בית הדין

ה ניסן התשפא | 18.03.21

הרב יעקב סבתו

שאלה:

ראובן ביקש משמעון לשמור לו על השעון, ראובן לא שמר כמו שצריך והשעון נהרס בנפילה, ראובן טוען שמדובר בשעון "gshok חדש שעולה 1200 ₪ שמעון טוען שחשב שמדובר בשעון פשוט שעולה 100 ₪ מה הדין?

תשובה:

נראה שבנידון כאן בדין שעון שידוע שיש שעונים יקרים ואפילו יקרים מאוד ואין זה נדיר שיש שעון יקר הרי שאין הנפקד יכול לטעון שלא ידע את שוויו של השעון ורק אם המפקיד הטעה אותו ואמר לו שהוא שעון פשוט יכול להפטר אבל מן הסתם חייב בתשלום של השווי האמיתי של השעון.

נימוקים:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף סב עמוד א

בגמרא (ב"ק סב.) אמר רבא: הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, ... פשעה בו - משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי.

במילים אחרות - אם המפקיד אמר לנפקד שמפקיד אצלו דינר כסף ובאמת היה דינר זהב, הרי שאם אח"כ פשע הנפקד צריך לשלם למפקיד רק שווי דינר כסף כי טוען שקיבל על עצמו לשמור רק בשווי של כסף ולא בשווי של זהב.

המרדכי (ב"ק רז) למד מזה לעניין מי שהיה לו סייף במשכון מגוי והפקידו אצל חבירו ואבד בפשיעה ואומר המפקיד שהיה שווה הרבה יותר מסתם סייף ושככה דורש הגוי , וכתב המרדכי שישלם רק שווי של סתם סייף בדומה לאמור בגמרא לעיל שהשומר יכול לטעון שלא קיבל עליו שמירה של כלי יקר כ"כ אלא רק של כלי רגיל.  מהסמ"ע והלבוש משמע (כך העיר הש"ך שם) שהנידון במרדכי הוא באופן שהגוי מעליל לשוא ולכן משלם רק כלי רגיל אבל אם היה אמת שכך שווה היה צריך לשלם כשוויו האמיתי . אבל הרש"ל פירש שכוונת המרדכי אפילו היה באמת שווה הרבה מ"מ משלם רק את מה שחשב שהוא שווה , אלא שהרש"ל דחה את דין המרדכי וכתב שאינו דומה למקרה בגמרא כי שם המפקיד מפסיד כי אמר בפירוש שהוא שווה פחות והוא פשע על עצמו משאין כן במפקיד סתם ולא אמר כמה שווה צריך לשלם כשוויו, כי פשוט שבמפקיד אבן טובה חייב לשלם כשוויה ואין הנפקד יכול לטעון שלא ידע כמה היא שווה.

הש"ך עב,מ הצדיק את המרדכי וכתב שיש לחלק בין אבן טובה שרגיל להיות שהיא שווה הרבה לבין סייף שלא שכיח ששווה כ"כ יותר מסייף רגיל. ומ"מ העיר הש"ך שהמרדכי לא החליט דין זה אלא השאירו בצריך עיון ולכן הוא בגדר ספקא דדינא ואינו פטור בודאי.

גם הט"ז סי' עב שם חילק בין אבן טובה ששוויה תלוי בדעת המבינים לסייף שאין בנמצא ששווה הרבה ממש ולכן הנפקד לא העלה על דעתו להתחייב לשווי כזה.

קצות החושן רצא,ד הצדיק את הרש"ל שכאשר אמר המפקיד בפירוש שהוא של כסף אע"פ שהיה באמת של זהב הרי שהשומר לא קיבל עליו שמירה יותר מאשר של כסף והראיות שהביא הש"ך מראשונים שאין גריעותא באמירה שלו זה רק לענין היזק אבל לענין שמירה ודאי השומר מתחייב רק לפי אמירת המפקיד וממילא כאשר המפקיד לא אמר כלום חייב לפי השווי האמתי.

הנתיבות סי' עב הביא שיטת הט"ז והש"ך שם לחלק בין אבן לסייף  ומשמע לכאורה שמסכים איתם. גם בערוך השלחן עב,טו משמע כשיטה זו.

האורים סי' עב כתב כלל שנראה שמפשר בין השיטות:

"ונראה דתליא לפי מנהג עולם שהיו חרבות שלהם, אם דרך להיות קצת גרועים או חשובים, פשיטא דהדין עם מהרש"ל דהו"ל לאסוקי דעתיה אולי מחרבות החשובים החרב הלזה, ולא דמיא כלל לאמר לו שמפקיד בידו כסא דכספא, דמה היה לו לחשוב יותר ממה שאמר לו, ואף שהוא זהב לא קיבל שמירה יותר מכסף, וכן כאן אם אמר לו שהוא חרב גרועה, אף שהוא חשוב, לא קיבל רק שמירת גרוע, אבל אם מנהג להיות חרבות גרועים, רק זה יצא מהכלל, על זה לא היה מקבל שמירה בדעתו, ואינו משלם רק סתם חרב הנהוג, וזה פשוט מבלי ספק."

נראה שיש לחזק את הגישה שמן הסתם חייב בכל השווי של הפקדון אף שחשב שאינו שווה הרבה ממה שאמרו בירושלמי (ב"ק פ"ו ה"ז) –"כהדא חד בר נש אפקד גבי חבריה חד שק צרור ואירעו אונס אהן אמר סיגין הוה מלא ואהן הוה אמר מטקסין הוה מלא ה"ז נשבע ונוטל."   תרגום – איש אחד הפקיד אצל חבירו שק צרור וקרה אונס לשק – השומר אומר שהיה מלא חול והמפקיד אומר שהיה מלא בתכשיטין ובגדים – המפקיד נשבע ונוטל.

הובא דין זה להלכה בסי' צ סעיף י. הראשונים נחלקו בדין זה בטעם הדבר מדוע המפקיד נשבע ונוטל ,ואימתי נשבע ונוטל

אולם לענין הנידון כאן יש ללמוד מתוך הירושלמי שמשמע שאילו היתה ידיעה ברורה ע"י עדות או דבר אחר מה היה בשק משלם השומר את מה שהיה בשק ואינו יכול לטעון שלא שמר עליו כראוי כיון שחשב שהיה בו רק חול.

ומזה יש ללמוד שכאשר מקבל עליו לשמור חייב לשלם כשוויו גם אם חשב שהוא דבר זול. ולפי הש"ך והט"ז לעיל צריך לומר שכאן אינו יכול לטעון שלא ידע שיש בשק דבר יקר  כי לא היה לו סיבה מדוע לחשוב כך שהרי באותה מידה שיכול להיות חול בתוך השק יכולים להיות גם דברים יקרים כל עוד שהדבר מסתבר לפי המשקל והצורה.

מכל האמור  נראה שדוקא אם יש לטענת הנפקד סימוכין מדוע היה משוכנע שהפקדון אינו יקר כגון שהמפקיד אמר לו זאת בפירוש או כגון שאינו שכיח שחפץ כזה עולה כל כך הרבה. אבל מן הסתם אינו יכול לטעון שחשב שאינו יקר כל כך. ובפרט לפי האורים לעיל שכל שיש סוגים שונים של חפץ כזה השומר מתחייב לפי הערך האמיתי ואינו יכול לטעון שלא ידע את שוויו.

נראה שבנידון כאן בדין שעון שידוע שיש שעונים יקרים ואפילו יקרים מאוד ואין זה נדיר שיש שעון יקר הרי שאין הנפקד יכול לטעון שלא ידע את שוויו של השעון ורק אם המפקיד הטעה אותו ואמר לו שהוא שעון פשוט יכול להפטר אבל מן הסתם חייב בתשלום של השווי האמיתי של השעון.