בית הדין

כט סיון התשפא | 09.06.21

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

שאלה:

כספים שנמצאו בבית כנסת ללא כל סימן, האם הם שייכים למוצא, או שצריך לתת את הכספים לצדקה, או שצריך לתת את הכספים לגבאים של בית הכנסת?

תשובה:

• א. המוצא מציאה ללא סימנים (כגון מצא כסף) בבית כנסת - לדעת האגודה, הכסף שייך למוצא ולא לוועד בית הכנסת, ולדעת הרמב"ן בית הכנסת זכה בכסף מקניין חצר. לדעת הקצות - גם הרמב"ן יודה שהמציאה שייכת למוצא ולא לבית כנסת.
• ב. למעשה, מוצא הכספים לא חייב לתת את הכספים לצדקה או לגבאים, ויכול להשאיר את הכספים לעצמו. (פתחי חושן אבידה ומציאה פרק ט הלכה יג).
• ג. אומנם לדעת הגר"מ שטרנבוך, אם מדובר בכספים שנמצאו בבית כנסת או ישיבה ששייכים לרב באופן פרטי - יש קניין חצר, ולכן מציאה שנמצאת במקום סגור ושמור - יש להעביר את הכספים לישיבה, אך אם מדובר בבית כנסת ששייך לציבור ואינו של אדם פרטי - הכספים שנמצאו שייכים למוצא.

קניין חצר בבית כנסת

הקצות בסימן ר ס"ק א דן, האם חצר קונה להקדש, במקרה בו האדם לא הקדיש את החפץ, אלא החפץ נמצא בחצר הקדש, האם יש קניין חצר להקדש או לא? הרשב"ם (מס' ב"ב דף עט. ד"ה הכי) סבור, שאין קניין חצר להקדש, שהרי חצר קונה מדין יד, ואין יד להקדש, דהיינו אין רשות להקדש^[1]. וכ"פ התוס' (ד"ה ואין). אבל הרמב"ן (שם) סבור, שיש קניין חצר להקדש^[2].

הקצות הביא את קושיית התוספות יו"ט על שיטת הרשב"ם והתוס': למרות שחצר מתרבה מדין יד, הרי בכ"ז לא גרע משליחות, ויש שליחות להקדש, ולמרות שהגמ' הסתפקה האם הכהנים שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא, בכ"ז וודאי שהגזברים שלוחי דרחמנא, כך שהמעות שייכות להקדש. התוס' יו"ט הציע תירוץ דחוק: הגזבר נחשב לשליח של ההקדש, והחצר לשליח של הגזבר, אך אין שליח עושה שליח, ולכן החצר לא קונה.

החתם סופר (אורח חיים סימן מד) תירץ את קושיית התוס' יום טוב: גם בחצר של אדם רגיל - החצר לא קונה אם החצר לא משתמרת, ולכן גם בבית כנסת החצר לא קונה להקדש, כי מדובר בחצר שלא משתמרת, כלומר בבית כנסת פתוח שלא נשמר^[3].

הקצות כתב בשם ספר האגודה (מסכת מעילה פרק ג - ולד חטאת): לאור פסיקת הרשב"ם והתוס', במידה ואדם מצא חפץ בבית הכנסת - זכה בו המוצא ולא זכה בו ההקדש, "ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש, דחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש". וכ"פ המגן אברהם באו"ח סימן קנד ס"ק כג, וכ"פ המשנה ברורה (סימן קנד ס"ק נט): "מצא דבר בחצר ביהכ"נ או בביהכ"נ - זכה בו, ולא אמרינן דיקנה החצר להקדש, דחצר קונה מטעם יד, ואין יד להקדש". אומנם לדעת הרמב"ן שיש קניין חצר להקדש - המציאה שייכת לבית הכנסת ולא למוצא.

הקצות הקשה על דברי האגודה: כיצד האגודה כתב שאין יד לבית כנסת בגלל שאין יד להקדש, הרי לבית כנסת אין דין של הקדש, אלא דין בית כנסת כדין חצר השותפים דהיינו בית כנסת שייך בשותפות לכל אנשי העיר. לכן הריב"ש (סימן רה) כתב: ארבע אמות זוכות לאדם בבית כנסת, שכן בית כנסת נחשב כמו רשות של שותפים, ויש זכייה לשותפים. "בהדיא תניא ריש פרק אלו מציאות (ב"מ כא, ב): המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - הרי אלו שלו".

הקצות הסביר, מדוע המוצא זוכה במציאה ולא השותפים בני העיר זוכים במציאה, שהרי לדעת הרמב"ן יש קניין חצר בהקדש, כך שהמוצא לא היה אמור לזכות אלא בני העיר שבית הכנסת שייך להם הם אמורים לזכות במציאה ע"י קניין חצר? אלא יש שני טעמים  מדוע גם לדעת הרמב"ן המוצא זוכה במציאה, ובני העיר השותפים לבית כנסת לא זוכים במציאה: טעם ראשון: לא בגלל שאין יד להקדש כפי שכתב האגודה, אלא בגלל שבאיסורא אתי לחצר, כלומר המציאה הגיע לחצר לפני שהבעלים התייאשו. טעם שני: בגלל שמציאה בחצר בית הכנסת לא נחשב לדבר מצוי, כך שבני העיר השותפים לא חשבו והתכוונו לקנות בקניין חצר את המציאה, כך שקניין חצר לא קונה בדבר שלא מצוי לבוא. אומנם אם מדובר בדבר שמצוי וסביר שיהיה בחצר ההקדש, וכן דבר שיש בו ייאוש - החצר קונה להקדש.

הנתיבות בהקדמתו לסימן ר תירץ את קושיית הקצות: גם האגודה מסכים שבית הכנסת שייך לכלל תושבי העיר, שהם שותפים בו, אבל בכ"ז האגודה היה צריך להוסיף הסבר מדוע המוצא זוכה ולא בני העיר - כי אין יד להקדש, (למרות שזה של שותפים ולא של ההקדש), בגלל שבית הכנסת נחשב כאילו הוא הושכר להקדש, שהרי בני העיר שעבדו את הבניין לצורך הקדש של בית הכנסת, כך שלא גרע מחצר המושכרת להקדש, כך שלמרות שבית הכנסת שייך לשותפין, אבל הם הרי הקדישו את מה שנמצא בחצר בית הכנסת להקדש, ולכן המציאה צריכה להיות שייכת לבית כנסת, כי "הגזבר - יד הקדש הוא, ורוצה לזכות לצורך הקדש, וגם דעת שכינה איכא", ורק אם נאמר כדברי האגודה שאין יד להקדש, אז יהיה הדין שהמוצא זכה במציאה.

פסק אחרוני זמנינו

נראה שהאגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן כג) פסק כדעת הקצות, שלכו"ע הכסף שייך למוצא: "ובאחד שמצא אבדה בבית הכנסת ובבית המדרש, והוא דבר שאין בו סימן - זכה המוצא. כמפורש כן במג"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג בשם אגודה, ולא אמרינן דחצר בית הכנסת קונה להקדש, דחצר קונה מכח יד, ואין יד להקדש, והאריך בזה הקצה"ח בחו"מ סי' ר' סק"א עיין שם. והאסימון (טאקן) יש לו דין כסף ותלינן שידע ונתייאש. ולא מצינו חילוק בכסף בין מעט ובין הרבה".

הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתי"ט) פסק: "ולע"ד נראה שתלוי באיזה סוג בית כנסת, דאם יש רוב הממנים להם וועד שממנים הרב - נקרא של הקדש וזכה בו המוצא, אבל בבתי מדרש או ישיבות המצויים בזמננו שהם שייכים לאדמו"ר או לר"מ המסוים שהוא דואג לאסוף הכסף, ורושם המקום על שמו, ושייך ליורשיו אחריו לצורך בית הכנסת או בית המדרש - בכה"ג לא חשיב של הקדש אלא חצר פרטית, ואפילו במקום שרשומים עוד כמה נאמנים כלפי השלטון, ולמעשה הם נאמניו הכפופים לו ופועלים על פי הוראותיו, וא"כ למעשה הרכוש שייך לו ולא נקרא הקדש, שאין זה דומה להקדש כלל וע"כ המוצא בו מציאה לא זכה בה אלא שייך לבעל הבית מדרש או הישיבה^[4]".

נראה לומר בדעת הגר"מ שטרנבוך, שמדובר במציאה שנמצאת במקום סגור, שאז חלים דיני קניין חצר, אך מציאה שנמצאת בבית מדרש שרבים עוברים שם, והיא לא שמורה לדתו - גם בישיבה פרטית המציאה שייכת למוצא (אם אין סימנים).

הפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ט הלכה יג) פסק: "חצר של הקדש - אינו קונה להקדש, ולכן המוצא מציאה בבית הכנסת ובית המדרש - זכה בה לעצמו".

הפתחי חושן בהערה לה הוסיף: "ויש להסתפק בביהכנ"ס שנבנה ע"י יחיד, אם גם בזה אמרינן אין יד להקדש? ולכאורה היה נראה שדוקא כשנבנה ממעות הקדש ביהכנ"ס, מיהו לסברת הנה"מ משמע שכל ביהכנ"ס - מעות שותפין הם, ומ"מ כיון שהושכר או נמסר לצורך ביהכנ"ס - ה"ז בגדר חצר הקדש, וא"כ אפשר שגם בשל יחיד הדין כן, וכ"ש ברוב בתי כנסיות שבזמננו הנבנים ע"י מעות צדקה ממש, וכמעט שלא שייך בו דין שותפות, ונשאר הכלל אין חצר להקדש".

"וכתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סימן פב) שבמקומות שמוכרים מקומות ביהכנ"ס לחלוטין - מיקרי חצר השותפין, ובמקומות ששוכרים בית במעות צדקה (ונראה דה"ה כשקונים או בונים במעות צדקה) ומשכירים המקומות לזמן ידוע - אין זה כחצר השותפין, וכיון דקיי"ל שחצר המושכר - קונה למשכיר, ממילא היה שייך להקדש, ובזה כתב האגודה שאין חצר להקדש".

"...אמנם יש לדון במוסדות תורה או מוסדות ציבור מה דינם, ולענין דין חצר להקדש משמע מדברי שו"ת קרן לדוד או"ח סימן מג דלא שייך אלא בביהכנ"ס וביהמד"ר שיש בהם משום קדושה הדומה לקדושת המקדש באלו אמרינן אין חצר להקדש, אבל הקדש עניים, ואפילו הקדש לישיבות (חוץ מהמקומות המיוחדים לתורה ולתפלה שכבר נתבאר שיש בהם דין הקדש), אין לו דין הקדש לענין זה, ולפי"ז בישיבות באולמי האוכל ובחדרי הפנימיה וכדומה - נראה שיש קנין חצר לישיבה ע"י מנהלי הישיבה".

ניתן אולי להוכיח שיש יד לבית כנסת מדברי השולחן ערוך בסימן צה סעיף א: "אלו דברים שאין נשבעין עליהם מן התורה: קרקעות אפילו של חו"ל, ועבדים, ושטרות, והקדשות...  והקדשות שאמרו - דוקא הקדש גבוה, אבל הקדש לעניים או לבית הכנסת או לספר תורה וכיוצא בזה - נשבעין עליהם כמו שנשבעין על נכסי הדיוט".

לסיכום: המוצא מציאה ללא סימנים (כגון מצא כסף) בבית כנסת - לדעת האגודה, הכסף שייך למוצא ולא לוועד בית הכנסת, ולדעת הרמב"ן בית הכנסת זכה בכסף מקניין חצר. לדעת הקצות - גם הרמב"ן יודה שהמציאה שייכת למוצא ולא לבית כנסת, וכך נראה שפסק האגרות משה. ולדעת הגר"מ שטרנבוך, בבית כנסת או ישיבה ששייכים לרב באופן פרטי - יש קניין חצר, ומציאה שנמצאת במקום נעול שייכת לישיבה.

[1] בגמ' במסכת בבא בתרא דף עט עמוד א מובאת משנה ממסכת מעילה (דף יג עמוד א): אדם שהקדיש לבדק הבית בור שבשעת ההקדש היה מלא במים - אסור למעול בבור ובמים, אבל אם הקדיש בור ריק, ולאחר שהקדיש הבור התמלא במים - לדעת רבי יהודה אסור למעול רק בבור שהקדיש, אך אין חיוב בקרבן מעילה למי שנהנה מהמים, כי לא יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם. הרשב"ם הוסיף: אנו לא אומרים שההקדש תקנה את המים בגלל קניין חצר, כי אין קניין חצר להקדש. קניין חצר נלמד מהפסוק "תמצא בידו הגניבה" (כמבואר בגמ' במסכת בבא מציעא דף י עמוד ב) - ידו כוללת גם חצרו, אך הפסוק דיבר על אדם רגיל ולא על הקדש.

[2] לדעת הרמב"ן, יש קניין חצר להקדש, ובכ"ז אין חיוב בקרבן מעילה למי שנהנה מהמים, כי חיוב בקרבן מעילה יש רק בדברים שאדם הקדיש ולאחר מכן מעל, אך דבר שהיה קדוש מעצמו, (קדושה שבאה ממילא),  כגון המים שמעצמם קדושים, כי ההקדש קונה את המים בקניין חצר - אין חיוב בקרבן מעילה.

[3] מכאן הוכחה לשיטת המקנה (קונטרס אחרון סימן ל בס"ק ט), שחצר משתמרת נחשבת רק לחצר שיש לה מנעול, כאשר החצר נעולה והמפתח נמצא ביד בעל החצר, ולכן בית כנסת שאין לה דלת נעולה - לא נחשבת לחצר המשתמרת, אבל הנתיבות (הקדמה לסימן ר) סבור, שחצר שיש לה מחיצות נחשבת כחצר המשתמרת, ולא צריך שהחצר תהיה נעולה, אלא מספיק שיש לה מחיצות. הנתיבות הוכיח זאת מכך שהגמ' במסכת גיטין בדף עט עמוד א-ב כתבה שלכלי יש גדר של חצר (דהיינו לא רק חצר ממש קונה, אלא גם כלי קונה כדין חצר), ובכלי וודאי שאין מנעול אלא רק מחיצות, ומכאן שמספיק מחיצות בכדי להיחשב כחצר המשתמרת.

אך ניתן לומר, שגם לדעת הנתיבות בית כנסת יוגדר כחצר לא משתמרת, בגלל שהרבים עוברים שם, החצר לא נשמרת לדעת וועד בית הכנסת. (וכעין מה שכתב הש"ך בסימן רס ס"ק יח, בדין מציאה בחנות: "וחצרו לא קנה, משום דלא סמכה דעתיה, כיון דרבים נכנסים ויוצאים").

[4] הגר"מ שטרנבוך הוסיף: "אמנם בעיקר דין זה שכתבנו שמעתי לפקפק בזה אם אחד אוסף כסף מהצבור לצורך בניית ביהכנ"ס, אי חשיב בהכ"נ שלו משום כן, אבל שמעתי שהגאון רבי חיים עוזר זצ"ל סבר, שמוטב להחזיק המצב כן, שידמה לר"מ המאסף כשלו ממש לצורך הישיבה, שאז מוסר נפשו יותר לקיים המקום ולהחזיקו, וע"כ נראה כמו שכתבנו שבבית המדרש או ישיבה של אדם פרטי - לא נקרא של הקדש, ושייך לבעל המקום ולא למוצא".