בית הדין

כט סיון התשפא | 09.06.21

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

שאלה:

קבלן שעשה שיפוצים ומצא בחפירה שטרות כסף ישנים, למי שייך הכסף?

תשובה:

• א. שטרות כסף שנמצאו במחבוא בבית ישן, כלומר בבית שהיה שייך למספר בעלים שונים, וכן ניכר שמדובר באבידה שמונחת שנים רבות - למרות שיש סימנים - המוצא זכה בכסף. גם אם החפץ נמצא בקיר פנימי - המוצא זוכה.

צריך לשים לב שמדובר בקיום שני תנאים: א)- מדובר באבידה שהונחה לפני שנים רבות. ב)- הכסף מוחבא בצורה טובה, במקום שיש סבירות שבעל הבית לא היה מוצאה לעולם, ובתוך בית שעבר מספר בעלים שונים. אם מתקיימים שני התנאים הללו - המוצא זוכה בכספים. (שולחן ערוך סימן רס סעיף א).

• ב. אם חסר אחד משני התנאים, למשל יש סיכוי שמדובר בשטרות כסף שהונחו שם לא מזמן, (התנאי הראשון חסר), או אפ' יש ספק האם השטרות שהונחו שם הם לא אבידה ישנה - אסור לגעת בכספים. (שם). ואם מדובר בחפץ ישן אך לא מוחבא טוב (התנאי השני חסר) - לדעת השולחן ערוך (שם) והנתיבות (בס"ק ג) - בעה"ב זכה ולא המוצא, ולדעת הש"ך (בס"ק ב) המוצא זכה באבידה ישנה.
• ג. שטרות כסף שנמצאו במחבוא בבית חדש, כלומר בבית שלא היה שייך למספר בעלים שונים, אלא הבית עבר מאב לבנו - אם הכסף נמצא בחצי קיר הפנימי ובעל הבית טוען שהכסף שייך לו - הכסף אכן שייך לבעל הבית, (אפ' אם נראה ישן מאוד). ואם הכסף נמצא בחצי קיר החיצוני, ונראה שמדובר באבידה שמונחת שם שנים רבות, או אם הכסף נמצא בקיר פנימי, אבל בעל הבית מודה שמדובר במציאה, ולא טוען שהכסף שלו - הכסף שייך למוצא. ואם הכסף ממלא את כל הקיר - המוצא ובעה"ב חולקים בניהם את הכספים. (שם).

צריך לשים לב, שאם מתקיימים שני תנאים הבאים - הכסף שייך לבעל הבית ולא למוצא: א)- הכסף נמצא בחצי קיר הפנימי. ב)- בעה"ב טוען שהכסף שלו, ולא מודה שמדובר באבידה. לחלופין, אם מתקיימים שני תנאים הבאים - הכסף שייך למוצא ולא לבעל הבית: א)- הכסף נמצא בחצי קיר החיצוני, או בקיר פנימי ובעה"ב לא טוען שהכסף שלו. ב)- מדובר באבידה שמונחת שם שנים רבות.

• ד. גם בשטרות כסף שנמצאו במחבוא בבית חדש, אם יש סיכוי שמדובר בשטרות כסף שהונחו שם לא מזמן, (חסר התנאי השני), או אפ' יש ספק האם השטרות שהונחו שם הם לא אבידה ישנה - אסור לגעת בכספים, ורק אם מדובר באבידה שנראית ישנה בחצי החיצוני של הבית - המוצא זכה, כי המאבד התייאש. (שם).
• ה. למעשה, אם ניתן להוכיח, שבעל הבית או אבותיו גרו בדירה החל מהתאריך בו נדפס הכסף - הכסף שייך לבעל הבית ולא לקבלן המוצא. למשל: אם נמצא שטרות כסף של שקלים חדשים, ובעה"ב יכול להוכיח שגר ברציפות בבית החל משנת 1986 (השנה בה השקל חדש יצא לאור) - הכספים בוודאות הוחבאו ע"י משפחתו, ולכן בעל הבית זכאי לקבל את הכספים ולא המוצא. (בשטרות דולרים הוכחה פשוטה יותר, כי על השטרות יש את תאריך הדפסת השטר, ואם בעה"ב גר בבית משנת הדפסת השטרות - וודאי שהכספים שייכים לו, כי הוא היחיד שיכל להחביא את השטרות). אבל אם מדובר על שטרות ישנים שבוודאות לא היו שייכים לבעל הבית - הקבלן שמצא (ועשה קניין בכספים) - זכאי לקבל את הכספים.

מציאה בכותל ישן

במשנה במסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב מובא: "מצא בגל (מצא מציאה בתוך גל אבנים), ובכותל ישן (מצא מציאה בתוך קיר ישן) - הרי אלו שלו". (לפי אחד ההסברים בגמ', המוצא יוכל לומר לבעל הקיר, שהמציאה שייכת לגוי שגר שם לפני זמן רב, כי מדובר במציאה שישבה חלודה ונראית כישנה).

בגמרא מובא: "תנא, מפני שיכול לומר לו: של אמוריים הן. (אם מצא מציאה בתוך גל אבנים או בקיר ישן - המציאה שייכת למוצא, כי המוצא יוכל לומר לבעל הקיר, שהמציאה שייכת לגוי שגר שם לפני זמן רב). אטו אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי? (יתכן הבעל הבית הצניע והחפץ שייך לו ולא למוצא)? לא צריכא, דשתיך טפי". (מדובר שיש חולדה בחפץ, כך שניכר שהחפץ לא שייך לבעלים, אלא נשכח ע"י הבעלים הקודמים).

הגמ' חילקה בין מציאת חפץ בקיר ישן ובין מציאת חפץ בקיר חדש. כעת נתייחס למציאה בקיר ישן, ובהמשך למציאה בקיר חדש. המוצא חפץ בקיר ישן, כלומר בית שגרו בו מספר בעלים שהתחלפו, ובמציאות בה מוכח שמדובר בחפץ ישן, למשל חפץ שהעלה חלודה - המוצא זכה בחפץ, כי החפץ בוודאות לא היה שייך לבעלים של הבית, והבעלים הקודמים כבר התייאשו מהחפץ. החפץ שייך למוצא גם אם החפץ נמצא בקיר בצד הפונה לבית.

הגדרת קיר ישן או קיר חדש - הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט) כתב: "בכותל חדש היינו בכותל שידוע שאבותיו של זה שהוא עתה שלו בנאוהו, ולא יצאו מרשותם מעולם אלא הוא ואבותיו היו דרים בו מעולם". כלומר בית שמעולם לא עבר לבעלים אחרים מוגדר כבית חדש, (אם הבית עבר מאב לבנו - עדיין מוגדר כבית חדש), אבל אם הבית עבר מספר בעלים שונים, הוא מוגדר כבית ישן, כך שיתכן והחפץ שייך לבעלים קודמים שכבר התייאשו מהאבידה.

התוס' (מס' ב"מ דף כו. ד"ה דשתיך) והרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ח) שאלו: מדוע המוצא זוכה במציאה, ואנו לא אומרים שבעל הבית יזכה במציאה מדין קניין חצר, שהמציאה בחצר קנויה לבעל החצר, שהרי חצר קונה לבעליה גם שלא מדעתו^[1]? הראשונים הביאו לכך שבעה הסברים:

• א. התוס' (שם) הסבירו: קניין חצר מועיל רק בחפץ שהבעלים עשויים למצוא, כי הוא נמצא בחצר, אבל קניין חצר לא מועיל לבעלים, אם החפץ נמצא במקום חבוי שיש סבירות שבעל הבית לא היה מוצאו לעולם^[2]. וכך גם הסביר הרא"ש בהסברו הראשון (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט).
• ב. הרמב"ם (שם) ביאר: חפץ שמוחבא בתוך הקיר - חשוב כדבר האבוד ממנו ומכל העולם, כי החפץ חבוי במקום שלא יימצא, כך שיש סבירות שהחפץ היה הולך לאיבוד, ולכן יש לו דין של זוטו של ים, כך שהחפץ הפקר ולכן המוצא זכה בחפץ. כלומר למרות שמעיקר הדין חצר אכן קונה לבעלים, אבל דבר האבוד לכל העולם נחשב להפקר, ולכן המוצא זכה בו, כי ההפקר הפקיע את המציאה מרשות הבעלים^[3].

יש הסבורים (הרב ווהרפטיג תחומין יג עמוד 432, נספח א), שהרמב"ם צמצם את היקף דין מציאה במחבוא, שלפי הרמב"ם, חצר לא קונה רק דבר שאבוד ממנו ומכל העולם ולא ניתן למוצאו כלל, (רק אז המוצא זכה ולא בעל החצר), אבל אם יש סיכוי קטן למצוא - החצר קונה, אבל לפי התוס', אם יש סיכוי שלא ימצא כבר נחשב לדבר מוחבא, שקניין חצר לא מועיל בו.

אומנם נראה שאין מחלוקת בהיקף תחולת הדין, שהרי הבית יוסף (סימן רס) חיבר בין שתי השיטות: "וכתבו התוספות... וכן כתב הרמב"ם". וכך גם הבין הסמ"ע (דרישה, סימן רס בס"ק א): "וכתבו התוספות... ונראה שכוונתם כמו שכתב הרמב"ם".

• ג. הראב"ד (שם) ביאר: קניין חצר לא מועיל בחצר שאינה משתמרת, אא"כ בעל החצר נמצא ליד ואומר במפורש שהחצר תזכה לי. כאן מדובר בכותל ישן שנחשב לחצר לא משתמרת, ולכן בעל החצר לא קונה. וכך גם ביאר הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב).
• ד. הרא"ש (שם) הביא הסבר נוסף: המשנה מתייחסת לאוצר שנחשב לשלל השייך לכלל ישראל, ומכיוון שהממון אבוד מכל ישראל, הוא שייך למוצא. אנו לא אומרים שהחצר תקנה לבעה"ב, בגלל שהממון בא לידו באיסור, שהרי הכסף נמצא בחצרו לפני שהבעלים התייאשו, וגם בחצר יש דין ייאוש שלא מדעת, כך שקניין חצר לא קונה דבר שבא לרשותו באיסור^[4], ומכיוון שהחצר לא קנתה לבעה"ב - המוצא שהרים וביצע קניין - זכה במציאה. וכך גם ביאר הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב ד"ה לא), והר"ן (שם ד"ה מצא).
• ה. המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן רנט) כתב בשם רבנו ברוך: חצר לא קונה שלא מדעת הבעלים באבידה, ורק חפץ שהופקר בצורה מפורשת ומוחלטת - החצר קונה גם שלא מדעתו, אבל את האבידה לא היו בעליה מפקירים, לכן החצר לא קונה. (מובא בסמ"ע בסימן רס ס"ק ב).

אומנם רבי עקיבא איגר (על סימן רס סעיף א) כתב שהסבר זה הוא דעת יחידי: "לענ"ד זהו דעת יחידאה, דנראה רובא דרבוואתא - חולקים על זה, מדהוצרכו לתירוצם אחרים: דמטמן הוי אבידה ממנו ומכל אדם. ובכותל מחציו ולחוץ דהוי חצר שאינו משתמר, וכן בחנות ושולחני או משום דאין סופו להמצא, אינו משום דאינו עולה על דעתו שיזכה חצרו דאינו רגיל לבוא בזה".

• ו. המרדכי (שם סימן רס) הביא ביאור נוסף בשם רבנו אביגדור: "דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו - אלא במידי דשכיח ורגיל למצוא". כלומר קניין חצר חל רק לדבר שמצוי שיגיע לחצר, אבל לא מצוי שאבידה תגיע לרשותו, כך שאין גמירות דעת של בעל החצר לקנות מציאה, ולכן המציאה שייכת למוצא ולא לבעל בחצר.

וכך לכאורה פסק הרמ"א בסימן רסח סעיף ג: "ואין חצירו קונה לו - אלא ביודע במציאה או דאסיק אדעתיה, אבל בדבר שאינו רגיל לבא - אין חצירו קונה לו, אף על פי שבאה מציאה לשם, ובא אחר ונטלה שם - זכה, הואיל ולא ידע בעל החצר במציאה אשר שם קודם שזכה בה השני".

אך הנתיבות תמה על כך: לא יתכן לומר שהרמ"א פסק כמרדכי, שהרי כל הראשונים שהביאו הסבר אחר, משמע שהם חלקו על המרדכי שהגביל מאוד את קניין חצר רק לדבר מצוי. (למשל התוס' סבורים שקניין חצר קונה בחצר ורק אם מוחבא וקשה למצותו - קניין חצר לא קונה, ומכאן שהתוס' חלוקים על המרדכי, וכן בשאר הביאורים של הראשונים). לאור זאת הנתיבות סבור, שכוונת הרמ"א לפסוק כפי הסבר התוס' ולא כמרדכי: "לכן נראה לפענ"ד בהדרכי משה והרמ"א, שכונתו במ"ש אבל בדבר שאין דרכו לבוא - היינו דמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל". הנתיבות הביא הצעה נוספת: "ואם אין הפירוש כך, נראה לפענ"ד שחסר בהג"ה תיבות יש מי שאומר, דדעה זו רק דעת יחיד שהיא דעת המרדכי, וכל הראשונים חולקין על דעה זו, והעיקר תלוי אי הוה הוא להימצא, כן נראה לי ברור". כלומר הרמ"א הביא את דעת המרדכי כשיטת יחיד, ובכל מקרה הרמ"א סבור כתוס'.

הגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ט) כתב בשם ראבי"ה: חצר קונה כאשר בעל החצר מתכוון לקנות, אבל אם מדובר בדבר מוחבא, שבעל החצר לא העלה בדעתו לקנות, וכן אין דעת מוכר שמקנה - קניין חצר לא קונה.

"ומעשה אירע באחד שקנה בדיל מנגר עכו"ם בחזקת בדיל לכסות גגו, ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל, ואח"כ נמצא שהוא כולו כסף מבפנים, אך בחוץ היה מחופה בבדיל - ופטרו ה"ר אליעזר ממי"ץ, כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן העכו"ם, כיון שלא ידע ולא נתכוין לקנות הכסף. והודה לו ר"ת". כלומר הלקוח האחרון שמצא את הכסף - זכה בכסף, שכן המוכר המתווך כלל לא ידע מהכסף, כך שהוא לא זכה בו, ורק הלקוח שמצא את הכסף זכה בו.

• ז. בתוספות חיצוניות (מובא בשיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב) תירצו: "דלא אמרינן חצרו של אדם קונה שלא מדעתו - אלא היכא שהחצר היה שלו קודם לכן שבאת המציאה לתוך החצר, אבל היכא שאין החצר שלו - לא קני ליה חצרו". כלומר קניין חצר לא קונה שלא מדעתו - אם המציאה הייתה בחצר לפני שבעה"ב היה הבעלים של החצר, כמו כאן שמדובר במציאה ישנה.

התנאים להגדרת מציאה ישנה

כאמור לעיל, הגדרת קיר ישן, זה קיר שעבר מספר בעלים. עוד נאמר לעיל, שאנו לא אומרים שחצר קונה בדבר שהיה חבוי בצורה טובה, לפיכך החפץ לא שייך לבעלים, ואם מדובר בחפץ ישן שעלתה בו חלודה - הבעלים הקודמים התייאשו, ולפיכך החפץ שייך למוצא.

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ז) כתב: "והוא שימצא אותן מטה מטה". כלומר החפץ צריך להיות במקום מוחבא בצורה טובה. השולחן ערוך בסימן רס סעיף א הביא שני תנאים מתי המוצא זוכה בחפץ: א)- יש חלודה על החפץ, כלומר ניכר שמדובר בחפץ שהונח לפני זמן רב. ב)- החפץ נמצא במקום מוחבא בצורה טובה.

אם חסר אחד משני התנאים, כגון המוצא חפץ ישן אך לא מוחבא טוב (חסר התנאי השני) - לדעת השולחן ערוך - בעה"ב זכה ולא המוצא, אבל הש"ך בס"ק ב הקשה: "דברי המחבר צריך לי עיון". כי מספיק תנאי אחד או שיעלה חלודה או שהחפץ נמצא מטה מטה. הש"ך ביאר: הרמב"ם הבין את דברי הגמ': "דשתיך", שמדובר בחפץ שמוחבא למטה, אך רש"י הבין שמדובר בחלודה. הטור הביא את שני הביאורים, כי שני הביאורים הם להלכה, אך מספיק תנאי אחד או שהחפץ יהיה חבוי כהסבר הרמב"ם, או שיעלה חלודה כהסבר רש"י, אך לא צריך את שני התנאים כדברי השולחן ערוך. הש"ך סיים: "ואפשר דספוקי מספקא ליה (לשולחן ערוך) בפירוש הש"ס, לכך פסק דבעינן דתרווייהו לחומרא".

הנתיבות בס"ק ג ביאר את פסק השולחן ערוך: יש צורך בשני התנאים בכדי לפתור שתי בעיות שונות. התנאי הראשון הוא שיש חלודה בחפץ, תנאי זה פותר את השאלה האם החפץ שייך לבעל הבית, שהחלודה מוכיחה שמדובר בחפץ שהונח לפני זמן רב, ושייך לבעלים קודמים של הבית. התנאי השני הוא שהחפץ יהיה חבוי במקום טוב, תנאי זה מועיל בכדי לוודא שבעל הבית לא קונה את החפץ בקניין חצר, כדברי התוס' לעיל, שאם מדובר בחפץ שלא היה אמור להימצא - החצר לא קונה.

מכאן, שאם מדובר בחפץ שהוחבא במקום שניתן לגלותו בקלות, אך הוא עלה חלודה -  לדעת הש"ך המוצא זכה בו, כי מספיק תנאי אחד בכדי שהמוצא יזכה, אבל לדעת השולחן ערוך והנתיבות, בעל הבית זכה בחפץ בקניין חצר.

אם חסר אחד משני התנאים, למשל יש סיכוי שמדובר בשטרות כסף שהונחו שם לא מזמן, (חסר התנאי הראשון), למרות שמדובר בחפץ שנמצא בקיר ישן, מכיוון שאין חלודה או סימן שמדובר באבידה ישנה שהבעלים כבר התייאשו ממנה - אסור לגעת בחפץ^[5], אלא יש להשאיר את החפץ במקומו, כדין חפץ שהונח במקום משתמר.

וכך כתב הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ז): "אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר - הרי זה לא יגע בהן, שמא מונחים הם שם". הרמב"ם חידש, שגם אם יש ספק האם מדובר בחפץ ישן - אין לגעת בו. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רס סעיף א.

לסיכום: אם חסר אחד משני התנאים, למשל יש סיכוי שמדובר בשטרות כסף שהונחו שם לא מזמן, (חסר התנאי הראשון), או אפ' יש ספק האם השטרות שהונחו שם הם לא אבידה ישנה - אסור לגעת  בכספים. ואם מדובר בחפץ ישן אך לא מוחבא טוב (חסר התנאי השני) - לדעת השולחן ערוך (שם) והנתיבות (בס"ק ג) - בעה"ב זכה ולא המוצא, ולדעת הש"ך (בס"ק ב) המוצא זכה באבידה ישנה.

חפץ שנמצא בקיר חדש

במשנה במסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב מובא: "מצא בכותל חדש, (מצא מציאה בכותל חדש, כלומר בקיר שבוודאות בעל הקיר בנאו, והקיר היה תמיד שייך לבעלים ולא ברשות של אדם אחר) - מחציו ולחוץ - שלו, (אם המציאה הייתה בחלק הקיר שפונה לרשות הרבים - המוצא זכה במציאה, כי ניתן להניח שעובר דרכים הניח את המציאה בקיר וכבר התייאש ממנה, שהרי מדובר בחפץ שהעלה חלודה), מחציו ולפנים - של בעל הבית". (זאת בתנאי שבע"ה יטען שהוא זה שהניח את החפץ שם ומדובר בחפץ ששייך לו).

בגמרא בדף כו עמוד א מובא: "(החפץ נמצא) בכותל חדש - מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית. אמר רב אשי: סכינא - בתר קתא, (לפני שבוחנים את מיקום החפץ יש לבחון האם יש הוכחה לבעלות על החפץ. לכן סכין שידית האחיזה שלה מופנית לבית - שייכת לבעל הבית, וסכין שידית האחיזה שלה מופנית לרשות הרבים - המוצא זכה בה).  וכיסא בתר שנציה". (כך גם הדין בארנק עם רצועות, שאם הרצועות כלפי הבית - הארנק שייך לבעה"ב, ואם רצועות הארנק כלפי רשות הרבים - המוצא זכה בה).  

"ואלא מתניתין, דקתני מחציו ולחוץ - שלו, מחציו ולפנים - של בעל הבית ולחזי, אי קתא לגאו אי קתא לבר, אי שנציה לגאו אי שנציה לבר"? (אם אמרנו שיש לבחון את מיקום ידית הסכין או רצועות הארנק, אם כך לאיזה דין רלוונטי דברי המשנה שמיקום החפץ קובע).

"מתניתין באודרא ונסכא". (חפצים שלא ניתן לקבוע למי הם שייכים, למשל מוך של כרית, או חתיכות כסף, בזה אנו אומרים שאם החפץ נמצא בחצי הקרוב לרשות הרבים - המוצא זכה, אך אם נמצא בחצי הקיר הקרוב לבית - בעה"ב זכה).

"תנא: אם היה כותל ממולא מהן - חולקין. (כל הקיר מלא בחפץ, כך שלא מדובר שהחפץ נמצא בחצי הפונה לצד מסוים - המוצא ובעה"ב חולקים בניהם את המציאה) - פשיטא? - לא צריכא דמשפע בחד גיסא, מהו דתימא אשתפוכי אישתפוך, קא משמע לן". (למרות שיש שיפוע בקיר, אנו לא חוששים שהחפץ הונח מצד אחד ופשוט נפל בגלל השיפוע בקיר, אלא מכיוון והחפץ ממלא את כל הקיר - יש לחלוק את החפץ בין בעה"ב ובין המוצא).

מדברי הגמ' מבואר, שהמוצא חפץ בקיר חדש, כלומר בית שבעליו לא הוחלפו (הקיר היה ברשות בעל הבית או הוריו כל הזמן), יש לבחון האם יש הוכחה לבעלות על החפץ לפי מיקום החפץ. לכן סכין שידית האחיזה שלה מופנית כלפי הבית - שייכת לבעל הבית, וסכין שידית האחיזה שלה מופנית לרשות הרבים - המוצא זכה בה. אבל אם מדובר בחפץ שלא ניתן לדעת מי הניחו, כאן נבחן את מיקום החפץ בתוך הקיר: אם החפץ נמצא בחצי הקרוב לרשות הרבים - המוצא זכה^[6], אך אם נמצא בחצי הקיר הקרוב לבית - בעה"ב זכה.

ואם כל הקיר מלא בחפץ, (גם אם הקיר קצת משופע), כך שלא מדובר שהחפץ נמצא בחצי הפונה לצד מסוים - המוצא ובעה"ב חולקים בניהם את המציאה. זאת בתנאי שהמציאה העלתה חלודה, (כפי שמבואר בתוס' בפסקה הבאה). הסמ"ע בס"ק ו הסביר מדוע הצדדים חולקים: מכיוון שאין לחפץ בעלים קודמים, יש לחלוק את הממון שמוטל בספק כעין זה.

התוספות (מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א ד"ה בכותל) הדגישו: גם בשטרות כסף שנמצאו במחבוא בבית חדש, אם יש סיכוי שמדובר בשטרות כסף שהונחו שם לא מזמן, או אפ' יש ספק האם השטרות שהונחו שם הם לא אבידה ישנה - אסור לגעת בכספים, כדין ספק הינוח, ורק אם מדובר באבידה שנראית ישנה בחצי החיצוני של הבית (העלתה חלודה) - המוצא זכה, כי המאבד התייאש. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רס סעיף א.

התוספות עוד כתבו: "מחציו ולפנים - של בעל הבית, דאינו שוכח חפציו ימים רבים". כלומר חפץ שנמצא בקיר חדש בצד הפונה לבית - אנו מניחים שבעה"ב הניח את החפץ שם, ואדם לא שוכח את מה שנמצא בביתו, כך שאין ייאוש מהחפץ, ולכן גם אם מדובר בחפץ ישן שהעלה חלודה שמונח בצד הפנימי של הבית - החפץ שייך לבעה"ב.

ערוך השולחן (סימן רס סעיף ו) הוסיף: "דבר פשוט הוא, שכל דבר הנמצא טמון ברשותו של אדם, בביתו, וחצירו, ושדהו, ומרתפו, ורפתו, וגגו, אם אין הדבר נראה כאוצר שמונח מהרבה דורות מלפנים - שייך לבעה"ב, ולא יגע בזה המוצא, אפילו הוא דבר שיש בו סימן". ומכאן שאם למשל קבלן עשה שיפוצים, ומצא כספים שלא נראים ישנים מלפני שנים רבות, שאסור לו לקחתם, ויש להעבירם לבעל הבית.

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה יא) סייג: מציאה שנמצאת בקיר חדש בחצי הפונה לבית - שייכת לבעל הבית רק בתנאי שבעל הבית טוען שהחפץ שייך לו, (ואם הוא ירש את הבית מאביו - טוענים לו שמא החפץ היה של אביו), אבל אם הוא מודה שמדובר במציאה - החפץ שייך למוצא, (כי כאמור לעיל, קניין חצר לא מועיל במציאה חבויה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן רס סעיף ג.

הגר"א בס"ק ה העיר: רק אם ידוע בצורה ברורה שמדובר בבית חדש, שהיה תמיד שייך לבעל הבית או לאביו, אנו אומרים שהמציאה שייכת לבעל הבית, "אבל מן הסתם - אוקי ממונא בחזקת המוצאו, כיון שלא הוחזק בו בעל הבית". כלומר בצורה סתמית כאשר אין לנו ידיעה שמדובר בבית חדש - יש לומר שהמוצא זוכה.

כאמור לעיל, מציאה שנמצאת בקיר חדש בצד החיצוני - המציאה שייכת למוצא ולא לבעה"ב. הסמ"ע בס"ק ה כתב: גם אם המציאה נמצאת במקום מוחבא - המציאה שייכת למוצא ולא לבעה"ב^[7]. הנתיבות בס"ק ה ביאר את דברי הסמ"ע: אם המציאה נמצאת במקום מוחבא, למרות שיש לחשוש שזהו מקום הינוח, כלומר לא מדובר באבידה, אלא אדם מהשוק החביאו שם, בכ"ז המציאה שייכת למוצא ולא לבעה"ב, כי אנשים לא רגילים להחביא בקיר חיצוני הפונה לרשות הרבים, כך שניתן להניח שאדם הניח שם לזמן מועט ושכח שם, וזו אבידה לאחר ייאוש, ולכן המוצא זכה בה.

לסיכום: אם מתקיימים שני תנאים הבאים - הכסף שייך לבעל הבית ולא למוצא: א)- הכסף נמצא בחצי קיר הפנימי. ב)- בעה"ב טוען שהכסף שלו, ולא מודה שמדובר באבידה. לחלופין, אם מתקיימים שני תנאים הבאים - הכסף שייך למוצא ולא לבעל הבית: א)- הכסף נמצא בחצי קיר החיצוני, או בקיר פנימי ובעה"ב לא טוען שהכסף שלו. ב)- מדובר באבידה שמונחת שם שנים רבות.

למעשה, אם ניתן להוכיח, שבעל הבית או אבותיו גרו בדירה החל מהתאריך בו נדפס הכסף - הכסף שייך לבעל הבית ולא למוצא. למשל: אם נמצא שטרות כסף של שקלים חדשים, ובעה"ב יכול להוכיח שגר ברציפות בבית החל משנת 1986 (השנה בה השקל חדש יצא לאור) - הכספים בוודאות הוחבאו ע"י משפחתו, ולכן בעל הבית זכאי לקבל את הכספים ולא המוצא. (בשטרות דולרים הוכחה פשוטה יותר, כי יש על השטר את תאריך הדפסת השטר, ואם בעה"ב גר בבית משנת הדפסת השטר - וודאי שהכספים שייכים לו, כי הוא היחיד שיכל להחביא את השטרות).  

[1] כפי שפסק השולחן ערוך בסימן רסח סעיף ג: "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ואם נפלה בה מציאה - הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים? בחצר המשתמרת... אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן, אם היה עומד בצד שדהו ואמר: זכתה לי שדי - זכה בהם; ואם אינו עומד שם, או שהיה עומד ולא אמר: זכתה לי שדי - כל הקודם זכה. הגה: וי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי".

כלומר בחצר המשתמרת, לכו"ע חצרו קונה גם ללא דעתו, כך שהמציאה שייכת לבעל החצר. אומנם אם מדובר בחצר שלא משתמרת, לדעת השולחן ערוך, על בעל החצר לעמוד שם ולומר בפיו שהוא מעוניין לקנות, אך לדעת הרמ"א, אין צורך באמירה בפה, אלא מספיק שיעמוד ליד החצר.

צריך להדגיש, החצר קונה רק חפץ שאין בו סימן, שאז יש זכות לזכות במציאה, והחצר קנתה לו זכות זו, אך אם יש סימן בחפץ, וודאי שיש להחזיר את החפץ לבעליה, כי אין לאף אדם זכות במציאה, כך שחצר לא יכולה לקנות חפץ שאין זכות לקנותו, ואדרבה יש חובה להשיב את החפץ לבעלים.

[2] כך כתב הנתיבות (סימן רסח ס"ק ג) בדעת התוס': "אפשר שלא יבוא לידו כלל".

[3] אומנם הדרישה בסימן רס ס"ק א הבין, שהתוס' סבורים כדעת הרמב"ם.

[4] המחנה אפרים (הלכות מכירה - קנין חצר סימן ה) כתב: הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק טז הלכה ד) חולק וסבור, שקניין חצר קונה גם אם בא לו באיסורא, בתנאי שהגיע לידו בהיתר, כגון מציאה שנפלה לחצרו, ורק אם הגביה בידו את המציאה לפני ייאוש, אנו אומרים שהוא נעשה שומר על המציאה שבאה לידו באיסור ושוב לא קונה. (כלומר דין ייאוש שלא מדעת שייך רק באדם שמגביה בידו ולא בחצר).

המחנה אפרים למד זאת מדברי הרמב"ם (שם): המוצא כסף בחנות מחוץ לתיבת המוכר - הכסף שייך למוצא ולא למוכר. הרמב"ם הסביר: בעל החנות לא קונה את המציאה, כי חנותו נחשבת לחצר שלא משתמרת. אבל הראב"ד ביאר: בעל החנות לא קונה בגלל שחצרו לא קונה כאשר בא לידו באיסור. (כלומר דין ייאוש שלא מדעת שייך גם בחצר). ומכאן שהראב"ד סבור כדעת הרא"ש, שקניין חצר לא קונה באיסור, אך הרמב"ם שנזקק לטעם חצר המשתמרת משמע שסבור, שחצר כן קונה גם אם בא באיסור, ורק אם מדובר בחצר לא משתמרת - לא קונה.

[5] הש"ך בס"ק ה העיר: מדובר במציאה שנמצאת במקום שרוב יהודים גרים שם, אבל אם מדובר ברוב גויים - המוצא זכה בחפץ.

[6] רש"י (מסכת בבא מציעא דף כה עמוד ב ד"ה מחציו) הסביר: מכיוון שמדובר בחת ישן שהעלה חלודה, שנמצא בחצי החיצוני של הקיר, אנו אומרים שאחד מבני רשות הרבים הניחו שם וכבר התייאש מהחפץ.

[7] הש"ך בס"ק ו העיר: צריך לגרוס בדברי הסמ"ע, גם אם המציאה לא נמצאת במקום מוחבא - המציאה שייכת למוצא ולא לבעה"ב.ה