בית הדין

כט סיון התשפא | 09.06.21

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

שאלה:

מצא כסף ולאחר מכן שמע מישהו ששואל מי מצא כסף, האם חייב להחזיר?

תשובה:

• א. כסף שנמצא ברצפה אם הכסף מפוזר - המוצא זוכה בכסף. לכסף שמונח בצורה זו אין סימן, כי כולם מיוצרים בצורה זהה, (ערוך השולחן סימן רסב סעיף טז). גם גם אם רשם את שמו על המטבע - אין לראות בכך סימן, כי יתכן והוא העביר כבר את הכסף לאחרים, והכסף ששמו רשום עליו לא שייך לו. (שולחן ערוך בסימן רסב סעיף יג). גם אם המאבד טוען שלא התייאש, אנו הולכים אחר דעת רוב העולם, כך שמסתבר שהמאבד כבר התייאש. (מהר"ץ חיות מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב). בנוסף, יתכן והכסף נפל מאדם אחר ולא ברור שהכסף נפל ממי שמכריז.
• ב. כסף שהונח במקום מסוים (למשל כסף שנמצא בשולחן) - אסור לגעת בו, אא"כ יש חשש לגניבת הכסף. (ערוך השולחן סימן רסב סעיף יח).
• ג. כספים שהונחו על הרצפה בצורת מגדל (פירמידה), או שהונחו שני מטבעות אחד לצד השני, ומטבע שלישי מעל שני המטבעות - יש חובה להכריז על מציאת האבידה, ולנסות להחזיר את המטבעות לבעליהם. אומנם אם הכספים נמצאו בצורה לא מסודרת כנ"ל - המוצא זוכה בכספים. (שולחן ערוך בסימן רסב סעיף יא).
• ד. המוצא לפחות שלושה שטרות שכרוכים יחד בצורה מהודקת, כגון עם גומיה וכד' - צריך להכריז על מציאת כספים, אבל אם השטרות לא כרוכים יחד או פחות משלושה שטרות - המוצא זוכה בהם. (הסמ"ע בסימן סה ס"ק כז).

מצא כסף

בגמ' במסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב מובא: "תנו רבנן: המוצא (מטבע) סלע בשוק, ומצאו חבירו ואמר שלי היא, חדשה היא, נירונית היא, (מטבע שעליה חרוט נירון קיסר), של מלך פלוני היא - לא אמר כלום, (כי יש הרבה מטבעות עם סימנים אלו). ולא עוד, אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע, דאמר דלמא אפוקי אפקא, ומאיניש אחרינא נפל". (מי שכעת נתן את הסימן רשם את שמו על המטבע, אך לאחר כן הוא רכש דבר מסוים והעביר את הכסף לאדם אחר, והכסף נפל ממנו ולא מהראשון ששמו על המטבע).

מדברי הגמ' מבואר, שלמטבעות אין סימן, כי כולם מיוצרים בצורה זהה, וכדברי ערוך השולחן (סימן רסב סעיף טז): "דכולם נעשים בתמונה אחת, ולאלפים יש כזו הנמצאת". ואפ' אם רשם את שמו על המטבע - אין לראות בכך סימן, כי יתכן והוא העביר כבר את הכסף לאחרים, והכסף ששמו רשום עליו לא שייך לו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף יג.

הראשונים שאלו: מדוע רק במטבע אנו חוששים שמא רשם את שמו והעביר את המטבע לאחר, אך בשאר האבידות לא חוששים לכך, נאמר שגם בשאר חפצים הוא רשם את שמו ומכר לאחרים? הראשונים הביאו לכך מספר הסברים:

• א. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יד הלכה י) ביאר: "שאין סימני המטבע סימן, מפני שחזקתו להוצאה". וכך גם ביאר הריטב"א (על הגמ' שם): כל דבר שנועד להוצאה כמו מטבעות - הסימנים לא מוכיחים כלום, כי יתכן והוא אכן הוציא את המטבע (קנה דבר או נתן במתנה), והמטבע אבד מאדם אחר, אומנם בשאר חפצים שלא נועדו להוצאה, אנו לא חוששים שמא הוא מכר את חפציו, "שאין לנו להוציא ממון מחזקת בעליו, אא"כ בדבר העומד לימכר[1]". וכן גם ביאר הטור (סימן רסב סעיף י). וכך גם פסק השולחן ערוך בסימן רסב סעיף יג, שאין כל סימן מועיל בכספים.
• ב. הרשב"א (שם) והרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב) הסבירו: במטבע יש חשש שרשם את שמו על הרבה מטבעות, מתוך תקווה שאחד מהם ייאבד, והוא יוכל לתת סימן זה, אך בשאר החפצים אין לחשוש לכך.

נחלקו הראשונים, האם חוששים לסימן מובהק במטבעות? מדברי הרמב"ם והריטב"א הנ"ל משמע, שאין חוששים כלל לסימן במטבעות, בגלל שהן נועדו להוצאה, או שיש חשש שכך עשה בהרבה מטבעות, אבל הרשב"א והרמב"ן סבורים, שאם יש במטבע סימן מובהק[2], למשל שיש סדק במקום מסוים - יש להחזיר גם מטבע. וכן כתב הנמוקי יוסף (דף יד. ד"ה ואפי' שמו) בשם הר"ן (שם), שמטבע עם סימן דינו כמו שאר חפצים. וכ"פ הרמ"א בסימן רסב סעיף יג.

ערוך השולחן (סימן רסב סעיף טז) הדגיש, שמדובר במקרה בו מכירים שהמאבד אינו איש רמאי, אך אם לא ידוע האם הוא איש אמת, יש צורך להביא עדים שיעידו שהוא איש אמת.

ערוך השולחן הוסיף: לפי דעת הרמב"ן והר"ן, גם בשטרות כסך בימינו מועיל סימן זה, שאם המאבד יודע לומר שמדובר על קרע במקום מסוים, שזה נחשב לסימן מובהק. וכן אם יודע את המספר הסידורי של השטר, שנחשב לסימן מובהק, כי זהו מספר ייחודי רק לשטר זה (אם כי למעשה לא נראה שיש מי שזוכר מהו המספר הסידורי של השטרות). צריך לציין, שלפי שיטות הראשונים הנ"ל, גם כאשר המאבד נותן סימן מובהק - לא צריך להחזיר לו, כי חוששים שמא השטר כבר יצא ממנו ונפל מאיש אחר.

הט"ז (על סימן רסב סעיף יג) סבור שאין כל מחלוקת בין השולחן ערוך ובין הרמ"א, גם השולחן ערוך מסכים לדברי הרמ"א (שיטת הרמב"ן), שבסימן מובהק יש להחזיר את המטבע, ומה שהגמ' כתבה שאין להחזיר את מטבעות, כוונתה לסימן שנעשה בזמן שהמטבע נמצא בידי האדם, ורק סימן שניתן "בשעה שנטבעה המטבע - אין מועיל סימן, כיון דבאותו פעם נטבעו הרבה". כלומר סימן על גובה הסכום או על צורתו - לא מועילה, כי יש הרבה סימנים זהים כאלו.

דין יאוש שלא מדעת במציאת כסף

בגמ' במסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב מובא: אין דין יאוש שלא מדעת בחפצים שאדם ממשמש בכל שעה, כמו למשל כסף, כי הבעלים מודעים לכך שהחפץ אבד והם התייאשו באופן מידי. כך מובא בגמ': "אמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף ו: "בכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם, וכיון שאין בהם סימן - מתייאש".

אומנם בשם הגרי"ש אלישיב (מובא בספר תורת האבידה של הגרד"צ פלדמן) מובא: "הנה הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר לדון בשלשה מיני חפצים אשר לפי המציאות שבזמנינו נשתנה ענין חזקה דרבי יצחק, ואין שייך בזה כ"כ שאדם עשוי למשמש בהם כל שעה. ואלו הן: סכומי כסף קטנים מחמישים או מאה ש"ח, עטים רגילים, חפיסת סיגריות. ולפי"ז יתכן שיהיה בהם חשש של יאוש שלא מדעת בשעת הגבהתן".

כלומר לדעת הגרי"ש אלישיב, אדם לא מודע לכמות המטבעות שיש ברשותו, ואם למשל ייפול לו שקל אחד הוא לא יבחין בכך, ואם המאבד לא מודע לאבידה הרי שאין ייאוש, וא"כ המוצא לא יכול לקחת את הכספים, כדין אבידה שלא מדעת.

אבל האגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן כג) פסק, שיאוש מועיל גם בכספים בסכום נמוך: "והאסימון (טאקן) - יש לו דין כסף, ותלינן שידע ונתייאש. ולא מצינו חילוק בכסף בין מעט ובין הרבה".

גם הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ב הערה כג) חלק על כך: "ושמעתי שיש מפקפקים בזמננו בעצם הכלל שאדם עשוי למשמש בכיסו ומרגיש בנפילה, שבדרך כלל אין אדם יודע כמה כסף יש בכיסו, ובפרט בסכומים קטנים, וממילא אף אם ממשמש אינו יודע שנפל ממנו, וחזר לדין יאוש שלא מדעת. ומ"מ נראה שאין לחוש לכך, שכיון שחז"ל סתמו ואמרו מעות מפוזרין הרי אלו שלו, אף על פי שמסתבר שגם בזמנם לא היה אדם מרגיש בחסרון פרוטה, ולא חילקו בכך, מסתבר שכלל זה בתוקף כל זמן שלא יתברר ההיפך, ועוד שבלא"ה דעת כמה פוסקים להקל בדין יאוש שלא מדעת שיכול להשתמש באבידה (עי' להלן סעיף יד), ואה"נ אם יבא הבעלים ויתברר שלא ידע בחסרונו ולא נתייאש יהא חייב להחזיר לו".

המפקפקים (שיטת הגרי"ש אלישיב) כנראה הסתמכו על דברי הט"ז (על סימן רסב סעיף ו) שכתב: "באופן שהיו לו הרבה דינרין בכיס ונאבד אחד מהן, כגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות". כלומר אם יש לאדם הרבה מטבעות הוא לא מבחין בכל שעה במטבע אחד שנפל מתוך הרבה מטבעות, ולכן יתכן דין ייאוש שלא מדעת גם במטבעות. אך הפתחי חושן ענה על כך, שגם בזמן הגמ', היו כספים בשווי נמוך, ובכ"ז חז"ל קבעו שיש ייאוש למרות שלמעשה מסתבר שגם בזמנם לא תמיד היה ניתן להבחין בכל מטבע שנופל.

יתכן והסברא לכך היא, שאדם מראש מודע לכך שהוא לפעמים מאבד מטבעות, והוא מראש כבר מתייאש ממטבעות שיפלו לו, ולכן אין לראות בכך יאוש שלא מדעת. סברא זו ניתן ללמוד מדברי הגמ' מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב, שהסבירה מדוע מותר לאכול תמרים שנפלו ברוח, למרות שהבעלים לא ידעו, ומדוע אין כאן בעיה של יאוש שלא מדעת: "כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו - מעיקרא יאושי מיאש מנייהו". כלומר מראש הבעלים מתייאשים מתמרים שנופלים לרחוב.

עוד יש לציין את דברי מהר"ץ חיות (מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב): "ואינו נאמן בדבורו נגד הלוך הטבע ודרך בני אדם, שדרכם להתיאש אם נודע להם שאבדו דבר שאין בו סימן". כלומר למאבד אין נאמנות לומר שלא התייאש, כי האדם הבינוני הסביר מתייאש, ויש ללכת אחר דעת רוב בני אדם, כך שוודאי היה ייאוש והמוצא יכול לקחת את הכספים.

עוד יש לומר, שלא ניתן להחזיר את הכספים למי שטוען שהוא המאבד, שהרי יתכן והיו עוד הרבה אנשים שאיבדו כספים בסכום זה, אא"כ המאבד מביא סימן ברור כגוון שאומר מקום ספציפי שבו איבד את הכסף, שאז לפנים משורת הדין יש להחזיר למאבד.

מציאת כסף עם סימנים

במשנה במסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב מובא: המוצא לפחות שלוש מטבעות אחד על השני בצורה של מגדל, כאשר המטבע הרחב נמצא למטה והמטבע הצר נמצא למעלה - יש להכריז על מציאת המטבעות, כי צורתן מוכיחה שהן הונחו ולא אבדו[3], וצורת המגדל נחשבת לסימן שעל ידו ניתן להחזיר את הכספים. כמו כן אם הכספים הונחו בצורה של מדרגות, או שהונחו שני מטבעות אחד לצד השני, ומטבע שלישי מעל שני המטבעות - יש חובה להכריז על מציאת האבידה, ולנסות להחזיר את המטבעות לבעליהם. אומנם אם הכספים נמצאו בצורה לא מסודרת כנ"ל - המוצא זוכה בכספים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף יא.

הגמ' הסתפקה במטבעות שמונחים בעיגול או בצורה ישרה או במשולש. הראשונים נחלקו במקרים אלו שהגמ' הסתפקה בהם, האם יש ליטול את הנטבעות ולהחזיר או שאין ליטלם. לדעת הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ח) יש להכריז עליהם: "בעיא היא, ולא איפשיטא, ואזלינן לחומרא, דאיסורא הוא, ומכריז". אבל לדעת הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ב) בכל המקרים הללו שהגמ' הסתפקה בהם - אין ליטלם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רסב סעיף יב.

הט"ז (על סימן רסב סעיף יב) כתב: "דשאני מעות שאין דרך להניח מעות ע"ג קרקע בלא כיס, ע"כ לא אמרינן מספק דהוא דרך הנחה". כלומר אין לחשוש בכספים שמא הבעלים הניחו אותם, ובמקום הינוח הרי אסור ליטול, כי כספים לא מונחים ברצפה, לכן אין לחשוש שמדובר במקום הינוח, אלא מדובר באבידה ללא סימן, שהמוצא רשאי לקחת לעצמו[4].

צריך להדגיש שמדובר בכספים שמונחים ברצפה בדרך נפילה, שאז הם נחשבים לאבידה, אא"כ מונחים כמגדל וכד', אומנם אם הכספים הונחו בשולחן בישיבה וכד', הם נחשבים למקום הינוח, ואין לגעת בהם, אא"כ מדובר במקום שלא משתמר (שיש חשש לגניבה). וכך כתב ערוך השולחן (סימן רסב סעיף יח): "ואם מצא הרבה מטבעות, וניכר שאינן דרך נפילה אלא דרך הינוח - מחוייב להכריז, דבעל האבידה יכול ליתן סימן בהמנין או בהמקום".

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף ח) כתב: רק בכספים שמונחים בצורה של מגדל וכד' - אנו אומרים שמניין המטבעות נחשב לסימן, אבל בכספים מפוזרים - מניין המטבעות לא נחשב לסימן, כי הוא חושב יתכן והמטבעות התפזרו במקומות שונים, ולא נמצאים במקום אחד, כך שהוא מתייאש מיד, וגם על המקום לא ניתן להסתמך כסימן, כי המאבד לא יוכל להצביע על מיקום מדויק, אלא רק על מיקום כללי שלא נחשב לסימן.

במשנה במסכת בבא מציעא דף כ עמוד א מובא: "מצא... תכריך של שטרות או אגודה של שטרות - הרי זה יחזיר. וכמה אגודה של שטרות? שלשה קשורין זה בזה". הגמ' בעמוד ב הסבירה: תכריך של שטרות, זה שלושה שטרות שמחוברים בניהם ככריכה אחת. אגודה של שטרות, זה שלושה שטרות שקשורים יחד עם חוט. המשנה פסקה שניתן להחזיר למלווה שטרות שנמצאו כרוכים או קשורים זה בזה, בתנאי שהמלווה יאמר את הסימנים, כך שישנה וודאות שהשטר אבד ממנו.

מציאה של פחות משלושה שטרות כסף - לא נחשבת לסימן והמוצא זוכה בהם, אך אם מצא שלושה שטרות מקופלים בצורה כזו שהם לא יעופו ברוח[5] - יש להכריז עליהם. וכ"פ השולחן ערוך בסימן סה סעיף י[6].

הסמ"ע (סימן סה ס"ק כז) כתב: "דדוקא כרך חזק דבטוח שלא יתפרדו, אבל אם בקל יכולין להתפרד - דמי למעות מפוזרות דאין בהן סימן, והן של מוצאן". וכן כתב גם הנתיבות (חידושים סימן סה ס"ק כב).

כלומר מתי אנו אומרים שהמאבד לא התייאש, ויש להשיב את השטרות לבעלים? רק אם יש שלושה שטרות שכרוכים יחד בצורה מהודקת, כגון עם גומיה וכד', כי אם השטרות עלולים להיפרד - הבעלים מתייאשים, שחושבים בליבם מי אמר ששלוש השטרות יהיו במקום אחד, ואם אין שלושה שטרות במקום אחד - אין חובה להשיבם.

[1] הריטב"א (שם) עוד ענה: "דשאני הכא שהוא יודע שאין לאחרים מטבע כיוצא בזה שטבוע על שמו".

[2] כך כתב הסמ"ע בס"ק כח שמדובר בסימן מובהק: "כשיש סימן מיוחד לאחד (מהמטבעות) שאין לאחרים".

[3] כך הסביר רש"י (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד א ד"ה והוא): "וכי מנחי הכי - לאו דרך נפילה הוה, אלא דרך הינוח, והיה דעתו לחזור ולטלן ושכח". וכך גם הסבירו התוספות (שם ד"ה והוא): "והוא שעשויין כמגדלין - אי מנין הוי סימן במה שעשויין כמגדלין - ידעינן דדרך הינוח הוה".

[4] כך מובא בשיטה מקובצת (מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב): "כתבו בתוספות וגם הרמב"ן כתב כן, דבכריכות מפני שדרכן לאנוחינהו בקרקע - פעמים כשעומד לפוש מניחן שם ושוכחן, לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנחה - תלינן בהנחה, וברשות היחיד נוטל ומכריז, אבל באינך כולהו (המקרים במשנה שהמציאות שלו, כמו כסף שנמצא ברה"ר) לאו אורחייהו כלל לאנוחינהו בקרקע, לפיכך כל שצורת מציאתן אפשר למתלי בהנפילה תלינן, והרי היא שלו, אפילו ברשות היחיד".

[5] הנימוקי יוסף (דף יא: ד"ה גמ') כתב: שטרות כרוכים נחשבים רק כאשר הם אגודים בצורה חזקה, אבל אם הם נפרדים בקלות - יש להם דין של מעות מפוזרות, ואין צורך להחזירם, מכיוון שהבעלים התייאשו. (כפי שכתב הרא"ש). וכ"פ הסמ"ע בסימן סה ס"ק כז.

[6] נחלקו הראשונים אלו סימנים המלווה צריך לתת בשטרות שנמצאו. מדברי רש"י (דף כ: ד"ה שטרי) משמע, שהמלווה צריך לומר שני סימנים: א)- מספר השטרות. ב)- סימני הקשירה. וכ"פ הרמ"ה. אבל הרא"ש (סימן נב) כתב: המלווה צריך לומר רק את מניין השטרות, (שלושה שטרות איבד או ארבעה שטרות), אבל אין הוא צריך לומר את סמני הכריכה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן סה סעיף י.