בית הדין

ה ניסן התשפא | 18.03.21

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. מצאתי נגן MP3 בבית חולים. אין שום סימנים בנגן למי הוא שייך. האם אני יכול לקחת את הנגן לעצמי או שצריך להכריז?
• ב. מצאתי חמישה שקלים בעגלת סופר, האם מותר לקחת או שהכסף שייך לבעל החנות?
• ג. אני עובד במכולת הרבה פעמים לקוחות לאחר ששילמו - שוכחים שקית עם מוצרים במכולת בלי שאשים לב מי השוכח, מה אני אמור לעשות עם המוצרים שנשכחו אצלי?

תשובה:

• א. נגן שנמצא בבית חולים - אם אין סימנים לנגן - המוצא רשאי לקחת את הנגן לעצמו, כי הנגן נמצא במקום שהרבים עוברים שם, כך שהבעלים וודאי התייאשו מהנגן, לפיכך המוצא רשאי לקחת את הנגן לעצמו. (ש"ך בסימן רס ס"ק יח).
• ב. המוצא חמישה שקלים בעגלת סופר - רשאי לקחת את הכסף לעצמו, לפי הטעם המבואר בסעיף הקודם.
• ג. מצרכים שנשכו בשקית במכולת נחשבים למציאה שיש בה סימן, כי לפי ההלכה (שולחן ערוך סימן רסב סעיף ג), מקום נחשב לסימן, ולכן על בעל המכולת המוצא להכריז על המציאה. (שולחן ערוך סימן רס סעיף ה). אם לאחר זמן הבעלים לא נמצאו - המוצא יכול לרשום את שווי המציאה, את הסימנים ומה היה בתכולת השקית, ולמכור לאחרים את המוצרים שנמצאו, ואם בעתיד יבואו הבעלים ויתנו סימן - בעל המכולת יחזיר להם את שווי האבידה או ייתן מוצרים חלופיים. (להרחבה ניתן לעיין במאמר: מצא חפץ מצוי).

מקום שעוברים שם הרבה אנשים

בגמ' במסכת בבא מציעא דף כו עמוד א מובא: אדם שמצא מציאה במקום שמוגדר כפונדק, כלומר "פונדק לשלשה נכרים", שעוברים שם אחד אחרי השני גויים שלא מחזירים אבידה - המוצא זוכה בחפץ, כי אנו אומרים שהמאבד התייאש.

הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט) כתב: "וחצירו לא קני ליה אחר שיצאו מרשות הנכרים, דכיון שהוא פונדק ומשכירו תמיד - אין עתיד לימצא לבעל החצר". מכאן ניתן ללמוד בבית מלון שבהם יש כל הזמן תחלופה של אורחים, ובעל המקום לא עובר שם בין אורח לאורח - המוצא זוכה באבידה, כי המאבד מתייאש, בגלל התחלופה הגדולה של אורחים. וכך גם הדין במציאה שנמצאת באולם, בבריכה, במקווה או בבית חולים, שמכיוון ועוברים שם עובדים שלא מקפידים על מצוות השבת אבידה - המאבד מתייאש והמוצא זוכה בחפץ.

הש"ך בסימן רס ס"ק יח כתב בשם ראב"ן (מסכת בבא מציעא סוף דף צג): מציאה שנמצאת בבית שהרבים עוברים שם - המציאה שייכת למוצא ולא לבעל הבית, "דדומה לחנות הוא, ותנן מצא בחנות - הרי הוא שלו, משום דרבים מצוים שם, ולא קניא ליה חנותו".

בנוסף, במקום בו נמצאים נכרים שעובדים במקום, שאינם מקפידים על הלכות השבת אבידה - המציאה שייכת למוצא. וכך פסק הרמ"א בסימן רנט סעיף ח: "וכן מקום ששומרים שם עובדי כוכבים בקבע, אף על פי שרוב הנכנסים ויוצאים ישראלים, אינו חייב להכריז".

במשנה במסכת בבא מציעא דף כו עמוד ב מובא: "מצא בחנות - הרי אלו שלו, (לקמן יובאו מספר נימוקים לדין זה). בין התיבה ולחנוני - של חנוני. (הכסף נמצא ליד המקום בו נמצא המוכר, ולכן יש חזקה שהכסף נפל ממנו).

המשנה פסקה, שהמוצא מציאה בחנות (לא ליד המיקום של המוכר) - החפץ שייך למוצא. הראשונים הביאו לכך מספר נימוקים:

• א. רש"י (ד"ה מצא) הסביר: מכיוון שהרבה אנשים עוברים בחנות, וודאי המאבד התייאש, ולכן המוצא זכה בחפץ. וכך גם כתב הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן י): "וחצירו לא קנתה, דלא סמכה דעתיה, כיון דרבים נכנסין ויוצאין. ואפילו איתיה בחנות - לא מהני עומד בצד חצירו, אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים, אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם, ורבים מצויין שם - לא קניא ליה חצירו". כלומר החפץ נמצא במקום שאין אפשרות לבעל המקום לעכב ולמנוע מאחרים שייקחו את החפץ, ולכן החצר לא קונה.
• ב. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ד) הסביר: בעל החנות לא קונה את המציאה, כי חנותו נחשבת לחצר לא משתמרת, ולמרות שחצר שלא משתמרת קונה לבעלים אם הבעלים עומדים בצד חצרו, לדעת הרמב"ם החצר קונה רק אם הבעלים במפורש אומרים שהם מעוניינים לקנות את המציאה, כאן בעל החנות נמצא בחצרו, אך לא אומר שרוצה לקנות, ולכן החנות לא קונה לבעליה.
• ג. הראב"ד (שם) ביאר: בעל החנות לא קונה בגלל שחצרו לא קונה כאשר בא לידו באיסור, ומכיוון שהחצר קנתה את החפץ באיסור לפני הייאוש, לכך המוכר לא זוכה בחפץ. (כלומר דין ייאוש שלא מדעת שייך גם בחצר).

הנתיבות בסימן רסב ס"ק א חידש: חצר לא קונה לאדם בעל כורחו, לכן אם בעל החצר יאמר שהוא לא מעוניין לקנות, חצרו לא קונה לו, ולכן רשאי בעל החצר לאחר הייאוש לתפוס את המציאה^[1].

מדברי רש"י (מסכת בבא מציעא דף כו עמוד ב ד"ה מצא) והתוספות (שם ד"ה אפילו) משמע, שאם יש סימן בחפץ שנמצא בחנות (במקום שהרבים מצויים שם) - צריך להכריז, והמוצא לא רשאי לקחת את החפץ לעצמו, ורק אם מדובר במקום שרוב האנשים לא מקפידים על השבת אבידה, (למשל רוב עכו"ם) - המוצא זוכה בחפץ. וכך גם פסק הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ה): "אם היו רוב ישראל - חייב להכריז, מפני שהן צרורים יש להם סימן". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רס סעיף ה.

אבל הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן י) סבור, שאפ' אם יש סימן אם החפץ נמצא במקום שהרבים מצויים שם - המוצא זוכה בחפץ, כי המאבד מתייאש, הוא אומר לעצמו אם לא החזירו לי כנראה שרוצים לגנוב ממני. המוכר לא יכול לבוא בתביעה כלפי המוצא, כי המוצא תמיד יוכל לטעון שהכסף נפל מאנשים אחרים שעברו שם, ולא שייך למוכר. הסמ"ע בס"ק יז והגר"א בס"ק טז סבורים, שכך פסק הרמ"א, אבל הש"ך בס"ק יט ביאר את דברי הרמ"א כמו שיטת השולחן ערוך.

לסיכום: מעות שנמצאות בחנות - אין בעל החנות קונה את המעות בגלל שני טעמים: א)- החנות לא קונה מדין חצר, שכן זו חצר שלא משתמרת. ב)- המעות באו לחצר באיסור לפני שהבעלים התייאשו. רק מעות שנמצאות ליד הקופה - המעות שייכות לו, כמבואר בסימן רס סעיף ה.

[1] כך כתב הנתיבות: "לכן נראה, דדוקא כשבא לזכות מחמת חצר, כגון שמצאו אחר וטען בעל החצר שהוא זכה בו מקודם ע"י חצירו, וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא כידו, וא"כ הרי בא לחצירו שהוא כידו קודם יאוש, דלא קנה. אבל כשאומר לא ניחא לי בקנין ובשליחות החצר ורצוני לקנות בהגבהה דוקא, ודאי דאין חצירו קונה לו, דלא עדיף מזיכה ע"י אחר וצוח כששמע דאינו זוכה כמבואר בב"ב דף קל"ז [ע"ב וקל"ח ע"א], וה"נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו, והוי כאילו לא קני לו חצירו כלל, וממילא זוכה בהגבהה כשמגביה אחר יאוש".