בית הדין

ה ניסן התשפא | 18.03.21

הרב יעקב סבתו

 קבלת מתווה תו ירוק הגורמת לצמצום זכויות המיעוט במקומות בבית הכנסת-

   רקע-

 בעקבות מגיפת הקורונה היו הגבלות חמורות על ההתקהלות בבתי הכנסת כדי לשמור על בריאות הציבור  במטרה שכך יתמעטו מספר החולים הקשים והנפטרים מן המחלה.

 לאחר שנמצא חיסון למחלה ובעקבות התחסנות של רבים מאוד מן הציבור הוצעו לציבור שתי אפשרויות: א. מתווה ירוק שלפיו מותר רק למתחסנים ולמחלימים להכנס לבית הכנסת  ב. מתווה רגיל שלפיו ניתן לכל מי מהציבור להכנס אבל רק עד עשרה אנשים בחלל אחד.

 השאלה היא האם מותר לציבור לבחור במתווה הירוק תוך מניעת האפשרות ממי שלא התחסן ולא חלה מלהכנס לבית הכנסת בשעת התפילות , כאשר יש לחלק מהציבור שלא התחסן ולא חלה מקומות קנויים בבית הכנסת.

זכויות היחיד בבית הכנסת

 מצאנו בפוסקים שמקומות בבית הכנסת נחשבים כשייכים לבעליהם בכמה מישורים –

 ניתן לגבות חוב ממקומות של הלווה בבית הכנסת – שו"ע סי' צז סעי' כג ומקורו ברבינו ירוחם (מישרים ו,ב)

• רגילים למכור ולהוריש ולמשכן מקומות בבית הכנסת – לשון השאלה בתשובת הרא"ש ה,ה וכן מוכח בשו"ע סי' קעה סעיף נג לענין דין בר מצרא שהוא קשור למכירת מקום , ובסימן רמ סעיף ד ששם יש התחיסות לנתינת במתנה של מקום בבית כנסת.
• יש דיני חזקת ג' שנים במקומות בית הכנסת לענין שחזקה זו מהווה הוכחה שהמקום נרכש על היושב שם במשך ג' שנים – כן כתבו רבינו יונה ב"ב כט:, והרא"ש ב"ב ג,ב וכן בבעל העיטור וכן דעת ר"ת ונפסק בשו"ע סי' קמ סעי' ח (אלא שנחלקו הראשונים איך מונים את הג' שנים)
• שם הבעלים על מקומו נחשב כשטר – רא"ש כלל ה סימן ה ונפסק קמ,ח.
• אין להוסיף מקומות חדשים באופן שיצרו את הדרך או ירבו את הדרך למקומות שכבר נקנו.- שו"ע סי' קסב סע' ז ע"פ שו"ת הריב"ש סי' רנג
• יש זכות מחאה לבעל מקום שלא יוסיפו עוד מקום בתחילת השורה כדי שלא יזוז מקומו הצידה (כגון שאם עד עכשיו היה במקום השני מהתחלה מוחה שלא יוסיפו מקום כך שיהיה שלישי מהתחלה) – ע"פ הרא"ש ונפסק בשו"ע סי' קעא סע' א.
• יש דין של בר מצרא במקומות בית הכנסת היינו שיש זכות קדימה ליושב ליד המקום העומד למכירה לקנותו לפני אחרים – ראב"ד ורשב"א ונפסק בשו"ע סי' קעה סעיף נג.
• מי שמכר מקומו בבית הכנסת ויש בזה פגם למשפחה כגון שיושבים כל המשפחה במקום אחד , יכולה המשפחה לסלק את המוכר – מרדכי ובשו"ע סי' קעה סע' נג
• אפשר להקנות בקנין "אגב" , אגב מקומות של בית הכנסת – סימן רב סעיף ז ע"פ תשובת הרשב"א תתקלד ותתקלה
• לאסור בקונם על חבירו את חלקו בבית הכנסת כמובא במשנה נדרים מח. שבדבר השייך לכל בני העיר יכול לאסור אדם על חבירו את חלקו בדבר הציבורי כי נחשבים על אנשי העיר כשותפים ונפסק בשו"ע סי' רכד. (אמנם יש בזה תנאים נוספים כי יש הסוברים שצריך בזה אפשרות של חלוקה, ומ"מ מצד הבעלות יש תוקף לקונם)

גדר בעלות  היחיד בבית הכנסת

 בגדר הבעלות על המקומות הללו כתב בספר האשכול תשובה לרב שרירא גאון (הובא בשו"ת מהרשם א,רכד) שמעיקר הדין אין קניה ומכירה במקומות בית הכנסת אלא שהוא רק מנהג מפורסם שמי שרגיל לשבת במקום מסויים וחבירו רוצה ליישב במקומו נותן השני משהו לראשון ומקבל את המקום אבל אלולי המנהג אם אנשי בית הכנסת היו מוחים בידו לא היה יכול למכור.

 ובספר חסידים  (סימן תתיא הביאו המהרש"ם הנ"ל) כתב "אין יכולים מדין תורה לקבוע מקום בבהכנ"ס לירשו וראיה דאמר ר' יונתן לא שנו אלא שבידם למכור בית עם, אבל בהכנ"ס לא כיון דמעלמא אתי הוי של רבים ולא מצי לזבוני לי' ועוד הרבה ראיות. ומה שיושבים במקום אבותיהם כדי שלא יעשו מחלוקת".

 ומשמע כמו שיטת האשכול שהוא רק מגדר מנהג ולא מגדר דיני ממונות ממש.

 ובשו"ת הרשב"א ד,שיט (גם הובא במהרש"ם) הזכיר שני מנהגים אחד ע"פ רב שרירא גאון שאין יכולים למכור ולא למשכן וגם אין יכולים להושיב אחר במקומו אם אין הקהל מסכים, ומנהג אחר שנותנים לכל אחד זכיה גמורה בחלקו למכור ולתת לכל מי שירצה וזהו המנהג במקומו של הרשב"א.

 באחרונים מצאנו שנחלקו הפוסקים האם משמעות הבעלות במקומות בית הכנסת היא בגדר בעלות על גוף המקום ממש או שהיא רק זכות השתמשות.

בספר שמן רקח ח"ב סי' ב (להג"ר הרב אלעזר לעוו נפטר תקצז) כתב שדין מקומות בית הכנסת הוא רק קנין של פירות ולא קנין הגוף , והוכיח כן מזה שאין לקונה יכולת לשנות את המקום אלא רק להשתמש בו והרי זה הוא המבדיל בין קנין הגוף לזמן לבין קנין פירות כמובא בשו"ע ריב,ד

גם הנתיבות סי' קצב אות ו כתב "גוף הקרקע ובית הכנסת הוא של הציבור, ואין לכל אחד רק שעבוד ישיבה על המקום",

אבל בשו"ת שואל ומשיב קמא ב,כא חלק על השמן רוקח וכתב שאין הוכחה מזה שאינו יכול לשנות כי זה הוא מטעם קדושת בית הכנסת ולא מטעם חסרון בקנין. וגם כאן אינו אפילו קונה לזמן קצוב אלא קונה לכל זמן שהבית כנסת קיים. והסכים עם השואל שיש להוכיח מרשב"א בתשובה תתקלד ותתקלה שיש לקונים קנין הגוף (כי שם הרשב"א מדבר על מציאות שהמקום הוא שלו או מושכר או מושאל משמע שיש מקומות שהמקום הוא שלו ומשמע שם שכן הוא בסתמא).

גם בשו"ת חתם סופר סי' כט משמע קצת מלשונו שגוף הקרקע קנוי לבעלים.

 האם בעלות היחיד מונעת את החלטת הרבים

 אכן אף אם נאמר שגוף הקרקע קנוי לקונים ואפילו נאמר שהוא מדין ולא משום מנהג , מ"מ מוכח שאין זה קנין גמור ככל קנין אחר, שהרי מפורש בגמרא מגילה כו. (ונפסק סי' קנג סע' ז) שיש זכות לז' טובי העיר למכור את בית הכנסת ואפילו בלא אנשי העיר, אלא שאם היה במעמד אנשי העיר המקום יוצא לחולין ואם לא היה במעמדם המקום נשאר בקדושתו. וכתב הרמ"א שם שכל שמכרו את בית הכנסת בפרסום ולא מחו בהם אנשי העיר נקרא שנמכר במעמד אנשי העיר ומשמע מזה שאילו מיחו אנשי העיר אמנם אינו נקרא במעמד אנשי העיר אבל מ"מ המכירה עצמה אינה בטלה .  והרי יש לשאול כיצד ניתן למכור בית הכנסת נגד רצון אנשי העיר ? ואפילו אם נאמר שאם כל אנשי העיר מתנגדים למכירה המכירה בטלה אבל מ"מ משמע ודאי שאם רק יחידים מתנגדים המכירה חלה  וכן כתב בביה"ל שם (ד"ה וה"ה) בפירוש שהמנהג הוא לילך אחרי הרוב,  ועדיין יש לשאול הרי מ"מ נפקע מבעלי המקומות הבעלות על המקומות כאשר מוכרים לקונה את בית הכנסת וא"כ כיצד אפשר למכור את המקומות של אותם שמתנגדים למכירה?

ואמנם הנתיבות קסב,ב הדגיש שמ"מ יש לבעלי המקומות תביעה על חלקם כפי השומא שהיה להם בבית הכנסת וצריכים להחזיר להם סך זה , אבל מ"מ הרי סו"ס מוכח שאינו ממש בעלות גמורה שאל"כ כיצד רשאים למכור נגד רצונם. הרי אילו היה ממש שייך להם לא היה רשות לאחרים למכור נגד רצונם שהרי אדם אינו יכול למכור את חפץ חבירו אפילו אם מעביר לו את התמורה של המכירה.  גם השואל ומשיב הנ"ל הסביר שלגבי מכירה יש להם היכולת כי "אדעתא דידהו בנאוהו שיעשו כמו בשלהם".

 ועוד מצאנו שיש זכות לרבים לסלק אדם מבית כנסת ואפילו את אשתו אם ראו לגזור עליו נידוי כמובא בנימוקי יוסף קמא לט: בשם תשובת הרי"ף בשם רב פלטוי גאון שאם אדם סירב לדין וצריך לכתוב עליו "פתיחא" "כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזדמן בג' ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבהכ"נ עד שיקבל עליו את הדין": ונפסק ברמ"א סי' שלד סעיף ו.

והרי אילו היה לו בעלות גמורה על המקום הנ"ל לא היה אפשר למנוע ממנו את השימוש ברכושו.

 אלא מוכח מכל זה שודאי גם לאחר שהקהל מכר לאנשי הקהל מקומות בבית הכנסת מ"מ נשאר לקהל זכות באותם מקומות ואם יש צורך הקהל למנוע מאותו אדם את השימוש במקום הרי שהם רשאים  לעשות כן.

 ומ"מ מוכח מכל אותם דינים שהובאו לעיל שיש ליחיד זכויות במקום שקנה ואין אפשרות לבטל אותם סתם כך. וכ"כ השו"מ הנ"ל "אבל מ"מ אין להם כח (לשבעה טובי העיר) שלא להשכיר לזה (במקרה שבנו מחדש לאחר שריפה ורוצה מי שכבר קנה המקומות לשכור את החדשים) רק בשלא ירצו לשכור כמו האחר אבל כל שהאחר לא יתן יותר ממה שזה רוצה ליתן במה יפקע זכותם"

והכלל בזה נראה שכל עוד שאין פגיעה בזכויות הקהל אין לקהל רשות  למנוע את הזכויות של הקונה ויש לו זכות ממונית על מקום זה ואינם יכולים להעבירו למקום אחר, אבל אם יש כאן טובת הקהל רשאים הם למנוע זכויות היחיד במקרה הזה בשביל טובת הכלל.

 ואמנם עדיין יש להבין את דברי תשובת הריב"ש לענין תוספת מקומות שהיא מצירה את המקום לקוני המקומות אבל מצד שני יש בה ריווח לקהל ומדוע אם כן לא יוכלו לכפות על מימוש טובת הקהל בזה ?

 אכן הצמח צדק (סי' צד הובא בפת"ש קסב) העמיד שהריב"ש מדבר באופן שגם האחרים יכולים לשכור מקום בבית הכנסת אלא שהם ביוקר ולכן רוצים להוסיף מקומות במקום אחר שיהיו יותר בזול ועל זה יכול למחות מי שמצירים את הדרך שלו אבל אם חסרים מקומות כך שחלק מן הקהל לא  יוכל להתפלל בבית הכנסת בזה אין יכול למחות , שהרי אותם שאין להם מקום יכולים לכפות על שאר הקהל שיבנו להם בית הכנסת מכספי הקהל כי זו היא   חובה של כל הקהל שיהיה בית הכנסת לכל הקהל.

ועוד העמיד הצמח צדק ששם מדובר במקרה שהמוחה נמצא בזוית כך שרק הוא משתמש בדרך אל המקום ולכן יש לו חזקה שלא להצר לו את הדרך אבל כל שהדרך היא לשימוש הרבים בזה אין ליושבים לצד הדרך שום חזקה.

 ויש להוסיף שבשו"ת משאת בנימין ד' הובא בפת"ש שם הוסיף להקשות על דברי הריב"ש כיצד יתכן שימנעו מן הרבים לעשות מצוה ולא יצטרכו לוותר על הריוח של הדרך (וזה כי פירש שהריב"ש מדבר אפילו באופן שאותם שאין להם מקום יצטרכו לצאת מבית הכנסת אבל לפי דברי הצמח צדק באופן כזה מודה הריב"ש).

ולכן יש לומר שאכן בנידון הריב"ש אמנם היה ריווח מסוים לקהל אבל לא היה שם הפסד לקהל אלא רק מניעת ריווח וגם אולי לא היה נחוץ מאוד לקהל אלא רק תוספת ריווח , ובזה יש לומר שאין צורך הרבים גובר עד כדי שיצמצם את זכויות היחיד אבל אם יש לקהל צורך גדול עד כדי שהיו צריכים למכור את בית הכנסת שודאי לא יעשו כן אלא לצורך הכרחי או ק"ו אם יש הפסד ממשי לקהל בזה נראה שאכן אפשר לצמצם את זכויות היחיד בבית הכנסת.

 ולכן יש להעריך את צורך היחיד מול צורך הרבים ואם אכן אין כאן צורך מיוחד של הרבים , ואין זכות היחיד פוגעת בזכות הרבים אכן אין לרבים יכולת לצמצם את זכויות היחיד , אבל אם זכות היחיד גורמת לפגיעה בזכות הרבים כגון שהיא מונעת מהם מלהתפלל בבית הכנסת או שיש צורך להעניש את היחיד כדי שיקבל עליו את הסמכות של בית הדין או שזו טובת הקהל למכור את בית הכנסת , בכל אופנים אלו יש לקהל רשות לפעול גם על חשבון זכויות היחיד בבית הכנסת.

 גם בשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן א כתב "נלע"ד דאף דבשאר דבר שותפות אפי' א' יכול לעכב מ"מ בכל דברי קהל הרוב יכולין לכוף המיעוט אם נוגע לטובת הכלל וה"נ בזה, וכבר הארכתי בחיבורי בקת"ע לסי' רל"א בכל ענינים אלו, וכבר פשט המנהג בכל המקומות לילך אחר הרוב וכמו שהעיד גם הש"ך ביו"ד סי' רכ"ח בזה וע' בט"ז ומג"א באו"ח סי' נ"ג,"

 יש להעיר שהיום בדרך כלל הסמכות על עניני בית הכנסת אינה של נבחרי הציבור של העיר אלא של הגבאים המתפללים באותו בית הכנסת , אבל מ"מ גם להם יש כוח של נציגות הציבור, והדבר מפורש בירושלמי הביאו הביאור הלכה סי' קנג זה לשונו "ודע עוד דאיתא בירושלמי דשלשה מביהכ"נ כביהכ"נ ור"ל ביהכ"נ של יחידים כמו של בעלי אומניות וכדומה אם ביררו שלשה מאנשיהם לפקח על עסקי צבור שלהם הרי הם שקולים ככל אנשי ביהכ"נ לענין מכירה ולא בעינן בהו ז' טובים כמו בממונים על צרכי עיר כולה דבעינן דוקא ז' וכנ"ל [ר"ן ועוד פוסקים] וכח אלו השלשה על ביהכ"נ שלהן כמו ז' על ביהכ"נ של בני העיר"  משמע מדבריו שאם ביררו אנשים מתוך הקהל של בית הכנסת יש להם סמכות אפילו למכור את בית הכנסת , אמנם היום צ"ע אם התמנו גם לזכות כזאת אבל מ"מ נראה שיש להם את הזכות לבחור באיזה מתווה להנהיג את בית הכנסת.

 עוד יש להעיר שלכאורה היה אפשר לטעון שכאן מי שלא מתחסן מפסיד על עצמו ובידו הדבר שלא יפסיד את מקומו, אבל נראה שאין טענה זו שייכת כאן – א. יש שאינם מורשים להתחסן בין מצד מצב בריאותם ובין מצד גילם ואם כן בודאי אינו שייך לגביהם שהפסידו על עצמם ב. יש לדון אם אדם חושש להתחסן מצד חשש מפני העתיד וחס על גופו אע"פ שרוב הציבור אינו מסכים עם חשש זה מ"מ קשה לומר שהוא מפסיד על עצמו שהרי מצידו יש לו טענה מדוע הוא אינו רוצה להתחסן ולכן אין לדון כאן מצד גורם הפסד לעצמו אלא רק מצד זכות הציבור מול הזכות של היחיד.

 המסקנה בנידון כאן -

 בנידון כאן המציאות היא שאם נשמור על זכויות כל יחיד ויחיד הרי שיוכלו להתפלל רק עד עשרה אנשים בבית הכנסת , ואילו אם יוחלט לתת רק לכל מי שהוא מוגן יותר להתפלל זה יאפשר להרבה יותר אנשים להתפלל , נראה שאכן יש זכות לקהל למנוע מאותו יחיד את שימוש זכותו במקומו כי יש בזה טובת הקהל כולו.