ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת אחרי מות / תשע"ד

אני ה' א-להיכם

אני ה' א-להיכם

פרשת אחרי מות קובעת את מסגרת המצוות המעצבות את דרכו של עם ישראל. המסגרת הזו מופיעה תחת הכותרת: אני ה' א-להיכם.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (ויקרא יח, ב)".

מתחת לכותרת הזו מופיעים גבולות הגִזרה מכאן ומכאן, שאסור לעבור אותם.

"כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ (שם פסוק ג) ".

כלומר, יצאתם מארץ מצרָיִם כדי להתנתק ממנהגי המצרִים, ואתם הולכים לרשת את ארץ כנען מידי הכנענים, כדי להחיל שם דפוסי התנהגות חדשים.

המסגרת הזו היא רקע לאיסורי המאכל שנזכרו בפרשה הקודמת שהיא פרשת שמיני, וגם לאיסורי העריות שיוזכרו בפרשה זו ובפרשה הבאה אחריה, כלשון הכתוב.

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר (ויקרא כ, כד-כה)".

זאת אומרת, ה' הבדיל אותנו מן המצרים מכאן ומן הכנענים מכאן, כדי ללכת בדרך חדשה. אמור מעתה, מדוע ה' בחר דווקא בנו? כי כנראה הוא יודע שאנחנו היחידים המצוידים בתכונות אופי בסיסיות, הדרושות  לפריצת דרך, בשירוש טעותם של עובדי האלילים ובהשרשת אמונת הייחוד ודרך ה' בעולם.

מנימוק זה, ה' קבע לנו את האסור והמותר באכילת בעלי החיים, ואת האסור והמותר ביחסי קרבה ואישות. ניתן לסכם ולומר, שה' דאג להרחיק מעלינו כל מה שמפריע לנו בביצוע השליחות שבעבורה נבחרנו להיות עם ה'.

דרגות הקדושה מתכונתיות (פרופורציונליות) לעומק הריחוק מאיסורי ערוה ומאכלות אסורות. מכאן נעבור לבירור והתבוננות בתואר 'קדוש'.

שלוש קדושות

שלוש קדושות מתוארות בחזונו המופלא של ישעיהו הנביא.

"... וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא... שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ...

...וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיהו ו, א-ג)".

זוהי תבנית ה"קדושה" שאנו פוגשים בכל תפילה, אחרי ברכת "מחיה המתים". התבנית הזאת משמשת פתיח לברכת "הא-ל הקדוש", המפרטת את שלושת הקדושות האמורות לעיל והמבטאים שלושה שלבים.

"אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה".

• אתה קדוש

זהו השלב הקדום ביותר, בו היה ה' לבדו טרם בריאת עולם.

• ושמך קדוש

זה השלב השני, שבו עלה ברצונו לברוא את העולם וקרא לעצמו בשם הויה, שעניינו הוא היווי ובריאה, ובו הוא בחר להיקרא בפי בריותיו.

• וקדושים בכל יום יהללוך סלה.

השלב השלישי חותם בעם ישראל, המקודש על ידי ה'.

הסולם הזה בן שלושת השלבים, מודגש בברכת "אתה קדוש" בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים.

• "לדור ודור המליכו לא-ל כי הוא לבדו מרום וקדוש".
• "ובכן יתקדש שמך ה' אלוקינו
• "על ישראל עמך".

על פי אותה תבנית, מנוסחת גם תפילת מנחה של שבת.

"אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

מנין שאב ישעיהו הנביא את רעיון שלושת הקדושות על פי סדרן?

המקור הוא בהכרזת התורה "אני ה' א-להיכם".

1) אני  2 ) ה'   3) א-להיכם.

פירושו של דבר: קודם הבריאה, שעת הבריאה, אחרי הבריאה בבחירת עם ישראל. מפליא להיווכח, כיצד התורה מעבירה לנו את המסר הזה בדרכה המזהירה. לפנינו שלושה פסוקים המחברים את שלושת הקדושות עם הכותרת אני ה' א-להיכם בצורה מדורגת:

• קדוש אני.  
• קדוש אני ה'.
• קדוש אני ה' אלוקיכם.

לפנינו שלושת הפסוקים המלאים.

1"...וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (ויקרא יא, מה)".

"אָנִי" – מבטא את הימצאות ה' לבדו טרם בריאת העולם.

• "...וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'... (ויקרא כ, כו)".

"אֲנִי ה' " – מבטא את ההיווי והבריאה של העולם.

• "...קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם (ויקרא יט, ב)".

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" – מבטא את השראת השכינה בתוך עם ישראל. בהתאם לסדר הזה, נוסד מטבע הברכות הבנוי מן הצירוף הזה: ברוך - אתה ה' א-להינו...

1)   אתה    2)  ה'    3)  אלוקינו.

פרישות והתייחדות

לשם העצם "קדושה", יש שתי משמעויות: 1)  פרישות.   2)  התייחדות.

נדגים זאת בדוגמאות הבאות.

כשחתן אומר לכלה "הרי את מקודשת לי", הוא מתכוון לומר הרי את פורשת מכל האנשים האחרים ומייחדת את עצמך אלי.

כאשר מקדישים חפץ, אנו מבדילים אותו מכל שאר החפצים ומייחדים אותו למטרה שלשמה הועדנו אותו.

אדם קדוש הוא אדם הפרוש מעסקי חולין, ומייעד את עצמו לעבודת ה'. מובן מאליו ששתי המשמעויות האלו משלימות זו את זו.

כשה' מצווה אותנו "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ", כוונתו לומר שנהיה מובדלים מן העמים וממנהגיהם, הן בתחום יחסי אישות והן בתחום אכילת מזון וכדומה. ההבדלה הזאת תוביל אותנו לצעד הבא, והוא לייחד את עצמנו לעבודת ה'.

על פי זה, מה פירוש "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"? ממה הקב"ה פורש?

פירוש הפסוק הוא, שגם ה' מצהיר, שהוא פורש מהשגחה ישירה על העמים, ונוטשם לחוקי הטבע. במקביל, הוא מייחד את שמו והשגחתו הישירה על עם ישראל. כלומר, השגחה מיוחדת פרטית על פי חוקי התורה ולא על פי חוקי הטבע. הוא מייחד את עצמו אלינו, ואנחנו מייחדים את עצמנו אליו. את היחס ההדדי הזה, מדגיש משה רבנו בסוף התורה.

"אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו...וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה... (דברים כו, יז)".

פרוש הפסוק הוא כפי שאמרנו, שה' פורש מהנהגת שאר העמים בהשגחה פרטית ומייחד את ההנהגה הזאת לעם ישראל בלבד. במקביל, הוא דורש מאתנו לפרוש ולהיבדל ממאכלות אסורות ומיחסי אישות אסורים, כדי שנהיה מתאימים להיות עַם ה', המבצע את שליחותו.

מכאן ניגש לפסוק הזה:

"... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים... (ויקרא יא, מד)".

על פניה, נראית ההוראה הזאת כפולה. מהו ההבדל בין להתקדש ובין להיות קדוש?

פשט לשון הכתוב הוא, קודם ליצור את מדרגת הקדושה ואח"כ להתמיד בה. הווי אומר: להתקדש ולהישאר קדוש.

פירוש נוסף נוכל לבסס על רעיון הפרישות וההתייחדות: "והתקדשתם" - תהיו פרושים ממנהגי העמים. "והייתם קדושים" - תהיו מיוחדים לי. ברור למדי, ששתי הפעולות האלו תלויות זו בזו. אפשר לראות זאת כמעט במפורש בכתובים. לפנינו מדרש רבה.

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי (ויקרא כ, כו)".

קדושתי למעלה מקדושתכם (ויקרא רבה כד, ט)".

דברי המדרש הם כחלום ללא פתרון. מהו החידוש שקדושת ה' היא גבוהה מקדושתנו?

כוונת המדרש מתחברת לדברים שאמרנו לעיל. המדרש מגלה לנו מתוך הפסוק, שמחויבותו של ה' אלינו גדולה ועמוקה יותר ממחויבותנו אליו. פירושו של דבר הוא, שאפילו אם חלילה נמעל בשליחותנו ונפר את הברית אתו, הוא לעולם לא יפר את בריתו אתנו. כלומר, גם אם עם ישראל יבחר חלילה לעבוד אלוהים אחרים, גם אז ה' לא יחליף אותנו באומה אחרת, כפי שמציינת התורה:

"... בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם..."וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם (ויקרא כו, מג-מד)".

צדק ומשפט

על מהות קדושת ה' אנו למדים מן הפסוק המרכזי בישעיהו.

"וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵ-ל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה (ישעיהו ה, טז)".

כלומר, במה הא-ל נקרא קדוש ובמה שמו מתקדש? התשובה היא "בִּצְדָקָה". בכל התנ"ך פירוש המילה "צדקה" הוא "צדק". כלומר ייחודו ומיוחדותו של הבורא, מתבטאת בעשיית צדק מוחלט באופן העמוק ביותר של המושג.

הראיה המרכזית ש"צדקה" היא עשיית "צדק", נובעת מן הפסוק הבא:

"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי (ישעיהו נד, יד)".

הריחוק מעושק הוא בעשיית צדק. הנביא מדריך את כנסת ישראל: בעשיית צדק תִּכּון גאולתך.

כשנחבר זאת עם דברינו הקודמים, התוצאה שתתקבל תהיה כך.

ה' צודק בבחירתו בעם ישראל לביצוע שליחותו בעולם, ומשום כך צודק הוא לאסור עליהם דברים שימנעו מהם את ביצוע משימתם. בהתאם לכך יש צדק בעובדה שה' הבדיל אותם מכל העמים, ויהיה צודק שעם ישראל ישמור על מצוות ה' ומשפטיו.

הדברים האלה הם בדיוק הדברים שמשה רבנו אומר לבני ישראל.

"וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ (דברים ו, כה)".

כלומר, ועשייה צודקת תיחשב לנו, אם נשמור את מצוות ה' כאשר ציוונו.

מקודש מקודש

נתבונן שוב בשלושת הקדושות בנבואת ישעיהו, ונבחין ב-פָּסֵק מפריד, בין הקדוש הראשון לקדוש השני. קָדוֹשׁ ׀ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ.

על פי דברי המבוא, הקדוש הראשון הוא כנגד מציאות רצון ה' קודם בריאת היקום, שבו אין לנו תפיסה כלל ואסור לנו לדבר על כך. כל ההיתר לדבר על רצונו יתברך, הוא אך ורק מנקודת הבריאה ואילך, בריאה שאנחנו חלק ממנה.

המדרש הבא יפתח לנו זווית חדשה.

"רבי אבין אמר: משל לבני מדינה שעשו שלוש עטרות (כתרים) למלך. מה עשה המלך? נתן אחת בראשו ושתיים בראש בניו. כך בכל יום ויום המלאכים מכתירים את הקדוש ברוך הוא בשלוש קדושות. מה הקב"ה עושה? נותן אחת בראשו ושתיים בראשם של ישראל (ויקרא רבה כד, ח)".

התיאור הזה ציורי מאוד אך הוא מבטא רעיון עמוק מאחוריו. אולם, לפני כן נשאל את השאלה הבאה: מדוע רק קדושה אחת להקב"ה ושתי קדושות לעם ישראל?

את התשובה יספק לנו שוב, אותו המדרש.

"העליונים - לפי שאין יצר הרע מצוי בהם, קדושה אחת. שנאמר "... וּמַאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא... (דניאל ד, יד)". אבל התחתונים - לפי שיצר הרע שולט בהם, הלוואי בשתי קדושות יעמדו, הה"ד "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." וכתיב "... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים... (מדרש רבה, שם)".

ועדיין דברי המדרש אינם ברורים דיים. אמנם, יצר הרע מצריך חיזוק בקדושה, אך לא ברור לנו, מדוע מציאותו של יצר הרע מצריכה שתי קדושות? מדוע לא יותר?

נמחיש זאת בדוגמא הבאה.

חללית או לוויין משייטים בחלל החיצון. די בהפעלה רקטית חד פעמית, על מנת שתזניק את הלוויין קדימה לשיוט ללא הגבלת זמן. תנועת כדור הארץ וכוכבי הלכת סביב השמש הם תמידיים ואינם צריכים דחיפה נוספת, כיוון שבחלל החיצון אין אויר ואין שום חיכוך בתנועתם.

לעומת זאת, כאן על פני כדור הארץ, יש לאוויר האטמוספרה כוח התנגדות, היוצר חיכוך והמצריך הפעלת אנרגיה כל זמן השיוט. מטוס שמנועיו ידממו תוך כדי טיסה, ייפול ויתרסק.

לאור המשל הזה נבין את הצורך בשתי קדושות  כאן בעולם על ידי עם ישראל.

"... וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי... (ויקרא יא, מד)".

הפעולה הראשונה "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם", היא עצם ההתרוממות וההתקדשות. הפעולה השנייה היא "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים", כלומר, שמירה לאורך זמן על דרגת הקדושה, פעולה המצריכה הפעלת מאמץ ממושך וקבוע. במציאות שלנו, קיים יצר הרע העוצר את התקדמותנו, ולכן יש צורך להתאמץ כל הזמן על מנת לשמור על רמת הקדושה שהגענו אליה.

בעולם הרוחני העליון, שאין בו יצר הרע, די בפעולת התקדשות אחת כדי שתהיה נצחית.

כל זה בא לידי ביטוי בהכרזה על קידוש החודש.

חכמי הסנהדרין בארץ ישראל, היו מוסמכים לקבוע את יום ראש חודש על פי עדים, שראו וזיהו את ראשית הופעתו של הירח.

קביעת יום ראש חודש היא למעשה קביעת מועדי החגים, כולל ראש השנה ויום הכיפורים. אמנם עצם החיוב לצום ביום הכיפורים והימנעות מעשיית המלאכה, היא קבועה בתורה. אך קביעת התאריך, נמסרה לידי בית הדין הגדול בארץ ישראל.

תהליך ההכרזה התבצע כך:

"ראש בית דין אומר: מקודש! וכל העם עונים אחריו: מקודש מקודש (מסכת ראש השנה פרק ב)".

גם כאן מופיעות שלושת הקדושות בחלוקתם המפורסמת. ראש בית דין מייצג את הקביעה השמיימית, ואומר מקודש (פעם אחת), כשהעם כופלים ואומרים: מקודש מקודש (פעמיים).

ההלכה הזאת נובעת מן הפסוק הבא:

"אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ... (ויקרא כג, לז)" (פעמיים).

זאת לעומת: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כג, מד)" (פעם אחת).

כשאדם מגיע לדרגת קדושה, שומה עליו לשמור על דרגתו לאורך זמן וזהו מאבק שנמשך כל החיים. כך יזכה האדם לכתר אלוקי על ראשו, כדברי הפסוק

"וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיהו מט, ג)".