מציאה בחצר

בית הדין

ה ניסן התשפא | 18.03.21

הרב ישועה רטבי

שאלות:

א. מצאתי סכום כסף במכונות מכירה של משקאות קלים, האם אני יכול לקחת את הכסף לעצמי או שעלי להתקשר לבעל המכשיר?
ב. לקחתי טרמפ בחור שאני לא מכיר ולא יודע איך להגיע אליו, במהלך הנסיעה נפל לו כסף, האם אני זכאי לקחת את הכסף לעצמי? והאם הדין ישתנה במציאות שהן לא כסף שאני מוצא ברכבי מטרמפיסטים, (כמו למשל: בקבוק לתינוקות ועוד), ואין לי מושג למי להחזיר? (אין סימן ולא ידוע לי מי איבד את האבידות).
ג. מצאתי בחצרי כדורגל - האם אני יכול לקחת את הכדור או שאני צריך להכריז על הכדור?
ד. באחד הימים בארץ סין היה בחור צעיר מיליארדר שהחליט לפזר קצת מכספו לעוברים ושבים ברחוב, וזרק שטרות רבות של כסף לרחוב, חלק מהכסף נפל היישר לתוך חצרות של בתים בשכונה יהודית בסין, אהוד טייל במקום ונכנס לתוך חצר אחת לאסוף את השטרות, לאחר מספר דקות הגיע לפתע בעל החצר ודרש מאהוד לתת לו את השטרות שהרי זה חצרו הפרטית מי צודק?

תשובה:

א. מציאה שנמצאת בחצר לאחר שבעלים התייאשו - אחד היסודות בהלכות מציאה הוא, שאם אדם מצא חפץ שהבעלים כבר התייאשו ממנו - החפץ שייך למוצא, ולמרות שיש עליו סימנים - לא צריך להכריז על המציאה. (שו"ע סימן רסב סעיף ה), ולכן כספים שנמצאו בחצר (כמו בשאלה ד') - נחשבים לאבידה שהבעלים התייאשו ממנה, ואין צורך להכריז, כך שאין צורך להחזיר את המציאה לבעלים. השאלה היא, האם בעל החצר זוכה בכספים או המוצא זוכה בהם? התשובה לכך תלויה בשאלה, האם קניין חצר מועיל? אם החצר קונה לבעלים - בעל החצר זוכה במציאה, אך אם החצר לא קונה לבעלים - המוצא זוכה.

לאור זאת, אם מדובר בחצר לא שמורה ובעל החצר לא נמצא שם - החפץ שייך למוצא, כי קניין חצר לא מועיל בחצר שאיננה שמורה. ואם מדובר בחצר שמורה (או מציאה שנמצאת בחצר שאיננה משתמרת לאחר שהבעלים התייאשו, ובעלי החצר עומדים שם ואומרים שבכוונתם לקנות את המציאה) - לדעת השולחן ערוך (בסימן רסח סעיף ג), בעל החצר זכה בכספים. אבל לדעת הרמ"א, קניין חצר חל רק בדבר שמצוי שיגיע לחצר, אבל לא חל בדבר שלא מצוי, ומכיוון שלא מצוי שיגיעו שטרות כסף לחצרו, לפיכך המציאה שייכת למוצא ולא לבעל בחצר. ולדעת הנתיבות (סימן רסח בס"ק ג), גם הרמ"א יפסוק בדין זה כמו השו"ע.

ב. מציאה שנמצאת בחצר שמורה לפני שבעלים התייאשו - למשל כדור שנראה יחסית חדש שהתגלגל לחצר (כמו בשאלה ג') - יתכן והבעלים לא התייאשו, לפיכך אם יש סימנים על הכדור - יש להכריז על מציאת אבידה ולנסות להשיבה לבעליה. ואם אין סימנים על הכדור, לדעת הרא"ש[1] (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט) - בעל החצר לא יוכל עוד לזכות במציאה, כדין ייאוש שלא מדעת, כלומר חפץ ללא סימנים שבא לידי אדם לפני שהבעלים התייאשו - המוצא לא זכאי לקחת את המציאה לעצמו, לפיכך בעל החצר לא יוכל לקחת את המציאה לעצמו, ואם יבוא אדם אחר לאחר ייאוש - הוא יוכל לזכות בכדור ולקחתו לעצמו. אומנם המחנה אפרים (הלכות מכירה - קנין חצר סימן ה) הבין בדעת הרמב"ם, שבעל החצר זוכה במציאה לאחר שהבעלים יתייאשו, כי אין דין ייאוש שלא מדעת בחצר.
ג. בעל חצר שאמר במפורש שלא מעוניין בקניין חצר - צריך לציין, שגם לדעות (שיטת הרא"ש הש"ך ועוד) הסבורות שיש דין ייאוש שלא מדעת בחצר - יש אפשרות להתגבר על בעיה זו, כך שבסופו של דבר בעל החצר יזכה באבידה: אם בעל החצר יאמר במפורש שהוא לא רוצה שחצרו תקנה לו, אלא רוצה לקנות את האבידה בקניין אחר (למשל בהגבהה) - אין החצר קונה לו, שהרי אין זכין לאדם שלא מרצונו, כך שהחצר אינה נחשבת כשלוחו, ואינה זוכה עבורו באבידה, ולכן לאחר שיתייאשו הבעלים - יוכל בעל החצר לזכות באבידה ע"י הגבהה. (נתיבות סימן רסב בס"ק א).
ד. מציאה שנמצאת בחצר לא שמורה לפני שבעלים התייאשו - החצר לא קונה לבעליה, כי חצר לא שמורה לא קונה לבעליה, (מדובר שבעל החצר לא נמצא בחצר), ולכן לכו"ע יכול כל אדם אחר לזכות במציאה.
ה. סיכום התשובה לשאלה א': כספים שנמצאים במכונת משקאות או מכונת חטיפים וכד', במקום בו ניתן העודף - המוצא זוכה בכספים. בעל המכונה לא זוכה, כי הכספים נמצאו במקום בו מונח העודף, ומקום זה נחשב לחצר שלא משתמרת. בנוסף, בד"כ מכונה למכירת משקאות נמצאת במקום שהרבה אנשים עוברים שם, לכן במקרה זה נראה שלכו"ע המוצא יכול לזכות בכספים. (נדגיש, אם לא מדובר בכספי עודף, אלא שהמכונה בטעות הוציאה שני מוצרים - יש להתקשר לבעל המכונה מדין השבת אבידה, כי הקונה זכאי למוצר אחד ולא לשניים, כך שיש להתייחס למוצר השני כמו לאבידה שלא מדעת, שהרי בעל המכונה לא היה מודע לכך שנפלו שני מוצרים, וודאי שהוא לא התייאש. אומנם בעל המכונה צריך לבוא למוצא לקחת את האבידה, ולא להיפך[2], לכן מספיק להתקשר לבעל המכונה להודיע לו על האבידה).

סיכום התשובה לשאלה ב': רכב נחשב לחצר שמורה. אם יש סימן לחפצים שנשארו ברכב - יש להכריז. ואם אין סימנים: החפצים או הכספים נפלו באופן מיידי לרכב, לפני שהבעלים התייאשו, כך שיש בדין זה מחלוקת הרא"ש והמחנה אפרים: לדעת הרא"ש בעל המכונה (שהוא בעל החצר) - לא זכה בכספים, כי הכספים נכנסו מידית למכונה לפני שהבעלים היו מודעים לאבידה, כך שיש דין ייאוש שלא מדעת, (המעות באו למכונה שנחשבת לחצר באיסור, לפני שהבעלים יתייאשו), ולכן לדעתו הכספים שייכים למוצא, אבל לדעת המחנה אפרים, בעל המכונה זוכה בכספים. למעשה נראה לפסוק כדעת הרא"ש, כך שהמוצא זוכה בכספים ולא בעל המכונה.

סיכום התשובה לשאלה ג': אם יש סימן על הכדור - יש להכריז עליו, ואם אין סימן: אם מדובר בחצר לא שמורה - כל אחד יכול לקחת לעצמו, ואם מדובר על חצר שמורה - יש את מחלוקת הפוסקים המובאת בסוף הסיכום לשאלה ב', ונראה שלמעשה המוצא שאינו בעל החצר יוכל לקחת את הכדור (כדעת הרא"ש).

סיכום התשובה לשאלה ד': אם מדובר בחצר לא שמורה, מכיוון שבעל החצר לא עמד שם, אלא רק לאחר מכן הגיע - המוצא זוכה בכסף. ואם מדובר בחצר שמורה - לדעת השו"ע (והנתיבות בדעת הרמ"א) - הכספים שייכים לבעל החצר, אך לדעת הרמ"א המוצא זוכה בכסף.

מציאה שנמצאת בחצר לאחר שבעלים התייאשו

חפץ שנמצא לאחר שבעלים התייאשו - לא צריך להכריז על הנמציאה גם אם יש עליה סימנים, כמבואר בשולחן ערוך (סימן רסב סעיף ה), כך שהדיון הוא רק בשאלה מי זוכה בחפץ: המוצא או בעל החצר.

חפץ שנמצא בחצר שמורה במקום גלוי - החצר קונה את החפץ לבעלי החצר[3]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסח סעיף ג: "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה - הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים? בחצר המשתמרת". (הגדרת חצר שמורה - מובאת בהערה[4]).

אומנם אם מדובר בחצר שלא שמורה, לדעת השולחן ערוך (שם), על בעל החצר לעמוד שם ולומר בפיו שהוא מעוניין לקנות, (שני תנאים), אך לדעת הרמ"א, אין צורך באמירה בפה, אלא מספיק שיעמוד ליד החצר[5].

לאור זאת, אם מדובר במציאה שבאה לחצר המשתמרת לאחר שהבעלים התייאשו - בעל החצר זוכה במציאה, וכן אם מדובר בחצר לא שמורה, אם בעל בחצר נמצא שם ואומר שמעוניין לקנות את המציאה, ומדובר במציאה שבעליה התייאשו ממנה - בעל החצר זוכה במציאה.

אומנם הרמ"א (בסימן רסח סעיף ג) פסק: קניין חצר חל רק בדבר שמצוי שיגיע לחצר, אבל לא חל בדבר שלא מצוי. ומכיוון שלא מצוי שאבידה תגיע לחצרו, (וודאי שלא מצוי שאדם יפזר שטרות כסף), לפיכך בעל החצר לא קונה את הכסף (או את המציאה) שבאה לחצרו, כי אין גמירות דעת של בעל החצר לקנות מציאה, ולכן המציאה שייכת למוצא ולא לבעל בחצר.

אבל הנתיבות (סימן רסח בס"ק ג) הסביר את דברי הרמ"א: הרמ"א פסק כדעת התוס'[6], שחצרו של אדם קונה לו גם בדבר לא מצוי, רק אם הדבר מוחבא במקום שלא עשוי להימצא - לפי התוס' קניין חצר לא קונה לבעלים, אך כאן לא מדובר על מקום מוחבא, אלא על שטרות כסף בחצרו במקום גלוי, לכן לדעת התוס' - בעל החצר קנה ולא המוצא. (בהנחה שמדובר בחצר המשתמרת).

לסיכום: מציאה שנמצאת בחצר המשתמרת לאחר שהבעלים התייאשו, (או מציאה שנמצאת בחצר שאיננה משתמרת לאחר שהבעלים התייאשו, ובעלי החצר עומדים שם ואומרים שבכוונתם לקנות את המציאה) - לדעת השולחן ערוך המציאה שייכת לבעל החצר, ולדעת הרמ"א למוצא. ואם מדובר בחצר לא שמורה ובעל החצר לא נמצא שם - החפץ שייך למוצא.

מציאה שנמצאת בחצר לפני שבעלים התייאשו (דין ייאוש שלא מדעת בחצר)

בעל החצר או המוצא יכול לזכות במציאה רק אם מדובר בחפץ לאחר ייאוש בעלים (כפי המבואר לעיל), וכן בחפץ שאין בו סימן, שאז יש זכות לזכות במציאה, אלא שיש לברר האם החצר קנתה לבעל החצר זכות זו, או שהמוצא רשאי לזכות במציאה. אומנם אם הבעלים לא התייאשו ויש סימן בחפץ, וודאי שיש להחזיר את החפץ לבעליה, כי אין לאף אדם זכות במציאה, כך שחצר לא יכולה לקנות חפץ שאין זכות לקנותו, ואדרבה יש חובה להשיב את החפץ לבעלים.

הדיון כעת יהיה בחפץ שאין לו סימנים שנמצא לפני שהבעלים התייאשו, (שזהו דין ייאוש שלא מדעת המבואר בנספח א'), כך שלא ניתן להחזיר לבעלים, והשאלה תהיה האם בעל החצר זוכה או המוצא זוכה? התשובה לכך תלויה בשאלה האם בחצר יש דין ייאוש שלא מדעת, אם גם בחצר יש דין ייאוש שלא מדעת - בעל החצר לא זכאי לקבל את המציאה שהתגלגלה לחצרו לפני שהבעלים התייאשו, ולפיכך המוצא זוכה בחפץ, ואם נאמר שאין דין ייאוש שלא מדעת בחצר - בעל החצר זוכה במציאה (אם מדובר בחצר המשתמרת).

המחנה אפרים (הלכות מכירה - קנין חצר סימן ה) הבין, שלדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ד), קניין חצר קונה גם אם בא לו באיסור, (הכסף נמצא בחצרו לפני שהבעלים התייאשו), כי בחצר אין דין ייאוש שלא מדעת, שהרי הכספים הגיעו לידו בהיתר, (כגון מציאה שנפלה לחצרו), ורק אם הגביה בידו את המציאה לפני ייאוש, אנו אומרים שהוא נעשה שומר על המציאה שבאה לידו באיסור ושוב לא קונה. (כלומר דין ייאוש שלא מדעת שייך רק באדם שמגביה בידו ולא בחצר), לכן בעל החצר רשאי לקחת את החפץ לרשותו לאחר שיעבור הזמן המוערך שהבעלים יתייאשו מהמציאה. מכיוון שלדעת הרמב"ם בעל החצר זוכה במציאה, לכן הרמב"ם ביאר, שהסיבה מדוע בעל החנות לא קונה את המציאה, כי חנותו נחשבת לחצר שלא משתמרת. וכך כבר הבין מהרש"ל (בספרו חכמת שלמה על מהרש"א, בפרק אלו מציאות, מובא בש"ך סימן רסח ס"ק ב).

אבל מדברי הש"ך בסימן רסח ס"ק ב משמע, שגם הרמב"ם סבור, שיש דין ייאוש שלא מדעת בחצר, ואם בא לחצרו באיסור לפני שהבעלים התייאשו - לא זכאי לקחת את המציאה לעצמו^[7], אך זה רק בחצר המשתמרת שאז יש לחצר גדר של חצר, ואז היא קונה, ואם החצר קנתה באיסור לפני ייאוש בעלים - הבעלים לא זכו אלא המוצא זכה, אבל כאן מדובר בחצר שאינה משתמרת, כך שאין לה גדר חצר ולא קונה לבעליה, עד שהבעלים יאמרו במפורש שרוצים לקנות. וכך גם משמע מביאור הרא"ש[8] (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט), הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב ד"ה לא) והר"ן (שם ד"ה מצא), כמבואר בהרחבה במאמר: כספים שנמצאו במקום חבוי.

לאור זאת, אם הבעלים חיכו עד לאחר שהמאבד בוודאות התייאש, לדעת הרמב"ם, מכיוון שהחצר לא קונה, הרי שכעת לאחר ייאוש רשאי בעל החצר לומר שמתכוון לקנות את המציאה, כי כעת המציאה באה לידו בהיתר, אך לדעת הרמ"א שחצר שאינה משתמרת קונה אם הבעלים נמצאים שם, גם אם לא אמר במפורש שרוצה לקנות, יוצא שהחצר קנתה באיסור, ובגלל דין ייאוש שלא מדעת בעל החצר לא זכאי לקחת את המציאה גם לאחר ייאוש בעלים.

הנתיבות (בסימן רסב ס"ק א) כתב: גם לדעות (שיטת הרא"ש הש"ך ועוד) הסבורות שיש דין ייאוש שלא מדעת בחצר - יש אפשרות להתגבר על בעיה זו, כך שבסופו של דבר בעל החצר יזכה באבידה: אם בעל החצר יאמר במפורש שהוא לא רוצה שחצרו תקנה לו, אלא רוצה לקנות את האבידה בקניין אחר (למשל בהגבהה) - אין החצר קונה לו, שהרי אין זכין לאדם שלא מרצונו, כך שהחצר אינה נחשבת כשלוחו, ואינה זוכה עבורו באבידה, ולכן לאחר שיתייאשו הבעלים - יוכל בעל החצר לזכות באבידה ע"י הגבהה.

הכל תלוי בדעת בעל החצר, האם התכוון שחצרו תקנה לו את האבידה או שהוא לא חפץ בקניין החצר. אם בעל החצר מעוניין שחצרו תקנה לו את האבידה - החצר קונה את האבידה, כך שחצרו הרי היא כידו, וכשם שאם תבוא אבידה ליד האדם קודם ייאוש, לא יקנה כדין ייאוש שלא מדעת - כך גם באבידה שהייתה בחצר לפני הייאוש, שאין בעל החצר זוכה בה, אך אם בעל החפץ יאמר שלא מעוניין לזכות בקניין חצר - יוכל לזכות בקניין אחר לאחר ייאוש.

השלכה מעשית - אדם שמצא מציאה ברכב שלו לאחר שלקח נוסע טרמפ, שיש לדון את הרכב כחצרו של אדם, וחצר המשתמרת זוכה לאדם גם שלא מדעתו, כמבואר במסכת בבא מציעא בדף יא עמוד א, ולכן אם אם מדובר בחפצים שנשכחו ברכב שיש בהם סימן - יש להכריז עליהם, ואם אין בהם סימן - לדעת הרא"ש בעל הרכב לא יכול לזכות בחפץ, כי הכספים נכנסו מידית למכונית, לפני שהבעלים היו מודעים לאבידה, כך שיש דין ייאוש שלא מדעת, ויהא מונח ברשותו עד שיבוא אליהו, אך לדעת המחנה אפרים בעל הרכב יכול לקחתם לעצמו, לאחר שעבר הזמן המשוער שהבעלים יתייאשו מהחפצים.

כספים שנמצאים במכונת משקאות או מכונת חטיפים וכד', במקום בו ניתן העודף - אדם שהניח סכום גדול ולא לקח את העודף, האם יכול הבא אחריו להשתמש בסכום זה, או שנאמר שבעל המכונה זכה בכסף מדין חצר? (לא צריך להחזיר את הסכום למי ששכחו במכונה, שוודאי שהבעלים כבר התייאשו, שהרי במעות קיי"ל שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, כמובא במסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב).

התשובה לכך: המוצא זוכה בכספים. בעל המכונה לא זוכה, כי הכספים נמצאו במקום בו מונח העודף, ומקום זה נחשב לחצר שלא משתמרת. בנוסף, בד"כ מכונה למכירת משקאות נמצאת במקום שהרבה אנשים עוברים שם, לכן במקרה זה נראה שלכו"ע המוצא יכול לזכות בכספים. (מבואר בהרחבה במאמר: מציאה במקום שעוברים בו הרבה אנשים).

נספח א': דין ייאוש שלא מדעת

דין ייאוש שלא מדעת (מובא בגמ' במסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב) קובע, שאם אדם מצא מציאה שאין בה ימן לפני שהבעלים התייאשו מהחץ - המוצא לא יוכל עוד לזכות בחפץ, ואפ' אם יעבור זמן רב ויהיה ברור שהבעלים כבר התייאשו, בכ"ז המוצא לא יוכל לזכות בחפץ. (ההפלפולא חריפתא {על הרא"ש במסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט בס"ק צ} חידש: גם מי שבא מכוחו של המוצא, כמו יורשיו או לקוחות שלו - לא רשאים לזכות במציאה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ג.

הטעם מדוע אם אדם הגביה את החפץ לפני ייאוש, שלא יוכל יותר לקנותו למרות שהבעלים לאחר זמן התייאשו:

א. הקצות בסימן רנט ס"ק א ביאר: לפי הרמב"ן (מלחמות דף יד: ד"ה אמר רבא), ברגע שהמוצא מגביה את החפץ הוא נחשב שומר על החפץ, וכשם שבכל פיקדון אנו אומרים שהפיקדון נחשב כעומד ברשות הבעלים - כך גם במוצא אבידה שהגביה לפני ייאוש, אנו אומרים שהמוצא הוא השומר של בעלי החפץ, ואין ייאוש מועיל כאשר החפץ ברשות הבעלים, שכן יש חיבור בין החפץ לבעליו, כך שאין מעשה הייאוש תקף.

כך כתב הקצות: "וידו כיד הבעלים לא הוי אלא היכא שנטלה על מנת להשיבה קודם יאוש, דהוי ליה שומר אבידה והוי ליה שומר שכר של הבעלים הו"ל ידו כידו, אבל כי מטא לידיה אחר יאוש, דאין שומר אבידה כלל כיון דלא נתחייב כלל בהשבה, א"כ נהי דלא קנה בשעת הגבהה משום דלא נתכוין לקנותו - מצי קני לה אחר כך בעת שירצה".

ב. הנתיבות בסימן רנט ס"ק א ביאר: מדברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א ד"ה וניזל) לכאורה משמע, שייאוש מועיל גם כאשר החפץ נמצא ברשות הבעלים. אך באמת יש לומר שגם לדעת התוס', יאוש לא מועיל כאשר החפץ נמצא במקום משתמר, לכן ברגע שהמוצא הניח את החפץ במקום משתמר - יותר אין על החפץ שם של אבידה כלל, ולכן לא מועיל ייאוש, כי ייאוש מועיל רק בחפץ שמוגדר כאבידה שנמצא במקום לא משתמר, שאז החפץ נחשב להפקר, ולכן החפץ נחשב כאילו כבר יצא מרשות הבעלים ומועיל ייאוש, אך חפץ שהוגבה לפני ייאוש בעלים - לא מוגדר כאבידה, ולכן הייאוש לא מועיל בחפץ זה.

נספח ב': קניין חצר - שייך למשכיר או לשוכר?

בגמ' במסכת בבא מציעא דף קב עמוד א מובא: המשכיר בית - אין החצר מושכרת לשוכר. לשוכר מותר רק לעבור בחצר בכדי להגיע לבית, אבל אין הדברים הנמצאים בחצר קנויים לשוכר. לפיכך זבל המצטבר בחצר מבהמות אחרים - שייך למשכיר, ורק זבל המצטבר מבהמותיו של השוכר, שייך לו. אומנם אם השוכר ידביק כלי לגוף הבהמה, כך שהזבל ינוח בכלי ולא יגיע לקרקע החצר - השוכר זכה בזבל, למרות שהזבל עבר באוויר החצר.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ו הלכה ה) פסק: גם במקרה בו החצר שכורה לשוכר, בכ"ז זבל הבא מבהמות אחרות - שייך למשכיר, וכן כל מציאה הנמצאת בחצר - שייכת למשכיר, כי קניין חצר קונה עבור בעל החצר המשכיר ולא עבור השוכר^[9]. אבל הראב"ד סבור, שאם החצר שכורה לשוכר - השוכר זוכה בזבל הבא מבהמות אחרים.

הראב"ד (שם) הוסיף: "מידי דהוה אשוכר את מקומו". במסכת מעשר שני (פרק ה משנה ט) מובא, מעשה בר"ג שהיה בספינה ונזכר שלא עישר. ר"ג השכיר את המקום לר"ע, כך שר"ע יזכה במעשר עבור העניים. מכאן ניתן להוכיח שהשוכר (ר"ע) הוא זה שזוכה במה שנמצא בקרקע בקניין חצר, ולא המשכיר בניגוד לשיטת הרמב"ם?

א. הש"ך תירץ: אם יש דעת אחרת שמקנה, דהיינו המשכיר במפורש אומר שמה שבחצר יהיה קנוי לשוכר, וודאי שהשוכר קונה, אך כאשר אין דעת אחרת שמקנה, כגון אצלנו במציאה (או בהפקר) - המשכיר קונה מציאות שנופלות לחצר.
ב. הש"ך עוד תירץ: כל דבר שהונח מלכתחילה עבור השוכר (דבר שהושכר לשוכר ויש לו רשות להשתמש בו) - השוכר קונה, שכן יש אומדנה שהמשכיר הניח את הדבר עבור השוכר וגם הקנה לשוכר. לכן מעשר עני שהונח עבור העניים - המשכיר מקנה לשוכר, אבל מציאה והפקר שלא הונחו עבור השוכר - הוא לא זוכה אלא המשכיר זוכה.

הקצות בס"ק א כתב בשם הרב מרדכי מטאלון (הובא בלחם משנה הלכות שכירות פרק ז הלכה א): יש אומדנה שכל משכיר נחשב כאילו התנה שישכיר רק את הדברים הנצרכים לשוכר, אך כל שאר הדברים נשארים ברשות המשכיר. נמצא אפוא, החצר קונה לשוכר רק את הדברים שהשוכר נזקק לו לצורך שימושו, אך שאר הדברים (כגון מציאה או הפקר) שייכים למשכיר.

הקצות הביא את קושיית הסמ"ע בס"ק ה: המחבר בסימן שיג פסק כדעת הרמב"ם, שקניין חצר זוכה למשכיר ולא לשוכר, לכן המשכיר זוכה במציאה, אבל בסימן רס סעיף ג, המחבר פסק כדעת הרא"ש (כלל א סימן א): צבי שבור שנכנס לחצר שגרים בו יחד השוכר והמשכיר - שניהם זוכים, והם מתחלקים בצבי. משמע שגם השוכר זוכה בחצר, במקרה זה הוא מקבל רק חצי בגלל שגם המשכיר גר בחצר, אבל במציאות רגילה בה השוכר גר לבדו, הוא זוכה בכל המציאות שיש בחצר. הסמ"ע סיים: "ויש לתמוה על המחבר שסתם שם בסעיף ד כדעת הרא"ש וכאן סתם כרמב"ם". (הסמ"ע לא הביא תשובה).

א. הקצות הסביר: יש לחלק בין דבר שהושכר לשוכר ויש לו רשות להשתמש בו, שקניין חצר מועיל לשוכר, ובין דבר שלא הושכר לשוכר ואין לו רשות להשתמש, שהחצר מקנה למשכיר. לאור זאת, בדרך כלל השוכר זוכה בקניין חצר גם במציאה והפקר, כי המשכיר מאפשר לשוכר את השימוש בחצר, ומכיוון וזהו רשותו - החצר קונה מדין רשות, ולכן מובן מדוע המחבר פסק כדעת הרא"ש שהשוכר זוכה בצבי, אבל לגבי הזבל - המשכיר זוכה ולא השוכר, בגלל שאנו רואים שהמשכיר לא השכיר לו את הרפת, משמע שהוא רצה להשאיר עבורו את הזבל, שכן הזבל משביח את הרפת. (אילו השוכר היה שוכר גם את הרפת הוא היה זוכה גם בזבל). הקצות חידש: המשכיר יכול לקבוע על אלו דברים יחול קניין חצר, ועל אלו דברים החצר לא תהיה מושכרת עבור קניין חצר.
ב. הנתיבות בסימן קצב ס"ק ו תירץ: יש לחלק בין חזקת תשמישים לחזקת קניין. אם לשוכר יש רק חזקת תשמישים בחצר^[10] - הוא לא זוכה במה שבחצר, אלא המשכיר זוכה, ובזה מדובר בסימן כאן שהמשכיר זוכה בזבל שבחצר, אבל בסימן רס מדובר בשוכר שעשה חזקת קניין כגון גדר נעל או פרץ, דהיינו פעולה שמועילה לגוף הקרקע - השוכר זוכה בכל מה שבחצר.
ג. הנתיבות בהקדמה לסימן ר תירץ: יש לחלק בין שוכר שמודע למציאה שבחצר שאז השוכר זוכה, ובין שוכר שלא מודע למציאה שאז המשכיר זוכה. (חצר לא קונה לשוכר שלא מדעתו).

לדעת הנתיבות, חצרו של אדם קונה מציאה מדין יד^[11]. דהיינו החצר היא כמו יד הבעלים. נמצא שהשוכר חצר כאילו שכר את יד הבעלים, כך שדינו כדין שוכר פועל. ובדין שוכר פועל מבואר בסימן רע סעיף ג, שהמעסיק פועל - המציאה שייכת לפועל ולא למעסיק, כי המעסיק לא העסיקו לצורך מציאת מציאות. לכן כאשר השוכר לא מודע למציאה - המשכיר זוכה במציאות, כדין פועל המוצא מציאה, אך כאשר השוכר מודע למציאה - השוכר זוכה במציאות, כדין מעסיק האומר לפועל שיתפוס עבורו את המציאות. בסימן רס מדובר בצבי שבור, הסמ"ע בסימן רסח ס"ק טו הסביר, שמדובר שהשוכר מודע לצבי, ולכן הוא קנה את חלקו בצבי.

ד. ערוך השולחן (סימן שיג סעיף ו) הסביר: לעולם השוכר זוכה בקניין חצר, ומה שהרמב"ם כתב בזבל שהמשכיר זוכה - אין הכוונה לזכות אלא לחובת ניקיון. כלומר השאלה איננה על מי זוכה בקניין חצר (כאמור השוכר קונה), אלא השאלה היא, חובתו של מי לנקות את החצר מהזבל. ומדובר ברוב המקומות בהם הזבל לא שווה כלום, (כי אם הזבל שווה כסף, אז השוכר זוכה). בזה פסק הרמב"ם, שהשוכר לא העלה בדעתו לשלם הוצאות עבור ניקיון החצר, ולכן על המשכיר לנקות את הזבל שנמצא בחצר.

[1] וכך גם משמע מביאור הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב ד"ה לא) והר"ן (שם ד"ה מצא), וכן לפי הבנת הש"ך (בסימן רסח ס"ק ב) בדברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ד).

[2] המוצא נחשב לשומר, ולפי ההלכה, הבעלים צריכים לבוא לשומר ולא השומר צריך לבוא לבעלים. וכך כתב הקצות (בסימן קצח ס"ק ה): "דגבי פקדון אין הנפקד חייב בהשבה לבעלים, דאינו חייב בהשבה ליד בעלים אלא גזלן, כדכתיב (ויקרא ה, כג) והשיב, וכן לוה דמלוה להוצאה ניתנה והפרעון מחויב ליתן ליד בעלים, אבל שומרין - לא מחייבי בהשבה כלל, אלא פקדון כל היכא דאיתיה ביד בעלים הוא, והמפקיד הוא שהולך לבית שומר לקבל פקדונו, ומש"ה יכול לומר לו בא וטול את שלך".

[3] וכפי שמבואר במשנה במסכת בבא מציעא דף יא עמוד א: "ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, (מדובר בצבי צולע שאז הוא נשמר בחצר, אך צבי שרץ לא נשמר בחצר, כי לא ניתן לתופסו, ולכן זו חצר שלא משתמרת ולא קנה), אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר: 'זכתה לי שדי' - זכתה לו". (אפשר לקנות צבי צולע ע"י קניין חצר, כי נחשב לחצר המשתמרת).

[4] הגדרת חצר המשתמרת - הנתיבות (הקדמה לסימן ר) כתב: חצר שיש לה מחיצות נחשבת כחצר המשתמרת, ולא צריך שהחצר תהיה נעולה, אלא מספיק שיש לה מחיצות. הנתיבות הוכיח זאת מכך שהגמ' במסכת גיטין בדף עט עמוד א-ב כתבה שלכלי יש גדר של חצר (דהיינו לא רק חצר ממש קונה, אלא גם כלי קונה כדין חצר), ובכלי וודאי שאין מנעול אלא רק מחיצות, ומכאן שמספיק מחיצות בכדי להיחשב כחצר המשתמרת. אבל המקנה (קונטרס אחרון סימן ל בס"ק ט) כתב: חצר משתמרת נחשבת רק לחצר שיש לה מנעול, כאשר החצר נעולה והמפתח נמצא ביד בעל החצר.

[5] לדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יז הלכה ח, וכן בהלכות זכיה ומתנה פרק ד הלכה ט), בכדי שחצר שלא משתמרת תקנה, יש צורך בשני תנאים: א)- בעל החצר יעמוד ליד חצרו. ב)- בעל החצר יאמר במפורש שחצרו תקנה לו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסח סעיף ג, אבל המרדכי (מס' ב"מ סימן תכג) סבור כדעת התוס', שאין צורך באמירה בפה, אלא מספיק שבעל החצר יעמוד ליד החצר. וכ"פ הרמ"א.

[6] במשנה במסכת בבא מציעא בדף כה עמוד ב מבואר, שהמוצא כספים בכותל ישן במקום חבוי - המוצא זוכה במציאה. התוס' (מס' ב"מ דף כו. ד"ה דשתיך) והרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ח) שאלו: מדוע אנו לא אומרים שבעל הבית יזכה במציאה מדין קניין חצר, שהמציאה בחצר קנויה לבעל החצר, שהרי חצר קונה לבעליה גם שלא מדעתו? הראשונים הביאו לכך שבעה הסברים, כמבואר בהרחבה במאמר: כספים שנמצאו במקום חבוי. כעת נביא רק שלושה הסברים בקצרה:

א. התוס' (שם) ביארו: קניין חצר לא מועיל לבעלים, אם החפץ נמצא במקום חבוי שיש סבירות שבעל הבית לא היה מוצאו לעולם.
ב. הרמב"ם (שם) ביאר: חפץ שמוחבא בתוך הקיר - חשוב כדבר האבוד ממנו ומכל העולם, כי החפץ חבוי במקום שלא יימצא, כך שיש סבירות שהחפץ היה הולך לאיבוד, ולכן יש לו דין של זוטו של ים.
ג. המרדכי (שם סימן רס) הביא ביאור נוסף: קניין חצר חל רק לדבר שמצוי שיגיע לחצר, אבל לא מצוי שאבידה תגיע לרשותו, כך שאין גמירות דעת של בעל החצר לקנות מציאה, ולכן המציאה שייכת למוצא ולא לבעל בחצר. וכך לכאורה פסק הרמ"א בסימן רסח סעיף ג, אך הנתיבות בס"ק ג ביאר, שהרמ"א פסק כדעת התוס'.

[7] וכך כתב הש"ך גם בסימן רסב ס"ק א: "וחצרו כידו בזה, דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש. ודלא כמהרש"ל".

[8] האיסור שיש במציאה (דין יאוש שלא מדעת) עובר ליורשים ולקונים - מציאה שבאה לחצרו של אדם באיסור (לפני שהבעלים התייאשו), כאמור לדעת הרא"ש יש דין ייאוש שלא מדעת, ובעל החצר לא קונה את המציאה. הפלפולא חריפתא (על הרא"ש במסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט בס"ק צ) חידש: גם אם בעל החצר ימכור את ביתו חצרו לקונה אחר - הקונה לא יזכה במציאה, שהרי הגמ' התייחסה לכותל שיש בו ירושה מזמן האמורי, והבית מן הסתם עבר למספר קונים ולמספר יורשים, ומכאן שאם יש איסור לזכות במציאה - האיסור עובר ליורשים ולקונים הבאים אחריו, ורק אדם אחר שלא בא מכוחו של בעל החצר - יכול לזכות במציאה.

[9] הבית יוסף (סימן שיג) הקשה על הרמב"ם: הרי קיי"ל במסכת בבא מציעא בדף נו עמוד ב, ששכירות ליומיה - ממכר הוא, א"כ במידה והשוכר שכר את החצר - החצר שייכת לשוכר, וזוכה לו, כך שהשוכר אמור לזכות במציאה הנמצאת בחצר, והמשכיר אינו קונה את הזבל הנמצא בחצר. אומנם המחבר בכ"ז הביא את לשון הרמב"ם.

הש"ך בסימן שיג ס"ק א הביא את קושיית התוס' (ד"ה והאי): במסכת ע"ז דף טו עמוד א מוכח, ששכירות אינה כמכר, שכן הגמ' אסרה להשכיר דירה לגוי, שמא יכניס עבודה זרה לבית, ונמצא עובר על הלאו של 'לא תביא תועבה לתוך ביתך'? התוס' תרצו: הגמ' כאן מרבה שיש הונאה בשכירות דירה בגלל שיש מילה מיותרת: 'ממכר', והיא מרבה שיש הונאה גם בשכירות.

לאור דברי התוס' אלו כתב הש"ך: מדברי התוס' משמע ששכירות אינה כמכר, ורק בדין הונאה אנו אומרים ששכירות נחשבת למכר, בגלל שיש ריבוי מיוחד, לכן מובן שהמשכיר זוכרה במציאה כדברי הרמב"ם, שכן השכירות אינה כמכר, כך שהחצר נחשבת שייכת למשכיר, לפיכך קניין חצר קונה למשכיר ולא לשוכר.

הש"ך בסימן שיג ס"ק א פסק כדעת הרמב"ם, שקניין חצר מועיל למשכיר ולא לשוכר, (רק לגבי איסור הונאה שכירות כמכר). הש"ך הביא את דברי הב"ח (ס"ק יט), ששכירות לא קונה לשוכר מהתורה. משמע מדבריו שמדרבנן שכירות קונה לשוכר. אך הש"ך העיר על דבריו: "ולא ידעתי מנ"ל הא גם בתוס' שם לא משמע כן, וגם להנ"י והריב"ש (סי' שנה) שכתבו שכירות ממכר - הוא לענין ההנאה של השכירות ולא לענין גוף הדבר, ה"נ כיון שאין גוף החצר קנוי לשוכר - אין החצר זוכה לו".

בספר שורת הדין (חלק ח עמ' רט) מובא: "דהב"י ס"ל, שכל ענין קנין החצר תלוי במי שיש לו את זכות ההשתמשות, וע"כ כיון ששכירות ליומא ממכר הוא, זכות השימוש קנויה לשוכר, וממילא קנין מציאה בחצר שלו. אולם הרמב"ם סובר, שאף שזכות ההשתמשות קנויה לשוכר, מ"מ קנין החצר אינו תלוי בזכות ההשתמשות אלא בבעלות הגוף, וע"כ אף ששכירות ליומא ממכר הוא היינו לענין השכירות ולא לענין הגוף, וע"כ לא מועיל קנין השכירות לשוכר לקנות בקנין חצר בחצר המושכרת. והש"ך הבין את הרמב"ם כנ"ל, וסבר שהב"י מקשה דשכירות ליומא ממכר הוא לענין הגוף, דאף שרק זכות ההשתמשות קנויה לשוכר, מ"מ חשיב זכות זו כקנין הגוף. וע"ז השיב, דרק לענין אונאה חשיב קנין השכירות כממכר הגוף, דבאונאה יש ריבוי של "ממכר", אבל לשאר ענינים לא חשיב כקנין הגוף, וע"כ לשיטת הרמב"ם, שקנין חצר תלוי בבעלות על הגוף, קונה החצר לבעלים ולא לשוכר".

[10] לדעת הנתיבות, הגדר של חזקת תשמישים הוא מחילת השעבוד. כאשר יש קניין לגוף, אנו מצריכים קניין (נעל גדר ופרץ), אבל בחזקת תשמישים לא צריך קניין, שכן יש מחילת שעבוד, דהיינו בעל הקרקע משעבד את ביתו או את חצרו לצורך התשמיש, ולכך אין צורך בקניין של נעל גדר ופרץ, שהרי אין המשתמש מעוניין לקנות את גוף הקרקע, אלא הוא מעוניין רק בתשמיש בקרקע, ותשמיש זה שייך למשתמש כאשר הבעלים מחלו ושעבדו את הקרקע למשתמש.

[11] לדעת הנתיבות (שם), חצר קונה גם משום יד וגם משום שליחות. יש לחלק בין חצר שקונה דבר הפקר ובין חצר שקונה אבידה. חצר שקונה דבר הפקר - קונה מדין שליחות, אך חצר שקונה דבר מציאה - קונה מדין יד ולא מדין שליחות, שכן למציאה יש בעלים, ובשליחות צריך את השליחות של בעל הממון. וכן במציאה הוי חוב לאחריני לכן לא מועילה שליחות.