בית הדין

כ סיון התשעח | 03.06.18

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

הקדמה

המקור למצוות השבת אבידה הוא בספר דברים בפרק כב פסוק א: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". ובפסוק ב: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך, והיה עמך עד דרש אחיך אתו, והשבתו לו". ובפסוק ג: "וכן תעשה לחמרו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם".

הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק יא הלכה א) כתב: אדם שמצא מציאה ולא מרימה - עובר על לא תעשה ("לא תוכל להתעלם") ועל עשה ("השב תשיבם"). אומנם לדעת הרמב"ן (מסכת בבא מציעא דף ל עמוד א), אם הוא התעלם מהמציאה - עובר על לא תעשה בלבד, ואם הגביה ולא החזיר עובר על עשה. הסמ"ע (בסימן רנט ס"ק א) ביאר את דברי השולחן ערוך כפי הסברו של הרמב"ן. אבל הט"ז (על סימן רנט סעיף א) סבור, שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, שאם מתעלם מהמציאה - עובר על לא תעשה ועל עשה.

ערוך השולחן (סימן רנט סעיף יז) הוסיף: "וכן בכל עניני הפסד שיכול להיות אצל חבירו, וביכלתו למנוע ההיזק - חייב למנוע[1], ואם לא עשה כן - עובר בעשה דהשב תשיבם, ובלא תעשה דלא תוכל להתעלם". ומכאן שאם רואה נזילה, או מזגן דולק בחדר ריק, או בגד שנפל לרצפה וכד', שיש מצוות השבת אבידה במניעת ההפסד. צריך לציין, שמצוות השבת אבידה מתקיימת לאחר מציאת הבעלים והשבת המציאה לבעליה, היום חלק גדול מהמציאות הן ללא סימנים, כך שקשה יותר לקיים את מצוות השבת אידה, מאידך ניתן בקלות לקיים את מצוות השבת אבידה במניעת נזק.

נציין, שמצוות השבת אבידה דורשת מהמוצא לטרוח במציאה בחינם, (טרחת הגוף), וכדברי שולחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון סעיף לז): "שהוא חייב מן הדין לטרוח בהם עד שיגיעו לרשות הבעלים... אפילו טורח מרובה מאד על שוה פרוטה אחת", אך אין חיוב למוצא להפסיד מכספו בגין הטרחה במציאה, (סמ"ע סימן רסה ס"ק א), ולכן אם המוצא נמצא באמצע עבודתו, הוא לא חייב להפסיק את עבודתו בשביל השבת אבידה, אא"כ יקבל שכר כפועל בטל, כפי המבואר בשולחן ערוך בסימן רסה סעיף א.

באופן כללי ישנן מספר סוגי אבידות:

• א. אבידה שהמוצא צריך להכריז עליה - א)- אבידה שיש בה סימן, שנפל במקום ציבורי והבעלים לא התייאשו ממנה - יש להכריז על השבת אבידה. ב)- המוצא ראה ממי החפץ נפל. (למשל ראה שטר כסף שנופל מכיסו של אדם, יש מצווה להסב את תשומת ליבו שנפל לו כסף). ג)- חפץ ללא סימן אך ניתן לזהותו בטביעת עין, ומדובר במקום שמצויים בו תלמידי חכמים ישרים (שלא משנים מדיבורם) כמו בבית מדרש.
• ב. אבידות שהמוצא זוכה בהן: א)- אבידה שידוע לנו שהבעלים כבר התייאשו, כמו חפצים שהבעלים משמשים כל שעה, או חפץ שנראה ישן כגון חפץ שהעלה חלודה, או קורי עכביש וגד'. ב)- אבידה במקום שרובם גויים גם אם יש סימן המאבד וודאי התייאש. ג)- אבידה שאבודה ממנו ומכל העולם כמו זוטו של ים, בסימן רנט סעיף ז. ד)- אבידה מדעת - לפי הרמ"א המוצא רשאי לקחת לעצמו, ולפי השו"ע רק אין חובת השבה, אך אסור לקחת לעצמו (כמבואר בסימן רסא סעיף ד). צריך לציין, שבחלק מהמקרים יש מצווה לפנים משורת הדין להחזיר לבעלים (בזוטו של ים, או במקום שרובם גויים). ה)- אבידה שאין בה שווה פרוטה. ו)- אבידת גוי, אא"כ יש קידוש השם בהחזרת החפץ.
• ג. אבידה שאין לגעת בה - א)- חפץ שנפל נחשב לאבידה, אבל חפץ שהונח ולא אבד (כמו ספרים שהונחו בשולחן, עטים, שמפו ומגבות במקווה וכד') - אין זה אבידה[2] ואסור לגעת בחפץ. ואפ' אם יש ספק האם החפץ הונח במכוון או שאבד - אין להזיז את החפץ ממקומו, אא"כ מדובר בחפץ שהונח במקום שכלל לא משתמר, שאז דינו כאבידה. ולכן מומלץ לא לגעת באבידות קטנות שנמצאות בגן משחקים, כמו כדור או בקבוק וכד', כי יתכן והן הונחו שם, ובעליהם יחזרו לגן וימצאו את החפצים. (איסור לא תוכל להתעלם שייך רק כאשר מתקיימים התנאים למצוות השבת אבידה, אך אם אין מצוות השבת אבידה - אין איסור לא תוכל להתעלם).

בדיעבד אם לקח חפץ שהונח: אם הוא עדיין נמצא במקום - יחזיר מיד, ואם לקח ועבר זמן: אם יש סימן - יכריז, ואם אין סימן בחפץ - לפי השו"ע יכול לקחת לעצמו, ולפי הרמ"א יהא מונח עד שיבוא אליהו. (מבואר לקמן בסימן רס סעיפים ט-י). ב)- זקן ואינה לפי כבודו. ג)- כהן שמוצא מציאה בבית קברות. ד)- אבידה שהיא מוקצה שנמצאת בשבת.

לסיכום: אבידה שצריך להכריז עליה - תתכן באחת משלוש האפשרויות הבאות: א)- חפץ עם סימן שנפל במקום ציבורי והבעלים לא התייאשו. ב)-חפץ שהונח במקום לא שמור. ג)- המוצא ראה ממי החפץ נפל.

מציאה רחוקה

בגמ' במסכת בבא מציעא דף לג עמוד א מובא לגבי דין סיוע בפריקת חמור חברו: "תנו רבנן: כִּי תִרְאֶה (חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ, וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ) - יכול אפילו מרחוק (האם צריך ללכת לסייע לפריקת חמור שנמצא רחוק ממני?) - תלמוד לומר: כִּי תִפְגַּע (שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה - הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כלומר רק אם נפגשת עם החמור לידך, ולא אם ראית אותו מרחוק). אי כי תפגע - יכול פגיעה ממש (רק אם החמור ממש לידי יש לקיים את המצווה, אבל אם החמור מעט רחוק ממני - אין צורך לקיים את המצווה)? - תלמוד לומר: כי תראה. ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה? - שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל, וזה הוא ריס". (במיל יש אלפיים אמה, ובמיל יש 7.5 ריס, כלומר בריס יש 266.6 אמה שהם לערך 133.3 מטרים).

הב"ח (סימן רנט ס"ק א) למד מדין סיוע בפריקת חמור לדין השבת אבידה, שהמרחק שיש ללכת ולקחת את האבידה זה אבידה שמונחת עד מרחק 266.6 אמה שהם לערך 133.3 מטרים. הב"ח נשאר בצ"ע למה הרמב"ם והטור כתבו שיעור זה רק בפריקת חמור ולא בהשבת אבידה.

השבת אבידה בשבת

אין לעבור על איסור דרבנן, בכדי לקיים מצוות השבת אבידה. לכן אין להרים בשבת מציאה שהיא מוקצה. וכך כתב שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף מ): "ואפילו איסור של דבריהם - לא יעשה בשביל ממון חבירו, כגון להגביה מעות שמצא בשבת, שאין דוחין איסור מפני ממון, שנאמר אני ה' - כולכם חייבים בכבודי".

אומנם מותר לדבר על נושא השבת אבידה, כי זהו צורכי מצווה, לכן מותר להכריז על השבת אבידה (אך כאמור אסור להרימו). וכך פסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן שו סעיף יב): "מותר להכריז בשבת על אבידה, אפילו היא דבר שאסור לטלטלו".

ההבדלים בין מצוות השבת אבידה לבין חוק השבת אבידה

ישנם מספר הבדלים משמעותיים בין מצוות השבת אבידה לבין חוק השבת אבידה:

• א. לפי החוק (סעיף 2), אין חיוב להרים מציאה, ורק אם הרים את המציאה - צריך לדאוג לאבידה, (להשיב לבעליה או להודיע למשטרה). אבל אך לפי התורה, יש איסור להתעלם מהמציאה, דבר זה לא קיים בחוק.
• ב. לפי החוק (סעיף 4), לאחר ארבעה חודשים - המוצא זוכה, אך לפי התורה אחת מהשתיים או שהחפץ שייך לבעלים תמיד או שהמוצא זוכה מיד. אם בשעת הרמת המציאה יש ייאוש בעלים - המוצא זוכה מיד (ללא צורך בהמתנה של ארבעה חודשים), ואם בשעת הרמת המציאה אין יאוש בעלים - אין זכיה לעולם כדין יאוש שלא מדעת, ויהא מונח עד שיבוא אליהו.
• ג. כל המקרים בהם אנו אומרים שהמוצא זוכה באופן מידי (זוטו של ים, חפץ ישן מאוד, אבידה במקום שרובם גויים, אבידה מדעת לדעת הרמ"א וכו') - לא מצוינים בחוק.
• ד. בתורה (דברים פרק כב פסוק ב) נאמר: "וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" - בגמ' במסכת בבא מציעא דף כז עמוד ב מבואר: "וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי. מאי לאו בסימנין? - לא, בעדים". - כלומר יש חובה לוודא שמבקש המציאה איננו רמאי, וכן יש חובה לבקש מהמוצא שיאמר מהן הסימנים של החפץ, אבל במשטרה לא עומדים על כך.

[1] וכך כתב גם שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף לג): "וכן כל כיוצא בזה אם אפשר לו להציל חבירו מהפסד - חייב הוא לטרוח בכל כחו להצילו".

[2] התוספות (מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב ד"ה איזוהי) הגדירו אבידה שהיא לא מקום הינוח: "שיבין (המוצא) שאין הבעלים יודעין שהיא שם". כלומר חפץ שהבעלים לא מודעים למיקומו נחשב לאבידה, אך חפץ שהונח במכוון במקום מסוים אינו מוגדר כאבידה.