בית הדין

כ סיון התשעח | 03.06.18

הרב ישועה רטבי

קישור לפסקי דין ומאמרים בהלכות השבת אבידה

אבוד ממנו ומכל העולם

בגמ' במסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב מובא: "דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת? דכתיב 'וכן תעשה לחמורו, וכן תעשה לשמלתו, וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה' - מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, (רק אבידה שבעליה איבדוה אבל שאר העולם יכול לקחתה, נחשב לאבידה שצריך להחזיר לבעליה), יצאתה זו שאבודה ממנו, ואינה מצויה אצל כל אדם". (חפץ שאבד בנהר, הרי הוא אבוד גם מבעליו וגם אבוד משאר העולם).

בגמ' בדף כד עמוד א עוד מובא: "וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס, ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה, ובכל מקום שהרבים מצויין שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן".

נחלקו הראשונים, בטעם דין זוטו של ים מדוע המציאה שייכת למוצא, האם בגלל דיני ייאוש או בגלל גזרת הכתוב שהמציאה הפקר. נפקא מינא: אם אירע והחפץ ניצל - לפי השיטות שהחפץ הפקר גם אם הבעלים מצאו את החפץ, עליהם לזכות בו בקניין, אך לשיטות שזוטו של ים הוא מדין ייאוש, החפץ לא יצא מרשות הבעלים עד לאחר שאדם אחר יזכה, כך שאם הבעלים מצאו - לא צריכים לבצע קניין.

התוספות (מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב ד"ה איסורא) כתבו: יש גזירת הכתוב שהמציאה נחשבת להפקר. אילו היינו יודעים שיש ייאוש - לא היה צריך פסוק שילמד שהמציאה הפקר, ומכאן שהפסוק ("אשר תאבד ממנו") בא ללמד שבזוטו של ים, גם אם אין ייאוש - המוצא זוכה, כי התורה הפקירה את החפץ. וכך גם כתב הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף כא עמוד ב): "זוטו של ים ושלוליתו של נהר דאית בה סימן - רחמנא אפקריה, מסתברא דהפקר גמור הוא". וכך גם כתב הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב): "ואף על גב דלא ידעי בה בעלים - ההיא ודאי בין בשיש בה סימן, ובין בשאין בה סימן היא, דהא הפקר גמור הוא".

אומנם מפשט דברי הגמ' משמע, המציאה שייכת למוצא רק בתנאי שהבעלים התייאשו. אך הרא"ש (סימן ו) הסביר את שיטת התוס': הגמ' דיברה רק על שני המקרים האחרונים, דהיינו חפץ הנמצא בסרטיא ופלטיא, או חפץ הנמצא בכל מקום שהרבים מצויים - המוצא זוכה רק בתנאי שהבעלים התייאשו, אבל בשאר הדברים, כגון מציל מחיות הטורפות, או מהים, גם אם הבעלים עומדים וצווחים ואין ייאוש - המוצא זוכה בחפץ, שכן 'נעשה כצווח על ביתו שנפל'.

וכן כתב הנימוקי יוסף (דף יב: ד"ה רחמנא): גם אם החפץ בא לידי המוצא קודם שהבעלים התייאשו, והם עומדים ואומרים שאינם מתייאשים - לאו כל כמינה, ואפ' אם הבעלים רודפים אחר החפץ, שכן בטלה דעתו אצל כל אדם, שהרי החפץ אבוד ממנו ומכל העולם.

הגמ' בדף כד עמוד ב כותבת: "ההוא גברא דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא ושדו בנהר בירן. (אדם מצא בנהר בירן ארבע דינרים קשורים בבגד), אתא לקמיה דרב יהודה. אמר ליה: זיל אכריז. והא זוטו של ים הוא? שאני נהר בירן, כיון דמתקיל לא מיאש". (נהר בירן שונה מסתם זוטו של ים, מכיוון שיש שם מכשולים, והמאבד בנהר בירן אינו מתייאש, שכן סבור הוא שהמכשולים יתפסו את החפץ, ומנקי הנהר ימצאו ויכריזו, לכן כאשר יש סימנים - צריך להכריז ולהחזיר).

מלשון הגמ' הנ"ל (בדף כד.) משמע, שהיסוד לדין מציל מזוטו של ים, הוא משום ייאוש בעלים, מכיוון שהחפץ אבוד גם מכל העולם, לפיכך הבעלים מתייאשים למרות שיש סימנים לחפץ. וכך הסביר הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ו הלכה ב), ומכאן שלדעת הרמב"ם, גם בזוטו של ים יש צורך בייאוש בעלים, אבל הראב"ד (שם) כתב על דברי הרמב"ם: "אלו דברי תימה הם", כי היסוד לדין היתר זוטו של ים הוא מדין הפקר. וכך ביאר הריטב"א (מסכת בבא מציעא דף כב עמוד ב).

המגיד משנה (שם) הסביר את דברי הרמב"ם: אם אין שום אפשרות להציל את החפץ "רק על צד הזרות והפלא", (כלומר צרך נס פלאי כדי שהחפץ יינצל) - גם הרמב"ם מודה שהחפץ הפקר, ואפ' אם צווח שלא יתייאש - המוצא זוכה, אבל אם ניתן להציל ע"י הדחק, בזה סבור הרמב"ם שצריך ייאוש בעלים, לכן אם הבעלים התייאשו - החפץ שייך למוצא, ואם הבעלים לא התייאשו - החפץ שייך לבעלים. שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות מציאה ופקדון סעיף יט) הבין כדעת הרמב"ם.

יתכן ויש נפקא מינא בין השיטות בשאלה, האם יש חובה להשיב לפנים משורת הדין, שלדעת התוס', החפץ הוא הפקר גמור ואין צורך להחזיר גם לפנים משורת הדין, אך לדעת הרמב"ם בדין יאוש יש להחזיר לפנים משורת הדין.

נחלקו האחרונים בדעת הרמב"ם, מה הדין אם הבעלים כלל לא מודעים לכך שהחפץ אבד בזוטו של ים, כך שלמעשה אין ייאוש, האם המוצא זוכה בחפץ או שיש בעיה של יאוש שלא מדעת (צריך לציין, שלדעת התוס', שדין זוטו של ים הוא בגלל גזירת הכתוב - אין שאלה, כי התורה הפקירה את החפץ בזוטו של ים, גם ביאוש שלא מדעת):

לדעת האור שמח (חדושי ר' מאיר שמחה מסכת בבא מציעא דף כו עמוד א) והדברי משפט (סימן רסח סעיף ב), גם אם בעלים לא מודעים לכך שהחפץ אבד, וזהו ייאוש שלא מדעת, בכ"ז בזוטו של ים הרמב"ם סבור שהמוצא זוכה בחפץ, כי החפץ אבוד ממנו ומכל העולם. וכך הסביר האור שמח: "והא דמהני שלא מדעת היינו משום דהכא ברור כשמש דיתיאש לבסוף". (אומנם לדעת הראב"ד והרשב"א, לא אומרים שהבעלים יתייאשו כאשר החפץ מונח ברשותו של אדם).

אבל הנחלת דוד (על מס' ב"מ דף כב עמוד ב) הבין, שלדעת הרמב"ם, אם הבעלים כלל לא מודעים לכך שהחפץ אבד בזוטו של ים - המוצא לא זכה, כי אין ייאוש לפני שהבעלים בכלל מודעים לאבידה, אומנם לדעת התוס' והראב"ד, התורה הפקירה לכן גם ללא ידיעת הבעלים החפץ הוא הפקר והמוצא זוכה.

הנתיבות בסימן רסב ס"ק ג כתב: במקום בו האבידה אבודה ממנו ומכל העולם - יש לו דין של הפקר גמור, כשיטת הריטב"א.

חפצים שנלקחו ע"י הגרמנים בשואה

השולחן ערוך בסימן קפא סעיף א כתב (על פי דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף קטז עמוד ב): "שיירא שהיתה הולכת במדבר, ועמד עליה גייס וטרפה, אם אינם יכולים להציל מידם, ועמד אחד מהם והציל - הציל לעצמו".

הנתיבות (שם ס"ק א) כתב: "עיין סמ"ע ס"ק א, הטעם דמתייאשו מיניה. ולכאורה תימה, דהא בגזלן לא מהני יאוש רק עם שינוי רשות אפילו בגזלן גוי, ומבואר בסימן שסא סעיף ה, דאם נטלו מהגזלן שלא ברצונו - דלא הוי שינוי רשות, וא"כ במאי קנה אותו כאן... ונראה דגייס שאני, דהוי כמציל מן הנהר שהיא אבודה מכל אדם וכהפקר גמור הוא".

בפתחי חושן (אבידה ומציאה פרק ב הערה לו) מובא בשם שו"ת חלקת יעקב (ח"ג סימן א): חפצים בשואה שהגיעו לידי הגרמנים - דינם כמו שיירה במדבר שעמד עליה גייס וטרפה, שלפי הנתיבות (שם) דינה כדין זוטו של ים, והחפץ הפקר. אומנם אם היהודים הפקידו את החפצים והם לא נפלו לידי הגרמנים - אין דינם כדין הפקר, אלא דינם כדין ייאוש שלא מדעת, שהרי החפץ הגיע לידו באיסור, לפני שבעלים התייאשו.

בפסקי דין רבניים (חלק א עמוד קסט), מובא מקרה בניצול שואה, שמצא במוזיאון הר ציון, כתר תורה השייך לו, שנלקח ממנו ע"י הנאצים. המוזיאון סירב להחזיר לו את הכתר תורה על סמך הנאמר לעיל, שיש לראות בכתר תורה חפץ הפקר, מכיוון שהם הצילו מיד הנאצים.

הגרי"ש אלישיב פסק: עליהם להחזיר את הכתר תורה לבעלים, ואין לדון בהונגריה דין כיבוש, שכן הנאצים לא כבשו את הונגריה, אלא שדדו את היהודים בסיוע הגויים המקומיים בהונגריה שסייעו לנאצים. וגם לאחר מכן שהאמריקאים כבשו את הונגריה - אין לדון בנכסים דין כיבוש, שהרי הם לקחו את הנכסים על מנת להחזיר לבעליהם. ומשכך יש לדון מקרה זה ככל גזלה, ויש להחזיר או לפנים משורת הדין או בגלל התקנה, כמבואר בפסקאות הבאות.