בית הדין

כט סיון התשפא | 09.06.21

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

שאלה:

מה דין אבדה שההסתברות להשיג את הבעלים היא די נמוכה, ושוויה איננו רב כ"כ, האם יש לומר שפטור מלהשיב, כי גם הבעלים עצמו לא היה מוכן לטרוח עבור הסתברות נמוכה כך גם אני פטור לטרוח בשבילו, כי אני לא מחוייב לדאוג לחברי יותר ממה שחברי היה דואג לעצמו?

תשובה:

• א. חפצים שערכם מזערי, וניתן להעריך שהבעלים לא היה מתאמץ לבוא לקחת בחזרה - אין חובה להרימם. (שו"ע סימן רעב סעיף ז).
• ב. חפצים שיש להם שווי וערך - יש להכריז על האבידה, ואם אדם מצא מציאה ולא מרימה - הוא עובר על לא תעשה ("לא תוכל להתעלם") ועל עשה ("השב תשיבם"). (הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה א).
• ג. יש חובה על המוצא לטרוח במציאה בחינם. (שולחן ערוך הרב הלכות מציאה ופקדון סעיף לז).
• ד. אדם חשוב שמצא חפץ, וההתעסקות עם האבידה, אינה לפי כבודו, וגם אילו החפץ היה של המוצא, לא היה מתעסק בה - הרי שגם אין הוא צריך להתעסק בחפץ של חברו. (הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה יג). צריך לשים לב, שהפטור הוא בהתעסקות שאיננה לפי כבודו, אך אין פטור בהתעסקות שיש בה טרחה רבה (שו"ע הרב שם).

נימוקים:

מצוות השבת אבידה דורשת מהמוצא לטרוח במציאה בחינם, (טרחת הגוף), אומנם אין חיוב למוצא להפסיד מכספו בגין הטרחה במציאה, (סמ"ע סימן רסה ס"ק א), ולכן אם המוצא נמצא באמצע עבודתו, הוא לא חייב להפסיק את עבודתו בשביל השבת אבידה, אא"כ יקבל שכר כפועל בטל, כפי המבואר בשולחן ערוך בסימן רסה סעיף א.

שולחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון סעיף לז) הדגיש את החיוב לטרוח בהשבת אבידה: "ואין צריך לומר אם לא היה מחזירם לעצמו מחמת הטורח שלא היה חפץ לטרוח לישא אותם לביתו הואיל והם כלים פחותים ודמיהם מועטים ולא מפני שאינם לפי כבודו - שהוא חייב מן הדין לטרוח בהם עד שיגיעו לרשות הבעלים, כי בשלו הוא רשאי לוותר על ממונו מפני טורח גופו ולא בשל חבירו, שהתורה לא חסה אלא על כבוד הבריות ולא על טורח הגוף אפילו טורח מרובה מאד על שוה פרוטה אחת".

אומנם אם ניתן לדעת בוודאות שהבעלים לא היו טורחים בהשבת האבידה, למשל בלון שאבד וכד', ששווים מזערי - אין חובה להגביה את המציאה.

סימוכין לכך נמצא בדברי שולחן ערוך (סימן רעב סעיף ז): "שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו: הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק - הרי זה פטור, שנאמר (שמות פרק כג פסוק ה: עָזֹב תַּעֲזֹב) עִמּוֹ".

מכאן ניתן ללמוד, שאין חובה על האדם לדאוג לחפצי חבירו יותר ממה שהוא דואג לחפציו בעצמו, ולכן אין חיוב לעשות יותר ממה שהבעלים היו עושים לחפציהם.

אומנם למעשה דין זה שייך בחפצים שערכם מזערי, שאז ניתן להעריך שהבעלים לא היה מתאמץ לבוא לקחת בחזרה, אך בחפצים שיש להם שווי וערך - יש להכריז על האבידה, ואם אדם מצא מציאה ולא מרימה - הוא עובר על לא תעשה ("לא תוכל להתעלם") ועל עשה ("השב תשיבם"). (הרמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה א).

זקן ואינה לפי כבודו

אדם חשוב שמצא חפץ[1], וההתעסקות עם האבידה, אינה לפי כבודו, וגם אילו החפץ היה של המוצא, לא היה מתעסק בה - הרי שגם אין הוא צריך להתעסק בחפץ של חברו. וכך פסק השולחן ערוך בסימן רסג סעיף א.

וכך מובא במשנה בדף כט עמוד ב כותבת: "מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול". (רש"י - דבר שגנאי הוא לו, שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור - לא יטול, ופטור מהשבת אבידה, דילפינן מוהתעלמת).

רבא (דף ל עמוד ב) הביא כלל שיהווה סימן, האם באמת ההתעסקות בחפץ אינה לפי כבוד המוצא: אילו החפץ היה שלו, לא היה הוא מתעסק בכך, הרי שגם אין הוא צריך להתעסק בחפץ של חברו: "אמר רבא: כל שבשלו מחזיר - בשל חבירו נמי מחזיר".

שולחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון בסעיף לו) כתב: "ואפילו מי שאינו תלמיד חכם ולא זקן מכובד אלא שהוא איש נכבד מחמת מעלה אחרת כגון עושר או משפחה או דבר אחר, ומפני זה הוא מתבייש מהבריות שיודעים ממעלתו ורואים אותו נושא בידו כלים אלו - אינו חייב מן הדין. אבל מי שאינו חשוב בעיני הבריות רק שמגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בזה מהבריות ובעיניהם - אין זו חרפה לו הרי זה חייב מן הדין להחזירם אף על פי שאילו היה שלו לא היה מחזירם לעצמו".

נחלקו הראשונים, האם ת"ח יכול להחמיר על עצמו ולהשיב את האבידה, למרות שזהו אינו לפי כבודו. הרא"ש (סימן כא) סבור, שאסור לת"ח לזלזל בכבוד התורה שבו, ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין שישלם לבעלים את שוויו של החפץ[2].

אך הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה פרק יא הלכה יז) כתב: "ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין - מחזיר את האבידה בכל מקום ואע"פ שאינה לפי כבודו". הבית יוסף כתב על כך, שלא נקרא מזלזל בכבודו, ואדרבה זהו כבוד שמים, למרות שאין דרכו להתעסק בכך אילו היה שלו, ובכ"ז מטפל בשל חברו לפנים משורת הדין.

השולחן ערוך בסימן רסג סעיף ג פסק כדברי הרמב"ם, והרמ"א פסק כדברי הרא"ש.

[1] כך כתב הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה יג): "אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו - אינו חייב להטפל בהן. וכן כתב הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף יז עמוד ב) בשם הר"ן (דף לג.): לא רק ת"ח אלא גם אדם מכובד אם אינה לפי כבודו - לא חייב בהשבת אבידה או בפריקה.

 אומנם הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף ל עמוד א) כתב: "זקן ואינה לפי כבודו - פירש רבינו זקן בחכמתו ואינה לפי כבודו מפני חכמתו ומשום כבוד תורתו דחי לה, אבל זקן או נכבד דעלמא - לא חשיב אינה לפי כבודו, אלא או יטפל בה או יתן דמיה".

[2] כך מובא בגמ' בדף ל עמוד ב: "רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, (האדם נשא עצים על כתפו), אותבינהו וקא מיתפח, (האדם הניח את העצים ברצפה ונח קצת). אמר ליה: דלי לי, (האדם ביקש מרבי ישמעאל שיעזור לו להרים את העצים מהרצפה לגבו). אמר ליה: כמה שוין? (רבי ישמעאל שאל את האדם כמה שווים העצים)? אמר ליה: פלגא דזוזא, (העצים שווים חצי זוז). יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה". (רבי ישמעאל שילם לו חצי זוז והפקיר את העצים כך שכל אדם יוכל לקחתם).

"הדר זכה בהו, (אותו אדם חזר ולקח את העצים, ושוב ביקש מרבי ישמעאל שיעזור לו להרימם על גבו), הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו, (רבי ישמעאל ראה שאותו אדם רוצה לזכות בעצים שוב), אמר ליה: לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו... והא רבי ישמעאל ברבי יוסי - זקן ואינו לפי כבודו הוה? רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד".