אני גר רחוק ממקום עבודתי, ומקבל החזרי נסיעות.

באופן רשמי - עלות נסיעה היא 16 ₪, אך אם אני משלם לנהג במזומן (לא 'רב קו') - יש הנחה של יו"ש - 50%.

לפי איזה תעריף עליי לדווח למעסיק?

 

תשובה:

 

 

 המעביד צריך לשלם לעובד את השכר שסיכמו ביניהם וכן את הדברים שמנהג המדינה לשלם עליהם. כך מוכח מדין המזונות שאם מנהג המדינה לספק מזונות יספק (סי' שלא,ב). ולפ"ז  ה"ה הוצאות נסיעה צריך לשלם אם כך הוא מנהג המדינה. אכן אם לא היה מנהג מדינה בדבר לא היה חייב לשלם לו הוצאות נסיעה אף שלכאורה הוציא את הוצאות על פי בקשת המעסיק והיה מקום לדון זאת כמי שצוה לאחד שיתעסק והוציא הוצאות שחייב לשלם לו כאמור ברמ"א סי' קפב, סעיף ג - מ"מ כתב בשו"ת חוות יאיר סי' קנד שהיה לו להתנות על כך בפירוש וכל שלא התנה בפירוש סומכים על כך שסמך על הריוח שיקבל שהוא כדאי לו אף שיש לו הוצאות .

 מנהג לענין תשלום הוצאות של שכיר , כבר מוזכר בתרומת הדשן (סי' שכג). שם בלשון השאלה טוען שמעון שמנהג כל השוכרים שיתנו ההוצאות לבד השכירות.

ודאי שבמדינת ישראל יש מנהג המדינה לשלם הוצאות נסיעה ומנהג זה מגובה  הן בהסכם קיבוציים שבין אגודות עובדים למעסיקים והן על ידי הממשלה בצו הרחבה של משרד העבודה המתייחס לכלל העובדים במדינה.

 כתב בפתחי חושן (שכירות פ"ז הערה יז) "ובזמננו נהגו הבתי דינים לדון בקצת דיני ממונות עפ"י חוקי המדינה, ולכאורה יש לדון כן מצד דינא דמלכותא, ואף במקום דלא שייך דינא דמלכותא, כגון בא"י שי"א דלא אמרינן כן, וכן לדעת כמה אחרונים שבדיני ממונות שבין ישראל לחבירו לא אמרינן דינא דמלכותא (עי' קצה"ח סימן קד סק"ו ובנה"מ שם), יש מקום לדון עפ"י החוק משום מנהג, וכן נהגו בתי דינים בא"י לדון בהרבה דיני שכירות עפ"י המנהג המבוסס על החוק, כגון דמי מפתח ופיצויי פיטורין וכדומה,

 מאחר והתברר שעיקר החיוב הוא על פי מנהג המדינה ממילא יש לברר מה המנהג. ולכאורה מאחר ורוב הגדול של המעסיקים רואים עצמם מחוייבים לחוקי המדינה ממילא נראה שהמנהג יקבע לפי פרשנות החוק או ההסכמים הכתובים בענין זה.

 ואמנם לעיתים פרשנות החוק אינה ברורה דיה , ונראה שבמקום של ספק יש לומר שיד הפועל על התחתונה ולא יוכל לתבוע ממעסיקו סכום הגבוה יותר ממה שניתן לפרש בחוק או במנהג.   כאמור לעיל כל התוקף לשלם הוא רק ע"פ מנהג המדינה וממילא אם אין המנהג ברור אין מה שיחייב את המעסיק.  דומה למה שאמרו לגבי ספק בשטר חוב שיד בעל השטר על התחתונה (מב,ה) וכ"כ החוות היאיר הנ"ל שבכל טענות שבין בעל הבית לפועל יד הפועל על התחתונה.

 אם נבחון את לשון החוק נראה  שבהסכמים הקיבוצים וכן בצו ההרחבה (לדוגמא משנת תשעו) נאמר:

 

 "4. הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות אם קיים כרטיס הנחה כזה"

 נראה שכוונת סעיף זה הוא להשתדל לצמצם את הוצאות הנסיעה למינימום ההכרחי , ולכן אם אפשר להוזיל את הנסיעה ע"י מינוי חודשי או ע"י כרטיסיה אין המעביד צריך לשלם יותר מכך. לשון הסעיף "לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי" אינו ברור דיו. מהו מחיר "מוזל" ומהו מחיר רגיל ומה היה חסר אילו היה כתוב רק "נסיעה באוטובוס ציבורי". וגם בהמשך שוב מוזכרת מילה זו "מינוי חודשי מוזל". נראה שיש מקום לומר שאם אכן יש שני מחירים לנסיעה באוטובוס המעסיק צריך לשלם רק את התשלום הזול מביניהם.

 לסיכום נראה שהמעביד יכול לשלם את סכום הנסיעה הנמוך ולכן יש לדווח על עלות הנמוכה של הנסיעה.

 

 

נספח-

 

בענין פרשנות לשון החוק- לכאורה לא היה ראוי כל כך לדקדק בלשון חולין של החוק, אבל מצאנו שמדקדקים בלשון שטרות. בספר הסכמי ממון פ"א כתב ע"פ התוספות תמורה יז: שמדקדקים בלשון השטר יותר מלשון משנה     ושם הביא כמה אחרונים שהביאו דברי התוספות הנ"ל. וגם השו"ע סי' סא,טו כתב ע"פ הריב"ש "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק", ולגבי תוספת לשון כתב הפת"ש מב,י שלכאורה יש סתירה בדברי הרשב"א כי מצד אחד כתב שאין לדקדק לשון מיותרת ומצד שני בכמה תשובות דרש דקדוק לשון מיותרת. וכתב הפת"ש שהנכון הוא מ"ש הרדב"ז שתלוי אם הוא להוציא ממון או להחזיק ממון היינו שכדי להחזיק ממון ניתן לדרוש גם תוספת לשון.

 אמנם כתב בשו"ת הלכות קטנות (חלק ב סימן רסד) לגבי דרישת לשון הדיוט "דדוקא בזמנם שהיה להם סופרי הדיינים ומתוקנים לשונותם בלשון קצרה והיו מדקדקין בתיבות והא דקרי לשון הדיוט שהיו רגילין לכתוב כן מסתמא אדעתא דהכי סביר וקביל מאן דמוזיף ומאן דיוזיף (ב"מ ק"ד ע"א) אבל בימינו שרבו הסופרים שגורעין ומוסיפין ואין דורשין איך יעיין הדיין באותם דברים כמי שמעיין בגפ"ת ומילתא דלא צריך אי לטפויי אתא או לפטומי מילי ואפילו יהיה הסופר חכם לא רמי אנפשיה לפלפל כמו שעושה בישיבה כ"ש אם הוא ע"ה אשר ע"כ י"ל דדוקא בדבר הניכר בסתירה ראשונה יש מקום לדון ע"פ השטר אבל מה שהוא חוץ ממנו אין פותחין בנולד ובמילתא דלא שכיחא מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם ועיני הדיין רואות"

 ולכאורה לפ"ז אין לנו לדקדק כל כך בלשון הדיוט , אבל מ"מ לפי מה שסיים וכתב שתלוי לפי העניין נראה שלשון חוק כללי הוא יותר מסתם שטר.

עוד יש להוסיף שכתב רבינו ירוחם הובא בב"י סא "כלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו אין להלך אחר לשון הכתוב אלא אחר הכוונה" ונפסק שם בשו"ע סעיף טז . ולפ"ז אם רואים שיש מגמה ברורה לחוק או למנהג יש לומר שיש להחיל את המגמה והכוונה בכל מקרה של ספק.

 ולכן נראה שאכן יש משמעות לפרשנות ולדיוק המילים בחוק לכל הפחות כדי להחזיק ביד המוחזק היינו בנידון כאן ביד המעסיק.

  עוד יש להעיר שאם ישנה פרשנות  של בית הדין לעבודה הרי שיש ללכת אחרי פרשנות זו כי נראה שבענין מנהגי העבודה יש לפרשנות  של בית המשפט לעבודה משמעות מעשית לגבי קביעת מנהג המדינה.  היינו אף אם יש לומר שאין תוקף הלכתי לפרשנות של בית המשפט לחוקי המלכות אלא הפרשנות נשארת גם בידי בתי הדין, מ"מ בדין  של תנאי עבודה נראה שלפרשנות זו יש ערך מעשי, מאחר ובמציאות  המעסיקים מעדיפים לקיים את החלטות בית המשפט כדי שלא להיות חשופים לתביעות של העובדים. וממילא כאשר המעסיקים מקיימים את ההחלטות שוב זה נהיה מנהג המדינה.

 ואכן גם בתי המשפט מנסים לפרש ולדייק בלשון החוקים ועל פי זה קובעים את הפסק.

ולדוגמא נציין לגבי השאלה האם העובד זכאי רק על הוצאה בפועל או אפילו לא הוציא הוצאה על הנסיעה אלא הלך ברגל או באמצעי אחר ניתן לראות שאכן הייתה פרשנות שונה בין בית המשפט האזורי שסבר שצריך הוצאה בפועל לבין בית הדין הארצי שפירש על פי דקדוק בסעיף 3 של ההסכם שמספיק שרק קיים צורך בתחבורה ודייק שהעיקר שיש צורך בתחבורה ולאו דוקא ציבורית וממילא גם לא משנה אם השתמש בו בפועל – (כך רואים בפס"ד דב"ע נו3-46) ובפס"ד שניתן אח"כ (100/06) אף נאמר בצורה מפורש יותר-

 "בדומה, המעסיק לא נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או לעיתים צעד ברגליו. כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק"

 אמנם בספר משפטי התורה דן על החזר הוצאות נסיעה כאשר בפועל לא הייתה נסיעה , והוא דן במקרה שיש הסכם בין מעביד לעובד על החזר נסיעות ולא מצד המנהג או החוק אלא מצד פרשנות להתחייבות זו כאשר הסיכום בין המעביד לעובד היה סתמי ולא מפורט, ושם הביא ראיות לחלק אם חסך את הנסיעה ע"י שציער את עצמו או שחסך אותה באופן שלא היה לו צער בזה.

ומ"מ נראה שלמעשה לפי המנהג שרגילים לתת לפי הכרעת בית הדין לעבודה א"כ צריך לתת אף כשלא ציער את עצמו.