ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת מצורע / תשע"ד

על מהות הטהרה

אפר פרה אדומה

אחד היסודות הגדולים שגילתה לנו התורה, הוא תהליך ההתנערות מן הטומאה באמצעות הזאה מתערובת אפר פרה אדומה ומים. התורה עצמה מגדירה את התהליך הזה כ"חוקה" מיוחדת, אשר שֶׂכֶל בר אנוש אינו  מסוגל להבינו אל נכון.

בכל זאת ננסה אנחנו בכלים המצומצמים העומדים לרשותנו, לנסות להתקרב להבנת הרעיון העמוק הזה. לשם כך ניעזר בתחזית (ספקטרום) שבעת צבעי הקשת, הנוצרת משבירת קרני האור בטיפות המים.

שבעת הצבעים הם: (1) סגול.    (2) כחול עמוק (אינדיגו).    (3) תכלת.    (4) ירוק.    (5) צהוב.    (6) כתום.      (7) אדום.

שלושה מתוכם הם צבעי יסוד, המרכיבים את כל שלל הצבעים.

השלושה הם: תכלת (3)  ירוק (4)  ואדום (7). (המדובר הוא באורות ולא בצבע על משטח).

אם נערבב את שלושת האורות האלו יחד, נקבל אור לבן. התהליך הזה הוא היפוכו של תהליך השבירה של האור הלבן לשבעה צבעים.

נתבונן בשבעת ימי הבריאה ונבחין במעבר מן הדומם אל הצומח ומשם אל החי והמדבר. בימים ראשון ושני היו המים (דומם). בימים שלישי ורביעי החל הדשא, העשב ועצי הפרי (הצומח). בימים חמישי ושישי המעבר אל הדגים, הבהמות והחיות (חי) ולבסוף,  האדם (המדבר).

הדרגות הם: דומם, צומח, חי, מדבר.

בשפת הצבעים - כחול (מים), ירוק (הדשא והעשב), אדום (דם בעלי החיים) ולבן (האדם הכולל בתוכו את הכול).

במצוות פרה אדומה עלינו לקחת פרה אדומה תמימה. הצבע האדום חייב להיות מושלם. אפילו לא שתי שערות שחורות או לבנות.

מובן שפרה מן הסוג הזה היא נדירה ביותר. נוכל לומר, שהיא מציינת את שיא החַי (המיוצג על ידי צבע הדם האדום). את הפרה שורפים ומקבלים תמצית מרוכזת ביותר, שהוא האפר. אל תוך השרפה מוסיפים עוד צבע אדום עז המופק מתולעת השני. כלומר, שילוב בין בעל החיים הגדול ביותר לבין הקטן והננסי ביותר. בנוסף, משליכים אל השריפה עץ ארז ואזוב. שני אלו מייצגים את הצומח הירוק. שילוב של עץ גבוה וחזק והתמיר עם הקטן והננסי אשר מטפס בזויות הקיר.

בסופו של דבר, זהו שילוב אדום וירוק, כלומר החי והצומח בצורה העזה והתמציתית ביותר. כעת מוסיפים לתערובת מי מעיין, המייצגים את הדומם שהוא הצבע הכחול (המים משקפים את צבע השמים).

התערובת הסופית מכילה את שלושת צבעי היסוד: כחול, ירוק ואדום, שהם שילוב מקסימום הצומח, הדומם והחי, בצורה תמציתית של אפר מעורב במים. לוקחים ומזים מן התערובת הזאת על הטמא, באופן הבא. לוקחים אזוב (הצומח - הירוק) ומזים כמה טיפות על הטמא ביום השלישי (הצבע השלישי בספקטרום הוא הכחול), וגם ביום השביעי (הצבע השביעי הוא האדום).

שוב נוצר שילוב בין הכחול הירוק והאדום. כבר כתבנו במאמר 'על מהות הטומאה' לפרשת מצורע, שהאדם הטמא שרוי בתחושה של חלל ורִיק. צריך לעורר אצלו את כוח החיים הבסיסי ששקע בתוך תוכו. צריך לשאוב את כוח החיים שיצוף וייתן לאדם דחיפה בחזרה למעגל העשייה והיצירה.

נדגים זאת באמצעות כדור הארץ הסובב על צירו כל 24 שעות. מי מחזיק אותנו שלא ניפול אל תהום החלל? כוח המשיכה של כדור הארץ, שהוא חוק כללי ביקום כולו.

המשקל שלנו הוא הביטוי לכוח בו אנו נמשכים אל האדמה. אם כדור הארץ יתכווץ לחצי גדלו מבלי לאבד מסה של חומר, כלומר יהיה צפוף מאוד, והמרחק שלנו ממרכז כדור הארץ יתכווץ לחצי. או אז משקלנו יהיה פי 4, כלומר נימשך בכוח פי 4. אם כדור הארץ יתכווץ פי 10 אנחנו נשקול פי מאה. אם יתכווץ לכדור קטנטן אל מרכזו אנו נימשך בכוח כמעט אין סופי.

נחזור אל אפר פרה אדומה שהוא תמצית התמצית של כוח הדומם, הצומח והחי. יש בכוחו למשוך החוצה מתוך האדם הטמא, את תחושת כוח החיים ששקע לתוך תוכו, וכך לייצב את מצבו. כעת נוצרת סכנה שישתלטו עליו כוחות ודחפים יצריים עזים. לשם החזרת האיזון והשליטה בדחפים היצריים, צריך להחזיר את דרגת האדם שבו, השולט על הכוח היצרי והבהמי שבתוכו. זה מתבצע על ידי טבילה במקווה טהרה ביום השביעי.

מה קורה לבני האדם טהורים, שהתעסקו עם כל התהליך הזה, כגון אלו שנגעו באפר, אלו שנגעו במי החטאת, וכו'? אלו אנשים טהורים שהיו מאוזנים. הדומם, הצומח והחי שבהם נמצא בתחתית, ומעליהם שולט כוח האדם שבהם.

בנגעם בחלקי הפרה האדומה או בתערובת, כוח החי שבהם מתגבר מאוד ומצמצם את הצד העליון השולט שהוא האדם שבהם. שוב נוצר חלל קטן. זו טומאה קלה, שבשביל להיטהר ממנה, הם צריכים לטבול בסוף היום במקווה מים, בכדי להחזיר את האיזון לנפשם.

לידה והתחדשות

כעת נתרכז בשלבים הסופיים של תהליך הטהרה, הכוללים שני יסודות.

• טבילה במים.
• שקיעת השמש.

נקודת המוצא שלנו היא תורת הסוד. רבנו האר"י (יצחק לוריא אשכנזי) גילה, כי כוונת הטבילה במקווה, מתמקדת במעבר מן ההווה לעתיד.

אם נתרגם את זה למונחים קרובים אלינו, נאמר: לֵידָה והתחדשות. אמנם התורה משתמשת בביטוי "ורחץ במים", שמשמעותו הפשטנית, לעמוד תחת קילוח מים. אולם, ההוראה האמיתית היא "טבילה", כלומר כניסת הגוף כולו אל תוך המים.

הרמז הראשון הוא בפסוק: "... כָּל כְּלִי... בַּמַּיִם יוּבָא... (ויקרא יא, לב)". להביא כלי במים פירושו, להטבילו במים ולא לשפוך עליו מים.

הרמז השני הוא בספר מלכים.

כאשר מגיע 'נעמן', שר צבא ארם אל אלישע הנביא בכדי שירפא אותו מצרעתו, הוא מקבל את ההוראה הבאה:

"... הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר (מלכים-ב, ה, י)".

ובביצוע נאמר:

"וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים... (שם יד)".

מהו ההבדל בין רחיצה במובן המקובל, לבין טבילה?

במקלחת רגילה, האדם ניצב בעולמו שלו, והמים מגיעים אליו. בנוסף, אין המים נוגעים בכל חלקי גופו בבת אחת.

בטבילה לעומת זאת, גם האדם ניכנס לעולם המים, וגם כולו נעטף במים בבת אחת. הכניסה לעולם המים מחזירה את האדם לתקופה בה היה עובר ברחם אמו, מרחף ומוקף במים מכל עבריו. זוהי תקופה טרום לידה.

גם העולם, בימי ראשיתו, היה מוקף במים מכל עבריו והיבשה הייתה מכוסה במים. הראשית הזו, הטהורה מכל חטא ועוון ומכל טומאה וסיאוב, מבשרת על התחדשות.

ההתחלה החדשה הזאת באמצעות הטבילה במקווה, איננה יכולה לחדור סופית אל תוך התודעה שלנו, עד שתשקע השמש. היום מתחיל מן הלילה, שנא' "... וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד (בראשית א, ה)".

כל הזמנים המקודשים, החל מיום השבת וכלה ביום הכיפורים, מתחילים מן הלילה. שקיעת השמש היא התחלתו של יום חדש.

צירוף של טבילה במים והמתנה עד הלילה, מוביל לפתיחת דף חדש, טהור ונקי.

המים המטהרים

כעת נעיין בפסוק הבא, הכתוב בתמציתיות רבה והמתייחס לשני יסודות:

• מעין   2) בור.

"אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר... (ויקרא יא, לו)".

הפסוק הזה אמור להכיל בקרבו את מירב ההלכות הנוגעות למים המטהרים.

• מעין - הוא פריצה טבעית של מים מתוך הקרקע ללא התערבות יד אדם.
• הבור - הוא חפירה מעשה ידי אדם האוגרת בתוכה את מי הגשמים.

דרך אגב, המאגר הטבעי הגדול ביותר של מים על פני כדור הארץ הוא הַיָם, והוא בודאי מקווה כשר. המעין והבור שוים בשתי תכונות.

• אין כאן מים שאובים באמצעות כלים.
• אין כאן מעבר דרך צנרת המקבלת טומאה.

צריך להבין כי מים השאובים באמצעות כלים, מתנתקים ממקורם הטבעי. על כן הם אינם יכולים  להוות את המים הבראשיתיים. גם המים הזורמים בכלים המקבלים טומאה, אינם יכולים להוות בעצמם מקור של טהרה. המים חייבים להיות מחוברים לאדמה וניקוים לתוכה בדרך טבעית או במסלול שאינו מקבל טומאה.

עוד כלל חשוב עלינו לדעת.

הכמות המינימאלית של מקווה כשר היא 333 ליטר (אע"פ שהיום הנוהג הוא 950 ליטר). המקווה שלנו היום בנוי בתוך מבנה ומוזרמים לתוכו מים פסולים. אך כאשר מחברים את המים האלו עם בור מים כשרים דרך חור שקוטרו המינימאלי הוא 5 ס"מ, כל המים מתערבבים ומקבלים מעמד של מקווה כשר.

כל התנאים היסודיים האלו מאפשרים את החיבור אל מימי בראשית, התקופה שבה עדיין לא נוצרו חיים ולא היה מוות.

התכלת

צבע התכלת הוא צבע השמים הנשקף לעינינו. התורה מתארת את השמים בפסוק הבא:

"... וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר (שמות כד, י)".

השמים התכולים והנקיים הם סמל הטהרה.

צבעם של מי הים הוא השתקפות צבע השמים ועל כן גם צבעם הוא תכלת. הטובל במי המקווה המחוברים למי הגשמים המחוברים לאדמה שבה מפכים מעיינות טהורים ומסביבה האוקיינוסים הגדולים, הוא כטובל בטוהר השמים.

ראוי לציין, שבפרשיות 'תזריע מצורע' המציינות את הצבעים המאפיינים את הנגעים הטמאים, נמצא את הצבעים הבאים. לבן, אדום, צהוב וירוק, שהם סימני טומאה בנגעי אדם.

צבע התכלת לא מופיע שם ולא במקרה. הצבע הזה הוא צבע טהרה הקשור לשמים ולמי הים, נחליהם ופלגיהם וכל המסתעף מהם.

השאיפה הרוחנית

במאמר 'על מהות הטומאה' לפרשת מצורע, הגדרנו את הטומאה כחיסרון בשאיפות חיים. הוספנו וביארנו שתחושת חלל וייאוש בטעם החיים, היא מסימני הטומאה. כל פעולת אפר הפרה האדומה, הוא לעורר את הרצון לחיים, ששקע עמוק בתוככי התודעה של האדם.

נחלק את השאיפה לשניים.

• שאיפה חומרית לעשייה, פעילות וזרימה של חיים טבעיים.
• שאיפה רוחנית לטעם עמוק יותר, נשגב יותר וזך יותר לפעילות היום יומית.

אם אפר הפרה האדומה מעורר את התאווה היצרית לחיים, הרי הטבילה במקווה טהור מספקת את השאיפה הרוחנית המקבלת חיזוק בהופעתו של יום חדש.

כוח החיים החומרי התחתון וכוח ההתעלות הרוחנית שמעליו, הם חיבור אדם שלם. תהליך הטהרה מטומאת המת, חייב לעבור דרך כל המוקדים המסומנים האלו. מתוך כך תופיע מחדש השמחה האמיתית, המבשרת את חיבורו של האדם אל ה'.

כעת נבין עוד סוד אחד שגילה רבנו האר"י  זצ"ל. הוא ציין, שהיעדרה של הנבואה ורוח הקודש בימינו, נובע בעיקר מהיעלמותו של אפר פרה אדומה ומחוסר יכולת להגיע לטהרה מושלמת, שהיא תנאי לכניסה אל בית המקדש.

חיבור מחדש

עלינו לזכור כי המוות בא לעולם מרגע שאדם הראשון ואשתו חוה, ניתקו את עצמם מן הצו האלוקי שאסר עליהם לאכול מעץ הדעת. כוונתנו לומר, שלעשות את ההיפך ממה שצווה ה', פירושו להתנתק ולהיות עצמאים. הניתוק הזה מחיי הנצח, מקור הטהרה  השמימי, הוא הגורם הראשי להופעת המושג 'טומאה' בעולם. משום כך גם החטאים והעוונות מכונים בשם טומאה. באמצעות הדוגמאות שנביא, נוכל להיווכח כי חיבור אל המציאות הטבעית שהיא מעשה ידי שמים, אינה מקבלת טומאה. מצד שני, מרגע שחלקים מן המציאות הטבעית יומרו לשימושו של האדם ויתנתקו ממקורותיהם הטבעיים, יחזרו לקבל טומאה.

דוגמא 1.

בעלי חיים בעודם בחיים אינם מקבלים טומאה בשום מגע, כי הם אינם אדם ואין להם רצון חופשי.

דוגמא 2.

כל החומרים הטבעיים שבעולם אינם מקבלים טומאה עד שיעובדו לכלים המשרתים את האדם.

דוגמא 3.

כל הפירות והירקות שבעולם אינם מקבלים טומאה בעודם מחוברים לעץ ולאדמה, עד שיתלשו ויודחו במים לשימוש האדם.

דוגמא 4.  

רוב המבנים המחוברים לאדמה אינם מקבלים טומאה עד שיעמדו בפני עצמם, מנותקים מן האדמה.

כל זה מחזיר אותנו לנקודת הפתיחה שעסקה במים הטבעיים המחוברים לאדמה שהם הם יסוד הטהרה. מכאן המסקנה המתבקשת, שהיא 'להתחבר מחדש' לשורשים.

כל מצווה ומצווה שאנחנו מקיימים, מחברת מחדש את הקשר בינינו לבין ה' שהוא מקור חיי הנצח הטהורים, ונוטעת בנו חיים שמחים ומאושרים מלאי שאיפות טהורות עדינות וטובות.