פרשת במדבר - מפקד ומקדש

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת במדבר / תשע"ד

מִפְקָד ומקדש

כופר נפש

פרשת במדבר פותחת במצווה לערוך מפקד אוכלוסין בישראל:

"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת ... (במדבר א, ב)".

בכל מדינות העולם נהוג לקיים מפקד אוכלוסין מידי מספר שנים. הדבר נעשה על מנת לנהל את ענייני המדינה ביתר יעילות. לכאורה, מפקד כזה לא צריך לעורר שום בעיה מהותית.

לא כן בעם ישראל.

הנביא הושע מתנבא:

"וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר ... (הושע ב, א)".

לכאורה, פשוטו של מקרא מלמד על ברכה לעם ישראל, שמספרם יהיה כה רב עד שלא יהיו בנמצא אמצעים המסוגלים לספור אותו. המודל הוא - גרגרי חול הים.

אולם חז"ל הבינו את הפסוק אחרת, הם ראו בו צו איסור גורף למנות את ישראל:

"אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו (איסור לא תעשה). שנאמר: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר (יומא כב:)".

מנין שאבו חז"ל את ההבנה הזאת?

נשוב אל פסוקי התורה, המופיעים בפרשת כי תשא. התורה מתירה למנות את ישראל בתנאי אחד החלטי:

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (שמות ל, יב)".

כלומר, כדי להתגונן בפני המגפה שהמפקד עלול להוביל, על כל נפקד לתת כופר נפש:

"זֶה יִתְּנוּ, כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ... (שם, פסוק יג)".

מה עושים בכסף הניתן לכופר הנפש?

"וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם (שם, פסוק טז)".

הכסף יהיה מיועד לצורך המשכן והמקדש. במפקד הראשון שהיה בישראל, יועד כופר הנפש ליציקת מאה אדני כסף, שהיוו את הבסיס לקרשי המשכן:

"וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר ... וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת, מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר ... (שמות לח, כה-כז)".

ננסה להבין לעומק, מדוע מפקד אוכלוסין עלול לגרום למגפה, ומצד שני, באיזה אופן תהווה הפניית כופר הנפש למשכן ולמקדש, מגן אמיתי על העם?

כפרת המקדש

כאשר עם ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב מתברך מפי ה', הכתוב מדמה זאת או לכוכבי השמים או לחול שעל שפת הים, כאשר אלו ואלו לא ניתנים למדידה או למספור.

הדימוי לחול הים המקביל לעפר הארץ, מופיע מיד אחרי הפרידה של אברהם מלוט בן אחיו:

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ, גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה (בראשית יג, טז)".

לעומת זאת הדימוי לכוכבים מופיע בברית בין הבתרים.

"וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר, הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים. אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם? וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו, ה)".

גם משה רבנו בברכתו לישראל, מסיים את דבריו בביטוי "ויברך אתכם כאשר דיבר לכם", שהיא ברכה ללא הגבלת מספר:

"ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים, וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם (דברים א, יא)".

במהותו, שייך עם ישראל לעולם הנצחי שהוא ללא גבולות זמן או מספר, זו היא הברכה הנובעת מתוכו. כאשר סופרים ופוקדים את עם ישראל, המספר הסופי מגדיר כל יחיד כפרט בפני עצמו ועל כן תוצאת הפירוד היא הרסנית. בנוסף, המספר קובע גבול סופי שעוצר את הברכה. שני אלו הם בין הגורמים להיווצרות המגפה בעם ישראל כתוצאה מן המפקד.

מצד שני, בכל זאת כיצד אפשר לנהל את ענייני האומה ללא ידיעת מנין האוכלוסין?

הפיתרון מונח בתשלום מס אחיד שיינתן לטובת המשכן או המקדש.

מדוע?

כי המקדש הוא הלב והמרכז של עם ישראל. הוא הופך אותו לישות אחת, שלמות אחת ואחדות אחת.

זוהי מהות הכפרה שאליה רמזה התורה באמרה:

"לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

כלומר, באופן זה כל יחיד אינו עומד בפני עצמו אלא שותף יחד עם כולם בייסוד המקדש או בשיכלולו למען עם ישראל כולו.

בסך הכול היו שלושה מפקדים במדבר.

המפקד הראשון היה אחרי עגל הזהב, ובו שימש מחצית השקל ליציקת אדני המשכן, שהם יסודו.

המפקד השני היה חודש אחרי הקמת המשכן, ואז שימש מחצית השקל לרכישת קרבנות להקרבה במשכן, כפי שמדגיש רש"י.

המפקד השלישי היה בערבות מואב, לפני הכניסה לארץ ישראל, והוא נועד לחלוקת הנחלות בארץ ישראל על פי גודלם של השבטים.

"לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ (במדבר כו, נד)".

במפקד האחרון לא מפורש לאיזו מטרה ניתן מחצית השקל, מן הטעם שיתברר לקמן.

מפקד דוד

מכל האמור לעיל מתברר, כי הבעייתיות היא בעצם קביעת מספרו הכולל של עם ישראל ולא בצורתו של  המניין. כלומר, הבעיה היא לא בהבדל בין צורת ספירת אנשים לבין צורה של ספירת מטבעות, אלא בעצם ידיעת המספר. מטבעות מחצית השקל ביסודן, לא נועדו לצורת המיספור אלא לכופר נפש, כלומר למטרות קודש, ומה יותר קדוש מן המשכן והמקדש?!

ההקדמה הזאת תוביל אותנו לפענוח אחת מן הפרשות הקשות והמוזרות שאירעו בעם ישראל. דוד המלך פוקד על יואב שר צבאו לספור את העם. יואב מתנגד ואומר למלך:

" ... וְיוֹסֵף ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים ... וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה? (שמואל-ב כד, ג)".

טענותיו של יואב לא הועילו והוא נאלץ לבצע את הפקודה. כעבור תשעה חודשים הוגש המספר לדוד המלך. ברגע זה, הרגיש דוד בטעותו ותקפו אותו נקיפות מצפון קשות:

"וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי ... (שם, פסוק י)".

וידויו של המלך לא הועיל ופרצה מגפה קשה בעם ישראל, שהשחיתה שבעים אלף איש. דוד פונה אל ה' במר לבו ומתחנן:

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' ... הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי ... וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי (שם, פסוק יז)".

המגפה נעצרת בירושלים מן המקום שיתברר אחר כך כמקום המקדש. דוד המלך וכל זקני ישראל המכוסים בשקים רואים את מלאך ה' בגורן "אָרְנָן" היבוסי:

"וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם (דברי הימים/א כא, טז)".

גד הנביא מצוה על דוד לבנות שם מזבח ולהקריב עליו קרבנות. באותה שעה ירדה אש מן השמים על המזבח וסימנה לדוד כי ה' נענה לתפילתו. כך נעצרה המגפה מעל עם ישראל ובמקום הזה נבנה בית המקדש.

האירוע הזה מעורר מספר שאלות:

• כיצד ייתכן שדוד המלך שכח את הבעייתיות במפקד עם ישראל?
• מדוע העם שילם את המחיר על טעות המלך?
• האם עוון המניין הוא כל כך גדול, שהעונש עליו הוא מותם של שבעים אלף איש?

המפתח לפתרון התעלומה מונח בסיומו של האירוע. גילוי מקום המזבח ומקום המקדש הנבחר, שעליו רמזה התורה פעמים אין ספור במילים: "המקום אשר יבחר ה'".

נקודת מוקד זו, היא היסוד לדברי המדרש הבאים:

"למה דוד דומה באותה שעה? לאחד שהיה מכה את בנו, ולא היה יודע (הבן) בשל מה הוא מכהו. באחרונה אמר לו: דע על נקמת פלוני (שעשקת אותו) הִכִּיתִךָ".

כך כל אותן האוכלוסין שנפלו, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בבנין בית המקדש (מדרש שמואל פרשה לא)".

הרמב"ן, שלא ראה את דברי המדרש האלו, אומר זאת מסברא:

"ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה. שהיה הארון (ארון הברית) הולך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לומר, נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו ... על כן היה המקום אשר יבחר ה' ... נודע בענשם ובמגפתם (במדבר טז, כא)".

כלומר, עם ישראל שילם את מחיר עוונו הוא. העם זילזל באחת משלושת המצוות החשובות ביותר שהיה עליו לעשות בארץ ישראל. לא היתה התעוררות לבניין בית המקדש שהוא מקום השראה קבוע של השכינה בישראל.

ישאל השואל: בכל זאת, החטא הזה היה פאסיבי! זה לא היה חטא בקום עשה, אלא בשב ואל תעשה!

בתשובה, נפנה אותו אל המקור הבא:

 "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ:

וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ (שמואל/א ח,יט-כ)".

 כלומר, את המלכות ידעו בני ישראל לתבוע בחזקה ובתקיפות משמואל הנביא. מדוע לא דרשו באותה תקיפות גם את בנין המקדש?

את ההוכחה לנכונות קו החשיבה הזה נמצא בפסוק הפותח את האירוע:

"וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל ... (שמואל-ב כד, א)".

כאן נזכר בפירוש שהיה כעס על עם ישראל, וזו היתה הסיבה העיקרית לאירוע כולו. בספר דברי הימים יש פירוט משלים חשוב, המדגיש מי בדיוק הסית את דוד.

"וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל (דברי הימים-א כא, א)".

כאן תחריף השאלה. אם היה גורם חיצון שהסית למניין העם, מדוע נענשו?

התשובה מונחת בעומק הבנת התהליך.

דחפים עלומים

ה' מניע תהליכים עמוקים הן בעולם והן בנפש האדם. בעולם הגדול הדבר מתבטא בתופעות טבע גדולות כרעידות אדמה, סופות וסערות, גשמי עוז וגם מלחמות.

בנפש האדם זה מתבטא, בדחפים פנימיים עצומים שלא ניתן לעמוד כנגדם. כיון שאין באפשרותנו לעצור את ההתרחשויות האלו, עלינו לזהות את המטרה ולהתחבר אליה.

אולם טעות בזיהוי המטרה היא שגיאה מסוכנת ולפעמים גם גורלית ומכריעה.

דוד המלך מרגיש דחף בלתי נשלט למנות את העם. הוא לא שועה לתחנוני יואב שר הצבא המזכיר לו את האיסור הכרוך בכך. הדחף הזה הוא תהליך אלוקי, המעורר את הצורך לגבות מכל יחיד סכום כסף שיופנה לבניית בית המקדש. התהליך הזה אמור לעורר את בני ישראל למצוה חיונית וקדושה, לתבוע מן הנביא מקום להשראה קבועה של השכינה בישראל.

נזכור, כי שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ (סנהדרין כ:):

• למנות מלך.
• להכרית זרעו של עמלק.
• לבנות את בית הבחירה.

הסדר הזה מוכרח, כי רק מלך יוכל להכרית זרע עמלק ולבנות את בית המקדש. אמנם בני ישראל דרשו מלך, אך לא לשתי המטרות המקודשות האלו, אלא בכדי להידמות לגויים. המניע הזה, הוא שגרם לביטוי הכעס של הקב"ה על בני ישראל באמצעות שמואל הנביא.

על פי זה מובן, מדוע הדחף למנות את העם התרכז במלך דוד. זה היה האות כי הגיעה העת לעורר את עם ישראל לתבוע מן הנביא את בנין בית הבחירה.

נכון שדוד המלך עצמו פנה לנתן הנביא הרבה קודם לכן וביקש רשות לבנות את בית המקדש ונענה בשלילה. אך רצון ה' היה שהעם עצמו יתעורר.

הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר טז, כא) מבהיר, כי לו היו בני ישראל מתעוררים לדרוש את בניין בית המקדש ולא כיוזמה פרטית של המלך, היו זוכים לבנותו.

הגישה הזאת תוביל אותנו להבנת קטע תמוה מאד בגמרא.

בספר שמואל מסופר על דוד שהתגנב בחשכת הליל למחנה שאול, ובמבצע מפליא הצליח לקחת בחשאי את חנית המלך ואת צפחת המים שהיו למראשותיו של המלך. לקול הקריאה שנשמעה ממרחקים, התעורר שאול המלך והכיר את קולו של דוד.

דוד עומד בראש ההר וממשיך בקריאתו:

"וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ. אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה. וְאִם בְּנֵי הָאָדָם, אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' ... (שמואל-א כו, יט)".

הגמרא במכת ברכות מתייחסת לאמירה הזאת.

"אמר רבי אלעזר. אמר לו הקב"ה לדוד: "מסית" קראת לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו. שנאמר "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ ... ". ונאמר " וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר, לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל". וכיון שמנאן, לא לקח מהם כופר (ברכות סב:)".

נוכל לפרש את הגמרא באופן הבא:

ה' פונה אל דוד ואומר לו: אינך מבין את מטרת התהליכים שאני מניע ולכן אתה קורא לי מסית. אראה לך תהליך דומה שבסופו תבין, שאי זיהוי המטרה עלול לגרום לתוצאות קשות.

בדחף הזה לספור את העם, הכינה התורה את הכלים, שדרכם ניתן יהיה להבין את מהלכי ה' בכדי למנוע אסונות אפשריים.

דוד המלך לא קלט את המסר הפנימי, וכך נשאר המפקד ללא תכליתו האמיתית גם אם ייתכן שלקחו מן העם מחצית השקל. אם המטרה לא הייתה התעוררות לבנין בית המקדש, יישארו המטבעות ללא כיסוי ביטוחי של כופר נפש.

כך נרמז במדרש רבה (במדבר ב, יז).

"רבי אלעזר בנו של רבי יוסי בן זמרה אומר: כל זמן שנימנו בני ישראל לצורך - לא חסרו. שלא לצורך - חסרו. איזה זמן נימנו לצורך? בימי משה ובמרגלים ובחלוקת הארץ (3 מפקדים במדבר) ... שלא לצורך - בימי דוד.

נדגיש שוב. המספר- יוצר התפלגות והדגשת הפרט. המטרה המקודשת- יוצרת אחדות לאומית סביב ציר קודש מרכזי. זוהי תמצית הכפרה על הנפש הבודדת.

בתחילת המאמר נשאלה שאלה: מדוע במפקד השלישי והאחרון במדבר, לא נזכרה מטרת מחצית השקל?

התשובה היא, שהמפקד הזה נועד לחלוקת נחלות בארץ ישראל על פי גודל השבט. האם יש מטרה מרכזית יותר ומקודשת יותר מביסוס עם ישראל בארץ ה' בהנהגת מלכות ה'? מטרה זו דומה בבסיסה לבניין המקדש ומשום כך אפשר שכסף הכפרות יופנה אליה.  

ניתן את דעתנו לעוד רמז קטן.

דוד בקריאתו לשאול אמר: "אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי, יָרַח מִנְחָה"! המנחה הזאת היכן תוקרב? האם לא בבית הבחירה?!

ירושלים

"וַיִּשְׁלַח הָאֱ-לֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ. וּכְהַשְׁחִית, רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה. וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה, הֶרֶף יָדֶךָ. וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי (דברי הימים-א כא, טו)".

חז"ל שואלים את השאלה הבאה: מה ראה ה', שגרם לו להינחם על הרעה?

" ... אמר רב: יעקב אבינו ראה ... ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה ... רבי יצחק נפחא אמר: כסף הכיפורים ראה ... רבי יוחנן אמר: בית המקדש ראה ... (ברכות סב:)".

המכנה המשותף של כולם הוא בית המקדש בצורה זו או אחרת. יעקב אבינו, הראשון שבנה בית אלוקים. יצחק אבינו נעקד בהר המוריה. כסף הכיפורים מיועד למקדש ולקרבנות. לבסוף מזכיר רבי יוחנן את המוקד והוא - בית המקדש.

עצירת המגפה לוּותה בירידת אש מן השמים על גבי המזבח, בדיוק במקום בו ייבנה המזבח בבית המקדש.

סופו של האירוע מגלה את סודו ויסודו של האירוע כולו. אם עם ישראל לא עושה את המוטל עליו בדרך המלך הישרה, הרי הוא נאלץ לעשות זאת בדרך הקשה והכואבת.

בלשון אחרת, אם אדם לא רואה את פני ה' בקרבן תודה, לבסוף הוא יעשה זאת בקרבן חטאת.

בשולי המאמר נוסיף נקודה מפליאה.

בשנת תש"ך, נערך בישראל בפעם הראשונה מפקד אוכלוסין מלא ומשמעותי שהתנהל מבית לבית. שש שנים לאחר מכן (תשכ"ז) שוחררה ירושלים ושוחרר הר הבית במלחמת ששת הימים המופלאה.