בית הדין

כט סיון התשפא | 09.06.21

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה 

מציאה ללא סימנים - יאוש שלא מדעת

שאלות:
א. מה עושים עם מציאות שאין בהם סימנים? (אוזניות, רב קו אנונימי, גמרא ללא שם, משקפת, מפתחות, שעון, מטען, בטרייה, עט ועוד).
ב. אני תמיד רואה אבידות בחוץ, מוצץ מלוכלך, אטבי כביסה, כדור זרוק, בקבוק ללא פקק, אם אני אתחיל לאסוף את כל מה שאני מוצא - זה יראה כאילו אני מסתובב עם שקית זבל, ואני לא בטוח שאוכל להכניס את השקית הביתה. מה לעשות?

תשובה לשאלה א':
א. אדם שמצא מציאות שאין בהם סימנים: אם ניתן לדעת בוודאות בשעת הרמת המציאה שהבעלים כבר התייאשו - החפץ שייך למוצא, אך אם יש ספק האם הבעלים התייאשו - החפץ שייך לבעלים ולא למוצא, ואם לא ידוע מי הבעלים - על המוצא לשמור על החפץ עד שיבוא אליהו.
ב. ישנם מקרים בהם ניתן לדעת בוודאות שהבעלים התייאשו (ואז החפץ שייך למוצא), כמו חפצים שאדם ממשמש בכל שעה, למשל כסף, עט, שעון טלפון נייד שאין בו אנשי קשר וללא כל סימן. וכן הדין בחפצים יקרים כמו תכשיט. (שולחן ערוך בסימן רסב סעיף ו).
ג. בחלק גדול מהמקרים לא ניתן לדעת בוודאות שהבעלים התייאשו, (למשל: המוצא אוזניות, רב קו אנונימי, מטען, בטרייה, משקפת וכו'), ולכן החפץ שייך לבעלים ולא למוצא, ואם לא ידוע מי הבעלים - על המוצא לשמור על החפץ עד שיבוא אליהו. (שולחן ערוך סימן רסב סעיף ג).

תשובה לשאלה ב':
אבידות ששווים זניח ויתכן והונחו שם במכוון - אין להרימם, יש להשאיר את החפצים במקומם, כי בכך יש יותר סיכוי שהבעלים ימצאו את החפץ. חפצים אלו שהונחו שם מוגדרים בהלכה כמקום הינוח, וביחס לשווים הם נחשבים למקום שקצת משתמר, ולפיכך אין להרימם. (שולחן ערוך בסימן רס סעיף י).

ייאוש שלא מדעת
פשוט לגמ' , כי במקרה בו הבעלים התייאשו מהאבידה עוד קודם שהמוצא הגביה את המציאה - המוצא לא חייב להחזיר את האבידה. השאלה היא, מה קורה באבידה ללא סימנים, כאשר בשעת הגבהת המציאה, הבעלים עדיין לא התייאשו, כיוון שעדיין לא ידעו שהחפץ אבד, אומנם ברור לנו כי ברגע שהבעלים ידעו שהחפץ שלהם אבד, הם יתייאשו, זה נקרא ייאוש שלא מדעת בעלים.
הגמ' במסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב הביאה שלוש אפשרויות:
א. אבידה שיש בה סימן - המוצא אבידה עם סימן לפני שהבעלים התייאשו, גם אם בסופו של דבר הבעלים יתייאשו - לכו"ע יאוש שלא מדעת אינו יאוש. ברגע שנודע לבעלים על האבידה, הם לא התייאשו, כי הם ידעו שיש להם סימן בחפץ, המאבד סמוך ובטוח שיקבל את החפץ בחזרה, כך שהחפץ איננו הפקר אלא שייך בבעלותו של המאבד, ולכן החפץ בא לידי המוצא באיסור, ואין הוא יכול לזכות בחפץ. בכדי לזכות בחפץ עם סימנים צריך שיהיה דעת בייאוש, כלומר שהבעלים כבר התייאשו לפני שהמוצא הגביה את החפץ.
ב. אבידה שמוגדרת כזוטו של ים - חפץ שנאבד מכל העולם, כגון אם שטפו נהר וכד' - לכו"ע המוצא זוכה בחפץ. (מבואר בהרחבה בסימן רנט סעיף ז).
ג. אבידה ללא סימנים - אביי ורבא נחלקו, רק במקרה בו מצא חפץ ללא סימן לפני שהבעלים התייאשו ממנו. לדעת אביי, הייאוש הוא זה שגורם שהחפץ יהיה מופקר, לכן צריך שיהיה ייאוש הבעלים בשעה שהחפץ אבוד מבעליו, אך אם החפץ נמצא אצל המוצא קודם שהבעלים התייאשו, הרי שהבעלות של המאבד על החפץ לא מסתלקת, והחפץ שייך לבעלים ולא למוצא. ולמרות שלאחר מכן הבעלים התייאשו, בכ"ז המוצא לא זוכה בחפץ. (לקמן יובאו הסברים של התוס' והרמב"ן, מדוע המוצא לא זוכה לאחר ייאוש בעלים). אומנם לדעת רבא, התורה חידשה שאם יש סימנים שיש להחזירו, אך אם אין סימנים - התורה לא ציותה להחזיר, ולפיכך המוצא יכול לקחת את החפץ. הגמ' בדף כב עמוד ב פוסקת כאביי ביע"ל קג"ם .
דין ייאוש שלא מדעת קובע, שאם אדם הגביה מציאה שאין בה סימן לפני שהבעלים התייאשו מהחפץ - המוצא לא יוכל עוד לזכות בחפץ, ואפ' אם יעבור זמן רב ויהיה ברור שהבעלים כבר התייאשו, בכ"ז המוצא לא יוכל לזכות בחפץ. (ההפלפולא חריפתא {על הרא"ש במסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט בס"ק צ} חידש: גם מי שבא מכוחו של המוצא, כמו יורשיו או לקוחות שלו - לא רשאים לזכות במציאה).
ישנם שני הסברים מרכזיים למחלוקת אביי ורבא (נציין שמחלוקת זו היא כללית ולא רק מיוחדת לדיני השבת אבידה, שהרי גמ' הביאה הוכחות מתרומה ומהכשרת טומאה שגם בהם יש צורך בהתרצות של הבעלים):
א. המחלוקת היא בשאלה, האם יאוש למפרע מועיל. המאבד בעתיד יתייאש, והשאלה היא, האם הייאוש העתידי מועיל למפרע לזמן בו המוצא הרים את המציאה. לפי רבא ייאוש למפרע מועיל, ולפי אביי יאוש למפרע - לא מועיל.
כך משמע מדברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב ד"ה דלאו): "בשלמא לרבא כיון דלכי גדלי מיאשי - השתא נמי מיקרי יאוש". כלומר לדעת רבא הייאוש שיהיה בעתיד מועיל למפרע לשעת מציאת המציאה .
ב. האחרונים התקשו בהסבר הראשון, בגלל השאלה כיצד מנגנון היאוש פועל למפרע. הרי למעשה לפי הסבר זה לא היה יאוש בשעת הגבהת המציאה, לפיכך האחרונים ביארו, שמדובר בייאוש שקיים בשעת הגבהת המציאה, אלא שהיאוש הוא בכח, והמחלוקת היא בשאלה, האם מספיק יאוש בכח או שצריך יאוש בפועל . בניגוד לביאור הראשון, לא מדובר על יאוש שיהיה בעתיד, אלא על יאוש שכבר קיים עכשיו אלא שהוא בכח. כלומר בשלב הגבהת המציאה אין יאוש בפועל, אלא היאוש טמון בכח וטרם יצא לפועל. לדעת רבא, גם יאוש שהוא פוטנציאלי נחשב ליאוש . אך לדעת אביי אין חשיבות לפוטנציאל, אלא צריך שיהיה יאוש בפועל, ומכיוון שלא היה יאוש בפועל - המוצא נחשב כמחזיק בחפץ באיסור. כאמור לעיל, לדעת הגרש"ש, היאוש הוא ההתרצות. אביי סבור, שאין התרצות כאשר הבעלים לא מודעים, שזהו דין יאוש שלא מדעת, שצריך התרצות בפועל, אך לדעת רבא מועילה גם התרצות בכח .
הנפקא מינא בין שני ההסברים תהיה, במידה והמאבד נפטר לפני שידע על האבידה כך שלא היה יאוש, לפי ההסבר הראשון, גם לרבא המוצא לא זכה, כי לא היה יאוש בסוף, (כך משמע מדברי התוספות במסכת בבא מציעא דף כו עמוד ב ד"ה שנפל), אך לפי ההסבר השני תמיד יש יאוש בכח, כי אדם מעלה בדעתו שיתכן ויפלו לו חפצים ללא סימנים, ומראש הוא מתייאש ממה שייפול.
לפי שני ההסברים, במקרה השלישי של זוטו של ים - לכו"ע אין יאוש שלא מדעת, בגלל שהתורה הפקירה את החפץ. במקרה הראשון בחפץ שיש בו סימנים - כלל לא ברור שהמאבד היה מתייאש אילו היה מודע לאבידה בשעה שהמוצא הגביה את המציאה, כי המאבד מסתמך על הסימן, לכן היאוש למפרע (לפי ההסבר הראשון) או היאוש בכח (לפי ההסבר השני) - לא חל. במקרה השני יש מחלוקת האם יאוש למפרע (לפי ההסבר הראשון) או יאוש בכח (לפי ההסבר השני) מועיל.
ג. הקהילות יעקב (ב"מ סימן כו בס"ק ב) ביאר את שלוש האפשרויות של הגמ': ככל שיש יותר וודאות גדולה שהאדם מתייאש - גם אביי מודה שיאוש שלא מדעת מועיל, ולכן אבידה שנמצאת בזוטו של ים - יש וודאות גדולה של המציאות של יאוש, ולכן לכו"ע יאוש שלא מדעת מועיל. לחלופין, במציאה שיש בה סימנים - כלל אין וודאות שהבעלים התייאשו, ולכן לכו"ע על המוצא להכריז על האבידה. מחלוקת אביי ורבא היא במקרה האמצעי שנמצא חפץ ללא סימן, והשאלה היא האם יאוש ברמת וודאות באמצע מועילה או לא מועילה.
לפי ההסבר של הקהילות יעקב, אביי מודה שיאוש בכח מועיל כאשר רמת הוודאות היא מוחלטת כמו בזוטו של ים, אך לפי ההסבר השני, אביי כלל לא מודה שיש יאוש בכח, ומה שהגמ' אמרה שבזוטו של ים אביי מודה שהיאוש חל זה בגלל גזירת הכתוב ולא בגלל שיאוש בכח מועיל.
ככל ומציאות הייאוש היא מוחלטת ברורה וודאית, אלא שחסרה הידיעה של המאבד - מודה אביי שהיאוש תקף, אך ככל ומציאות היאוש תלויה בבחירה של המאבד, שיתכן לומר שהמאבד לא התייאש - בזה אנו אומרים שלדעת אביי היאוש לא חל, כי יש בחירה האם להתייאש. ואם כלל אין וודאות לייאוש מצד הבעלים, כמו בחפץ עם סימן - לכו"ע היאוש לא מועיל.
האחרונים שהובאו לעיל ביארו, מדוע לדעת אביי ייאוש שלא מדעת - אינו יאוש, כי לא מועיל יאוש בכח, אלא יש צורך ביאוש בפועל. כעת השאלה היא, מדוע בשלב השני, לאחר שהבעלים התייאשו, עדיין אנו אומרים שהמוצא לא זוכה בחפץ:
א. הקצות (בסימן רנט ס"ק א, וכן בסימן קסג ס"ק א) בהתחלה ביאר: שלפי הרמב"ן (מלחמות דף יד: ד"ה אמר רבא), אין ייאוש כאשר החפץ נמצא ברשותו, כלומר ייאוש לא מועיל כאשר החפץ ברשות הבעלים. אך הקצות דחה זאת וביאר: שהנקודה המרכזית איננה בגלל שהחפץ נמצא ברשות הבעלים, אלא הנקודה המרכזית היא שעל החפץ יש שומר. ברגע שהמוצא מגביה את החפץ הוא נחשב שומר על החפץ, וכשם שבכל פיקדון אנו אומרים שהפיקדון נחשב כעומד ברשות הבעלים - כך גם במוצא אבידה שהגביה לפני ייאוש, אנו אומרים שהמוצא הוא השומר של בעלי החפץ, שכן יש חיבור בין החפץ לבעליו, כך שאין מעשה הייאוש תקף, שהרי השומר לא התייאש . וכך גם ביאר הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב): "וכיון דבשעת נטילה - לא זכה - הרי ידו כיד הבעלים, וכנפקד שלהם, שאין יאוש מועיל בו ".
הנתיבות (בסימן רנט ס"ק א) ביאר: יאוש לא מועיל לאחר שהחפץ בא לידו ונמצא במקום משתמר, וברגע שהמוצא הניח את החפץ במקום משתמר - יותר אין על החפץ שם של אבידה כלל, ולכן לא מועיל ייאוש, כי ייאוש מועיל רק בחפץ שמוגדר כאבידה שנמצא במקום לא משתמר, שאז החפץ נחשב להפקר, ולכן החפץ נחשב כאילו כבר יצא מרשות הבעלים ומועיל ייאוש, אך חפץ שהוגבה לפני ייאוש בעלים - לא מוגדר כאבידה, ולכן הייאוש לא מועיל בחפץ זה.
החזון איש (חו"מ ב"ק סימן יח ס"ק א) הוסיף, שמכיוון ויש שומר לאבידה, הרי שגם אם הבעלים התייאשו זהו יאוש בטעות שלא חל: "ואף שהבעלים לא ידעו ומיאשי - יאוש בטעות הוא. והא דאמרו (ב"מ כ"א ב') באיסורא אתא לידיה - היינו דאין לו רשות לאחר יאוש לומר דפקע מצות השבה, וממילא אני זוכה לעצמי, אלא אדרבה אמרינן דחייב אתה בהשבה, וממילא אין כאן יאוש".
ב. לדעת התוספות (מסכת בבא קמא דף סו עמוד א ד"ה הכא), למוצא יש חיוב לקיים את המצווה, והחיוב לא פוקע אם הוא הגביה את המציאה לפני שהבעלים התייאשו. הגרש"ש (חידושי ר' שמעון שקופ בבא מציעא סימן כד ס"ק ב) ביאר : לאדם יש בעלות גמורה על ממונו, אלא שהתורה חידשה חידוש, שאם יש ייאוש בעלים - החפץ ניתק מבעלותו, אך התורה חידשה זאת רק לגבי חפץ שהבעלים כבר התייאשו ממנו בפועל, ולא בחפץ ללא ייאוש (ייאוש שלא מדעת).
הנפקא מינא בין שני ההסברים, שלפי הרמב"ן רק אם המוצא נחשב לשומר כגון שהגביה על מנת לקנות - חל דין ייאוש שלא מדעת, כי רק אז הוא נעשה שומר, אך לדעת התוס' מרגע שמוטל עליו קיום המצווה כבר חל דין ייאוש שלא מדעת. למשל המוצא אבידה (לפני שהבעלים התייאשו) במקום שהרבים מסתובבים שם, או במקום שגויים נמצאים, המוצא מרים שלא על מנת להשיב את האבידה, לפיכך לדעת הרמב"ן הוא לא שומר, כי מבחינתו הוא חשב שהחפץ שייך לגויים, ויכול לזכות בחפץ לאחר שהבעלים התייאשו, אך לדעת התוס', הוא לא יכול לזכות בחפץ כדין ייאוש שלא מדעת.
השיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב) כתב בשם הראב"ד: אין לחבר את סוגית יאוש שלא מדעת לסוגית יש ברירה, כי אם כך לא היו צריכים אביי ורבא לחלוק במיוחד דווקא בסוגיא זו, אלא היה עליהם לחלוק בעיקרון של דין ברירה, אלא וודאי שאלו שתי מחלוקות שונות: "אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה". הראב"ד לא ביאר מהו החילוק בניהם.
מהר"ץ חיות (מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב) הסביר: בדין ברירה אנו אומרים שישנן שתי אפשרויות בחירה, ולאחר שמתבררת האפשרות הנבחרת אנו אומרים שזו האפשרות שגם הייתה בעבר. לדוגמא (משנה במסכת עירובין דף לו עמוד ב): אדם עשה שני עירובים במזרח ובמערב, כי לא ידע מאיזה כיוון החכם יגיע. המערב מתנה: "אם בא חכם מן המזרח - עירובי למזרח, מן המערב - עירובי למערב", כאן יש שתי אפשרויות בחירה, וזהו דין ברירה, אך בדין ייאוש שלא מדעת, אין שתי אפשרויות לבחירה, ברור לנו שלאחר שהוא ידע מהמציאה הוא יתייאש, כך שיש רק אפשרות אחת: המאבד בוודאות התייאש, ובכ"ז לדעת אביי, לא מועיל לנו שמתברר שיש ייאוש, ולדעת רבא, גם אם המאבד טוען שהוא לא התייאש גם לא יועיל לו, כי הולכים אחר דעת רוב העולם, "ואינו נאמן בדבורו נגד הלוך הטבע ודרך בני אדם, שדרכם להתיאש אם נודע להם שאבדו דבר שאין בו סימן". לחלופין, בברירה האדם עשה מעשה (הניח עירוב בשני המקומות), אך באבידה הבעלים לא עשו כלום וכלל לא היו מודעים לכך שהחפץ אבד מהם.
בסימן רס סעיף ה מבוארת בהרחבה מחלוקת הפוסקים, האם בחצר יש דין ייאוש שלא מדעת.

פתרון מעשי לדין יאוש שלא מדעת
לכאורה יש לקונה בדין יאוש שלא מדעת, כלומר חסרה הוראה מה למעשה צריך לעשות בדין יאוש שלא מדעת. שהרי דין יאוש שלא מדעת (שעליו נחלקו אביי ורבא) - מתייחס לחפץ ללא סימן שהורם ע"י המוצא בשעה שהבעלים לא התייאשו. ההלכה נפסקה כאביי, כך שהמוצא לא יכול לקחת לעצמו את החפץ שנמצא, אך גם לא ניתן להחזיר את החפץ לבעלים, כי אין סימנים בחפץ, וללא סימנים לא ניתן להחזיר (אא"כ יש טביעות עין במקום בו מצויים ת"ח).
נציין שהיום חלק גדול מהאבידות מוגדרות כיאוש שלא מדעת, כי מדבר בחפצים ללא סימנים, שהורמו בשעה שאין וודאות שהיה יאוש בעלים, כך שלמעשה נשאלת השאלה מה לעשות עם החפצים הללו - המוצא לא יכול לקחתם וגם לא יכול להחזירם לבעליהם?
ישנם מספר פתרונות למציאות שמוגדרות כיאוש שלא מדעת:
א. לא להרים חפצים ללא סימן בשווי זניח - חפצים אלו הונחו שם ומוגדרים בהלכה כמקום הינוח, וביחס לשווים הם נחשבים למקום שקצת משתמר. ולפי ההלכה (שולחן ערוך בסימן רס סעיף י) - אין להרימם.
צריך לציין, הגר"ע איגר (מסכת בבא קמא דף סו עמוד ב) כתב, שאם אין סימן - כלל אין מצווה השבת אבידה, שהרי אין אפשרות להשיב: "דכשהמוצא דבר שאין בו סימן, ולא ידעו הבעלים מנפילה, דאינו מחוייב להגביה ולהחזירה, כמו שיבואר בדברינו (בב"מ דף כ"א ב) בעזה"י, ה"נ בנטלה דאף דאינו יכול לזכות לעצמו, כיון שלא ידעו הבעלים דנפל - אבל אין עליו חיוב שמירה ".
אבל שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף ב) כתב: "אפילו אם הוא דבר שאין בו סימן, שבודאי מתייאשים ממנו הבעלים כשנודע להם, רק שעכשיו עדיין לא נודע להם כלל שנפל מהם - הרי זה צריך ליטלו על דעת להחזירו למי שיתברר שהוא בעליו על פי עדים". כמדומה, שמקובל היום לפסוק כדעת הגר"ע אייגר, שלא להרים חפצים בשווי זניח ללא סימנים.
למעשה נראה, שאם מדובר בחפץ זניח (כמו מוצץ מלוכלך וכד') - אין להרים כדעת הגר"ע אייגר, ואם מדובר על חפצים עם שווי - יש להרימם כדעת שולחן ערוך הרב.
ב. החרגות שהגמ' ציינה בסוגית ייאוש שלא מדעת - במהלך הסוגיא הגמ' הביאה מספר החרגות שהמוצא זוכה בהן, כי הן לא נחשבות ליאוש שלא מדעת (מבואר בהרחבה במאמר: ההבדל בין ייאוש ובין הפקר): א)- דברים שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה (שולחן ערוך בסימן רסב סעיף ו). ב)- חפץ כבד שאדם מרגיש מיד כשנופל. (טור בסימן רסב סעיף ט). ג)- חפץ יקר (שו"ע שם).
ג. שיטת הרמב"ם שבדיעבד יכול לקחת לעצמו - הבית יוסף (סימן רס סעיפים ט-י) הסביר בדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק טו הלכות א-ב), המוצא חפץ שחלים עליו גדרי יאוש שלא מדעת - בדיעבד לאחר שנטלם - יכול לקחת לעצמו . הסמ"ע בס"ק מב ביאר: מכיוון שהמוצא בשעה שנטל את המציאה, נטל על דעת להחזירה לבעליה, (לקח את המציאה בתום לב), אלא שאחר שנטלה ראה שאין סימנים, ולא ניתן להחזיר את האבידה, במקרה זה שאין סימנים בחפץ, והרים על מנת להחזיר - גם לדעת אביי המוצא יכול להשאיר את האבידה לעצמו.
הש"ך בס"ק כו הוסיף: אביי דיבר על מקרה בו המוצא יודע מי המאבד, שאז אנו אומרים ייאוש שלא מדעת אינו ייאוש, וחייב המוצא להחזיר את האבידה לבעליה, אבל כל עוד והמוצא לא יודע מי הבעלים של האבידה - גם לדעת אביי המוצא יכול להשתמש עם האבידה, לאחר שהבעלים יתייאשו , ורק לאחר שייוודע לו מי המאבד יצטרך להשיב לו.
השולחן ערוך בסעיף י פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א הביא את דברי הרא"ש בשם יש חולקים. נמצא אפוא, שלדעת השולחן ערוך, ישנם מקרים בהם למעשה ניתן להשתמש באבידה שלא מדעת: יש לחכות עד שנדע שהבעלים יתייאשו ואז ככל והמוצא לא יודע את זהות המאבד - יכול להשתמש בחפץ, (כמבואר בש"ך הנ"ל), אומנם לדעת הרמ"א אין להשתמש בחפץ ללא סימנים שנלקח לפני שהבעלים התייאשו, כי בכל ייאוש שלא מדעת יש להניח את החפץ עד שיבוא אליהו.
ד. להרים ללא כוונת זכייה - הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ב הערה כג) הביא פתרון לבעיית ייאוש שלא מדעת, שיועיל גם לדעת הרמ"א: "ונראה שלכתחלה כדאי שאם רואה אבידה שיש ספק יאוש שלא מדעת - יתכוין בשעת הגבהה שלא לזכות בה, ולא להחזיר אלא על תנאי אם ימצא של מי הוא, וממילא אינו נעשה שומר, כמו שנתבאר לעיל, ויועיל היאוש שלאחר מכן". ויש שהציעו להרים את המציאה ע"י קטן שלא זוכה במציאה.
ה. עריכת שומא - בסימן רסז סעיף כא מבואר, שאם אדם מצא חפץ שמצוי בשוק וקל לקנותו - המוצא יכול לרשום את שווי החפץ בקובץ שמור, ולאחר מכן לקחת לעצמו את החפץ. (להרחבה הניתן לקרוא במאמר: מצא חפץ מצוי). וכך כתב הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ז הערה י): "נראה שדי אם יכתוב בפנקסו שחפץ זה בא לו מחמת אבידה, ויכול הוא או יורשיו להשתמש בו עד שימצא יורש ודאי של בעל האבידה, ובזה מיושב מה שמקשים העולם, שלא מצינו חפצים המונחים ביד אבותינו או ביד ב"ד". כלומר העולם מקשה, כיצד לא מצאנו חפצים בידי אבותינו שנשמרו עד שיבוא אליהו? הסיבה לכך היא, שניתן לשום את החפצים ולאחר מכן להשתמש בהם.