בית הדין

טז אדר התשפ | 12.03.20

הרב ישועה רטבי

שילוח הקן - הדרכה מעשית

שאלות:

• א. מה הן ההנחיות כיצד לבצע את מצוות שילוח הקן?
• ב. האם יש לקיים מצוות שילוח הקן בקן שנמצא בחצר בית כנסת, או שנאמר שהחצר שייכת לתורמים או לוועד בית כנסת, כך שהיא איננה הפקר, ואין מצוות שילוח הקן בחצר שאינה הפקר?

 

תשובה:

• א. שלב ראשון - מיקום הקן: יש לוודא שהקן נבנה במקום הפקר, כי שילוח הקן נוהג רק בעוף הפקר ולא בעוף הגדל בבית. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רצב סעיף ב).
• ב. קן שנמצא בחצרו של אדם: אם מדובר בחצר לא שמורה (כלומר מקום בו הבעלים לא מניחים את חפציהם בגלל חשש מגניבה) - החצר לא קונה את הקן, כך שהקן הפקר וניתן לקיים את מצוות שילוח הקן, אך אם מדובר בחצר שמורה - הקן שייך לבעל החצר, ולא ניתן לקיים את מצוות שילוח הקן. (החצר קונה לאחר שהעוף האם תפרח מעל הביצים). (שו"ע שם).
• ג. לפיכך, מומלץ לכל אדם לומר שהוא לא מעוניין שחצרו תקנה לו את מקום בניית הקן, כך שבכל עת שיזדמן בחצרו קן - יוכל לקיים מצוות שילוח הקן. (חתם סופר מסכת חולין דף קמא עמוד ב). ואם לא אמר זאת, ורואה שהציפורים החלו לבנות את הקן (בניית הקן עורכת כשלושה ימים) - עליו להפקיר את הקן. לדעת השולחן ערוך (סימן רעג סעיף ז), יש להפקיר את הקן בפני שלושה אנשים, ולדעת הרמ"א ניתן להפקיר גם בינו לבין עצמו.
• ד. גם אם בעל החצר לא אמר שרוצה שחצרו לא תזכה לו, והוא גם לא הפקיר את הקן - עדיין לדעת הגר"נ קרליץ (חוט שני, שבת, חלק ד עמוד ת), אם הקן נמצא במקום שמפריע לו (בגלל לכלוך, חיידקים וכד') - המקום נחשב להפקר, וניתן לקיים מצוות שילוח הקן, אך לדעת הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תניינא סימן ק בס"ק ז) אין להסתמך על כך, ולא ניתן לקיים מצוות שילוח הקן אם לא הפקיר את הקן.
• ה. קן שנמצא בפרגולה בחצר בית הכנסת - המקום מוגדר כחצר לא משתמרת, כך שהחצר לא קונה כלל, ולפיכך המוצא את הקן - יכול לקיים מצוות שילוח הקן. בנוסף, חצר לא קונה לוועד בית הכנסת. (להרחבה יש לעיין במאמר: כספים שנמצאו בבית כנסת).
• ו. שלב שני - מתי לקיים את המצווה: יש לוודא שהוא משלח עוף נקבה הטהורה לאכילה. כך שיש לזהות את העוף הנקבה ואותה לשלח, ולפיכך יש לשלח את היונים והתורים בשעות הערב, שאז הנקבה דוגרת ולא בשעות היום, שאז הזכר יושב בקן. (תשובות והנהגות כרך ה סימן שב). ואם שילח את הזכר שדוגר בשעות היום - לא רק שלא קיים מצוות שילוח הקן, אלא שעבר על איסור צער בעלי חיים. נציין שבציפור דרור רק הנקבה דוגרת, כך שניתן בציפור דרור לקיים את המצווה גם בשעות היום.
• ז. שלב שלישי - אופן קיום מצוות שילוח האם: הסכמת רוב הפוסקים בזמנינו, שאין לברך על מצווה זו בשם ומלכות, בגלל שיש מספר ספקות, כפי שמבואר בהרחבה בהמשך. (ברכי יוסף יורה דעה סימן רצב ס"ק א).
• ח. לדעת הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יג הלכה ה), יש לתפוס את האם בכנפיה ולשלחה. אך יש ציפורים שמאוד קשה לתופסם, כך שמסתמכים על הפוסקים הסבורים, שאם הציפור ברחה מכוחו של האדם, שהוא גרם לכך שהציפור תברח - גם לדעת הרמב"ם יצא ידי חובה. (תורה לשמה סימן רעח). למעשה נהגו להקיש עם מקל ממש בסמיכות לקן. (תשובות והנהגות כרך ה סימן שב).
• ט. שלב רביעי - אופן קיום מצוות לקיחת הביצים: לדעת החכם צבי (סימן פג), עיקר המצווה הוא שילוח האם, ואין חובה להרים את הביצים, וניתן להשאירם בקן, אבל בספר בית לחם יהודה (יו"ד סי' רצב) כתב שיש ליטול את הביצים. למעשה, לאחר שילוח האם - יש להגביה את הביצה בזהירות, ולאחר ביצוע הקניין להחזיר את הביצה לקן, אך אם הוא חושש מבעיות היגיינה, הוא רשאי לעשות בקן ובביצים כרצונו, ויכול לנקות את מקום הקן. נציין, שמספיק להגביה את הביצה שמונה ס"מ (טפח), כי היא קטנה ונכנסת בתוך ידו של אדם - (נתיבות חו"מ סימן קצח בס"ק ו).
• י. שלב חמישי - מתי אין לקיים מצוות שילוח הקן:
  • א. לא מקיימים מצוות שילוח הקן בציפור שאיננה כשרה לאכילה. (שולחן ערוך יורה דעה סימן רצב סעיף א).
  • ב. לא מקיימים מצוות שילוח הקן אם המקום בו נבנה הקן שייך למישהו ולא הופקר. (שם סעיף ב).
  • ג. לא מקיימים מצוות שילוח הקן בביצים שהאם הטילה מחום הארץ ללא זכר. (ביצים מוזרות שנקראות גם ספנא דארעא). (שם סעיף ז).
  • ד. מצוות שילוח הקן שייכת בביצים לבנות חלקות, שהאפרוח לא התחיל להתרקם, אך אם האפרוח כבר התחיל להתרקם בביצה - לא מקיימים מצוות שילוח הקן. (שם סעיף ז). לפיכך יש להקדים ולקיים מצוות שילוח הקן בתוך שלושה ימים להטלת הביצים.
  • ה. לא מקיימים מצוות שילוח הקן כאשר האם לא רובצת על האפרוחים אלא נמצאת לצידם. (שם סעיף יב). בתורים האם רובצת קצת יותר משבוע לאחר בקיעת האפרוחים, כך שלאחר כשבוע לא ניתן לקיים את המצווה.
  • ו. לא מקיימים מצוות שילוח הקן אם האפרוחים כבר יודעים לעוף. (שם).
  • ז. לא מקיימים מצוות שילוח הקן באפרוחים שהם טריפה. (שם). אומנם אם האם טריפה - יש מצוות שילוח הקן (שם סעיף א).
  • ח. אין לקיים את המצווה בשעות היום בזמן בו הזכר רובץ. (שם).
  • ט. החתם סופר (אורח חיים סימן ק) כתב, שהמצווה נועדה רק למי שמעוניין בביצים, שאז עליו לשלח את האם, אך אם לא מעוניין בביצים - אין לשלח את האם, כי עובר על איסור צער בעלי חיים ללא צורך, אך החוות יאיר (סימן סז) חולק כפי שמבואר בהרחבה בתוך התשובה.
  • י. אין לשלח כאשר הקן נמצא בראש אילן, ויש ספק סכנה וחשש ליפול. וכך מובא במדרש תנחומא (פרשת כי תצא סימן ב): "מעשה באחד שעלה לראש האילן לקיים מצות שלוח הקן, ונפל ומת, לפי שנא' כי יקרא קן צפור לפניך בדרך - לא שתראה אותן בראש האילנות ותעלה אחריה".
  • יא. לדעת הרש"ש (הגהות השמש על עץ חיים, היכל ד שער טו פרק ג), אין לקיים מצוות שילוח הקן בזמנים הבאים: בשבתות, מראש השנה עד שמיני עצרת, באסרו חג של כל הימים טובים, בספירת העומר, ובזמני התפילות.

 

טעמי המצווה

בתורה (דברים פרק כב פסוק ו-ז) נאמר: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים - לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם, וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ". כלומר מי שמעוניין לקחת את הביצים - עליו לשלם את האם ורק אח"כ יוכל לקחת את הביצים[1].

הפוסקים הביאו מספר טעמים למצוות שילוח הקן:

• א. לרחם על האם - הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק מח) ביאר את הטעם משום צער בעלי חיים של האם, שמצטערת כשלוקחים את האם עם בניה: "טעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה - לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם".

במשנה במסכת ברכות דף לג עמוד ב נאמר: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... - משתקין אותו". לאור זאת, הרמב"ם (שם) הקשה: כיצד אנו אומרים שהטעם למצווה זו הוא מידת הרחמים? הרמב"ם הסביר: אנו מקיימים את המצווה לא בגלל הטעם של הרחמים, אלא כי כך רצון ה'. כלומר הגמ' שללה קיום המצווה בגלל רחמים על האם, כי לא ניתן לצמצם את רצון ה' לטעם ספציפי מסוים (רחמים), אך זה לא סותר שיש טעם למצוות, ואחד מהטעמים למצווה הוא בגלל הרחמים על האם.

• ב. שלא יוכחדו העופות - הספורנו (דברים פרק כב פסוק ז) ביאר: מצוות שילוח הקן נועדה לשמר את מין העופות, "שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר וזה בשלוח האם". וכך הסביר החינוך (פרשת כי תצא מצוה תקמ"ה): "שחפצו ברוך הוא בקיום המין, ועל כן לא יכלה לעולם מין מכל מיני הנבראים, כי בהשגחת החי וקיים לעד ברוך הוא על הדבר ימצא בו הקיום, ובהניח האדם דעתו על זה יבין דרכי ה' ויראה כי המשכת קיום המינין בעולם שלא כלה ואבד אחד מכולם מביצי כנים ועד קרני ראם מיום שנבראו - הכל במאמרו וחפצו על זה".
• ג. לרכוש את מידת הרחמים - הרמב"ן (דברים פרק כב פסוק ו) הביא שני הטעמים: א)- מצוות שילוח הקן נועדה לגרום לנו לתיקון המידות, ולרכישת מידת הרחמים. ב)- שלא יוכחדו העופות: "כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם, או שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין אף על פי שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא".
• ד. לעורר רחמי שמים - החוות יאיר (סימן סז) הביא את ביאור הזהר הקדוש (תיקוני הזהר, תקונא שתיתאה): "לטעם שכתב בזוהר, שהוא כדי שהעוף אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה, וע"י כך יתגלגלו רחמי המקום ברוך הוא על בניו שבגלות[2]".
• ה. שכר לאם על כך שמגינה על בניה - הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יג הלכה ז) כתב: "לא אסרה תורה אלא לצוד אותה (את האם), והיא אינה יכולה לפרוח בשביל הבנים שהיא מרחפת עליהן שלא ילקחו, שנאמר והאם רובצת על האפרוחים". העמק דבר (דברים פרק כב פסוק ו) הוסיף: "ראיתי בטעם המצוה, כי הוא שילום גמול הרחמים. דהא היה ביכולתה לפרוח מן האדם, אך בקשה להגן על האפרוחים או על הביצים, על כן תמלט, וזהו מסעיפי הרחמים".
• ו. חיזוק האמונה - הכלי יקר (דברים פרק כב פסוק ז) הסביר: מצוות שילוח הקן מחזקת את מצוות כיבוד אב ואם, בכך שהילדים רואים כיצד מכבדים את העוף האם שלא תצטער ולומדים בק"ו לכבד את הוריהם. ומצוות כיבוד אב ואם מחזקת את האמונה, "לפי ששתי מצוות אלו מחזיקים האמונה בחידוש העולם, כי כמו שיש סיבה לכל סיבה ומשתלשל הדבר עד הסיבה הראשונה יתברך - כך כל נולד יש לו מוליד עד המוליד הראשון יתברך, ואליו ראוי לחלוק כבוד, ומכבודו יתברך חלק לכל המולידין המשתלשלים מאתו יתברך מסיבה לסיבה, על כן הזכיר בכל מקום שמירת השבת אצל מצות כיבוד אב ואם, כי השבת הבא לזכר חידוש העולם גורם לקיים מצות כיבוד אב ואם, להוציא מדעת מאמיני הקדמות האומרים שאין לעולם שום התחלה והכל מחויב המציאות".

 

שילוח הקן למי שלא מעוניין בביצים

כאשר אדם מעוניין בביצים - מותר לקחת את הביצים לאחר קיום מצוות שילוח הקן, כשם שמותר לקחת ביצים מתרנגולת. השאלה היא, האם מצוות שילוח הקן שייכת גם באדם שלא מעוניין בביצים, או שאולי עדיף לא לגעת בקן ולא לשלח את האם? (מובא בספר שלח תשלח עמוד לח).

החתם סופר (אורח חיים סימן ק) כתב, שלפי הסבר הרמב"ן, אין לקיים את המצווה אם הוא לא מעוניין בביצים, כי כל המצווה נועדה לתקן בנו את מידת הרחמים, ואם מסלק את האם ללא צורך - הרי שפועל בצורה הפוכה ממטרת המצווה. "והנה לפי טעם זה מבואר דאם אינו צריך לבנים, לא מיבעיא דאינו מחוייב לשלח האם אלא אכזריות נמי עביד, ובמקום שנלמוד שלא נתאכזר - אדרבא נרגיל עצמנו באכזריות ולצער בעלי חיים על מגן לגרש האם מעל בניה, וצער בע"ח דאורייתא".

וכך מבואר מהגמ' במסכת חולין בדף קמא עמוד ב, שלוי בר סימון מכר את הביצים שבשובכו לרב יהודה. הגמ' העמידה שמדובר בביצים חדשות שהאם לא עפה מהביצים, כך שקניין חצר לא הועיל לגבם, כך שלוי בר סימון גם לא קנה את הביצים ולא יכל להקנותם לרב יהודה, ולכן רב יהודה בירר כיצד לבצע את הקניין מלוי. שמואל פסק לו: רב יהודה יקיש על השובך, כך שהאם תעוף, ואז חצרו תקנה ללוי, ולאחר מכן יוכל לוי להקנות את השובך לרב יהודה. מכאן אנו למדים שלוי לא היה חייב לקיים מצוות שילוח הקן, כי שמואל לא אמר ללוי בעל השובך לקיים את מצוות שילוח הקן, אלא רק אמר לרב יהודה להרחיק את האם, (וגם לא אמר לו שיכוון לעשות מצוות שילוח הקן).

הר"ן (מסכת חולין דף קלט עמוד א) סבור שלא מוטל על האדם לקיים מצוות שילוח הקן, אם הוא לא מעוניין בביצים: "שלוח - מי הוה מצוה המוטלת עליו? הרי אם לא רצה ליקח הבנים - פטור מלשלח". וכן כתב רבינו בחיי (דברים פרק כב פסוק ז): "והחכמים ז"ל תקנו ברכה בכלן ולא תקנו בזו, לפי שאינה מצוה מחוייבת כמו שאר מצות, ואינו חייב לחזר אחריה במכוון אלא כשיזדמן לו, וזהו לשון "כי יקרה", ועוד שאינו חייב בשלוח אלא כשהוא רוצה ליקח הבנים". וכן כתב רבנו יונה (דרשות ופירושים על התורה פרשת כי תצא): "כי המצות מתחלקות לשלשה חלקים... והן רשות לאדם אם ירצה לעשותן יעשה על פי התורה, ואם לא ירצה לעשות - אינו עובר, כגון מצות יפת תואר ושלוח הקן".

וכן כתב המקנה (מסכת קידושין דף מא עמוד א): "וכן בשילוח הקן דאינו מצווה לשלוח אלא אם רוצה ליקח הבנים". וכן כתב המהר"ם שיק (יורה דעה סימן רצ): "ולפי ענ"ד דווקא בציצית דאיכא מצוה למען תזכרו, נהי דהוא רשות אבל אינו רשות לגמרי, (לכן בציצית נענש בעידנא דריתחא), אבל בשלוח הקן דהוא רשות לגמרי - בוודאי לא מענשינן עלייה. כן נראה לפי ענ"ד". וכן גם פסק החזון איש (יו"ד סימן קעה ס"ק ב): "דאם פגע בקן ואינו רוצה לזכות בבנים - אינו חייב בשילוח". וכן פסק הגרש"ז אויערבך (שו"ת מנחת שלמה תניינא סימן ה): "ממצות שילוח הקן דנקטינן - דאין זו מצוה חיובית, והרואה את הקן - מותר לו לילך לדרכו ולא לעשות כלום". וכ"פ המשנה הלכות (חלק טז סימן קד).

כך כתב המשנה הלכות: "דהיכא דאינו רוצה לא באם ולא בבנים - ליכא מצוה בשילוח, ואדרבה איכא משום צער בעלי חיים, ומשום השבתת קיום העולם דפרו ורבו ומלאו את הארץ גם על החיות ועופות נאמרה... המצוה נאמרה היכא דצריך להאם ורוצה גם בבנים, ואמרה תורה לא יטול אדם אם על בנים אפי' לטהר את המצורע, כלומר שהוא צריך לאם, וכה"ג כשרוצה ליקח לחולין והוא צריך לשניהם - אמרה תורה שלח תשלח את האם, וקס"ד דוקא בחולין אבל לטהר את המצורע - ידחה העשה של טהרת המצורע למצות שלח תשלח - קמ"ל דלא יטול. ונמצא ראי' גדולה דהיכא דאינו רוצה לזכות לא בה ולא בבנים - דליכא מצוה אלא אדרבה איסור של צעב"ח, וגם ממעט בישוב העולם ומלאו את הארץ... וכל העוסק בתורת עולה - מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב עולה, וכן בכל המצות כולם".

אבל החוות יאיר (סימן סז) כתב, שלפי הסבר הזהר הקדוש, יש לקיים את מצוות שילוח הקן, בכדי לעורר רחמי שמים על ישראל שנמצאים בגלות. (מובא גם בפתחי תשובה יורה דעה סימן רצב ס"ק א). וכן כתב הברכי יוסף (יורה דעה סימן רצב ס"ק ח): "ומדברי האר"י זצ"ל משמע, שצריך להשתדל לקיים מצוה זו". ובשו"ת יביע אומר (חלק י - יורה דעה סימן לב) הביא שיש בכך מחלוקת ראשונים.

הפתחי תשובה (שם) כתב בשם בספר משנת חכמים (הל' יסוה"ת צפנת פענח שם אות ה): יש להשוות מצוות שילוח הקן למצוות ציצית, שאין חובה לקיימה, אך בעידנא דריתחא - יכול חלילה להינזק אם ראה קן ועבר על קיום המצווה.

ערוך השולחן (יורה דעה סימן רצב סעיף א) כתב: מצוות שילוח הקן דומה למצוות השבת אבידה, וכשם שאין צורך לחזר אחרי אבידות, כך גם אין צורך לחפש קינים, אך אם הזדמן לידו קן - יש מצווה לשלח את הקן. כך כתב ערוך השולחן: "כי יקרא קן צפור וגו'-  יש עליך לאו דלא תקח האם על הבנים, ויש עליך עשה שלח תשלח וגו'. והוה כלא תוכל להתעלם, אלא שזהו בלאו וזהו בעשה. (ואף שמן הדין אינו חייב לרדוף אחריה - מ"מ בוודאי דבר גדול הוא להשיג מצוה זו. וכ"כ הברכ"י בשם האריז"ל)".

 

האם צריך לחפש אחר מצוות שילוח הקן

בגמ' במסכת חולין דף קלט עמוד ב מובא: "תנו רבנן, כי יקרא קן צפור לפניך - מה ת"ל? לפי שנאמר שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך - יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן? (האם צריך לחפש קן)? ת"ל כי יקרא - במאורע לפניך". המאירי (שם) למד מדברי הגמ', שלא צריך לחפש לקיים את מצוות שילוח הקן, כי מצוות שילוח הקן איננה מצווה חיובית, אלא שאם מצא קן - מוטלת עליו מצוות שילוח הקן.

כאן ניתן לומר שכל שיטה תסביר את דברי הגמ' לפי דרכה: בהווא אמינא הגמ' חשבה לומר שמצוות שילוח הקן היא מצווה חיובית המוטלת על כל אדם (כמו תפילין), לפיכך היה ניתן לומר שיש לחפש אחר המצווה בהרים ובגבעות, אך למסקנה הגמ' קבעה שמצוות שילוח הקן איננה מצווה חיובית, אלא שלדעת ערוך השולחן כאשר מזדמן לידו - יש חובה לקיים את המצווה, אך לדעת הר"ן, יש מצווה רק אם הוא מעוניין בביצים.

וכן כתב בעל הבן איש חי (שו"ת תורה לשמה סימן רעז): "מצוה זו לא אמרה רחמנא אלא היכא שתבא לידינו בדרך מקרה, דכתיב כי יקרא, ולא רצה שאנחנו נחזר ונחפש אחריה כדי למצוא אותה... ולפ"ז אותם המתחסדים לחזר בהרים וגבעות כדי למצוא שלוח הקן - הם עושים הפך דברי הברייתא הנזכר, כי אין צריכים לקיים מצוה זו אא"כ היא תבא לידם מאיליה".

 

שילוח הקן במקום הפקר

במשנה במסכת חולין דף קלח עמוד ב מובא ששילוח הקן נוהג רק בעופות שהם הפקר ולא בעוף הגדל בבית: "שילוח הקן נוהג בארץ ובחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית... ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף, ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן. (בפסוק כתוב: כי יקרא, כלומר עוף שבמקרה בנה קן, ולא בעוף שמגדלים בבית). איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולים שקננו בפרדס, (עוף שבנה קן בפרדס - העוף לא נקנה בקניין חצר, כי זו לא חצר המשתמרת, ולפיכך נחשב כלא מזומן ויש חיוב שילוח הקן[3]), אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות (יונה ביתית {הורדוס המלך היה מגדל יונים ותוכים בביתו}) - פטור משילוח". מכאן שאם אדם מגדל בביתו תרנגולים או תוכים, שלא חייב לשלם את האם, ויכול לקחת את הביצים ללא שילוח, כי אין מצוות שילוח הקן בעופות ביתיים. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף ב).

בגמ' במסכת חולין דף קמא עמוד ב עוד נאמר, שיש איסור דרבנן לזכות בקניין בביצים לפני שילוח האם: "דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן, שנאמר שלח את האם, והדר הבנים תקח לך".

מכיוון שיש איסור לזכות בקניין בביצים לפני שילוח האם, מכאן שכל עוד שהאם רובצת על הביצים - החצר לא קונה את הביצים, כי יש איסור בזכייה והחצר  היא כמו ידו, וכשם שהאדם עצמו לא קונה את הביצים באיסור, כך גם החצר לא קונה. אך מרגע שהאם פרחה מעל הביצים - החצר קונה לבעליה. (אם מדובר על חצר המשתמרת). וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף ב): "אם הוגבהה האם מעליהם, אם המקומות הללו שלו - זכתה לו חצירו והוה ליה מזומן, ופטור".

לפיכך קן שנמצא בחצר שמורה (מקום בו הבעלים מניחים את חפציהם ללא חשש מגניבה) - אם הבעלים יפקיר את מקום הקן כאשר האם עוד רובצת על הביצים וכלל לא עפה - יוכל לקיים מצוות שילוח הקן, כי החצר לא קנתה עבורו את הביצים, אך לאחר שהאם עפה - החצר קונה ושוב לא ניתן לקיים מצוות שילוח הקן. בדרך כלל האם מטילה בערב הראשון ביצה אחת ובערב למחרת את הביצה השנייה, ובזמנים אלו היא רובצת על האפרוחים, אך לאחר הערב השני היא כבר עפה ואז החצר קונה[4]. ואם מדובר בחצר לא שמורה - ניתן לקיים מצוות שילוח הקן, כי חצר לא שמורה לא קונה.

הנתיבות (חו"מ סימן רסב בס"ק א) כתב: אם בעל החצר יאמר במפורש שהוא לא רוצה שחצרו תקנה לו, אלא רוצה לקנות את האבידה בקניין אחר (למשל בהגבהה) - אין החצר קונה לו, שהרי אין זכין לאדם שלא מרצונו, כך שהחצר אינה נחשבת כשלוחו, ואינה זוכה עבורו. לפיכך מומלץ לכל אדם לומר שהוא לא מעוניין שחצרו תקנה לו את מקום בניית הקן, כך בכל עת שיזדמן בחצרו קן - יוכל לקיים מצוות שילוח הקן. וכך כתב החתם סופר (מסכת חולין דף קמא עמוד ב): "צריך לכוון שלא יקנה לו חצרו, דא"כ אם יקנה לו מיפטר משילוח". ואם לא אמר זאת, ורואה שהציפורים החלו לבנות את הקן - עליו להפקיר את הקן. לדעת השולחן ערוך (סימן רעג סעיף ז), יש להפקיר את הקן בפני שלושה אנשים, ולדעת הרמ"א ניתן להפקיר גם בינו לבין עצמו.

האגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן מה) פסק: "אם אחד טוען שאין זה זכות בשבילו ולא רצה לזכות, יש להאמינו גם למפרע ולא קנה. וממילא יכול עדיין לקיים מצות שילוח הקן". וכך כתב הגר"נ קרליץ[5], שאם הקן נבנה במקום שמפריע לאדם - הוא בוודאי מפקירו. וכך מבואר בגמ' במסכת בבא קמא דף מח עמוד א: "סתם גללים - אפקורי מפקיר להו". וכשם שאדם מפקיר גללים כך הוא מפקיר קן שגורם ללכלוך חיידקים וכו', ומשכך ניתן לקיים מצוות שילוח הקן גם בחצר שמורה בתנאי שמדובר במיקום שמפריע לבעל הבית[6] (כמו קן על אדן חלון גבוה וכד').

אבל הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה תניינא סימן ק בס"ק ז) פקפק בעצה זו: "לעניות דעתי יש לפקפק בזה, דכיון שאמרו בגמ' קל"ט ע"ב "מה דרך שאין קנו בידך אף כל שאין קנו בידך", ואם כן אפשר דכיון שיכול בעל החצר בכל עת ובכל שעה לחזור ממה שאמר קודם, יתכן דהרי זה חשיב כקן שהוא ממש בידו, כיון דאז תזכה לו חצרו אפי' שלא מדעתו". וכן מובא בתשובות והנהגות (כרך ה סימן שב): "אבל בקן שבחלון ביתו או בגזוזטרא שמצוי לו ליקחנו בכל עת, אז אפי' אם לא זכה בבצים - נמי נקרא מזומן, ואין בזה מצות שילוח. ויתכן שאותם גדולי עולם שקיימו את המצוה בחצר המשתמרת באופן שבעל החצר לא זכה בבצים היה בכה"ג שהקן היה במקום גבוה". (כלומר רק אם הקן נמצא במקום שלא מזומן לקחתו, כגון במקום גבוה - יש מצוות שילוח הקן).

צריך לציין, אם העוף נחשב למזומן, כלומר הקן נבנה במקום שאיננו הפקר, או שנעשה קניין ויש מי שזכה בביצים - יותר לא ניתן לקיים מצוות שילוח הקן. לא רק בעל החצר או מי שהגביה וקנה את הביצים לא יוכל עוד לקיים את המצווה - אלא גם כל אדם לא יוכל לקיים את המצווה, כי בקן מזומן כלל אין מצוות שילוח הקן. וכך כתב הברכי יוסף (יורה דעה סימן רצב ס"ק ד): "הא דאמרינן זכתה לו חצירו והו"ל מזומן ופטור - היינו דפקע חיוב שלוח בין מבעל החצר בין מאיש אחר דעלמא. ופשוט".

לא להגביה את הביצה לפני קיום את מצוות שילוח הקן - לקמן נראה, שלא ניתן לקיים מצוות שילוח הקן בביצה שהחל בה תהליך התרקמות האפרוח, ולפיכך מומלץ לקיים את המצווה בתוך שלושה ימים להטלת הביצה. לפיכך יש המעוניינים לבחון את הביצה תחת אור - האם היא לבנה וחלקה, או שיש בה כתמים של התרקמות. הבעיה בכך שברגע שיגביה את הביצה - יזכה בה, ולא יחשב שביצה שנקרתה לפניו בדרך, אלא זו ביצה מזומנת שלא מקיימים עליה מצוות שילוח הקן.

וכך מובא בגמ' במסכת חולין דף קלט עמוד ב: "לפניך בדרך למה לי? לומר לך: מה דרך - שאין קנו בידך, אף כל - שאין קנו בידך, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין ובבירות, ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס - חייב בשילוח, אבל קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות - פטור משילוח". הברכי יוסף (יורה דעה סימן רצב ס"ק ג) פסק: "שאם זכה בביצה - לא יועיל אח"כ להפקירו, כי הביצה כבר נחשבת למזומן, ופטור ממצוות שילוח הקן.

שילוח הקן בבית כנסת - חצר לא קונה לוועד בית הכנסת (קצות בסימן ר ס"ק א), ולכן המוצא מציאה בבית כנסת - המציאה שייכת למוצא ולא לוועד או לעמותה, (להרחבה יש לעיין במאמר: כספים שנמצאו בבית כנסת), ומכיוון שאין קניין חצר בבית כנסת - הקן לא נחשבת למזומנת, וניתן לקיים מצוות שילוח הקן. בנידונינו, בקן נמצא בפרגולה בחצר בית הכנסת, שהיא מוגדרת כחצר לא משתמרת, כך שוודאי החצר לא קונה כלל (גם לדעות החולקות בדין חצר בבית כנסת), ולפיכך המוצא את הקן יכול לקיים מצוות שילוח הקן.

 

האם מברכים על מצוות שילוח הקן

הרוקח (המשך הלכות ברכות סימן שסו) כתב שיש לברך. וכן כתב ערוך השולחן (יורה דעה סימן רצב סעיף י) בשם העיטור: "נראה פשוט שחייב לברך בשעת שילוחה אקב"ו על שילוח הקן". אבל המאירי (מסכת קידושין דף מא עמוד א) כתב: "שאין מברכין על מצוה שיש בה נדנוד (עבירה), כגון שלוח הקן אחר שלקח האם והבנים[7]". וכן כתב אבודרהם (ברכת המצות ומשפטיהם) בשם מהר"י בן פלט, שאין לברך על מצווה זו, כי זו מצווה הבאה בעבירה, שהרי התורה אסרה לקחת את האם שיושבת על הביצים, אלא שאם רצה לקחת את הביצים - עליו לשלח את האם. וכשם שלא מברכים על החזרת גזילה והחזרת ריבית, כי אין מברכים על מצווה שבאה בגין עבירה, כך לא מברכים על מצוות שילוח הקן[8]. אומנם הראב"ד שם השיג על כך: "אמר אברהם: הא לא מחוורא, שאם נטלה על מנת לשלחה - מאי עבירה איכא"?

הברכי יוסף (יורה דעה סימן רצב ס"ק א) הסביר את דברי מהר"י בן פלט: לא מברכים על מצווה שיתכן ויקימה בעבידה, ומכיוון ותתכן מציאות של קיום המצווה בעבירה (למשל אם משלח שיושבת על ביצים מרוקמות, או שמשלח אם שיושבת על גוזלים שכבר יודעים לפרוח, שאז אין בכך כל מצווה, ואדרבה יש בכך צער בעלי חיים, או אם לוקח את האם ואת הבנים יחד, כפי שהביא המאירי), לפיכך לא מברכים על מצוות שילוח הקן.

רבינו בחיי (דברים פרק כב פסוק ז) כתב שלא מברכים על מצווה זו בגלל סיבה אחרת: אין חובה לקיימה, ורק אם מעוניין בביצים צריך לקיים את המצווה, ואין לברך על מצווה שאין חובה לקיימה.

הפתחי תשובה (יורה דעה סימן רצב ס"ק ב) כתב בשם שו"ת תורת נתנאל (סימן ט) טעם נוסף מדוע לא לברך על מצוות שילוח הקן: "שאין לברך על מצוה זו, דשמא יהיו הביצים מוזרות, ואין לברך מספק". ניתן להוסיף, שלדעת הרמב"ם, יש חובה לתפוס את האם, ובחלק גדול מהמקרים העוף בורח לפני שתופסים אותו ביד, ולכן לדעת הרמב"ם יש ספק אם יתפוס את העוף, ולא מברכים על הספק.

למעשה, לא נהגו לברך על מצווה זו, בגלל שזהו ספק ברכות, וכדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פרק יא הלכה טז): "וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו - עושין אותו בלא ברכה", וכן בגלל החשש המובא בפתחי תשובה, וכן בגלל הדעות הסבורות שזו מצווה לא חיובית, וכן בגלל שהסיבה המרכזית לקיום המצווה אלו דברי הזהר לעורר את צער השכינה, ואין ברכה על צער.

 

אופן השילוח

נחלקו הפוסקים, האם יש לתפוס את האם בכנפיה ואז לשלחה, או שניתן לשלחה בכוחו ללא תפיסה. הרמב"ם (הלכות שחיטה פרק יג הלכה ה) סבור שיש לתפוס את האם בכנפיה ולשלחה: "וכיצד משלח האם? אוחז בכנפיה ומפריחה". החתם סופר (מסכת חולין דף קמא עמוד א) ביאר את שיטת הרמב"ם: "וזה לכאורה נפקא מדכתיב תְּשַׁלַּח - אתה תשלח".

אבל הגר"א (יורה דעה סימן רצב ס"ק ט) כתב: לפי הפירוש השני ברש"י[9], לא צריך לתפוס את האם, ומכאן שגם אם הקיש במקל והאם עפה - קיים את מצוות שילוח הקן. השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף ד) סתם וכתב: "צריך לשלח האם עד שתצא מתחת ידו". הגר"א הבין, שהשולחן ערוך לא פסק כרמב"ם, וניתן לקיים את המצווה בהקשה ללא תפיסת האם. אומנם צריך לציין, שהשולחן ערוך בכסף משנה - כתב כרמב"ם, שמסתבר טעמו לפסוק כרב הונא (כמבואר בהערה לעיל).

בשו"ת תורה לשמה (סימן רעח) כתב: שגם לדעת הרמב"ם, בדיעבד אם לא הצליח לתפוס את העוף, אלא היא ברחה מכוחו - קיים את המצווה, זאת בתנאי שכוון לקיום המצווה.

החזון איש (יו"ד סימן קעה ס"ק ב) פסק: "ואין נפקותא בשילוח, אם לוקחה ביד על מנת לשלחה, או שמגרשה עד שתברח".

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שב) כתב שצריך להקיש ממש בסמיכות לקן: "מ"מ לא יועיל אלא במקרה שדופק ממש בסמוך אליה, באופן שבודאי תפרח ותברח, אבל כאשר דופק במקום מרוחק קצת, ופעמים בורחת ופעמים אינה בורחת, אפילו אם דפק וברחה - אינו מקיים המצוה, כיון שלא נחשב שברחה בגללו".

הברכי יוסף (יורה דעה סימן רצב ס"ק ז) כתב: בעת שמרים את האם לשלחה - יכוון לא לזכות באם, אלא מרים את האם כדי לשלחה ולקיים את מצוות שילוח הקן, כי אם יחשוב לקחת את האם יעבור על לאו של לא תיקח האם[10]. הברכי יוסף סיים: "וכן הורה רבינו האר"י זצ"ל".

למעשה, מכיוון שיש חשש שהאם תברח לפני שיצליח לתפוס אותה, לפיכך יש לכוון לפני כן שהוא מכוון בכל פעולה לקיים מצוות שילוח הקן, ואם למשל הקן נמצא בחלונו והוא פותח את חלונו בצורה סתמית ללא כוונה, אם האם תברח - לא יזכה במצווה, לכן לפני פתיחת חלון יכוון למצוות שילוח הקן ככל והאם תברח כתוצאה מפעולה זו של פתיחת החלון וכד'.

עד היכן יש לשלח את האם - בגמ' במסכת חולין דף קמא עמוד ב מובא: "עד כמה משלחה? אמר רב יהודה: כדי שתצא מתחת ידו". החזון איש (יו"ד סימן קעה ס"ק ב) ביאר: "נראה דמצות שלוח דאמר לעיל - כדי שתצא מתחת ידו - היינו מרשותו, שאם יחפוץ לתופשה - לא יוכל. וכל זמן שיכול לתפשה - לא חשיב שילוח. ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד על מנת לשלחה או שמגרשה עד שתברח".

האם צריך שיהיו שתי ביצים - במשנה במסכת חולין דף קמ עמוד ב מובא: "אין שם (בקן) אלא אפרוח אחד או ביצה אחת - חייב לשלח, שנאמר קן - קן מכל מקום". (גם אם נמצא בקן רק ביצה אחת יש חיוב לקיים את המצווה). וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף א): "ואפילו אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת - חייב לשלח". אומנם יש שנהגו להמתין ערב נוסף, בכדי שהציפור תטיל שתי ביצים, וכלשון הפסוק: "אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים".

 

האם צריך להגביה את הביצים

החכם צבי (סימן פג) כתב: עיקר המצווה הוא שילוח האם, ואין חובה להרים את הביצים, וניתן להשאירם בקן, "ומה שאמרה תורה הבנים תקח לך - הוא רשות, כענין ששת ימים תעבוד, וששת ימים תעשה מעשיך, שאינן אלא רשות", אבל בספר בית לחם יהודה (יו"ד סי' רצב) מובא: "ולי נראה, שיש ללמוד מהזוהר שצריך דוקא ליטול את הבנים". (מובא בשו"ת יביע אומר חלק י - יורה דעה סימן לב). הסברא לכך היא, שלפי הזהר מצוות שילוח הקן מעוררת רחמי שמים כאשר האם בוכה על בניה, ורק אם לוקח את הביצים - יש בכי. לאחר מכן ניתן להחזיר את הביצים לקן. (אומנם בד"כ האם לא תחזור לדגור על ביצה זו שנלקחה וחזרה, אך אם יקפיד להגביה את הביצה בצורה נקייה לקניין, ולאחר מכן יחזירה למקומה - יתכן והאם תחזור ותדגור על הביצה). מרן הראשון לציון בשו"ת יביע אומר (חלק י - יורה דעה סימן לב) פסק: "וטוב לחוש ולקחת את הבנים".

כמובן, לפי דעות הפוסקים שאין חובה לקיים מצוות שילוח הקן אם לא מעוניין בביצים, וודאי שאין צורך כלל בשילוח האם, ורק אם מעוניין בביצים - יקיים מצוות שילוח הקן, ואז וודאי שייקח עמו את הביצים.

וכך גם כתב החתם סופר (אורח חיים סימן ק): "והרא"ה בס' החנוך מייתי מדברי חז"ל שהמקיים מצות שלוח הקן זוכה לבנים, דכתיב שלח תשלח את האם והבנים תקח לך - למה לי' למכתב והבנים תקח לך? אלא הכי קאמר אם תשלח אם - תזכה ליקח לך לעצמך בנים. הרי מבואר כחכם צבי שאין מצוה בלקיחת הבנים, דאל"כ הרי צריך לכתוב והבנים תקח לך למצוה".

"...שאין המצוה כך להתאכזר - פשיטא, דרכיה דרכי נועם כתיב ולא יעלה על דעת שציוה אלקינו להתאכזר, ואי לאסור עלינו בכל אם רובצת על בנים ואדם ברצון נפשו רוצה לגרש האם יהי' אסור אם לא יקח הבנים, גם זה אינו אמת, דכיון שיש לו שום חפץ בנפשו לגרש האם לעשות לעצמו נחת רוח - לא אסרה תורה אלא שלא ציותה לעשות כן, וא"כ יפה דרש [הרא"ה] בספרו שעי"ז יזכה לבנים".

למעשה, לאחר שילוח האם - יש להגביה את הביצה בזהירות[11], ולאחר ביצוע הקניין להחזיר את הביצה לקן, (אא"כ הוא מעוניין לאכול את הביצה). וכך מוכח מדברי השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף ה): "שלחה וחזרה, שלחה וחזרה, אפילו כמה פעמים - חייב לחזור ולשלחה. אבל אם שלחה, ונטל הבנים, והחזירן לקן, וחזרה האם עליהם - פטור מלשלח". כלומר אם רק שילח את האם, ולא עשה קניין בביצים, והאם חזרה - חייב לשלח שוב את האם, אך אם שילח את האם, ועשה קניין בביצים, והאם חזרה - לא חייב שוב לשלח. כך שמדברי השולחן ערוך מבואר, שניתן להחזיר את הביצים לקן, וכך מומלץ לעשות. ואם הקן נמצא בחצר המשתמרת (והבעלים הפקירו את מקום הקן) - החצר קונה מיד לאחר שהעוף פרח, כך שאין צורך בהגבהת הביצים. אך אם הוא חושש מבעיות היגיינה, הוא רשאי לעשות בקן ובביצים כרצונו, ויכול לנקות את מקום הקן.

 

עד מתי ניתן לקיים מצוות שילוח הקן

מצוות שילוח הקן שייכת בביצים לבנות חלקות שהאפרוח לא התחיל להתרקם, אך אם האפרוח כבר התחיל להתרקם בביצה - לא מקיימים מצוות שילוח הקן. לפיכך יש להקדים ולקיים מצוות שילוח הקן בתוך שלושה ימים להטלת הביצים. ע"י בחינת הביצה מתחת לאור - ניתן לראות האם הביצה לבנה לגמרי או שיש בה כתמים פנימיים המראים על תחילת התרקמות הביצה.

כאמור, לאחר שהביצה מתחילה להתרקם - אין לקיים את מצוות שילוח הקן, אלא יש להמתין לבקיעת הגוזלים, ואז ניתן לקיים מצוות שילוח הקן עד לרגע שהגוזלים יכולים לעוף, ואינם צריכים עוד לאמם. מרגע זה כבר אין לבצע מצוות שילוח הקן, ואם עושה יש בכך איסור צער בעלי חיים.

דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת חולין דף קמ עמוד א: מצוות שילוח הקן שייכת כאשר הביצה ראויה לאכילה, אך אם הביצה טריפה ואסורה באכילה, או אם עוף טהור דוגר על ביצים טמאות - אין לקיים מצוות שילוח הקן בכדי להאכיל את הביצה לכלבים. ולכן גם אם הביצה התרקמה הרי היא אסורה למאכל אדם ונועדה רק למאכל כלבים, ולכן לא עושים בביצה מרוקמת מצוות שילוח הקן, וכן לא עושים שילוח הקן כאשר הביצה שבורה. וכך מובא בגמ': "אמר רב כהנא: דאמר קרא תקח לך - ולא לכלביך".

וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף ז): "היו הביצים מוזרות, (שלא נוצרות מהן אפרוחים, כי אלו ביצים "ספנא דארעא" כלומר שנקלטו מהארץ, שהאם הטילה את הביצים מחום הארץ ללא זכר), או האפרוחים מפריחים, או שהם טריפה, או שזכר רובץ על הקן, או שעוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור, או עוף טהור רובץ על ביצי עוף טמא - פטור מלשלח".

בנוסף, מצוות שילוח הקן שייכת רק כאשר האם רובצת על האפרוחים או על הביצים, אך אם האם נמצאת לצידם ולא רובצת עליהם - אין לקיים מצוות שילוח הקן. (בתורים האם רובצת קצת יותר משבוע לאחר בקיעת האפרוחים). ואם האם מעופפת מעליהם ונוגעת בהם, כלומר כנף אחד נמצא מעליהם כך שהיא מגינה על האפרוחים - יש מצווה, אך אם היא נמצאת בצד או היא מעופפת ללא מגע - אין מצווה. וכך מבואר בגמ' במסכת חולין דף קמ עמוד ב: "היתה יושבת ביניהן - פטור מלשלח, על גביהן - חייב לשלח". וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף יא): "היתה מעופפת על הקן, אם כנפיה נוגעות בקן - חייב לשלח, ואם לאו - פטור אף על פי שנוגעים מן הצד". ובסעיף יב: "היתה יושבת בין הביצים או בין האפרוחים, אפי' נוגעת בהן - פטור".

האם ניתן להפקיר את הביצים לאחר קיום המצווה - אדם שעשה שילוח הקן, ולאחר שהגביה את הביצים חזר והפקירם - האם יכול אדם אחר לקיים את המצווה. לפי הנתיבות (בסימן רסב ס"ק ג) ההפקר מועיל ויכול אדם אחר לקיים את המצווה[12], אך לפי הקצות (בסימן רעג ס"ק א), ההפקר איננו קניין, כך שהחפץ עוד בבעלותו, אלא שאסור לו לחזור בו, ולפיכך אדם אחר לא יוכל לקיים את המצווה[13].

 

האם ניתן לקיים את המצווה בשבת

החתם סופר (אורח חיים סימן ק) סבור שאין לקיים את מצוות שילוח הקן בשבת, שהרי לדעת הרמב"ם, יש להחזיק את הציפור ביד ואז להעיף. ובשבת אסור להחזיק ביונה כי היא מוקצה. כמו כן לפי הדעות שצריך לעשות קניין בביצים, הרי אסור לקנות בשבת. וכן ביצת יונה היא מוקצה כי היא לא ראויה לאכילה, כמו כן ע"פ הסבר הזהר, (שהרי לפי הרמב"ן והפוסקים לעיל, אם אין לו צורך בביצים - אין חובה לקיים את המצווה), ולפי הזהר בקיום המצווה מעוררים את השכינה לבכות על ישראל, וזה לא ראוי שייעשה בשבת.

כך כתב החתם סופר: "עכ"פ היוצא מזה לנדון שלפנינו, הפוגע בשבת בקן ציפור - לא מיבעיא לטעמו של הזוהר לא יפריחו שלא לעורר יללה לעילא, אלא אפילו עפ"י הנגלה, כיון שעפ"י אותו הטעם אינו מחוייב לחזור אחר מצוה זו כשאינו רוצה בבנים, א"כ להרמב"ם שמצות שלוח ביד אסור בודאי, ואפילו להפריח - נ"ל דלא שפיר דמי, כיון דלהרמב"ם לא יצא ידי חובת מצוה - נמצא התאכזר שלא לצורך, והמתחסד בזה - אין רוח חכמים נוחה הימנו".

אומנם לדעת החכם צבי (סימן פג), אין חובה להחזיק באם, כך שניתן לקיים את המצווה בשבת. ואף אם מחזיק באם - הרי יש דעות הסבורות שהתירו טלטול מוקצה לצורך קיום מצוות עשה מהתורה. וכך פסק כף החיים (סימן שח בס"ק רלד), שמותר לקיים מצוות שילוח הקן בשבת, "דטלטול מוקצה לצורך מצוה - מותר כל שהטלטול במצוה גופא". אומנם יש האוסרים לטלטל מוקצה לצורך קיום מצווה מהתורה. (מגן אברהם סימן תקפ"ו ס"ק כה).

שבט הלוי (חלק א סימן לב) פסק כדעת החתם סופר, שאין לקיים מצוות שילוח הקן בשבת: "לענ"ד ראיה גדולה להח"ס ממה דמבואר בתיקונים עצמם שם, שרק בחול צריך להתעוררות זה, שבא ע"י שלוח הקן שבא על ידי המלאך יע"ש, אבל בשבת - הקדוש ברוך הוא מלמד זכות על ישראל יע"ש. ועוד יש להעמיק בטעם אחר, שאין שלוח הקן בשבת, כפי דברי הח"ס, עפ"י יסוד של עולמות של שבת המבואר בספה"ק, אבל מה אני ומה חיי, לדבר מדברים שאין אני מבין בעצמי".

 

שיטת הרש"ש

הרש"ש (הגהות השמש על עץ חיים, היכל ד שער טו פרק ג) כתב: "משמע שאין מצות שילוח הקן עוד נוהגת, רק בזמן שהזו"ן הם בסוד יניקה. ולכן צריך להזהר שלא לעשות מצוה זו בעת שיש לזו"ן מוחין דגדלות, כגון בעתות התפלה וכיוצא. ולא במ"ט ימי העומר, ולא מראש השנה עד שמיני עצרת, ולא באסרו חג של כל הימים טובים, (ולא בכל שנת השביעית ולא בשנת היובל בזמן הזה של החורבן). וכנודע, כי בכל העתים האלו, יש מוחין דגדלות לזו"ן תמידיים, ואינם מסתלקים עד עבור העת ההוא".

בכתב יד ישן יש תוספת בסוגריים מכתב ידו של הרש"ש שלא הודפסה בספרים: "(והעושה מצוה בימים ההם - לא מבעיא שאינו מקבל שכר, אלא שמקבל עונש ח"ו, כי מגרעון נתן בחושבו שהאם רובצת על האפרוחים להניק אותם)". יתכן ומשפט זה הושמט, בגלל הבנה שהרש"ש התכוון למחוק את מה שהכניס לסוגריים.

גיסי הרב גלעד בן שושן הסביר כך: יש הבחנה בין מוחין דקטנות ובין מוחין דגדלות. במצב של מוחין דקטנות, אנו לא יכולים לדאוג לעצמינו, וזקוקים לשכינה שתסייע לנו. במצב של מוחין דגדלות, אנו חזקים יותר ויכולים להסתדר ללא סיוע תמידי. המצב של מוחין דקטנות הוא המצב של מצוות שילוח הקן, שבו האם רובצת על האפרוחים. האפרוח במצב קטנות, והאם מחממת אותו דואגת לו לאוכל וכו'.

ובכן, האדם התחתון הוא דוגמת האדם העליון, ומכיוון שלמעלה המצב הוא של מוחין דגדלות - גם עם ישראל בעולם הזה באותו מצב של מוחין דגדלות, ואיך יעשה פעולה שמתנגדת לשורשו העליון? בזמני התפילה או בזמן ספירת העומר - אנו במצב של מוחין דגדלות, יש הארה גדולה מלמעלה, ולכן אין לקיים את מצוות שלוח הקן שנוגד את שורשו העליון. בזמן העומר אנו במוחין דגדלות, כי בליל פסח עם ישראל קיבל אור גדול, והאור לא הסתלק לגמרי, אלא הוא הולך ונבנה עד חג השבועות.

אומנם יש מסבירים שבכל השנה יש לחפש אחר מצוות שילוח הקן, ובעומר אין לחפש מצווה זו, אך אם מצא קן - עליו לקיים את המצווה, אך כאמור לעיל מבואר בדברי הבן איש חי, שאין צורך לחפש אחר מצוות שילוח הקן, ומפשט מדברי הרש"ש משמע, שאין לקיים מצוות שילוח הקן.

מפורסמת השאלה, כיצד ניתן בזמן העומר לבטל מצווה מהתורה, הרי התורה אמרה לקיים מצוות שילוח הקן, ואיך ניתן להימנע מקיום המצווה בזמנים מסוימים? מכאן הוכחה שהמקובלים הבינו כפי שיטת הפוסקים שהובא בהרחבה לעיל, שמצוות שילוח הקן איננה מצוות חיובית, אלא מצווה קיומית, שאם רוצה לקיים את המצווה, כי הוא מעוניין לאכול את הביצים - עליו לשלח את האם, אך אין חובה לחפש מצווה זו אם אינו מעוניין בביצים או באפרוחים. ומכיוון שלא מדובר במצווה חיובית אם האדם לא מעוניין בביצים או מדובר בו בזמנים בהם יש מוחין דגדלות - אין לקיים את מצוות שילוח הקן.

 

 

[1] אבל אסור לעשות הפוך, לקחת את האם ולשלח או להשאיר את הבנים. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רצב סעיף ה). ואם לקח את האם על הבנים - עבר על איסור, ועליו לשלח את האם (שם סעיף ו).

לדעת רש"י (מסכת חולין דף קטו עמוד א ד"ה שילוח), לקחת את האם ולא לשלחה, למרות שמשאיר את הבנים ורק לוקי את האם - עובר על איסור לא תיקח האם על הבנים, אבל הרמב"ם (ספר המצוות מצות לא תעשה שו) כתב: "שהזהירנו מקחת קן הצפור בכללו בעת הצידה האם והבנים", כלומר התורה אוסרת לקחת האם יחד עם הבנים.

המנחת חינוך (מצוה תקמ"ד-תקמ"ה אות א) כתב: יש מצוות לא תעשה לא תקח האם על הבנים, ויש מצוות עשה שלח תשלח את האם. לדעת רש"י, מי שלוקח את האם ומשאיר את הבנים - עובר על לא תעשה ועל עשה, אך לדעת הרמב"ם הוא לא עובר על לא תעשה (כי לא לקח את האם יחד עם הבנים), אך בכ"ז עובר על עשה של שלח תשלח את האם.

[2] בגמ' במסכת ברכות דף נט עמוד א מובא: "בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם - מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו".

וכך מובא בזוהר (תקונא שתיתאה דף כג עמוד א): "ובזמנא דישראל מקיימי האי פקודא, (בזמן שישראל מקיימים מצווה זו), ואזלת אימא מתתרכא ובנין צווחין, (האם סולקה מהקן ובניה צועקים), איהו אוליף זכו על עופין דיליה, (יש ללמד זכות על העופות שלו), ויימא לקודשא בריך הוא: והא כתיב בך ורחמיו על כל מעשיו, אמאי גזירת על האי עופא דאתתרכת מקינה? (מדוע ה' גזר לסלק את האם, והרי רחמיו על כל מעשיו)? ...ובזמנא דישראל מקיימין האי פקודא, כל ממנא אוליף זכו על עופין דיליה, (כל מלאך ממונה מ למד זכות על הפקודים שלו), וקודשא בריך הוא מה עביד? כניש לכל חיילין דיליה, (ה' אוסף את חייליו), ויימא (ה' אומר): וכי כל ממנא דעופי דלתתא - אוליף זכו על עופין דיליה דממנא עלייהו, (כל אחד מלמד זכות על פיקודיו), ולית בכו מאן דאוליף זכו על בני דאינון ישראל, (מדוע אין מי שמלמד זכות על ישראל שהם בני), בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, ועל שכינתא דאיהי בגלותא, דקנא דילה דאיהי ירושלם חרבה, (הקן של עם ישראל זה ירושלים והיא חרבה), ובנוי בגלותא (בניה בגלות) תחות יד אדונים קשין, אומין דעלמא, ולית מאן דבעי עלייהו רחמי, ויוליף זכו עלייהו. בההוא זמנא צווח קודשא בריך הוא ואמר: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה, וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי, ובדא (ובזה) יתער רחמי על שכינתיה, ועל בנוי דבגלותא".

"קם רבי אלעזר ואמר: והא קדם דגלו ישראל ושכינתא במאי הוו מקיימין שלוח הקן? (אם מצוות שילוח הקן רק כדי לעורר רחמים על ישראל שבגלות, א"כ מדוע קיימוה לפני החורבן)? אמר ליה רבי שמעון: ברי (בני), בגין לאתערא רחמין (כדי לעורר רחמים) על אינון נפשין ורוחין ונשמתין דהוו אזלין בגלותא בגלגולא, (הנפשות שהולכים בגלגול), מתתרכין מגופיהון דאתחרבו, (הנפש מגורשת מהגוף החרב ומתגלגלת במקום אחר), דעלייהו אתמר דקודשא בריך הוא בונה עלמין הוה ומחריבן, דאשתארו חרבין גופיהון מנייהו". כלומר קיום המצווה לפני החורבן היה לצורך תיקון הנשמות שהם בגלגול.

[3] ערוך השולחן (יורה דעה סימן רצב סעיף יז) הוסיף, שיש מצוות שילוח הקן גם בראש האדם: "ובכל מקום שימצא הקן - חייב בשילוח, בין באילן, בין בארץ, או בבורות שיחין ומערות, וכן המוצא קן בים, כגון שנעקר אילן עם קן והושלכה לים, שהרי כתיב בדרך, וים אקרי דרך, כדכתיב הנותן בים דרך [גמ']. וכן אם מצא קן בראשו של אדם, כמו הפראים שבמדינת הודו המתבודדים ביערים במקום אחד, ונקבץ עפר על ראשו, ומפני ריבוי העופות יש שעושים קנים על ראשיהם, וכן בראש שארי בעלי חיים וזהו כבארץ".

[4] כך כתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שב): "והנה הדרך הוא בתורים ובני יונה, שהאב והאם מתחלפים בישיבה על הקן, ובלילה יושבת האם על הקן, וביום יושב האב על הקן, ולכן א"א לקיים המצוה בקן שבחצר המשתמרת אלא באותו לילה שמטלת הבצים ולא לאחר כך".

[5] כך כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני, שבת, חלק ד עמוד ת): "ונראה דלפי המצב בדורנו, יונים שקננו במרפסות הבתים או על אדני חלונות ביתו - אין בעל הבית זוכה ביונים או בביצים או באפרוחים, ושפיר יכול בעל הבית לקיים בהם מצות שלוח הקן, אף שלא הפקיר מקודם את המקום, ולא מיקרי מזומן - כיון דאנן ידעינן דבלבו ובלב כל אדם - אין אדם רוצה שימצאו בדורנו יונים או אפרוחים או ביצים במרפסת ביתו או על אדני חלונות ביתו, ולא ניחא ליה לזכות בהם, וממילא אין חצירו זוכה לו, והרי הם הפקר, ושפיר יכול לקיים בהם מצות שלוח הקן, לפי המצב של דורנו, אף שלא הפקיר את המקום".

[6] ולמרות שבעה"ב מקפיד על חצרו לדברים אחרים, בכ"ז החצר לא קונה מה שלא מקפיד עליו. וכך מבואר בגמ' במסכת פסחים דף ו עמוד ב: "סופי תאנים ומשמר שדהו מפני ענבים (מעט תאנים שנותרו בעץ שלא הבשילו, ובעה"ב שומר את שדהו בגלל ענבים ולא בגלל אותם סופי תאנים)... בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהן - מותרין משום גזל". כי בעה"ב מפקיר את מה שלא מקפיד עליהם.

[7] המאירי (מסכת מגילה דף כא עמוד ב) עוד כתב: "וכמה מצות נעשות בלא ברכה: עשיית מעקה... ושלוח הקן... וכן הרבה. אלא שיש מי שכולל בזה שכל אלו אינן חובה קבועה על אדם, אלא כשיזדמן אותו ענין לידו".

[8] וכן כתב הרשב"א (חלק א סימן יח): "וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עברה, כגון השבת הגזלה, וחזרת הרבית, שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה, ועל כיוצא באלו".

[9] בגמ' במסכת חולין דף קמא עמוד ב מובא: "במה משלחה? רב הונא אמר: ברגליה, (יש לתפוס את הציפור ברגליה ולשלחה), רב יהודה: אמר באגפיה; רב הונא אמר ברגליה דכתיב: משלחי רגל השור והחמור, רב יהודה אמר באגפיה דהא כנפיה נינהו". (יש לתפוס את הציפור בכנפיה ולשלחה). הכסף משנה (הלכות שחיטה פרק יג הלכה ה) כתב: "ופסק (הרמב"ם) כרב יהודה (שיש לתפוס את האם בכנפיה ואז לשלחה), דגדול מרב הונא הוה, ועוד דמסתבר טעמיה".

אומנם רש"י (ד"ה משלחי) הביא ביאור שני, שהגמ' מתייחסת לשאלה, האם ניתן לחתוך את כנפי הציפור, לפי ר' יהודה אסור כי צריך שהיא תעוף בכנפיה, ולפי ר' הונא מותר כי היא מסתלקת מהקן ברגליה. רש"י הוכיח כפי הפירוש השני, שהרי הגמ' בהמשך מספרת, שר' יהודה נידה אדם שחתך את הכנפיים, כי ר' יהודה לשיטתו שאסור לעשות כן. וכך גם ביאר הרא"ש (מסכת חולין פרק יב סימן ה). הגר"א (שם) כתב: לפי הפירוש הראשון ברש"י ולפי הרמב"ם, יש לתפוס את האם ואז לשלחה, אך לפי הפירוש השני ברש"י, גם אם הקיש והאם עפה - קיים את מצוות שילוח הקן.

[10] בשו"ת בנין ציון (החדשות סימן יד) מובא: "וזכורני שפעם אחת שאלתי לאדמ"ו הגאון מו"ה אברהם בינג זצ"ל, איך יקיים מצות שלוח הקן? והיה דעתי, שיגביה האם מעל הבנים ויפריח אותה. והשיב לי: שאסור לעשות כן, דמיד כשלוקח אותה - עובר בלאו דלא תקח האם על הבנים, אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח". נציין שדברי הברכי יוסף פותרים את הבעיה שהביא הבנין ציון.

[11] נחלקו הפובקים האם יש להגביה שלושה טפחים או טפח? רש"י (מס' קידושין דף כו. ד"ה בחבילי) כתב: צריך להגביה שלושה טפחים, בכדי שיצא מתורת לבוד. אך ר"ת (תוס' ד"ה אי נמי) כתב: מספיק להגביה טפח. השולחן ערוך בסימן קצח סעיף ב הביא את שיטת רש"י בי"א קמא, ואת שיטת ר"ת בי"א בתרא.

הקצות בסימן רסח ס"ק ב, הסביר את מחלוקת רש"י והתוס': לדעת התוס' דין הגבהת ידו כדין חצרו שקונה גם ללא דעתו, כך שלא צריך להגביה שלושה טפחים. אבל רש"י סבור, שידו לא קונה בגלל דין חצר, "אלא בתורת קנין הגבהה, וכל קנין צריך כוונה. ושלא מדעתו - אינו קונה... וכיון דלדברי רש"י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו, דרשותו לא בעי הגבהה שלשה, וידו בעי הגבהה שלשה, וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה - הרי הוא כמו משיכה דאינו קונה שלא מדעתו כמו בעודר בנכסי הגר".

הנתיבות בס"ק ו כתב: דין ידו כחצרו שייך רק כאשר כל החפץ מונח בידו, ואז לא צריך להגביה, שנחשב כאילו מונח בתוך חצרו, אבל כאשר החפץ בולט מחוץ לידו לצד ידו - צריך להגביה טפח או שלושה טפחים. למעשה, הביצה היא קטנה ונכנסת בתוך ידו של אדם, ולכן מספיק להגביה טפח.

[12] הנתיבות בסימן רסב ס"ק ג הסביר את החילוק שבין ייאוש ובין הפקר: בדין הפקר אנו אומרים שהחפץ נחשב למופקר, גם אם אף אחד עוד לא זכה בו. כך שגם אם המפקיר עצמו ירצה לזכות בחפץ, יהיה עליו לזכות בו שוב, כמובא בסימן רעג סעיף ד. (בניגוד לשיטת רבי יוסי, הסבור שדין הפקר כדין מתנה, וכשם שבמתנה, החפץ נקנה רק כאשר מגיע לרשות זוכה, כך גם בדין הפקר, החפץ נקנה רק כאשר מגיע לרשות זוכה).

אבל בדין ייאוש, אנו אומרים שהחפץ אינו הפקר גמור, ורק כאשר מגיע ליד המוצא - קנאו. כך שבמידה והבעלים איבדו חפץ והתייאשו ממנו, אך לאחר זמן מצאו את החפץ - אינם צריכים לחזור ולזכות בו מחדש, "רק כיון שראהו, תיכף זכה בו, ואין שום אדם יכול לזכות בו שוב".

[13] הקצות בסימן רעג ס"ק א כתב: הפקר אינו קניין, אלא הרי הוא כנדר שהחלות שלו ע"פ דיבור בלבד, ואינו יכול לחזור בו בגלל איסור בל יחל. אבל ערוך השולחן (סימן רעג סעיף ד) שלל את דברי הקצות, לדעתו הפקר כן מוציא את החפץ מרשותו אלא ששהוא לא מזכה אף אדם באופן ספציפי. וכך כתב ערוך השולחן: "כתב הרמב"ם (בפ"ב הל' י"ד) מנדרים: ההפקר אף על פי שאינו נדר הרי הוא כמו נדרף שאינו יכול [כצ"ל] לחזור בו עכ"ל. ואין כוונתו לדמות הפקר לנדר כיש מי שרצה לומר כן, דמה ענין זל"ז, ועוד דא"כ ליהני שאלה בהפקר כבנדר, ולא מצינו זה בשום מקום [ר"ן נדרים פ"ה]. אלא הרמב"ם מסביר לנו מה שבארנו, דהיכן מצינו שיסתלק אדם משלו בדבור בעלמא? דכשאדם מקדיש דבר - נכנס הדבר לרשות הקדש, וכשאומר לצדקה - נכנס לרשות עניים, אבל הפקר לא נכנס לרשות אחרים, לזה אומר דדומה לנדר, שכשנדר שלא יהנה מנכסיו - מסתלק מהם בדבור פיו, ולרשות אחר לא נכנסו".

[14] ביציאת מצרים היה גם עלית עולמות וגם המוחין עלו, לאחר הפסח אומנם המוחין הסתלקו אך עילוי העולמות נשאר ומכיוון שהעולמות נשארו - זה נקרא גדלות. וכן בכל יום מחזירים את המוחין שהסתלקו.