בית הדין

כט סיון התשפא | 09.06.21

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

שאלות:

• א. האם מותר לעיין בספר או לשתות בכוסו של חברי - ללא בקשת אישור?
• ב. הגעתי לחתונה של חבר טוב למרות שלא הוזמנתי כדי לשמוח ולרקוד איתו, האם מותר לי לשתות מיץ בחתונה?
• ג. האם מותר לכהן בחור שאין לו טלית, לקחת טלית של חבר שכבר התפלל ותיקין, לצורך ברכת כהנים?

 

תשובה:

• א. אם אין וודאות שהבעלים ישמחו בשימוש בחפציו - לכו"ע אסור להשתמש בחפצים ללא רשות. (שו"ע סימן שנט סעיף ה).
• ב. אומנם אם הבעלים לא מקפידים על שימוש בחפציהם - לדעת התוס' (במסכת בבא מציעא דף כב עמוד א ד"ה מר זוטרא), אסור להשתמש בחפץ, אבל לדעת הש"ך (בסימן שנח ס"ק א), אם ניתן להניח בצורה ברורה, שאילו הבעלים ידע שהוא השתמש בחפציו, הוא לבטח היה מתרצה ומסכים לכך - השימוש מותר, כי ההתרצות וההסכמה גורמת שהשימוש הוא ביתר ולא באיסור.
• ג. למעשה נראה להתיר בשלושה המקרים הבאים:

א)- שימוש בדבר זניח - מותר, כאשר בוודאות הבעלים לא מקפידים, (שו"ע סימן שנט סעיף א), כך שנראה שמותר לשתות בחתונה, כי אין הקפדה על שתייה קלה. (נתיבות המשפט סימן רסז ס"ק ד). (להרחבה: ניתן לעיין במאמר להשתמש בדבר שלא מקפידים עליו).

ב)- שימוש בדבר שאינו גורם כלל לנזק לחפץ - מותר, כאשר בוודאות הבעלים לא מקפידים. (שולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף ה).

ג)- שימוש בדבר מצווה (כגון שימוש בטלית של חברו) - מותר בחמישה תנאים:

א)- לא נגרם נזק לחפץ (שולחן ערוך אורח חיים סימן יד סעיף ד).

ב)- ניתן להעריך שהבעלים לא מקפידים. (בן איש חי שנה ראשונה פרשת לך-לך סעיף ו).

ג)- הבעלים לא נמצאים שם ולא ניתן לבקש רשות (משנה ברורה סימן יד ס"ק יג).

ד)- מדובר רק בשימוש אקראי ולא בשימוש בצורה קבועה (הב"ח אורח חיים סימן יד בס"ק ב).

ה)- המשתמש מחזיר את החפץ לקדמותו בצורה מסודרת. (למשל לקפל את הטלית בחזרה). (שולחן ערוך אורח חיים סימן יד סעיף ד).

 

שימוש בחפץ חברו ללא בקשת רשות

הגמ' במסכת בבא מציעא דף כב עמוד א סיפרה על אמימר מר זוטרא ורב אשי, שהזדמנו לבוסתן של אדם ששמו מרי בר איסק, האריס של מרי הביא לרבנים תמרים ורימונים, אמימר ורב אשי אכלו, אך מר זוטרא לא אכל, שכן חשש שמרי לא מודע לכך, והאכילה נחשבת לגזל. בסופו של דבר מרי הגיע ושאל את אריסו, מדוע לא נתן לרבנים מפירות יותר טובים שיש לו, אך בכ"ז מר זוטרא לא הסכים לאכול­­­. אומנם במצוות אנו אומרים שנוח לבעה"ב שיעשו מצוות בנכסיו, אבל כאן יתכן ומרי אמר זאת רק בגלל שהתבייש האריס שנתן לרבני פירות ללא רשותו.

התוס' (ד"ה מר זוטרא) הקשו: מדוע מר זוטרא לא אכל מהפירות שהגיש האריס, הרי הגמ' הנ"ל במסכת בבא קמא כתבה, שניתן לקנות מהאריס, שכן וודאי האריס מוכר מחלקו, א"כ גם כאן מסתבר לומר שהאריס נתן לרבנים פירות מחלקו?

התוס' ענו: הגמ' במסכת בבא קמא דיברה על אריס המוכר מביתו, במקרה זה אנו אומרים שוודאי מחלקו הוא מוכר ונותן, אך כאן מדובר באריס שנתן פירות בפרדס השייך לבעה"ב, ובעה"ב עדיין לא חילק את שדהו עם האריס. לפיכך מר זוטרא חשש, שמא בשעה שיחלקו את הפירות, האריס לא יודיע לבעה"ב על כך שנתן פירות מחלקו לרבנים, נמצא שהפירות שהרבנים אכלו היו שייכים גם לבעה"ב ולא רק לאריס, ואסור לאכול מנכסי חברו ללא רשותו, למרות שהוא בטוח כי לאחר שייוודע לו הוא וודאי יסכים. לכן מר זוטרא לא אכל מהפירות שהאריס נתן.

אבל אמימר ורב אשי לא חששו שהאריס נתן מחלקו של בעה"ב ללא רשותו, אלא הם היו בטוחים שהאריס נתן את הפירות מחלקו. התוס' הדגישו: אין לומר שהרבנים אכלו משל בעה"ב וסמכו על כך שהוא וודאי יסכים לתת להם, שכן דבר זה אסור, שהרי הלכה כאביי שייאוש שלא מדעת - אסור[1].

הריטב"א (מיוחס לו מסכת בבא מציעא דף כב עמוד א) הסביר כיצד אמימר ורב אשי אכלו מהפירות: "אמימר ורב אשי היכי אכל? י"ל דמידע ידעי דמינח הוי ניחא ליה למרי בר איסק שיהנה ת"ח מנכסיו, ולא אתא באיסורא לידיה, דרחמנא שרית מעיקרא כי אף על גב דלא ידע כי האי שהן ת"ח כדאמרינן בזוטו של ים". כלומר כאשר יש וודאות מחלטת שחברו מאשר לו להשתמש בנכסיו - השימוש מותר.

מדברי התוס' (שם) מבואר, שאסור לאדם לקחת חפץ או דבר מאכל משל חברו ללא ידיעתו, למרות שהוא בטוח שחברו יתרצה לכשידע, שכן הלכה כאביי, דהוי ייאוש שלא מדעת, דהיינו למרות שכעת בעה"ב התייאש וניחא ליה, בכ"ז מכיוון שקודם לכך לא היה נוח לו שעדיין לא התייאש, בכ"ז אסור. וכ"פ המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן תכה) והגהות אשרי (מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ג).

ערוך השולחן (חושן משפט סימן שנח סעיף ה) פסק כדעת התוס', שאסור להשתמש בחפץ חברו ללא אישור. אומנם אם מדובר בדבר זניח - ניתן להשתמש כמבואר בהרחבה בסימן שנט. ערוך השולחן הוסיף: "אבל (אורח) כשהוא בביתו או בא לפרקים לביתו ויש לו רשות משמעון לדברים כאלה - מותר ליהנות, דאל"כ כשאין הבעה"ב בביתו לא יהיה ביכולת אשתו ובניו וב"ב להכניס אורחים או לתת לחם וכיוצא בזה, אלא ודאי דהם כשלוחם של הבעה"ב (נ"ל). וב"ד יש להם כח ליתן אף שאינו כאן".

לאור זאת נראה שמותר לאדם שלא הוזמן לחתונה לשתות במהלך הריקודים, כי לא מקפידים על כך. וכך מוכח מדברי הנתיבות (סימן רסז ס"ק ד): "ונראה, כיון דדבר שאין מקפידין עליו הוא, ואפילו אם היה בביתו היה רשאי ליקח להשתמש בו בצונן בבית בעל החפץ, והוי כהפקירו לזה".

אומנם הש"ך כתב בס"ק א: "ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר שמותר^[2]". הש"ך סבור, שיש לחלק בין ייאוש לבין התרצות. בכדי לזכות במציאה צריך שיהיה ייאוש, ומכיוון שייאוש שלא מדעת אינו קונה, כי החפץ בא לידו באיסור כאשר הבעלים כלל לא התייאשו, לפיכך במציאה אנו אומרים שהבעלים מעונין באבדה, ואדרבה לו היה המאבד יודע שחברו מצא את החפץ, וודאי שהיה מעוניין לקבל את החפץ בחזרה ולא היה מתייאש ממנו. משא"כ כאן, ברי לנו שאילו הבעלים ידעו שהוא השתמש בחפציו, הוא לבטח היה מתרצה ומסכים לכך, כך שההתרצות וההסכמה גורמת שהשימוש הוא ביתר ולא באיסור. (באבידה הבעלים מתייאשים בעל כורחם, ואנו אומרים שהוא השתמש באיסור, אבל כאן הבעלים אינם מקפידים בשימוש בחפץ והשימוש הוא בהיתר).

סברא נוספת: יש לחלק בין קניין לבין זכות שימוש. אבידה המוצא רוצה לזכות בחפץ לעצמו, בזה אנו אומרים שיאוש שלא מדעת לא מועיל, אך כאן המשתמש יחזיר את החפץ לבעליו, אלא שמבקש זכות שימוש חד פעמית, ולכן הש"ך התיר זאת במציאות בה ברור מעל לכל ספק שבעל החפץ מסכים לשימוש.

וכן פסק המחנה אפרים (הלכות גזילה סימן ב): אדם שנכנס לבית חברו ללא אישור ולקח כלי כאשר הוא יודע שבגלל חברותם הבעלים לא מקפידים על כך - לא עבר על איסור גזל, ומה שהתוס' אסרו, כוונתם רק על חפץ שהאדם הסביר היה מקפיד שישתמשו בו, אך אם מדובר בחפץ שלא מקפידים על השימוש בו - גם התוס' יתיר זאת.

כך כתב המחנה אפרים: "וראיתי להתוס' בספ"ק דקדושין, גבי האוכל בשוק - פסול לעדות, שפי' משם ר"ח דאיירי בחוטף משל אחרים ואוכל. והקשו ע"ז: אם כן תיפוק לי' משום גזלן? ותירצו: דאיירי במידי שאין בע"ה מקפיד עליו, אלמא כל מידי דאין דרכו להקפיד עליו - לא מיקרי גזל. ואפשר דאפילו למ"ש התוס' בפ' אלו מציאות, לא אמרינן אלא במידי דדרכו של בע"ה להקפיד אצל אחרים בכי הא הוא דאמרו דאע"ג דלגבי אלו יתרצה מ"מ אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, אבל במידי שאין דרכם להקפיד אצל כל אדם בכי הא לא מיקרי גזל כלל".

המחנה אפרים הדגיש שמדובר שידוע לנו שהבעלים לא מקפידים על השימוש בחפץ: "דהא דפחות משוה פרוטה - אינו בתורת השבה - היינו היכא דידע בעל הבית דכיון דידע סתמא קא מחיל, אבל כל זמן דלא ידע - אינה מחילה, דמי ידע דקא מחיל ויאוש שלא מדעת לא הוי יאוש".

שולחן ערוך הרב (הלכות מציאה ופקדון סעיף ד) חלק על הש"ך ואסר להשאיל ללא רשות, "ואפילו ברור לו שכשיודע לבעליו שהוא נטלה, אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו - אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים... וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה".

יודגש, אם אין ידיעה ברורה שהבעלים מאשר את השימוש - אסור להשתמש בחפץ, כי שואל שלא מדעת נחשב לגזלן. הגמ' במסכת בבא בתרא דף פח עמוד א כתבה: "ובשואל שלא מדעת קא מיפלגי, מר סבר: שואל הוי, ומר סבר: גזלן הוי". הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה טו) פסק כדעת חכמים שדין שואל שלא מדעת כדין גזלן, וכ"פ השולחן ערוך בסימן רצב סעיף א, וכן בסימן שנט סעיף ה: "אפילו הלוקח בשאלה, שלא מדעת הבעלים - נקרא גזלן". וכן בסימן שסג סעיף ה.

בסימן שמח סעיף ד מבואר בדיני גזילה, שצריך הגזלן לבצע קניין בכדי להתחייב. צריך לציין, הנתיבות בסימן שמ ס"ק ח חידש: הקניין של שואל הוא בעצם השימוש במוצר השאול.

 

שימוש בדבר מצווה

בגמ' במסכת פסחים דף ד עמוד ב מובא: "דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה". כלומר נוח לו לאדם שישתמשו בחפציו לצורך מצווה, ומכאן שמותר להשתמש בחפצי מצווה גם ללא קבלת הסכמה מהבעלים.

וכך כתב הרא"ש (מסכת חולין פרק ח סימן כו): "ונהגו להתעטף בטליתו של חבירו אפילו בלא ידיעה[3], ומברך[4]. וסמכו על זה דניחא ליה לאיניש דליעביד מצוה בממוניה. ואם מצאה מקופלת - יחזור ויקפלנה כבראשונה. דאי לאו הכי - לא ניחא ליה". וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים הלכות ציצית סימן יד סעיף ד).

הרמ"א (אורח חיים סימן תרמ"ט סעיף ה) פסק כך, גם בנטילת ארבעת המינים של חבירו בחול המועד: "ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים[5], דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול".

הנימוקי יוסף (מנחות הלכות ציצית דף יב עמוד א) אסר לקרוא בספרי קודש ללא רשות מהבעלים, כי הספר עלול להינזק: "מה שאין כן בספרים, דשמא יבוא לקרות בהן הרבה עד שיקרע מרוב משמוש". וכך גם פסק הרמ"א (אורח חיים הלכות ציצית סימן יד סעיף ד): "אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו".

ערוך השולחן (אורח חיים סימן יד סעיף יג) כתב, שהאיסור הוא רק ללמוד מהספר, אך לימוד קצר באופן אקראי ללא עיון - מותר. "ואפילו באקראי בעלמא - אסור, דשמא יעיין בו הרבה, עד שיקרע מרוב משמושו. ומ"מ לעיין בעלמא - נוהגין היתר. וכן ליקח סידור ומחזור בלא ידיעת הבעלים, דרובא דעלמא אינם מקפידים בזה[6]".

המשנה ברורה (סימן יד ס"ק יג) כתב בשם הפרי מגדים: אין להתיר שימוש בדבר מצווה כאשר הבעלים נמצאים שם, וניתן לוודא בצורה ברורה האם הבעלים מאשר להשתמש בחפצי מצווה שלו.

הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ד הלכה ג) כתב: אסור לאדם לתרום תרומה בפירות שלא שייכים לו (משנה תרומות פרק א משנה א), ואם אדם תרם מפירות חברו ללא ידיעתו - יש לבחון האם הבעלים התרצו לכך. לצורך כך יש לבחון את תגובת הבעלים לכשיוודע שהחבר תרם תרומה מפירותיו. אם בעל הפירות יאמר לו: היו לי פירות טובים יותר לתרומה, ואכן יש פירות טובים יותר - משמע שמתרצה לכך, והתרומה חלה, אך אם אין פירות טובים יותר, משמע שהסכים בגלל אי נעימות, והתרומה לא חלה.

הכסף משנה הקשה: הרי הגמ' במסכת בבא מציעא דף כב עמוד א, העמידה שמדובר בבעה"ב שמינה שליח להפריש תרומות, וכלל לא מדובר על תורם מפירות חבירו ללא ידיעתו, שוודאי לא מועיל בגלל דין יאוש שלא מדעת^[7]. א"כ מדוע הרמב"ם כתב דין זה בתורם מפירות חבירו, היה עליו לכתוב שדין זה נכון רק לגבי שליח חבירו?

הכסף משנה הסביר: מדברי הגמ' בסיפור עם מרי בר איסק משמע, שניתן להשתמש ללא בקשת רשות. הכסף משנה עוד ביאר: בשימוש בדבר מצווה, וודאי מועיל גילוי דעת למפרע.

הקצות בס"ק א הקשה על התוס' מדברי הגמ' במסכת כתובות דף מח עמוד א: אדם שנהיה שוטה - הב"ד יורדים לנכסיו ומפרנסים את אשתו וילדיו, שכן השוטה יצא שלא מדעת, ובוודאי נוח לו שיפרנסו את משפחתו. אך לאור דברי התוס', חל איסור להשתמש בנכסי חברו ללא ידיעתו, גם כאשר אנו בטוחים שהוא היה מסכים לו היה יודע, א"כ כיצד הב"ד זנים את משפחת השוטה?

הקצות תירץ: בדבר מצווה אנו אומרים שמותר להשתמש בנכסי חברו ללא ידיעתו, בתנאי שאנו יודעים שהוא יסכים לכשייוודע לו, ומכיוון שיש מצווה לאב לזון את ילדיו, לכן הב"ד יורדים לנכסיו, אבל לעולם בכל שימוש רשות - אין לאדם להשתמש בנכסי חברו ללא רשותו, גם אם הוא בטוח שהבעלים יסכימו שישתמש.

הקצות עוד כתב בסימן רסב ס"ק א: "וא"כ היכי מותר ליטול אתרוג חבירו בלתי ידיעה, ע"כ משום ניחותא דמצוה שאני, דלא בעינן ידיעה".

 

להשתמש בדבר מצווה במקום שיש חשש לנזק

בגמ' במסכת פסחים דף ד עמוד ב מובא: "דניחא ליה לאיניש לקיומי מצוה בממוניה". אך בגמ' במסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב מובא ממש הפוך, שלא אומרים ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה, ולכן השואל ספר תורה מחבירו - אסור לשואל להשאיל לאדם אחר, ולא אומרים ניחא ליה לאינש?

• א. הריטב"א (מסכת ב"מ שם) הסביר: לא אומרים כלל זה כאשר יש חשש לנזק, ומכיוון ויש חשש שהספר יכול להינזק מהשתמשות של מספר אנשים, (והשואל יהיה פטור מלשלם כדין מתה מחמת מלאכה), לכן אסור להשאיל את הספר תורה לאחרים. וכך כתב הריטב"א: "בהא כיון דאיכא קפידא לקלקול הספר - לא ניחא ליה, דהא יצא שכרו בהפסדו, כי היום או מחר לא יהיה לו ספר במה ללמוד, אבל במידי דליכא שום חשש קלקול - ודאי יכול לשאול שלא מדעת הבעלים למעבד מצוה, כגון אם מצא טלית או תפילין של חבירו בבית הכנסת וכיוצא בו - רשאי להניחן שם ולהחזירן למקומן, ולא חשיב גזלן כששאל שלא מדעת בעלים".

וכך כבר כתב הרמב"ן (מובא במגיד משנה הלכות חמץ ומצה פרק ב הלכה יח): אומרים ניחא ליה לאינש שיעשה מצווה בממונו רק בתנאי שלא נגרם לו הפסד כספי. במסכת פסחים מדובר על שוכר שבודק חמץ, שמקבל תשלום ע"י קיזוז, שהמשכיר מנכה מתשלום השכירות את שווי זמן הבדיקה. ומכאן שאנו לא אומרים שהמקח מתבטל כדין מקח טעות, אלא אומרים שהשוכר יקבל תשלום מסוים עבור הבדיקה.

אומנם לדעת הר"ן (מסכת פסחים דף ד עמוד ב), לא אומרים שהמקח מתבטל, וגם השוכר לא זכאי לקבל החזר כספי: "ומסקינן דלא הוי מקח טעות, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה אפילו בממוניה, ולא מצי תבע ליה שוכר למשכיר מאי דאפיק עליה, שהרי לא אהנהו למשכיר כלל, דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה דמשכיר, ואף על גב דלא עבדה - ליכא חיובא דממונא גביה".

לדעת הרמב"ן, הגמ' במסכת פסחים הסתפקה בשאלה האם יש מקח טעות, ולמסקנה אין מקח טעות, כי ניחא לשוכר לקיים מצווה, אך לא לשלם מכיסו, אומנם הגמ' כלל לא הסתפקה בשאלה האם מגיע לשוכר תשלום עבור הבדיקה, אלא זה פשוט שיש חיוב תשלום. אך לדעת הר"ן, הספק של הגמ' הוא בשאלה זו, האם יש לחייב את המשכיר בתשלום עבור הבדיקה, ולמסקנה אין חיוב תשלום, כי ניחא לשוכר לקיים מצווה גם אם משלם עליה.

השולחן ערוך (או"ח סימן תלז סעיף ג) פסק כדעת הר"ן, שהמשכיר לא צריך להחזיר לשוכר את שכר הבדיקה, "שהרי לא ההנהו למשכיר כלל, דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה, וליכא חיובא דממונא עליה כלל". (מ"ב ס"ק יג). אך הרמ"א פסק כדעת הרמב"ן שהשוכר זכאי לקבל תשלום כספי עבור הבדיקה: "וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה, הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק[8]".

• ב. המרדכי (מסכת בבא מציעא סימן רסג) הסביר: "דהכא מיירי שלא מדעתו, והא ודאי לא ניחא ליה, אבל לקיומי מצוה בממוניה מדעתו - בודאי ניחא ליה". כלומר אסור לעשות מצווה בחפצי חברו ללא מודעות של בעל הבית, ובגמ' במסכת פסחים מדובר, שבעל הבית מודע לכך שהשוכר מבצע בדיקת החמץ, כך שהמצווה נעשית מדעת בעל הבית. כאשר הבעלים מודע לכך שאדם אחר משתמש בחפציו ובכ"ז לא מסרב - הוא זכאי לקבל שכר בשמים, ורק אז שייך לומר שנוח לו שנעשית מצווה בחפציו, כי הוא מודע לכך, כך שיש לו שייכות למצווה, אבל אם הבעלים כלל לא מודע לכך שנעשית מצווה בממונו, הרי שאין לו כל שייכות למצווה, הוא לא יקבל על כך שכר בעוה"ב כשותף מזערי למצווה, ולכן אסור להשתמש בחפצי חברו ללא ידיעתו[9].
• ג. המרדכי עוד ביאר: "ולי נראה, דהתם גבי בדיקת חמץ דאית ביה טרחא, ולכך גמר ומשעבד נפשיה, אבל בעלמא - לא[10]".
• ד. המאירי (מסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב) הסביר: נוח לו לאדם שיקיימו מצווה אחת בממונו, ולא נוח לו שיקיימו שתי מצוות. כאשר אדם משאיל ספר הוא מקיים מצווה, ולא נוח לו שהשואל ישאיל לאדם נוסף.
• ה. הפרי חדש (אורח חיים סימן תלז סעיף ג) הסביר: יש לחלק בין הפסד גדול ובין הפסד קטן. בהפסד קטן - אנו אומרים שנוח לאדם לקיים מצווה, אבל בהפסד גדול - לא אומרים זאת. ובכן, בדיקת חמץ היא הפסד קטן, כי התשלום לבודק אינו גדול, אך שימוש בספר תורה הוא הפסד גדול, אם הספק יקרע וכד', לכן השימוש בו אסור.

 

בשו"ת הלכות קטנות (חלק א סימן סה) מובא: אדם שיש בידו כספים ששייכים לחברו - אסור לו להשתמש בכספים אלו ולתת את הכספים לצדקה או לתלמוד תורה. "אין חבירו רשאי לשלוח יד בממון חבירו".

 

שימוש בדבר מצווה בצורה ארעית

הנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף מד עמוד ב) כתב בשם הריטב"א: "וכיון דקי"ל כרבנן, דאמרי (שואל שלא מדעת) - גזלן הוי, היה נראה שאסור לאדם להניח תפילין של חבירו, או להתעטף בטליתו שלא מדעתו. אבל מורי נר"ו אומר, דבדבר מצוה שאני, דניחא ליה לאיניש דליעבדו מצוה בממוניה עכ"ל הריטב"א".

הנימוקי יוסף הקשה על הריטב"א: בגמ' במסכת בבא מציעא דף כט עמוד ב מובא, שהמוצא תפילין, יכול המוצא לשום את שווים של התפילין, ולקחת את התפילין לעצמו. משמע שלא ניתן להשתמש בהם ללא שומא, והרי לדעת הריטב"א ניתן להשתמש גם ללא שומא, כי נוח לאדם שיעשו מצווה בממונו? הנימוקי יוסף סיים: "ואילו היה לרבותי ז"ל שום ראיה - הייתי דוחק עצמי ליישב זה, אבל עכשיו תמיהני".

הדרכי משה (אורח חיים סימן יד בס"ק ב) הסביר: בתפילון מדובר במוצא שמעוניין להיות הבעלים של התפילין, לכן עליו לערוך שומא ולכתוב את שווים בפנקס, אך הריטב"א התייחס לאדם שמעוניין בשימוש חד פעמי.

הב"ח (אורח חיים סימן יד בס"ק ב) הסביר: מותר להשתמש רק באקראי ולא בצורה קבועה: "נראה דדוקא להניחן בכל יום אסור אם לא ששם אותם ולא התירו משום מצוה אלא באקראי". וכ"פ הש"ך (חושן משפט סימן עב ס"ק ח): "אילו רוצה להשתמש בהן דרך עראי - מותר, אלא התם (המוצא תפילין שיכול להשתמש רק לאחר שומא) - מיירי שרוצה שיהיו שלו ממש להשתמש בהן בקבע, אף אם יפסידן דרך תשמישן".

 

להשתמש בדבר מצווה במקום שיש חשש שהבעלים מקפידים

גם בדבר מצווה צריך שתהיה הערכה שאין הקפדה, אך אם יש הקפדה - אסור להשתמש גם בדבר מצווה. וכך פסק הרמ"א (אורח חיים הלכות סוכה סימן תרל"ז סעיף ג): "לכתחלה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו". המשנה ברורה בס"ק ט הסביר: "שמא בעל הסוכה הוא מקפיד על זה, שלא יראה חבירו את עסקיו ואת אכילתו בלי ידיעתו, וממילא אין נכון לברך עליה. אבל מותר ליכנס ולישב בסוכת חבירו בשעה שאין בעל הסוכה שם בסוכתו, שבודאי לא יקפיד ע"ז דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה .ומ"מ אם אפשר שיבוא בעל הסוכה בעוד שהוא שם, אף דבעת הכניסה אינו שם - לא יכנס שלא מדעתו, כי אפשר שבעה"ב יתבייש ליכנס ולאכול או לעשות עסק אחר בפניו".

וכך כתב שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות שאלה ושכירות וחסימה סעיף ה): "אסור לילך לבית חבירו לקרות שם מספרו אפילו באקראי שלא מדעתו, בין שהוא שלו בין שהוא שאול בידו. ואין צריך לומר להשתמש בשאר חפציו, אלא אם כן ידוע לו בבירור שלא יקפיד עליו בעל החפץ, או שהוא דבר שאין דרך כל בני אדם להקפיד עליו כלל, מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל בתשמיש זה. אבל דבר שמקצת בני אדם מקפידים עליו מפני חשש קלקול, אף על פי שרובן אין מקפידין מפני שהוא חשש רחוק - אין הולכין בזה אחר הרוב לומר שמן הסתם לא יקפיד בעל החפץ זה. ואפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל - אסור, כי בעל החפץ חושש על כל פנים שמא יקלקל, ואם היה יודע שזה משתמש בחפציו אפשר שהיה מקפיד, ונמצא זה שואל שלא מדעת הבעלים והוא גזלן אף שאינו מקלקל כלל".

וכך כתב הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת לך לך סעיף ו): "בזה"ז חזינן רובא דעלמא קפדי שלא ילבשו אחרים ציצית ותפילין שלהם, ולכן אין ליקח מן השמש ציצית ותפילין של אחרים שלא מדעת בעלים, אא"כ יודע השמש בבירור שהבעלים לא קפדי, ואין כל הדעות שוות בדברים אלו, הלא גם אנכי מכיר בעצמי דאנא מאינשי דקפדי בזה. והטעמים שונים".

וכך גם כתב ערוך השולחן (אורח חיים סימן יד סעיף יא): "מיהו אנן חזינן דהרבה מקפידים בזה מאד, ובפרט כשהטלית הוא חדש ונקי. וגם יש בני אדם שאין סובלין כלל שאדם אחר ילבש בגד שלהם מטעם זיעה ונקיות. ונלע"ד שמאד יש להתיישב בדין זה".

ובסעיף יב: "כגון אנו שכל אחד מקפל טליתו ומצניעו בתיבה, או שנותן להשמש להצניעו בתיבה - ודאי דאסור בלא דעת בעלים, אא"כ יודע בבירור שהבעלים אינם מקפידים... ואין להקל בזה, כי יש בזה חשש גזל, דשואל שלא מדעת גזלן הוי, ועל זה נאמר ובוצע בירך ניאץ ה', ומוטב יותר להתפלל בלא טלית".

הציץ אליעזר (חלק יב סימן ז) הוסיף, שאפילו לאחר בקשת רשות יש לחשוש מלהשתמש, שמא ההסכמה לא ניתנה בלב שלם: "שלדעתי יש לחוש אפי' כששואל רשות מהבעלים, ולבחון אם המה מתרצים באמת להשאיל לו אותם בלב שלם, או שרק מחמת כסיפותא מניעים ראשם להסכמה אבל לבם בל עמם".

הציץ אליעזר העיר שכך גם פסק הגר"י פלאגי (בספרו יפה ללב חה"ש סי' י"ד אות א): "ראיתי בעיני שלקח טלית חבירו שלא מדעתו, וכשבא ללובשו שהגביה ידיו לעטפו - נאחז בסבך ונקרע, וכן עוד נגע בעששית של שמן ונשפך עליו ונתקלקל, וכן בתפילין הנוגע בבשר, שכמה בני אדם מקפידין בזיעת חבירו, ויש חשש סכנה מאיזה חולי שיהיה עליו רח"ל, כי כן יש צד לאסור, דאסור לאדם ליקח טלית חבירו שלא מדעתו, וכ"ש תפילין הדבק ונגע אל עצמו ואל בשרו, או שבעליו איסטניס וקפיד מזיעת זולתו - אפילו ברשות אסור, שאם נותנן אינו אלא משום כיסופא שלא מדעת שלם, כי יש בהם משום גזל".

"...ויתכן להוסיף עוד ולהסביר, שלמעשה אין ההנחה האמורה סותרת למה שכתוב בשו"ע שהוא הדין לתפילין, מפני שבזמנם היו משיגים לקנות טלית וכן תפילין בזול, ולכן לא היתה הקפידה גדולה כ"כ עליהם, אבל משא"כ בזמנינו שעולים כסף רב, ובמיוחד גדול המחיר עד מאד בקניית תפילין, ולכן ברורה ומתקבלת ההנחה האמורה שע"פ רוב מקפידין שלא להשאילם, אי משום קילקולם מרוב התשמיש ומידים ממשמשות זרות, ואי משום איסטניוס והקושי לקנות במקומם אחרים".

אם הבעלים הכניסו את החפץ למגירה או למדף מתחת לשולחן - גילו בדעתם שהם לא מאשרים את השימוש בחפץ, ולכן אסור להשתמש גם בדבר מצווה. וכך כתב כף החיים (סימן יד ס"ק טז): "(רבנו ירוחם כתב): אותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבית הכנסת - מותר. משמע דדוקא אם הציציות מונחים כך בבית הכנסת על האצטבא, או בחלון שאין בו דלת ומנעול - מותר ליטול, דאמרינן כיון שהניחו כך, ולא הצניעו בדלת ומנעול - לא קפיד, וניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה... אבל אם הטלית מונחת בתיבה או בחלון שיש בו דלת ומנעול - לא אמרינן שיביא מפתח ויפתח התיבה או החלון ויקח הטלית, משום דניחא ליה וכו', דודאי הבעלים מקפידים על זה. וכן אותם הנותנים טליתותיהם לשמש להצניע אותם אצלו בדלת ובמנעול - יש לומר גם כן שהם מקפידים, כיון שהם נותנים אותם לו להצניעם בדלת ובמנעול. על כן אין ליקח אותם אלא דוקא מדעת בעלים ולא מדעת השמש".

כף החיים (סימן יד ס"ק כ) סיים: "מיהו ירא שמים ירחיק עצמו מזה בכל מה דאפשר, כמו שכתבנו לעיל אות י"ד יעו"ש, ובפרט האידנא דחזינא רובא דעלמא קפדי".

 

 

 

[1] הטור חיבר את דברי הגמ' במסכת בבא קמא, (מותר לקחת פירות מהאריס), עם דברי הגמ' והתוס' במסכת ב"מ: מותר לקחת פירות מאריס, רק בתנאי שמכר לו בסתם, שאז אנו אומרים מסתמא בעה"ב כבר חילק עמו את השדה, והאריס מכר מחלקו, אבל אם יודעים שעדיין לא נעשתה חלוקה בין בעה"ב לאריס - אסור לקנות ממנו, וכפי שעשה מר זוטרא שלא אכל מהפירות שהאריס הביא, מכיוון שהיה זה קודם החלוקה.

הבית יוסף תמה על הטור שפסק כמר זוטרא, הרי אמימר ורב אשי עשו מעשה שלא כמוהו, ועוד רב אשי הוא מריה דתלמודא, ודכוותיה פסקינן. לאור זאת פסק הבית יוסף שגם קודם החלוקה - ניתן לקנות מאריס. כך נראה ג"כ דעת הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ו הלכה ג), שהתיר לקנות מאריס, ללא חילוק בין קודם חלוקה ובין לאחר חלוקה.

הבית יוסף הסביר את שיטת הטור שפסק כמר זוטרא: אמימר ורב אשי שאלו אותו, מדוע אינו אוכל מהפירות גם לאחר שמרי הציע פירות, ומכאן הטור הבין, שאמימר ורב אשי הודו לדבריו.

[2] ע"פ ניסוח זה ניתן לומר, שגם הש"ך למעשה לא פסק להתיר כנגד דברי התוס', אך מקובל להבין שהש"ך כפוסק הלכה חלק על התוס'.

[3] המשנה ברורה (סימן תקפ"ו ס"ק ט) התיר לתקוע בשופר ללא בקשת רשות: "וכתבו האחרונים (מגן אברהם שם בס"ק ד), דמותר ליטול שופר של חבירו בלא ידיעתו ולתקוע בו, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, ובודאי היה מתרצה. ורשאי לתקוע בו כל המאה קולות, אף על פי שאינו מדינא, כיון שנהגו כן - בודאי לא ימחה בזה".

[4] אומנם המשנה ברורה (סימן יד ס"ק יד) כתב: "ועיין בדרך החיים שכתב, דיותר טוב שיכוין שלא לקנות, ולא יברך".

[5] המשנה ברורה בס"ק לג הסביר מדוע לא ניתן לקחת ארבעת המינים של חברו ביו"ט ראשון של חג: "דביום הראשון - לא מהני מה דניחא ליה וכו', דהא בעינן לכם - שיהא שלו ממש, ולא עדיף משאול".

[6] להוציא סידורים מבית כנסת - הדרכי משה (בסימן קסג ס"ק א) כתב בשם הכל בו (סימן קי"ו): ישנה תקנה קדומה שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת ללא רשות הבעלים. כך שיש איסור גזל בהוצאה ספרים מבית הכנסת ללא רשות. וכ"פ הרמ"א בסימן קסג סעיף ו: "נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות בעלים".

[7] כך מובא בגמ': "תא שמע: כיצד אמרו התורם שלא מדעת תרומתו תרומה? הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל - אין תרומתו תרומה, ואם לאו - תרומתו תרומה. ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו? הרי שבא בעל הבית ומצאו, ואמר לו כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה. ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן - בין כך ובין כך תרומתו תרומה. וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה - אמאי, בעידנא דתרם הא לא הוה ידע"? (בשעה שהחבר תרם - הבעלים לא התרצו, רק לאחר שנודע להם הם התרצו, ומשמע כדעת רבא שההתרצות לבסוף תועיל למפרע).

"תרגמה רבא אליבא דאביי: דשויה שליח. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך דלא שוויה שליח - מי הויא תרומתו תרומה? והא אתם גם אתם אמר רחמנא - לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם, אף שלוחכם - לדעתכם. אלא הכא במאי עסקינן - כגון דשויה שליח, ואמר ליה: זיל תרום, ולא אמר ליה תרום מהני. וסתמיה דבעל הבית כי תרום - מבינונית הוא תרום, ואזל איהו ותרם מיפות. ובא בעל הבית ומצאו, ואמר ליה כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה, ואם לאו - אין תרומתו תרומה".

[8] המגן אברהם (סימן תלז ס"ק ו) הקשה: הרמ"א כאן פסק, ששוכר ששכר בית בחזקת בדוק, ונמצא שהבית לא בדוק - מגיע  לשוכר תשלום עבור הבדיקה. א"כ מדוע הרמ"א ביורה דעה (הלכות מזוזה סימן רצא סעיף ב) פסק: "ואפילו שכר הבית בחזקת שיש לה מזוזה - לא הוי מקח טעות", נכון שאין מקח טעות כמו ששכירות בית בדוק אין מקח טעות, אך עדיין מגיע לשוכר תשלום על המזוזה, כמו שמגיע לשוכר תשלום עבור הבדיקה, שהרי השוכר התנה מראש שהבית יהיה עם מזוזות?

המגן אברהם הסביר: במזוזה - השוכר נשאר ביד עם נכס: המזוזה נשארת בבעלותו, והמזוזה שווה כסף, ולכן המשכיר לא צריך לשלם לשוכר כלום, אומנם בבדיקת חמץ, השוכר לא נותר עם שום נכס בידו, ולכן יש לשלם על הבדיקה.

אם כי יתכן לומר, שהרמ"א התבסס על המשך דבריו שם: "ואם הקפיד על מעותיה - השני צריך לשלם לו". כלומר יש חובה על השוכר השני לשלם לשוכר הראשון שעזב את הבית את המעות, בתנאי שהשוכר הראשון מקפיד על מעותיו, ומכיוון שבדרך כלל אנשים כן מקפידים על מעותיהן, לכן למעשה כמעט תמיד השוכר הראשון יקבל תשלום, אומנם לא מהמשכיר אלא מהשוכר השני.

עוד ניתן לומר, שהרמ"א רק קיצר בדבריו כאן וקבע שאין מקח טעות, אך הרמ"א לא התכוון לומר שאין חובת תשלום, ובהחלט הרמ"א מקבל שיש חובת תשלום מהמשכיר (ולא מהשוכר השני) כאשר השוכר התנה זאת מראש.

הנתיבות (בספרו מקור חיים, ביאורים, סימן תלז ס"ק ו) הסביר: יש לחלק בין מזוזה שהיא מצווה המוטלת על השוכר, (כמבואר בשולחן ערוך בחושן משפט סימן שיד סעיף ב), ומשכך הרי שאין כל סיבה שהוא יקבל החזר כספי על מצווה ששייכת לו, ובין מצווה המוטלת על המשכיר בבדיקת חמץ, שאז אם השוכר קיים את המצווה במקום המשכיר - זכאי השוכר לקבל החזר כספי. (בתאריך י"ד בניסן - הבדיקה מוטלת על המשכיר, כי הבית בחזקת בדוק. וגם אם שכר לפני כן, אם המשכיר אמר במפורש שיביא לשוכר בית בדוק, הרי שהאחריות על הבדיקה על המשכיר).

[9] הברכי יוסף (אורח חיים סימן תלז ס"ק ו) הסביר את דברי המרדכי: "ובאמת שדברי המרדכי קשים להולמם. ואשר אני אחזה, דכונת המרדכי לחלק בין הפסד ממון דבדיקה, לעלמא. דמצות בדיקה הגם שמפסיד ממון באתרא דיהבי אגרא ובדקי, מ"מ הפסד ממון זה דבדיקה ניחא ליה, כי זה שלוקח ממונו בא בשכרו ולפום צערא אגרא, דאיכא טרחא דבדיקה - ובכגון זה ניחא ליה למעבד מצוה בממוניה, שבודק ביתו ומקיים מצוה. ואותו שנוטל שכר הנה שכרו על הטרחא. משא"כ גבי ספרים וכיוצא, דהממון שמפסיד אינו שהלוקחו יש לו טרחא, אלא שמפסיד הספר ומתקלקל בקריאתו - ובכי האי גוונא שזה ההפסד ממון שלו אחר גורם שלא על ידי טרחא - לא ניחא ליה".

כלומר כאשר הבעלים מקבל שכר בגלל שמצטער בכך שמשתמשים בחפציו - שייך לומר שנוח לאדם שיעשו מצווה בחפציו, שהרי לפום צערא אגרא, אך אם הבעלים כלל לא מודע שמשתמשים בחפציו, הרי שהוא לא מצטער על מה שכלל לא יודע, ואם אין צער אין גם שכר, ולכן לא אומרים שנוח לאדם שיעשו מצווה בחפציו.

[10] החתם סופר (אורח חיים סימן ב) כתב: "וידוע דהדרכי משה הוה נהירן ליה שביליה דמרדכי בכל המקומות, ובכוונה השמיט דברים אלו, (הדרכי משה לא הביא את ההסברים של המרדכי), כי לכאורה אין להם שחר כפשוטן, מאי שייך מדעתיה במה שהוא בעל כרחו, והוא צווח דלא רצה להוציא מעותיו בבדיקת חמץ - אנן ניקום ונאמר אנן סהדי דניחא לישראל בהא ומשום מום אחר אתה חוזר, הלא יאמר מי יכריחני שלא מדעתי ובעל כרחנו, גם השני אין לו מובן, ע"כ השמיטו רמ"א".

"אך כתיב אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא, נלע"ד דהני ב' תירוצים שייכי אהדדי, והאי ולי נראה - מפרש לרישא, דמחשבינן חמץ מדעתו, היינו משום דעכ"פ פשוט לש"ס דניחא ליה למיעבד מצוה בטירחת גופו, ועל זה לא היה לו שום טענה, אך יען שהוא לא טרח רק שכר א' לבדוק כמנהג עירו, אלא מ"מ הוה מדעתו, שהרי שיעבד גופו לבדוק בעצמו, ומדעתו הוציא ממונו לפדות גופו, משו"ה הוי חמץ כמדעת".