בית הדין

ה ניסן התשפא | 18.03.21

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. נכנסתי לגור בבית שכור ומצאתי שקית עם בגדים ללא סימנים, מה אני יכול לעשות עם הבגדים?
• ב. מצאתי כסף ברכב שכור בבאגז' מתחת לשטיח, האם אפשר לקחת את הכסף?
• ג. אדם שגר בדירה כבר כתשע שנים, החליט להסיר אלמנט של קיר גבס שהיה בסלון שנבנה שנים לפניו. ובפירוק מצא שטרות כסף שמונחים בשקית ומוקפים בגומי שהתיישן והתפורר.

אדם זה קנה את הדירה מאדם אחר שמעולם לא גר בה, אלא השכיר לאנשים שונים, ולפניו היו עוד מוכרים וקונים שגרו בדירה, כשבכל הזמן הזה - קיר גבס זה היה קיים (כנראה נעשה ע"י הראשון שקנה את הדירה מהקבלן לפני 26 שנים או הבא אחריו).

שאלתו: האם כיוון שיש סימן (שטרות צרורים בשקית עם גומיה וגם מונחים במקום), הוא חייב לפנות לדיירים שלפניו ולבדוק ע"י סימנים האם זה שלהם, או שמא אינו צריך?

תשובה:

• א. מציאה שנמצאת במקום גלוי בדירה שמושכרת לאחרים: אם אין סימנים בחפץ - המציאה שייכת לדייר האחרון שגר בבית, (שולחן ערוך סימן רס סעיף ג), ואם יש סימנים בחפץ - לדעת הש"ך (בסימן רס ס"ק יא), יש להכריז על המציאה, ולפי הנתיבות (בס"ק ז), גם אם יש סימנים בחפץ - יש להשיבו לשוכר האחרון. ואם גרו בבית שלושה שוכרים נכרים שלא מקפידים על מצוות השבת אבידה - המוצא זכה בחפץ. (שולחן ערוך שם).

בשאלה א', מדובר בבגדים ללא סימנים, לפיכך יש להשיבם לשוכר האחרון שגר בבית, ואם השוכר אומר שהבגדים לא שלו - המוצא יכול לקחת את הבגדים לעצמו.  

• ב. מציאה ישנה שנמצאת במקום קצת חבוי (למשל בעליית גג, בבוידעם או במקלט לא מסודר): אם אין סימנים - המוצא זוכה, ואם יש סימנים ובעה"ב לא גר שם - המוצא זוכה, (נתיבות שם). ואם בעה"ב גר שם וניתן לקבוע שבעה"ב החביא את החפץ - בעה"ב זוכה. (תוספות מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א ד"ה וניזל).
• ג. מציאה ישנה שנמצאת במקום מוחבא (כלומר במקום שלא עשוי להימצא) - המוצא יכול לקחת כי הבעלים התייאשו. (ש"ך ונתיבות שם).

בשאלה ג' מדובר במציאה ישנה, שהרי הגומי שהתיישן והתפורר, כמו כן מדובר במציאה שנמצאת במקום מוחבא, בתוך קיר גבס שלא היה סביר למוצאו, ולכן גם לדעת הש"ך וגם לדעת הנתיבות - המציאה שייכת למוצא. בנוסף, הדירה עברה מספר בעלים, כך שיש ייאוש לאחר שינוי בעלים.

גם בשאלה ב', מדובר בכסף שנמצא במקום חבוי, כך שניתן להניח שהמציאה לא שייכת בהכרח לשוכר האחרון, אלא לשוכרים קודמים שכבר התייאשו, ולכן המוצא יכול לקחת את הכסף לעצמו. 

• ד. להרחבה נוספת ניתן לעיין במאמר: כספים שנמצאו במקום חבוי.

מציאה במקום שכור

במשנה (במסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב) ובגמ' (בדף כו עמוד א) מבואר, שהמוצא חפץ בדירה שמושכרת לאחרים - המציאה שייכת לדייר האחרון שגר בבית. כי השוכרים הראשונים שגרו בבית, לפני שעזבו את הבית ערכו בדיקה לוודא שלא שכחו כלום, וודאי שהם כבר הוציאו את כל מה שהיה שייך להם, כך שמה שנשאר לא שייך להם אלא שייך לשוכר האחרון^[1] (מובא גם בסמ"ע בסימן רס ס"ק י). ואם גרו בבית שלושה גוים שלא מקפידים על השבת אבידה - המוצא זכה בחפץ.

התוספות (מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א ד"ה וניזל) סייגו: אם בעל הבית גר ביחד עם השוכרים - בעל הבית נחשב לדייר האחרון, וזוכה במציאה, כי מדובר בספק הינוח, כלומר אין זו אבידה, אלא בעה"ב הניחו שם במתכוון, וגם לאחר הרבה זמן הוא לא מתייאש, ורק אם בעה"ב לא גר עמהם - יש להחזיר את המציאה לשוכר האחרון שגר בבית. וכ"פ הש"ך בסימן רס ס"ק י.

התוספות (מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א ד"ה הכא) סייגו: אנו אומרים שהמציאה שייכת לדייר האחרון, רק אם החפץ נמצא בדירה במקום שניתן למצוא בקלות, אבל אם החפץ היה חבוי ולא היה ניתן למוצאו בקלות - לא אומרים שהחפץ שייך לדייר האחרון.

הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט) כתב: המציאה שייכת לשוכר האחרון שגר בבית, גם אם הוא לא נותן סימנים, כי הראשונים חיפשו ולא הניחו שום חפץ במקום, כך שניתן להניח בצורה וודאית שהחפץ שייך לשוכר האחרון.

חפץ חדש עם סימנים שנמצא בבית שכור במקום מגולה - הש"ך בסימן רס ס"ק יא כתב בשם הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט הגהה ד): רק בחפץ ללא סימן אנו אומרים שהוא שייך לשוכר האחרון שגר בבית, אבל אם יש סימן בחפץ - על המוצא להכריז ולהחזיר רק למי שאומר סימנים, כך שאין להחזיר לדייר האחרון ללא שיאמר את הסימנים לחפץ (אא"כ החפץ העלה חלודה כמבואר לקמן). אבל הנתיבות בס"ק ז תמה על הש"ך שכתב שחפץ עם סימן - יש להכריז עליו, כי כל שוכר ניקה את הבית, לכן גם אם יש סימן לחפץ - אנו אומרים שהחפץ בוודאות שייך לשוכר האחרון שגר בבית, וניתן להעביר לו את החפץ ללא צורך בהכרזה.

הנתיבות ביאר את שיטת הש"ך (שיטת הגהות אשרי): הטעם מדוע נותנים לשוכר האחרון איננו רק בגלל הסברא שכל השוכרים הקודמים חיפשו, כך שהחפץ בוודאות לא שלהם, כי  יתכן והחפץ בגומא ובאמת שייך לשוכר קדמון שחיפש ולא מצא, אלא הטעם מדוע החפץ שייך לשוכר האחרון, בגלל ייאוש שהשוכר הקדמון מתייאש, כי הוא אומר: לחפץ אין סימן, ולכן לא יהיה ניתן להחזירו אלי, ומכיוון שיש ייאוש - השוכר האחרון קונה בקניין חצר, אך אם יש סימן בחפץ, השוכר הקדמון לא מתייאש, כי אומר: אולי השוכר האחרון ימצאנו ויחזירנו לי. אומנם הנתיבות סבור, שמכיוון ולמעשה החפץ היה במקום מגולה ולא בגומא, לכן ניתן להסתמך על הסברא, שהשוכרים הקדמונים חיפשו, כך שבוודאות החפץ לא שייך להם אלא שייך לשוכר האחרון.

חפץ ישן שנמצא בבית שכור במקום גלוי או במקום מעט חבוי (למשל בעליית גג, בבוידעם או במקלט לא מסודר) - אם מדובר בחפץ ישן שיש בו חלודה ויש בו סימנים: יש לחלק בין אם בעה"ב גר בבית יחד עם השוכרים או אם בעה"ב לא גר עם השוכרים. אם בעה"ב לא גר בבית, אלא רק השוכרים התגוררו בבית - לדעת הש"ך (שם) והנתיבות (שם), המאבד וודאי התייאש מחפץ שעלתה בו חלודה, והמוצא זוכה בחפץ, גם אם יש סימנים. אנו לא אומרים שהחפץ שייך לשוכר האחרון, כי יש בו חלודה, וודאי שהוא ישן ושייך לשוכרים קודמים, והם כבר התייאשו. אבל אם בעה"ב גר בבית, גם אם עלתה חלודה - על המוצא להכריז על המציאה, ולהחזיר רק למי שנותן סימנים. זאת ע"פ דברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א ד"ה וניזל) שכתבו, שאם בעל הבית גר ביחד עם השוכרים - בעל הבית נחשב לדייר האחרון, וזוכה במציאה, כי מדובר בחפץ עם סימן, ובעה"ב הניחו שם במתכוון, וגם לאחר הרבה זמן הוא לא מתייאש, אומנם חפץ ישן ללא סימנים - המוצא זוכה בו, כי בוודאות בעל הבית התייאש ממנו, בגלל שיש אנשים נוספים שגרו בבית.

חפץ ישן שנמצא בבית שכור במקום מוחבא (במקום שלא עשוי להימצא) - הש"ך (שם) והנתיבות (שם) עוד כתבו: חפץ שנמצא במקום מוחבא - יתכן והוא היה של דיירים קדמונים והם כבר התייאשו כי החפץ ישן והעלה חלודה, ולכן אם ניתן היה בקלות למוצאו - החפץ שייך לבעלים, כי הם קנו בקניין חצר, ואם החפץ הוחבא במקום טוב שלא ניתן בקלות למוצאו, או במקום שלא משתמר - החפץ שייך למוצא.

וכך פסק ערוך השולחן בסימן רס סעיף ז: "וכן כשנמצא דברים קטנים כמו מטבעות בסדקין, בענין שאפשר שלא נמצא ע"י בדיקה - אין לתלות בהאחרון יותר מכולם, וקרוב הדבר שחפשו ולא מצאו, ונתייאשו, והרי הוא של המוצא [ש"ך]. ובזה אין חילוק בין שדר עמהם הבעה"ב אם לאו, וגם אם הבעה"ב נשאר יחידי אחרי שיצאו השכנים - מ"מ לא קנה לו ביתו ורשותו אם היה באפשרי שלא ימצא הדבר לעולם".

השלכה מעשית - כסף וחפצים שנשארו ברכב שכור או בבית שכור - יש להחזירם לשוכר האחרון, ואם השוכר אומר שהחפצים אינם שלו - המוצא יכול לקחת אותם לעצמו. ואם נמצא כסף בבית שכור במקום חבוי, או נמצא כסף בבאגז' מתחת לשטיח - הכסף שייך למוצא ולא לשוכר, כי מציאה זו לא נראית בבדיקה רגילה, כך שניתן להניח שהמציאה לא שייכת בהכרח לשוכר האחרון, אלא לשוכרים קודמים שכבר התייאשו. 

הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ג סעיף ח) כתב בשם שו"ת בית אפרים (חו"מ סימן מד): שוכר בית שמצא מטמון שבוודאות לא שייך למשכיר או לאבותיו - השוכר שמצא את המטמון זוכה ולא המשכיר, כי מדובר היה במטמון שנמצא בחצר שלא משתמרת, ולכן המשכיר לא זוכה, או בגלל דין ייאוש שלא מדעת, שהחצר קנתה למשכיר לפני ייאוש באיסור.

לסיכום: המוצא מציאה בדירה שכורה במקום גלוי: אם אין סימנים - יש להחזיר לשוכר האחרון שגר בבית. ואם יש סימנים - לדעת הש"ך צריך להכריז, ולדעת הנתיבות יש להחזיר לשוכר האחרון שגר בבית. ואם המציאה היא ישנה במקום קצת חבוי: אם אין סימנים - המוצא זוכה, ואם יש סימנים ובעה"ב לא גר שם - המוצא זוכה, ואם בעה"ב גר שם - בעה"ב זוכה. ואם המציאה היא ישנה ונמצאת במקום מוחבא - המוצא יכול לקחת כי הבעלים התייאשו.

[1] הט"ז (על סימן רס סעיף ג) העיר: "מזה נלמד, דאם יצאו (הדיירים) הראשונים בבהלה - לא הוי של אחרון".