומישוש בידיים.

עם ישראל, שהתחיל להכיר את אלוקי אבותיו בגילוי יד ה' במצרים, התחיל לעבור מַהְפָּךְ של ממש בנפשו. המעבר היה חד מעבודת אלילים רבים, לעבודת א-ל יחיד נעלם, ומסגידה לחומרים מוחשיים, לעבודת ה' שאינו מוחשי ואינו נראה.

בני ישראל אמנם קיבלו עליהם לעבוד את ה', אבל בכל זאת הם השתוקקו לעשות זאת בדרך שהיו רגילים אליה. הם נכספו למשהו מוחשי וממשי. משהו, שדרכו הם יוכלו לכוון את מחשבותיהם.

המשכן, הכרובים העשויים זהב, המנורה ושאר כלי הקודש, שה' ציווה עליהם, היו מאוד מוחשיים וענו על ציפיותיהם. חשוב להדגיש, כי להוראות הבניה והתכנון, הוצמדו צווים מחמירים, האוסרים על כל שינוי קל שבקלים בעשיית הכלים.

העובדה שמשה רבנו מאחר את המועד ברִדתו מן ההר, גורמת להתפרצות חלק מן העם הממתין לו 40 יום, אל מול אהרן הכהן.

"קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב, א)".

משה יורד מן ההר ומגלה מציאות קשה וכואבת מאוד. לוחות הברית והתורה הקדושה מכאן, ועגל ומחולות ועבודה זרה קשה מכאן. הלוחות שעל ידיו הושלכו ושֻׁבְּרוּ והיה צורך בעלייה מחודשת אל ההר.

כאשר יורד משה בפעם השלישית מן ההר, הוא נושא בפיו מֶסֶר גדול לבני ישראל.

אמנם נכון הוא, שהמשכן והמקדש הם קודש קודשים ובהם ה' משרה את שכינתו ואורו. אמנם אמת הוא, שכאן יורדת אש מן השמים וכאן הוא בית לה'. אך יש דרך נשגבה יותר, ומושלמת יותר בעבודת ה'.

הדרך הזו עוברת דרך יום השבת, שהוא יום של עבודת ה' במחשבה טהורה וזכה. יום של התעלות רוחנית גבוהה מאוד בהתייחדות האדם עם בורא עולם. עבודת ה' ביום השבת שונה בתכלית מעבודת המשכן. במשכן, העבודה היא במעשה ידיים. כאן ביום השבת, עבודת ה' היא דווקא באמצעות אי עשייה, באמצעות מחשבה והתעלות רוחנית.

כלומר קיימים שני מסלולים מקבילים להופעת אור ה' וכבודו בעולם.

מסלול א' - עשייה ובנייה של משכן ומקדש לה', באמצעות 39 מלאכות שיסודן אש. דרך האש, שורה כבוד ה' על המשכן. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

מסלול ב' - הימנעות מן האש ומן המלאכות התלויות בה, ביום השבת. במסלול הזה, שורה שכינת ה' ביום השביעי, על העולם כולו דרך אור בלבד ("וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (שמות כ, י) מלשון "נָחָה רוּחַ אֵלִיָּהוּ" (מלכים-ב ב, טו)).

גם ה' עשה שני דברים במקביל. הוא גם יצר את העולם החומרי וגם שבת בו ביום השביעי.

יתרונו של המסלול העובר דרך יום השבת הוא בכך, שאי אפשר להיכשל בו בעבודה זרה ובעגל הזהב.

מצד שני, גדולתו של המשכן היא בשִעבוד החומר ובהדרכת הדמיון לעבודת ה', שזו תמצית בריאת העולם החומרי. העיקרון הזה, שיום השבת ומשכן אוהל מועד הם קוים מקבילים, הוא המדריך לקביעת המלאכות האסורות בשבת. כל פעולה שהיא משמעותית במסלול בניית המשכן, היא המלאכה האסורה ביום השבת. 

אגב, הביטוי "לעשות את השבת" פירושו לעשות את השבת "לדורותם ברית עולם". כלומר, להפוך אותו לברית וקשר לעולם ועד.  

לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ

כאן אנו מגיעים לשאלה השנייה שהצבנו. מדוע מסמלת הבערת האש את המלאכות האסורות בשבת?

הרב רבי לוי נחמני זצ"ל הטעים, שאם נתבונן במציאות, נגלה כי האש בגלגוליה השונים מייצגת את עיקר השימוש באנרגיה על פני כדור הארץ.

מנוע השריפה של המכונית, הטורבינות, הפקת חשמל, מטוסים, רכבות, בנייה, תעשייה, הכול סְבִיב האש. מובן מאליו שכל המערכת הצבאית והמלחמתית, הנשק הקונבנציונאלי והבלתי קונבנציונאלי, מבוססים על התפוצצות אבק שריפה וגרעין אטום האורניום.

רבותינו אמרו, שהאש נוצרה לראשונה על ידי אדם הראשון במוצאי שבת ע"י הקשת שני אבנים זה בזה.

מדוע במוצאי שבת?

כיוון שיום השבת מייצג את האור האלקי, שהוא אור הנבואה, אור הברכה, אור הקדושה, אור השמחה, אור האהבה, אור הגאולה והישועה. מכאן, שכאשר יוצא יום השבת ונכנס יום חול, נעלם האור ובמקומו מופיעה האש המייצגת את כל האנרגיה השימושית.

על האור המיוחד של יום השבת נאמר במדרש רבה:

"וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ... (בראשית ב, ג)". ברכו באור פניו של אדם וקידשו באור פניו של אדם. אינו דומה אור פניו של אדם כל ימות השבוע, לאור פניו של אדם ביום השבת (בראשית רבה, יא)".

אור הפנים הוא אור של שמחה ורוחב דעת ולב.

לאור זאת נבין, מה מבקשת התורה להדגיש באומרה: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לג, ה)". התורה מבקשת להדגיש באזני בני ישראל: אל תמירו את האור האלקי הנשגב של השבת, באנרגיית אש נמוכה וגשמית, שהיא הבסיס לכל ימות השבוע.

האור ביום השבת הוא אור מיוחד שיש בו השראה אלוקית מלמעלה. הקב"ה נח ביום השבת, כלומר משרה שכינתו על העולם. לכן בהבדלה במוצאי שבת, אנו מברכים בורא מאורי האש, ומתכוונים להמרת האור הרוחני באש מוחשית אשר תשמש אותנו כל השבוע.

האש, שהכוהנים מבערים על המזבח במשכן, היא תנאי להופעת אש היורדת מן השמים. אבל מצד שני עלינו לדעת, שהאש עלולה להיות זו היוצרת עבודה זרה, כפי שהיה בעגל הזהב.

"...וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה (שמות לב, כד)".

רק באור השמחה ורוח הקודש, אין סכנה מוחשית שתוביל חלילה לעבודה זרה.

הוצאה מרשות לרשות

הפסוקים הבאים מחייבים התבוננות.

"וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ... וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָהּ (שמות לו, ד-ה)".

האומנים טענו שאין צורך בתרומות נוספות, והן מיותרות ומצטברות. בעקבות זאת, מצווה משה על הפסקת הגביה.

"וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא (שם, פסוק ו)".

לכאורה, הכוונה פשוטה וברורה. בכל זאת חז"ל ראו בפסוק הזה כוונה נסתרת.

התלמוד הירושלמי (בתחילת מסכת שבת) לומד מן הפסוק הזה, שהוצאת חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים (וכן להיפך), היא מלאכה אסורה בשבת. כיצד?

סוף הפסוק - "וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא", מתאר את תגובת העם לצו שהוציא משה. אולם, משה לא ציווה על איסור הבאה, אלא על איסור מלאכה. "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ"!

מכאן מדייק הירושלמי שעצם הבאת התרומה לאומנים היא מלאכה. כלומר, פעולת ההוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים, שהוא שטח המשכן, נקראת מלאכה. והרי למדנו, כי כל המלאכות שהיו במשכן, נאסרו בשבת!

נוסיף ונטעים את דברי הירושלמי. כוונת התורה היא להדגיש, שמלאכת עבודת המשכן מתחילה כבר משלב הבאת התרומה מאוהל התורם אל שטח המשכן. משום כך, גם פעולה ראשונית זו נאסרת בשבת.

התורה מדגישה זאת פעם נוספת בפסוק הבא.

"וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר (שמות לו, ז)".

הניסוח הזה קצת צורם. מה פירוש וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה...?

אלא כנראה הפירוש הוא: ומלאכת הבאת התרומות, הספיקה לכל צורך מלאכת עבודת המשכן...וכן פירש רש"י בתורה.

התלמוד הבבלי מרחיק לכת עוד יותר. הוא מצטט את דברי רבי יוחנן, שגם  הוא לומד מכאן על איסור הוצאה בשבת מרשות לרשות. אולם בשונה מן התלמוד הירושלמי, הוא מסיק זאת בדרך של גזרה שווה.

"...נאמר כאן "וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה" ונאמר ביום הכיפורים של שנת היובל "תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם (ויקרא כה, ט)". מה להלן ביום אסור (יום הכיפורים) אף כאן ביום אסור (יום השבת) (שבת צו:)".

מה מסתתר מאחרי מתיחת קו מקשר, בין תרומות המשכן לבין יום הכיפורים של שנת היובל?

נקודת המוצא להבנת דברי חז"ל, תתמקד בשאלה הבאה.

מדוע מטיל משה רבנו איסור על הבאת תרומות יֶתֶר למלאכת המשכן? האם אין דַי בהכרזה כי יש דַי והותר ואין צורך בתרומות נוספות?

כאן משה מעביר לעם מֶסֶר חשוב: דעו לכם, שעבודת ה' הפוכה בתכלית מעבודה זרה. זו האחרונה, פרי דמיונם של בני אדם, ואין כל בעיה להוסיף ולהרחיב  בה כרצונם. לא כן מלאכת עבודת ה', שהיא מדויקת מאוד על פי הצו הנבואי, לא פחות ולא יותר. בדיוק כמנגינה מושלמת שאין להוסיף עליה או לְחַסֵּר ממנה אפילו תַו אחד, או כשירה מושלמת שאין להוסיף עליה או לְחַסֵּר ממנה אפילו אות אחת.

עניין זה נלמד מן העובדה, שהחותמת "כאשר צווה ה' את משה", חוזרת ונשנית לא פחות משמונה עשרה פעמים. כל זה בא ללמדנו, שאסור לסטות ימין ושמאל  מן המידות של כלי המשכן.

מכאן נובע האיסור להביא עוד תרומה למלאכת עבודת המשכן.

אך עדיין לא ברור. מדוע אי אפשר להשתמש בתרומות היֶתֶר לצרכים נוספים סביב המשכן, או אפילו למכרם ולהשתמש בכסף לצורך אחזקה שוטפת, או הכנת כלי נגינה ללויים ועוד?

מכאן, שמשהו נוסף הדריך את משה רבנו בהוצאת צו איסור גורף על הבאת תרומות נוספות למשכן.

לאור זה, הגמרא מפנה אותנו ליום הכיפורים של שנת היובל. האפיון המרכזי של שנת היובל מתמצה בפסוק הבא.

"בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ (ויקרא כה, יג)".

הכול סובב סביב השיבה וההתכנסות אל המקור. לקרוא דרור לעבדים לשוב אל משפחותיהם, להחזיר קרקעות לבעליהם ולהחזיר את יבול הארץ לה' כלומר, הפקר לכל.

גם יום הכיפורים הוא יום תשובה, שבו שב האדם אל הטוהר הראשוני שלו, לפני שהתכסה בטומאת העוון.

כל זה מתקשר למלאכת ההוצאה מרשות לרשות, באופן הבא.

הרי כל מלאכת המשכן מקבילה למלאכת בריאת העולם, כפי שמדרש רבה עושה זאת בפרוטרוט (במדבר רבה יב, יג). כל רעיון הבריאה מבוסס על יסוד אחד והוא, החלטתו הרצונית של בורא עולם להעניק סמכויות בחירה חופשית לבני אדם שהוא עתיד לברוא, סמכות להחליט אפילו נגד דעתו של ה'. היסוד הזה (להפקיע מרשותו את סמכות ההחלטה הבלעדית), הוא מעין הוצאה מרשותו שהיא רשות יחיד, לרשות הרבים שהם בני האדם, כדברי הכתוב.

"...וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהילים קטו, טז)".

בשבת, חוזר עם ישראל להכתיר את ה' למלך על כל הארץ. להכתיר, פירושו לתת לכתר שהוא הרצון העליון להכתיב, בדומה למה שיהיה לעתיד לבוא.

  "...אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה' נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה (ירמיהו לא, לב)".

אלא שלעתיד לבוא תתבטל הבחירה החופשית לגמרי ויתבטל הרע מן העולם כליל. לא כן בשבת, שבה רק עם ישראל מכתיר את ה' ועדיין הרע לא התבטל.

בכניסת השבת, חוזר חלק מרשות הרבים שנתנה לבני אדם, לרשותו של מלך מלכי המלכים, שהוא רשות היחיד. במילים אחרות, חזרה והתכנסות למקור, כיום הכיפורים של שנת היובל.

כל מה שלפני כניסת השבת הוקף בגדר, הוא החלק שעבר מרשות הרבים אל רשות היחיד. הוצאה בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, או הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד, כמוה כהפקרת הטוב לחיק הרע, או כהחדרת הרע אל טוהר הקודש וחילולו.

"כתר יתנו לך ה' אלוקינו מלאכים המוני מעלה עם עמך ישראל קבוצי מטה (קדושת כתר במוסף של שבת)".