חולה קורונה שהזיק
בית הדין
יח ניסן התשפא | 31.03.21
הרב ישועה רטבי
שאלה:
חולה קורונה שהדביק אחרים, ובעקבות כך הנדבקים לא הלכו לעבודה במשך עשרה ימים, האם ניתן לחייב את המדביק על ימי עבודה שהם הפסידו?
תשובה:
- א. הקושי המרכזי בחיוב זה הוא בהוכחת הנזק. כלומר יתכן שהחולה נדבק מאדם אחר לפני כן, ובכדי לחייב את המזיק יש להוכיח שאכן הוא זה שהזיק ולא אדם אחר הזיק. במקרה זה נטל ההוכחה הוא על הניזק שהוא המוציא מחברו שעליו להביא ראייה. כך שכל האמור בהמשך יוצא מנקודת הנחה שהוכח שאדם מסוים הוא בוודאות המדביק, ואז השאלה היא האם ניתן לחייבו על הנזקים שגרם. הוכחה יכולה להיות אם חוקר אפידמיולוגי יעיד, שאדם מסוים הוא מפיץ על שהדביק את הניזק, או שהניזק היה בבידוד עצמי ונפגש רק עם המדביק, או שהוכח שאדם נדבק מוואריאנט שלא מצוי אלא רק אצל המזיק, או שמדובר במקום שהכניסה אליו היא רק למחוסנים בלבד, (התו הירוק), ואדם שאיננו מחוסן נכנס למקום זה, והדביק אחד מאותם חמישה אחוזים מחוסנים שהחיסון לא מועיל להם.
- ב. אדם שלא ידע בכלל שהוא חולה והדביק אחרים, למרות שהקפיד על חבישת מסיכת פנים אף - לא ניתן לחייב אותו, כי דינו כדין אנוס גמור, כי לא הייתה לו אפשרות למנוע את הנזק. (כל זה רק במקומות בהם גם לא מחוסנים יכולים להיכנס). לדעת הרמ"א (סימן שעח סעיף א), מזיק באונס גמור - פטור מלשלם. הכסף משנה (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א) הבין שהרמב"ם גם פוטר מלשלם באונס גמור. הגר"א (שם בס"ק ג) כתב: השולחן ערוך פסק כדבריו בכסף משנה, שיש לפטור באונס גמור. גם הסמ"ע (בסימן תכא ס"ק ח) כתב: הטור והשולחן ערוך פסקו, שיש לפטור באונס גדול. אומנם הש"ך (סימן שעח ס"ק א) הבין, שהשולחן ערוך מחייב גם באונס גמור כדעת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:), אך יש לפסוק כפי הבנת הפוסקים הפוטרים באונס גמור (מהרש"ם חלק ד סימן כז). בנוסף, החזון איש (ב"ק סימן יא בס"ק כא) ציין, שגם הרמב"ן יפטור במקרים בהם כלל אין אפשרות מלכתחילה למנוע את הנזק.
- ג. חולה שידע שהוא חולה קורונה ובכ"ז החליט לצאת מביתו, ובעקבות כך אחרים נדבקו ממנו (בהינתן וניתן להוכיח זאת) - המדביק חייב לשלם על ארבעה דברים: א)- נזק. ב)- צער. ג)- ריפוי. ד)- שבת כלומר תשלום ימי העבודה שהנדבק החסיר. חיובים אלו יחולו רק במידה ואין מימון מצד ביטוח לאומי או מצד קופת חולים, ואם יש מימון חלקי - החיוב יהיה חלקי בהתאמה. (להגדרת החיוב בריפוי - יש לעיין במאמר שנקרא: הגדרת ריפוי).
אם ההדבקה הייתה בצורה ישירה, למשל בהדבקה טיפתית (מעבר הווירוס ברוק בדיבור ישיר, או בשיעול או בהתעטשות) - החיוב הוא מדין תולדות אדם המזיק (שולחן ערוך בסימן שפד סעיף א), ואם ההדבקה לא הייתה בצורה ישירה, למשל בהדבקה אווירנית (חלקיקי רוק שנישאים באוויר) - החיוב יהיה מדין אש (שולחן ערוך סימן תיח סעיף א).
ישנם מקרים נדירים בהם ההדבקה היא דרך משטח נגוע, למשל רוק הניתז על ידית ואדם נגע בידו בידית ולאחר מכן קרבו לפיו. במקרה זה נראה שהחיוב יהיה מדין בור, ויש לחייב על אדם שהוזק בבור (שולחן ערוך סימן שפד סעיף א).
- ד. אדם שנכנס למקום שיש בו התקהלות גדולה (חתונה והפגנה) ונדבק בקורונה - לא ניתן לחייב את המדביק, כי הניזק לא היה צריך להיכנס למקום שיש בו התקהלות, והוא הביא על עצמו את הנזק, אבל אם מדובר על מקום שהכניסה אליו רק למחוסנים, ומי שמסרב להתחסן נכנס למקום כזה והדביק אחרים - יש לחייבו על הנזק ועל השבת. (הרמ"ה המובא בשיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף צא עמוד א).
- ה. חולה קורונה שהיפר בידוד והכניס אחרים לבידוד - כי במפגש שלו עם אחרים הוא גרם להם לנזק מידי וברור כך שכעת הם צריכים להיכנס לבידוד ולהיבדק לפחות פעם אחת, כך שיש להגדיר זאת כנזק גרמי ולא כנזק גרמא, וניתן לחייב בגרמי כל עוד שלא מדובר בהפרת בידוד בשוגג. (ש"ך בסימן שפו ס"ק א).
לא ידע שהוא חולה קורונה
אונס גמור. המשנה במסכת בבא קמא דף כו עמוד א דנה בדין מזיק באונס: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן". הגמ' הביאה לכך מקור: "מנא הני מילי? אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, אמר קרא: פצע תחת פצע, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון".
נחלקו הראשונים, האם מזיק חייב לשלם באונס גמור, (להרחבה ניתן לעיין במאמר: מזיק באונס):
- א. שיטת התוס' (דף כז: ד"ה ושמואל) - לא רק באונס גמור - המזיק פטור, אלא גם באונס הקרוב לאונס גמור - המזיק פטור. ורק באונס הקרוב לפשיעה - המזיק חייב. התוס' נתנו כלל מתי אנו מחייבים באונס ומתי פוטרים באונס: במקרה בו האונס דומה לגניבה - המזיק פטור, אבל במקרה בו האונס דומה לאבידה - חייב, שכן זהו אונס הקרוב לפשיעה, דהיינו מעשה הנזק אכן היה באונס, אבל קדמה לכך פשיעה שגרמה לאונס. (אבידה נחשבת לפשיעה יותר מאשר גניבה, כי האבידה תלויה בו, אך הגניבה לא תלויה בו).
- ב. שיטת הרמב"ן (מס' ב"מ דף פב:) - אין לחלק בין אונס לאונס, ובכל האונסים יש לחייב. וכדברי הגמ' כאן שגם ברוח שאינה מצויה, חייב. הרמב"ן סיים: "וסוף דבר, כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין - אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם (ב"ק כ"ו ב'), ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה (שם כ"ז א') - הרי הזכירו סוף האונסין כולם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע".
נחלקו האחרונים מה היא שיטת הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה א) והשולחן ערוך (סימן שעח סעיפים א-ג) בדין מזיק באונס: המגיד משנה (שם) הבין שהרמב"ם מחייב באונס גמור כפי שיטת הרמב"ן. וכך סבור הש"ך בס"ק א, אבל הכסף משנה (שם) הבין שהרמב"ם פסק כדעת התוס' לפטור באונס גמור.
ע"פ דברי הגר"א בס"ק ג ניתן לומר שהמחבר פסק כדבריו בכסף משנה, שיש לפטור באונס גמור, המחבר בסעיף ג הביא את הפטור של נשמטה שליבה מתחתיו, שזהו הפטור לאונס גמור. הרמ"א מוסיף ומבאר את דברי המחבר ולא חולק עליהם. (בניגוד להבנת הש"ך). גם הסמ"ע בסימן תכא ס"ק ח כתב: הטור והמחבר פסקו כדעת התוס' שיש לפטור באונס גדול. מהרש"ם (חלק ד סימן כז) כתב: המוחזק יוכל לומר קים לי כדעת הפוטרים מזיק באונס.
החזון איש (ב"ק סימן יא בס"ק כא) ציין, שגם הרמב"ן יפטור במקרים בהם כלל אין אפשרות מלכתחילה למנוע את הנזק, ומה שהרמב"ן חייב בנפל מהגג, כי היה ניתן לא להניח כלי בגג, כך שמלכתחילה המזיק יכל למנוע את הנזק. כך כתב החזון איש: "ובעיקר דברי רמב"ן, נראה דמודה דבאונס גמור - פטור אדם המזיק, אלא כל שאפשר לי' ליזהר - חשיב אדם המזיק אף שהנזק אינו מצוי כלל".
לסיכום: אדם שהלך עם מסיכת פה אף, הקפיד על הכללים, ולא יכל להעריך שהוא נדבק בקורונה - הנזק מוגדר כאונס גמור, כי לא היה ניתן למנוע את הנזק, לפיכך יש לפטור אותו מתשלום נזיקין.
ידע שהוא חולה קורונה יצא מביתו והדביק
חולה שידע שהוא חולה קורונה ובכ"ז החליט לצאת מביתו, ובעקבות כך אחרים נדבקו ממנו (בהינתן וניתן להוכיח זאת) - המדביק חייב לשלם על תשלום ימי עבודה של אלו שנדבקו ממנו.
הדבקה ישירה - אם ההדבקה הייתה בצורה ישירה, למשל בהדבקה טיפתית (מעבר הווירוס ברוק בדיבור ישיר, או בשיעול או בהתעטשות) - החיוב הוא מדין תולדות אדם המזיק. חיוב זה נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף ג עמוד ב: "אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן! אלא, אכיחו (רוק הפה) וניעו. (ליחת החוטם). היכי דמי? אי בהדי דאזלי קמזקי - כחו הוה". רש"י (ד"ה אי) ביאר: רוק שנופל בצורה ישירה על בגדו של אדם אחר ומטנף אותם - היורק נחשב לאדם המזיק וניתן לחייב את היורק כמו שמחייבים את אדם המזיק. כך כתב רש"י: "אי בהדי דאזלי מזקי - שנפל על השיראים וטנפוה, או לתוך המשקין ונמאסו. כחו הוא - והיינו אדם גופו וחייב".
ומכאן ניתן ללמוד קל וחומר: אם רוק ישיר שמלכלך בגד נחשב לאדם המזיק וניתן לחייב על כך, וודאי רוק ישיר שמעורב בו וירוס שעלול לגורם למחלה לא פשוטה, שניתן לחייב את היורק מדין אדם המזיק.
אומנם נחלקו הראשונים, האם רוק נחשב לאדם המזיק (אב), או לתולדה של אדם המזיק. רש"י (רש"י שם ד"ה כחו) סבור, שהחיוב הוא מדין אב של אדם המזיק: "והיינו אדם גופו וחייב", אבל הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה י) כתב שזהו תולדה של אדם המזיק.
הבית יוסף העיר על מחלוקת זו: "ואיני יודע למאי נפקא מינה שקראו אותם תולדות". כלומר בהלכות שבת יש נפקא מינא בין אב לתולדה, אך בנזיקין אין כל נפקא מינא בין אב ובין תולדה, כך שהבית יוסף מעיר שאין כל הבדל בין אם נגדיר את היריקה כאב (כדעת רש"י), או שנגדיר את היריקה כתולדה (כדעת הרי"ף והרמב"ם), ובכל מקרה ניתן לחייב את היורק כדין אדם המזיק.
הסברא לכך היא, שהחיוב הוא על תוצאת הנזק, ולכן זה לא משנה אם נגדיר את היריקה כגופו או ככוחו. אלא שמעשה נזק בגוף האדם המזיק נחשב לאב, אך מעשה נזק בכוחו כמו יריקה - נחשב לתולדה.
וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפד סעיף א: "שרק ונע והזיק בכיחו (פי' רוק עב היוצא בכח) וניעו (פי' רוק דק שהולך ומתנועע) בעת שהלכו מכחו - ה"ז כמזיק בידו והם תולדות של אדם".
לסיכום: חולה שידע שהוא חולה קורונה ובכ"ז החליט לצאת מביתו, ובעקבות כך אחרים נדבקו ממנו (בהינתן וניתן להוכיח זאת) - יש חיוב תשלום מדין אדם המזיק.
הדבקה לא ישירה
חולה בקורונה שהדביק אחרים בצורה ישירה, למשל בהדבקה אווירנית (חלקיקי רוק שנישאים באוויר) - החיוב יהיה מדין אש. וכך מבואר במסכת בבא קמא דף ו עמוד א: "מה לאש שכן דרכו לילך ולהזיק", כלומר באש יש חיוב כאשר כוח אחר מעורב, דהיינו האש מתפשטת בגלל הרוח, וגם כאן הווירוס התפשט בעזרת הרוח.
וכך פסק השולחן ערוך בסימן תיח סעיף א: "אש הוא אב... והוא ממונו שהולך למרחוק ומזיק ע"י הרוח שמוליכו. לפיכך כל הדומה לו, שהוא ממונו והולך ומזיק, הוא תולדתו ויש לו דין אש".
אומנם בחיוב אש נקבע שאם הרחיק בשיעור הנדרש, ובכ"ז האש התפשטה - בעל האש פטור מלשלם, אך השולחן ערוך בסימן תיח סעיף ג פסק, ששיעור ההרחקה הוא לא קבוע, אלא "הכל לפי גובה הדליקה", ומכיוון ומשרד הבריאות קבע שאין שיעור להרחקה לחולה קורונה, שהרי עליו להישאר בבידוד ולא לצאת החוצה, לפיכך אם יצא נחשב שלא שמר על המרחק הנדרש, וחייב לשלם נזק שלם. בנוסף, מכיוון שההדבקה נעשית ברשות חברו - יש לחייב גם במרחק גדול, וכך פסק הרמ"א בסימן תיח סעיף ב: "אם הרחיק כשיעור ויצא והזיק - פטור. הגה: וכל זה במדליק בתוך שלו; אבל במדליק בתוך חבירו, אפילו עברה כמה מילין - חייב".
גם כאשר ההדבקה היא אווירנית, יש לדונו ככח ראשון[1], כי הווירוס יצא מכוחו של החולה המדביק ואין דבר שיכול למנוע את כוחו הראשוני של הווירוס (כלומר לא כלו חציו), ולכן יש חיוב בארבעה דברים (למעט בושת).
עוד נוסיף, יש חיוב על בעל האש לשלם על כל הנזקים שייגרמו כתוצאה מהאש - גם אם בעל האש יאמר שהוא הפקיר את האש, והאש לא בבעלותו, כך שאין לו אחריות על הנזק, בכ"ז יישאר החיוב[2]. (למעט טמון, כמבואר במסכת בבא קמא דף סא עמוד ב, ונפסק להלכה בשולחן ערוך סימן תיח סעיף יג). מכאן שגם אם החולה יאמר שהוא מפקיר את הווירוס שיוצא מגופו, ואין הווירוס בבעלותו אלא הוא הפקר - עדיין ניתן לחייב את החולה על הנזקים שיגרום".
נציין, שישנם מקרים נדירים בהם ההדבקה היא דרך משטח נגוע, למשל רוק הניתז על ידית ואדם נגע בידו בידית ולאחר מכן קרבו לפיו. במקרה זה נראה שהחיוב יהיה מדין בור, ויש לחייב על אדם שהוזק בבור (שולחן ערוך סימן שפד סעיף א).
ואין לומר שהחיוב בבור שייך רק בדבר הנראה לעין, אך אין חיוב בווירוס כי הוא לא נראה לעין, שהרי השולחן ערוך בסימן תי סעיף כ פסק להלכה, שיש חיוב בבור גם בסומא שנפל לבור, למרות שהסומא כלל לא רואה את הבור, ומכאן שגם אם כלל לא ניתן להבחין בווירוס - יש לחייב מדין בור.
לסיכום: כאשר ההדבקה לא נעשית בצורה ישירה, למשל בהדבקה אווירנית - החיוב הוא מדין אש.
השוואה לנזק שלא ניכר
בגמ' במסכת גיטין בדף נג עמוד א מבואר, שמדין תורה היזק שלא ניכר - פטור, כי לא מדובר על נזק שניכר מבחינה הלכתית, (למשל: אדם טימא פירות, הפירי לא הוזק ולא השתנה), אך חכמים קנסו את מי שמזיק במזיד, כדי למנוע נזק מכוון בהיזק שלא ניכר[3].
וכך פסק השולחן ערוך בסימן שפה סעיף א: "המזיק את חבירו היזק שאינו ניכר, כגון שעירב יין נסך ביינו - מן התורה הוא פטור, אבל חכמים קנסוהו לשלם נזק שלם מהיפה שבנכסיו, כדין כל המזיקים". ומכאן לכאורה שאם החולה לא התכוון להזיק - שלא ניתן לחייבו, כי מדובר בנזק שלא ניכר.
הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה א) הגדיר מה נחשב לנזק שלא ניכר: "הואיל ולא נשתנה הדבר ולא נפסדה צורתו". ומדברי התוספות (מסכת בבא קמא דף ק עמוד ב ד"ה חייב) משמע, שההגדרה היא שאם אדם לא יכול לראות את הנזק - זהו היזק שלא ניכר, אך אם ניתן לראות את הנזק, זהו לא היזק שניכר שיש לחייבו.
לאור זאת, חולה קורונה שיש לו סימפטומים - נחשב שהשתנה ויש הפסד, כך שניתן לראות את החולי, ואין להגדיר זאת כדבר שלא ניכר, אך גם אדם שנדבק ללא סימפטומים, עדיין ניתן לזהות את הווירוס במעבדה, ולכן אין לראות בכך כנזק שלא ניכר. בנוסף גם אדם שנדבר ללא תסמינים, חייב בבידוד, החיוב להיכנס לבידוד הוא ניכר במציאות ויש לכך השלכות כלכליות ולפעמים גם נפשיות.
לסיכום: יש להתייחס להדבקה כמו לנזק שניכר.
השוואה להנחת רעל כנזק גרמא
בגמ' במסכת בבא קמא דף מז עמוד ב מובא: "הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; סם המות הוא דלא עבידא דאכלה". כלומר אדם שהניח רעל לפני בהמה, והבהמה אכלה מהרעל ומתה - מניח הרעל פטור מלשלם בדיני אדם, כי הוא רק הניח את הרעל, והפרה היא זו שאכלה, כך שמדובר בנזק גרמא (נזק עקיף) שלא ניתן לחייבו בדיני אדם. וכך פסק הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ב): "וכן הנותן סם המות לפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים[4]".
ומכאן יש האומרים שהחולה מוציא את הווירוס שנחשב לרעל, ולאחר מכן הניזק נדבק מהוירוס, ולפי השוואה זו מדובר בנזק גרמא שלא ניתן לחייבו בדיני אדם.
אומנם יש לדחות טענה זו ע"פ הסבר התוספות (מסכת בבא קמא דף מז עמוד ב ד"ה הוה) שביארו מדוע המניח רעל בפני בהמת חברו - פטור מלשלם: "היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו - אינו ראוי זה להתחייב בכך". כלומר בהנחת סם המוות - אין וודאות שבהמה תאכל, כי היא יכולה להריח ולהבחין בכך שלא מדובר באוכל תקני, כך שיש לבהמה סוג של בחירה לא לאכול, ואם היא אכלה היא הביאה את הנזק לעצמה, אבל בקורונה אין בחירה בפעולת הנשימה, החולה בוודאות מתיז את רוקו ופולט נגיפים שהגיעו בצורה ישירה לחברו, ואין כל אפשרו לא לנשום, לכן אין להשוות את דין חולה המזיק למניח רעל.
כך גם ביאר הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי): "הנותן סם המות לפני בהמת חברו - פטור, מפני שהיה לה שלא תאכל, ולאו איהו קא גרים היזיקא, אלא מחמת דעת אחרת נעשה, ואפשר היה שלא אכלה, והיא הביאה עליה הנזק שאכלתן, ולא מצינו מזמין נזקין שיהא חייב". בנידונינו כלל לא ניתן לומר שהנדבק הוא זה שהביא על עצמו את הנזק, או הזמין את עצמו את הנזק, ולכן אין לדמות מניח רעל למדביק בקורונה.
וכך כתב ערוך השולחן (בסימן שפו סעיף יב): "ונותן סם המות לפני בהמת חבירו - מי יימר דתאכל, והרי כמה פעמים שהבהמה שבעה, ואין רצונה לאכול".
החזון איש (ב"ק סימן ח בס"ק ט) הוסיף: "משום דכיון דהניזק מביא על עצמו בכוונה - לא שם מזיק עלה, והתם לא משונה הוא, אלא שאינו דומה לבור, דבור נהי דהוא עצמו מתקרב אל הבור, אבל עצם הנפילה אינה לרצונו אלא על כרחו, אבל היזק אכילה היא עצמה מביאה עליה מתחילה ועד סוף". כלומר יש לחלק בין חיוב שיש בהיזק בור ובין חיוב שיש בהיזק אכילת רעל, באכילת רעל יש מימד של רצון, אך בבור אין כל רצון, וכאשר אין רצון יש מקום לחייב. בנידונינו אין כל רצון בנשימת אוויר עמוס בנגיפים, כך שיש לחייב את המדביק, ואין לדמותו לאכילת רעל.
בנוסף, לפי הסבר תוספות רבינו פרץ (מסכת בבא קמא דף נו עמוד ב) אנו למדים, שאם יש היזק וודאי ("ברי היזקא") - ניתן לחייב, ובהעמדת רעל הפטור הוא מכיוון שההיזק אינו וודאי[5], אך בנידונינו ממדובר בהדבקה וודאית, הנזק בוודאות כבר נעשה, ולכן יש לחייב על כך.
לסיכום: אין להשוות הדבקה של חוה קורונה להנחת רעל.
השוואה לדין מבעית כנזק גרמא
בגמ' במסכת בבא קמא בדף נו עמוד א מובא: "המבעית את חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים". כלומר אדם שהפחיד את חברו - פטור מידי אדם, שכן לא הזיקו בגופו, רק הפחידו. וכך פסק השולחן ערוך בסימן תכ סעיף לב: "המבעית את חבירו, אף על פי שחלה מהפחד - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; והוא שלא נגע בו".
ומכאן יש הלומדים, שאין לחייב את החולה בקורונה כי אין מעשה בידיים, ואין נזק בגוף. אך יש לדחות זאת, בהדבקה בקורונה בהחלט יש נזק לגוף, ואין מדובר רק על הפחדה בעלמא. מיותר לומר שגישת מכחישי הקורונה שמתייחסים לקורונה כאל הפחדה ולא כאל נזק ממשי - כבר התבררה כמוטעית ולא נכונה כלל ועיקר.
בנוסף, הסמ"ע בס"ק מ העיר: אם המבעית עשה מעשה בגופו - ניתן לחייב בדיני אדם, אך אם המבעית לא עשה מעשה בגופו - לא ניתן לחייב בדיני אדם. הטעם זה שהניזק הבעית את עצמו, כלומר הוא יכל להשתלט ולא להיפגע, אך בנידונינו לא שייך לומר שהניזק יכל להשתלט על עצמו לא לנשום ולא להינזק.
בירושלמי (מסכת כלאים פרק ח הלכה ב) מובא: "והתני: טיפח כנגד עינו וסימייה, כנגד אזנו וחרשה (אדון שהרעיש כגון שנתן מכה בקיר, וכתוצאה מכך העבד נעשה עיוור או חרש) - לא יצא לחירות. (העבד לא יוצא לחירות כי האדון רק השמיע קול ולא עשה מעשה בידיו, וקול אין בו ממש, ומכאן קשה על המימרא הקודמת ממנה משמע שקול יש בו ממש: "המנהיג בקול בכלאים - לוקה")? אמר רבי לעזר בי רבי יוסי קומי רבי יוסי: שנייא היא, (המקרה באדון שהרעיש שונה), שהוא יכול לברוח. (האדון לא חייב בנזק העבד, כי העבד יכל לברוח, והוא הביא על עצמו את הנזק). תדע לך שהוא כן, דתני: תפש בו - הרי זה חייב". (אם האדון תפס את העבד כך שלא יכול לברוח - יש חיוב).
השיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף צא עמוד א) כתב: הרמ"ה פסק על סמך הירושלמי הנ"ל, שאם הייתה לניזק אפשרות להציל את עצמו - המזיק פטור מלשלם, כי היה על הניזק לברוח ואם לא ברח הוא הביא את הנזק על עצמו, אבל אם לא הייתה לו אפשרות לברוח - המזיק חייב לשלם, ולכן אם הניזק לא יכל להזיז את ראשו לצד השני - הנזק נחשב לחץ של המזיק ויש לחייבו. ואם המזיק תפס בידו ועשה מעשה, גם אם יכל לברוח - המזיק חייב לשלם. (להרחבה ניתן לעיין במאמר: עקרון הקטנת הנזק).
מכאן ניתן ללמוד, שאם אדם בא מרצונו למקום שיש בו חשש להדבקה (למשל חתונה באולם סגור עם אורחים לא מחוסנים, הפגנה וכד') - לא ניתן לחייב את המזיק שהדביק אחרים, כי היה לו לברוח, כלומר הניזק היה צריך להפעיל את שיקול דעתו ולא להיכנס למקום שיש בו התקהלות גדולה וחשש להדבקה, ואם בכל זאת הוא נכנס למקום כזה, הוא לא יכול לחייב אחרים בנזק שהביא על עצמו, אבל אם מדובר על מקום שבו מכניסים רק מחוסנים עם התו הירוק, למשל ישיבה שהכניסה אליה רק לתלמידים מחוסנים, או אולמות שמחה בהם הכניסה רק למחוסנים - אדם שנכנס למקום כזה כנס מתוך הנחה שהמקום מוגן באופן יחסי, לפיכך אם אדם שלא התחסן ייכנס למקום כזה ויתברר שהוא חולה קורונה - יש מקום לחייבו בשבת.
לסיכום: אדם שנכנס למקום שיש בו התקהלות גדולה (חתונה והפגנה) ונדבק בקורונה - לא ניתן לחייב את המדביק, כי הניזק לא היה צריך להיכנס למקום שיש בו התקהלות, והוא הביא על עצמו את הנזק, אבל אם מדובר על מקום שהכניסה אליו רק למחוסנים, ומי שמסרב להתחסן נכנס למקום כזה והדביק אחרים (אותם חמישה אחוזים מחוסנים שהחיסון לא מועיל לגבם) - יש לחייבו על הנזק ועל השבת.
חולה קורונה שהכניס אחרים לבידוד
חולה קורונה שהכניס אנשים לבידוד, והם לא נדבקו בווירוס, האם ניתן לחייב את המדביק בשבת על כך שהם הפסידו ימי עבודה?
בגמ' במסכת בבא קמא דף פה עמוד ב מובא: "שבת - דהדקיה באינדרונא ובטליה". כלומר בחיוב שבת על המזיק לשלם עבור הזמן שהניזק לא יכל לעבוד בתקופת ההחלמה. הגמ' הביאה דוגמא: אדם שסגר את חברו בחדר ולא יכל לצאת לעבודתו - הנועל ישלם את הסכום שיכל להשתכר בעבודה.
הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ח סימן ג) הוסיף: מדובר שהכניס את חברו לחדר ונעל בפניו, שבאותו רגע שנעל את הדלת גרם לו לנזק, אבל אם הוא היה כבר בחדר והחבר רק נעל, נחשב לגרמא ופטור מלשלם[6].
המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן יא) ביאר בדברי הרא"ש: יש לחלק בין פעולה שעושה בידיים, שמעכב אדם מלעבוד, לבין נועל דלת בלי תפיסת האדם שאז נחשב לגרמא ופטור מלשלם.
וכך פסק השולחן ערוך בסימן תכ סעיף יא: "הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו - אינו נותן לו אלא שבת בלבד. אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו מלצאת - הוי גרמא בנזקין ופטור מדיני אדם".
לאור זאת, חולה קורונה שהיפר בידוד והכניס אחרים לבידוד - לכאורה לא ניתן לחייב אותו בתשלום שבת, כי הוא לא עשה מעשה בידיו, וזהו היזק גרמא, אך למעשה נראה שאם החולה הפר בידוד בצורה מודעת, שניתן לחייבו גם על השבת, כי במפגש שלו עם אחרים הוא גרם להם לנזק מידי וברור כך שכעת הם צריכים להיכנס לבידוד ולהיבדק לפחות פעם אחת, כך שיש להגדיר זאת כנזק גרמי ולא כנזק גרמא, וניתן לחייב אא"כ מדובר בגרמי בשוגג או באונס שאז המזיק בגרמי פטור מלשלם[7].
נספח: סמכות הדיינים לדון בנזקי אדם ובנזקי אש ובור
סמכות הדיינים לדון בנזק צער ובושת
במסכת בבא קמא בדף פד עמוד ב מובא, שהסמכות שיש היום לדיינים לא סמוכים לדון, נובעת מכך ששליחותייהו קא עבדינן. כלומר, הסמכות היום (לדיינים שאינם סמוכים) לדון ניתנת, מכיוון שהדיינים היום נחשבים כשליחים של דייני ארץ ישראל הסמוכים.
צריך לציין, הגמ' הגבילה סמכות זו, כך שהדיינים כלל אינם יכולים לדון, אלא רק כאשר מתקיימים שני תנאים: א)- דבר מצוי. ב)- יש בו חסרון כיס. אבל במקרים בהם שני התנאים אינם מתקיימים - אין לדיינים שאינם סמוכים אפשרות לדון, כי לא אומרים בהם שליחותייהו קא עבדינן. לאור זאת, היום לא ניתן לדון בנזק שכן אינו מצוי, וכן לא ניתן לדון בצער ובבושת שאין בהם חסרון כיס.
נחלקו הפוסקים, האם יש היום לדיינים סמכות לדון בחמישה דברים. לדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה י) והשולחן ערוך (בסימן א סעיף ב), היום אין סמכות לדיינים לפסוק בנזק, צער, פגם ובושת. אומנם ניתן לפסוק בשבת וריפוי. אך לדעת הרא"ש (מס' ב"ק סימן ב) והרמ"א (שם), אין סמכות לפסוק גם בשבת וריפוי. אומנם כופים את החובל שיפייס את הנחבל. הסמ"ע בס"ק יז כתב: החובל לא צריך לשלם את כל הסכום של ההיזק, אלא רק סכום קרוב לשווי הנזק[8].
צריך לציין, לגבי תשלום על נזק - היום ניתן לתבוע את הביטוח בנזק (דהיינו נכות קבועה). וכך מבואר בסימן כו סעיף ג.
סמכות הדיינים לדון על אש ובור
הש"ך בסימן א ס"ק ב כתב בשם מהרש"ל (סימן ה): היום לא דנים; דיני אש ובור, זאת מכיוון שנזקים אלו אינם שכיחים, וכן יש בדינם ספק, שכן מהרי"ח הסתפק האם ניתן היום לדון באש ובור, ובמקום שיש ספק - אנו פוסקים לקולא לנתבע, שלא יהיה אפשר לדונו. (דברי המהרש"ל מובאים בפתחי תשובה בס"ק ב).
אבל הקצות בס"ק ב כתב: דיין שאינו מוסמך, יכול לדון באש ובור, והוכיח זאת מדברי התוס' (מס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט). וכן פסק השבות יעקב (מובא בפתחי תשובה בס"ק ב), והוכיח זאת מדברי המרדכי (מס' ב"ק סימן פ) שכתבו בצורה פשוטה שהיום דנים דיני אש ובור, וכן מוכח מדברי השותי"ם שדנים היום בדיני בור ובדיני אש. גם החוות יאיר (סימן קסט) דן בדיני אש.
הפתחי תשובה בס"ק ב הביא עוד פוסקים שדנים היום בדיני בור ואש: "גם בספר קצוה"ח (ס"ק ב) ובספר שער משפט (ס"ק ב) הסכימו דלא כמהרש"ל, אלא דאף בזה"ז דנין דיני אש ובור, וכן נראה מדברי הטור והמחבר (לקמן סימן תי, טור סעיף כ"ט, ומחבר סעיף לז), וכ"נ מדברי הרא"ה בספר החינוך (מצוה נג-נו) ע"ש, וכ"נ מדברי תשובת פני יהושע (ח"ב סימן קו) ע"ש".
למעשה, הפוסקים הביאו מספר דרכים כיצד ניתן היום לדון בנזקים אלו:
- א. קבלת הצדדים לדון - לדעת הר"ן (מס' סנהדרין דף ב: ד"ה ובדין הוא), לא מועילה קבלה של הצדדים, אך מדברי הרמב"ן (ספר שמות פרק כא פסוק א) משמע שמועילה קבלה. ערוך השולחן בסימן א סעיף יג פסק: "ואם קבלו הבע"ד עליהם דיינים שידונו להם דין הקנס - מהני הקבלה כמו בקבלת קרוב או פסול... ואף שיש מי שמסתפק בזה - מ"מ נ"ל שכן עיקר לדינא, ולא גרע דיין שאינו סמוך מקרוב או פסול". היום הצדדים מ מגיעים מרצונם לבית הדין וחותמים על שטר בוררות, ולפיכך יש סמכות בידי הדיינים לדון בכך.
- ב. פשרה - היום הצדדים חותמים שטר בוררות שהם מקבלים עליהם את פסק הדיינים בין לדין ובין לפשר. כך שיכולים הדיינים לקבוע סכום מסוים לתשלום קנס שהמזיק צריך לשלם מדין פשרה.
- ג. נידוי - רבנו צמח גאון (תשובות הגאונים שערי צדק חלק ד שער א סימן יד), הרי"ף (מס' ב"ק דף ל:) והרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה יז) פסקו, שיש סמכות ביד הדיינים לנדות בדינים בהם לא דנים. וכך פסקו להלכה השולחן ערוך והרמ"א בסימן א סעיף ה.
- ד. תקנות - יש ביד החכמים סמכות לתקן תקנות ולהעניש, כמבואר בסימן ב סעיף א ובסימן קסג סעיף א. השולחן ערוך בסימן ב סעיף א כתב: "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בא"י, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות, ושהוא צורך שעה (טור) - היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש".
הסמ"ע בס"ק ג העיר: גם אם לא מדובר בבעיה כללית של כל העם, אלא בבעיה פרטנית - ניתן לקנוס אדם יחיד למרות שזה לא לפי הדין. וכ"כ הש"ך בס"ק ב: "ואפילו יחיד פרוץ - יכולים לענוש אותו היחיד כפי ראות עיני הדיין". וכ"כ הנתיבות (חידושים ס"ק א).
[1] המיוחד באש הוא שדרכה לילך ולהזיק, וכוח אחר מעורב עמה, דהיינו האש הולכת ומזיקה ומעורב בה הרוח שמוליכה את האש הלאה. הגמ' בדף כב עמוד א כתבה: לדעת רבי יוחנן, גדר החיוב על אש, הוא משום אדם המזיק, שכן האש נוצרת מכוחו, וחייב עליו כמו שחייב אילו היה יורה חץ ("אשו משום חציו"). אבל לדעת ריש לקיש, גדר החיוב באש, הוא משום ממונו שהזיק, כשם שחייב אם בהמתו הזיקה כך גם חייב אם האש שלו הזיק, (אשו משום ממונו").
הגמ' בדף כב עמוד ב ובדף נט עמוד ב כתבה: לדעת רבי יוחנן, מכיוון שגדר החיוב הוא משום אדם המזיק, מובן מדוע המוסר לפיד אש לחרש שוטה וקטן - פטור מידי אדם, שכן את נזק החץ נעשה ע"י החרש, שהוא השליך את החץ, שהמוסר את האש לא השליך את חץ האש, ולכן פטור מידי אדם, (רק כאשר פעולת השריפה נעשית ישירות מכוחו - חייב כמו ביריית חץ), אבל לדעת ר"ל, החיוב הוא משום ממונו שהזיק, נמצא שגם אם מסר לפיד עם אש - חייב, שכן לא שמר טוב על ממונו, ורק אם ימסור גחלת מעומעמת לחרש, והוא ילבה את האש ואח"כ ישרוף חפץ - המוסר יהיה פטור.
הגמ' בדף כג עמוד א הסיקה: לדעת רבי יוחנן ישנן שני דינים: א)- אשו משום חציו בכח הראשון. ב)- אשו משום ממונו בכח כוחו, (כלו חציו). כלומר החיוב בנזק אש משום חץ יחול רק בכוח הראשון של האש, החיוב יהיה בחמישה דברים כדין אדם המזיק, אבל לאחר שכלה כוחו של האש, החיוב לא יהיה משום חציו אלא משום ממונו שהזיק, כך שהמזיק יתחייב רק בתשלום על הנזק ולא בכל החמישה דברים.
וכ"פ השולחן ערוך בסימן תיח סעיף יז: "אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו - הרי המבעיר חייב בנזקו ובשבתו ובריפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו, (שאע"פ) שאשו ממונו הוא - הרי הוא כמו שהזיק בחציו; והוא שהיה האש ראוי להגיע שם למקום שהזיק בשעה שהדליק, אבל אם לא היה ראוי להגיע שם, כגון שהיה גדר ביניהם ונפל שלא מחמת האש, אפילו אם היה אפשר לו לגדרה - כבר כלו חציו ויש לו דין ממונו שהזיק אדם, שאינו חייב אלא בנזק בלבד, ופטור מארבע דברים".
[2] כך כתבו התוספות (מסכת ב"ק דף כב. ד"ה אשו משום ממונו): "כלומר חיוב ממונו יש בו, ולא שיהא האש שלו, דאפילו הדליק באש של אחר חייב... ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה, שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו". יסוד זה מובא עוד בתוספות (מסכת ב"ק דף ג: ד"ה וממונך): וממונך - לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא, וכן גבי אש".
[3] במשנה במסכת גיטין דף נב עמוד ב נאמר: "המטמא, (אדם שטימא אוכל של חברו), והמדמע, (ערבב פירות תרומה עם פירות חולין, כך שכעת ניתן למוכרם רק לכהנים במחיר מוזל), והמנסך, (ערבב יין נסך יחד עם יין כשר): בשוגג - פטור, במזיד - חייב".
בגמ' בדף נג עמוד א מובא: "ור' יוחנן אמר: דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד - פטור; מאי טעמא? היזק שאינו ניכר - לא שמיה היזק, (הנזק לא ניכר כי מדובר על נזק הלכתי, שטימא פירות או אסרם לישראל וכו', ומכיוון שהפירות שלמים ללא כל נזק ניכר - אין מקום לחייב מעיקר הדין), ומה טעם אמרו במזיד חייב? שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר פטור אניהגמ' בדף מד עמוד ב הוסיפה שמכיוון ומדובר בקנס, לפיכך אם המזיק נפטר - לא קונסים את יורשו: "אמר אביי, נקטינן: טימא טהרות של חבירו ומת - לא קנסו רבנן בנו אחריו; מ"ט? היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, וקנסא דרבנן היא, לדידיה - קנסוהו רבנן, לבריה - לא קא קנסו רבנן".
הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ג) הוסיף, שלא קנסו מזיק בשוגג או באונס בהיזק שאינו ניכר: "וכן המזיק היזק שאינו ניכר בשגגה או באונס פטור, שלא קנסו אלא המתכוין להזיק מדעתו".
[4] הש"ך בסימן שפו ס"ק כג העיר: "ותימה שלא כתבו המחבר בשום מקום". הש"ך הוסיף: "ונראה דה"ה כשעירב סם המות במאכל הראוי לה - פטור (כי מדובר בנזק גרמא)".
[5] תוספות רבינו פרץ שאל: מדוע הגמ' במסכת בבא קמא דף נו עמוד ב חייבה אדם שלקח את בהמת חברו והעמידה בפני תבואה של אדם אחר, הרי לכאורה יש לדמות זאת למניח רעל בפני בהמת חברו שפטור? רבנו פרץ הסביר: "דהתם (מניח רעל) לא בריא היזקא, כדאמר לעיל (דף מז ב) אי משום דסם המות לא עבידא דאכלה אי משום דהו"ל שלא תאכל".
[6] הב"ח בסימן שסג ס"ק ו הקשה: מדוע בדף פה אמרנו שיש חיוב שבת בנועל אדם בביתו, ובדין זה נהנה וזה לא חסר - התוס' (מס' ב"ק דף כ. ד"ה זה אין) כתבו, שאין חיוב על דמי השכירות שבעל הבית הפסיד מכך שחברו נעל את הדלת?
הב"ח ביאר: בדף פה מדובר בדינא דגרמי, ההיזק חל מידית, האדם היה בחדר וחברו נעל את הדלת ובאותו רגע הוא לא יכל לצאת לעבודתו, אבל כאן מדובר בגרמא, לא היה לבעה"ב שוכר בשעת נעילת הדלת, רק לאחר זמן נגרם היזק ולכן לא מחייבים בדיני אדם.
הקצות בסימן שסג ס"ק ג דחה את חילוק הב"ח, כי גם בדף פה מדובר בהיזק שחל רק לאחר זמן, שהרי הוא לא נשכר לעבודתו מידית בשעת נעילת הדלת, רק לאחר זמן לא יכול ללכת לעבודה. הקצות חילק אחרת: יש לחלק בין מזיק אדם למזיק ממונו של אדם. המזיק אדם חייב בחמישה דברים, בניהם יש חיוב של שבת, חיוב זה חל גם כאשר הנזק הוא גרמא דהיינו אין היזק מידי, אומנם המזיק ממון - לא חייב על שבת, לכן הנועל דלת וגורם שלא יהיה ניתן להשכיר את הבית, זהו נזק ממון ואין חיוב על שבת, דהיינו אין חיוב על אובדן הרווחים, אלא רק על הנזק עצמו.
[7] הש"ך בסימן שפו ס"ק א וכן בס"ק ו פסק: לא ניתן לחייב על נזקי גרמי בשוגג או באונס, שכן לדעתו דין גרמי הוא קנס מדרבנן, ולכן יש לפטור באונס. וכך כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק י בסוף ס"ק מז): "דכל דינא דגרמי - פטרינן באונס. והיינו הטעם, דאונס רחמנא פטריה. ולא מחייבינן אלא נשא ונתן ביד, משום דזכה ביה בהגבהתו, והוי שלו לעניין אחריות, וזהו עיקר גדול בדין, ומניה אל תזוז. ולא כמו שפי' אחרים, שדינא דגרמי פטרינן באונס, מאחר דקנסא הן, ואין חייבין אלא- מדרבנן".
אבל הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי בס"ק כא) סבור, שדיני גרמי הוא חיוב מדינא, ויש לחייב בגרמי גם במקרה של אונס, שכן אדם מועד לעולם. (לשיטת הרמב"ן שאדם המזיק חייב גם באונס גמור, {בניגוד לשיטת התוס'}, הרי שגם בגרמי יתחייב באונס גמור).
[8] הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם תרומת הדשן (חלק ב סימן רח): למרות שלא גובים שבת וריפוי, אבל בכ"ז מחייבים את המזיק שירפאו. דהיינו הב"ד יכולים לקנוס את המזיק שישלם לניזק סכום "כפי ראות עיני הדיינים". וכ"פ הרמ"א בסעיף ב.