בית הדין

יב תמוז התשפא | 22.06.21

 הרב ישועה רטבי

 שאלה:

שותפים בעסק להמרת מטבעות (צ'יינג') שהסכימו בשנת 2018 לחלוק את העסק לפי מנגנון במב"י buy me buy) you). אחד השותפים נתן הצעה בסך 350,000 ש"ח, והשותף השני הסכים לשלם סכום זה בתנאי שהעסק יקבל רישיון עסק. (נותני שירות מטבע).

עברו עוד שנתיים עד להשגת רישיון העסק, ובשנת 2020 השותף הראשון מבקש מהשותף השני לכבד את הבטחתו, לשלם לו 350,000 ש"ח והעסק יעבור לרשות השותף השני. בשלב זה השותף השני מתנגד לחלוקת השותפות, בגלל שתי סיבות: 1)- מגיפת הקורונה גרמה לכך ששווי העסק ירד בהרבה וכבר לא שווה אפ' לא חצי מהסכום הנ"ל. 2)- בעל המקום שבו שוכרים את העסק מכר את המקום לאחרים, כך שנותרה רק שנה אחת להפעלת העסק.

תשובה:

• א. יש לפנות בהקדם לבית דין שמוסכם על שני הצדדים לצורך בירור טענותיהם. הדברים שנכתבים כאן - לא מחייבים אף צד.
• ב. הסכמה לחלוקת שותפות - לא תקפה, כי היא מוגדרת כקניין דברים שאין לה תוקף לפי ההלכה. (שולחן ערוך סימן רמה סעיף א). נציין, שבאופן עקרוני, יש תוקף הלכתי לחלוקה לפי מנגנון במב"י, כפי שמבואר בנספח.
• ג. הצדדים המשיכו בשותפות מלאה במהלך השנתיים שעברו, השותף הראשון קיבל את מלוא חלקו ברווחים, הוא המשיך לקבל החלטות בכל הנוגע לעסק, כך שהוא נחשב לשותף פעיל, ומשכך לא ניתן לומר שהייתה חלוקת שותפות בשנת 2018. (מהרשד"ם חו"מ סימן קסט).

יש לבצע את חלוקת השותפות לפי שווי העסק כעת. החלוקה שהייתה לפני שנתיים איננה עדכנית, כי יש בה הונאה, ולפיכך היא לא תקפה. (שולחן ערוך בסימן רכז סעיף לז).

לעסק אין נכס ששייך לו. נותרה רק שנה אחת לשכירות המקום, ולאחר מכן גם לא יהיה מקום לעסק.  גם הזכות לפתוח צ'יינג' לא ניתנת להעברה, כי רישיון העסק שניתן לשותפים הוא על שמם בלבד, כך שאין אפשרות חוקית למכור זכות זו. כך שרק החברה והמותג שלה שווה כסף, ויש להעריך את שווים לפי המצב כעת ולא לפי המצב שהיה לפני שנתיים.

• ד. צריך לציין, שאילו הייתה נעשית בפועל חלוקה של השותפות, והשותף הראשון היה יוצא מהעסק - החלוקה הייתה תקפה, ולמרות שחלק מהכספים עדיין לא העוברו, בכ"ז אין בכך כדי לבטל את חלוקת השותפות. (תשב"ץ (חלק ב סימן רכט).

הבטחה לפירוק השותפות

הבטחה של אחד מהשותפים לשלם סכום מסוים עבור פירוק השותפות - איננה תקפה, והיא מוגדרת כקניין דברים, כלומר התחייבות עתידית בה אדם מבטיח להתנהג בצורה מסוימת. (קניין רגיל זה העברת בעלות מאדם לחברו, אך בקניין דברים אין העברת בעלות אלא רק הבטחה לעשות מעשה).

לכל ההתחייבויות הללו אין שום תוקף ע"פ דין תורה, וגם אם יעשה קניין על אותן התחייבויות, לא יועיל, כי נחשב לקניין דברים. קניין מועיל רק כאשר הקניין חל על חפץ ממשי, שאדם כעת מעביר לחברו ועושה על כך קניין, אבל אין אפשרות לבצע קניין על התחייבות עתידית. כפי שמבואר בגמ' במסכת בבא בתרא דף ג עמוד א.

וכך פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק ה הלכה יד): "הדברים שאין בהן ממש - אין הקנין מועיל בהן. כיצד? הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן - הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסוים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע".

אחד מהשותפים התחייב לתת כספים לשותפו. התחייבות לתת כספים - אין לה תוקף. וכך פסק השולחן ערוך סימן רמה סעיף א: "אם כתב בשטר: אתננו לו, אף על פי שהעידו עליו העדים - לא זכה המקבל. הגה: ואפילו קנו מידו -  קנין דברים". יש לציין, שהר"ן (מס' נדרים דף כז:) השווה בין הלשון: 'אשלם' ובין קניין 'אתן', ולפי פסק השולחן ערוך  והרמ"א, קניין אתן - אינו תקף, כך שגם הלשון 'אשלם' אינו תקף.

מדברי הרשב"א (חלק ב סימן יח) משמע, שאין בלשון הסכמה משמעות של מכירה גמורה, לכן מוכר שאמר לחברו: 'אני מסכים למכור לך דבר מסוים' - אין בלשון זאת התחייבות מוחלטת.

וכך כתב הרשב"א: "ואני אומר שלשון ההסכמה, לשון הודעה והשוואה הוא. כלומר, כך הודו וכך הושוו בדעתן לומר בגמר דעת. כמו שאמרו ז"ל הסכים הקב"ה על ידו לומר, הודה לו והשווה לדעתו. וכאן כך אמרו: שהודו והשוו לדעת אחת שניהם בדבר זה ובגמר דעת הותנה תנאים אלו. ונתנו מתנות אלו ואעפ"י שיהיו נכסיהן. משמע שכך גמרו בדעתן שיהיו הנכסים להנשאר, אבל עדיין לא נתנו ולא גמרו מתנתן".

לסיכום: הבטחה לשלם, או הבטח לתת, או הסכמה לעשות פעולה - אינם תקפים ללא קניין או ללא חוזה כתוב.

פירוק השותפות

ישנן שתי אפשרויות מרכזיות באפשרות לפירוק שותפות. אפשרות ראשונה שותפות שנקבעה להיות לזמן קצוב, במצב זה לא ניתן לפרק את השותפות לפני סיום מועד השותפות הקצובה, אך אם לא נקבע זמן לשותפות - יכול כל שותף לדרוש את פירוק השותפות.

א)- שותפות לזמן קצוב - הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ד) כתב: שותפים שהתנו בניהם שיעמדו בשותפות עד זמן מסוים - כל אחד מהם מעכב את חברו מלפרק את השותפות, עד שיגיע סוף מועד השותפות, או עד שיכלה ממון השותפות, כי כל שותף משועבד לשותף השני בממונו. אסור לאחד מהשותפים לקחת חלק מהרווח או מהקרן עד סוף הזמן שקבעו להיות שותפים, או גם באמצע תקופת השכירות במידה והם הפסידו את כל כספי השותפות.

וכ"פ השולחן ערוך בסעיף טו וכך גם פסק הרמ"א בסעיף כג ע"פ דברי הרא"ש (כלל פט סימן טו): "שותפין הרבה יחד - אין אחד יכול להסתלק רק מדעת כולן". הש"ך בס"ק נא העיר: "והאי דנקט הרבה שותפים - אתי לאשמועינן אף על פי שאחד מהן נתרצה לסלקו - אינו יכול אלא מדעת כולן, וכ"ש כשהם רק ב' (שותפים)".

ב)- שותפות ללא זמן קצוב - במסכת בבא מציעא דף סט עמוד א מבואר, שותפים בעסק שלא קבעו זמן לסיום השותפות, ואחד מהשותפים מעוניין לסיים את השותפות - יכול השותף לכפות על חברו חלוקת השותפות, וכל אחד נוטל את חלקו. וכך פסק השולחן ערוך בסימן קעו בסעיף טז.

לכאורה השותפים בעסק לא קבעו זמן לשותפות, כך שיש להגדיר את השותפות כשותפות ללא זמן קצוב, ויכול כל שותף לפרק את השותפות מתי שירצה, אך ישנם מקרים שיש בהם אומדנה שהשותפות נחשבת לקצובה לזמן מסוים כפי שנבאר.

בספר כסף הקדשים (סעיף יז) מובא: שותפים שלא סיכמו במפורש שהשותפות תהיה לתקופה מסוימת, אך יש אומדנה שהשותפות היא לתקופה מסוימת, כגון שותפים שהשקיעו ממון רב ברכישת מוצרים לחנות, גם אם נעשו שותפים בסתם, יש אומדנה שהם שותפים לזמן, דהיינו הם שותפים לפחות לזמן בו יכסו את השקעתם הראשונית. כך שחל איסור על אחד מהשותפים לפרק את השותפות במשך זמן זה.

וכך נראה מדברי מהרי"ט (חלק א סימן קמ): "אף בסתם, כגון שהדבר ידוע לעולם שכך רגילים לעשות הוה ליה כמפרש זמן, והוא הדין כאן דמסתמא אין להם לחלוק עד שיביאו הסחורות לרודיס מקום שלשתם... אף כאן סתמא כפירושן, דמסתמא אין השותף מוסר את שלו ביד חבירו שיוליכהו למרחקים אם לא על דעת שיחזור הכל בשותפות שישגיחו שותפים עליו כמו שהם משגיחין על שלהן, אבל לא שיחלוקו שם ויניחו חלקו".

וכן כתב ערוך השולחן בסעיף מג: כאשר יש אומדנה שהשותפות הייתה לזמן ארוך - אין אחד השותפים יכול להכריח את שותפו לפרק את השותפות, בדיוק כמו שותפות לזמן קצוב. ערוך השולחן סיים: "והדבר תלוי בראיית עיני ב"ד".

לסיכום, במקרה כאן לא נקבע זמן לשותפות, אך בגלל השקעתם הכספית הגדולה בעסק - יש אומדנה השותפות חלה לפחות לזמן בו יכסו את השקעתם הראשונית. כך שחל איסור על אחד מהשותפים לפרק את השותפות במשך זמן זה.

חזרה מחלוקת שותפות

מהרשד"ם (חו"מ סימן קסט, מובא בפתחי חושן, שותפים ומצרנות, פרק ג הערה י) דן בשותפים שהסכימו לחלק את השותפות, אך אחד מהצדדים חזר בו וטוען שהשותפות המשיכה, ויש לחלק את הרווחים לשני הצדדים - מהרשד"ם פסק: מכיוון שהצדדים לא ביצעו חלוקה של השותפות - השותפות קיימת והרווחים שייכים לשני השותפים בשווה.

מהרשד"ם הוכיח זאת מדברי הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ט הלכה ח) שכתב: שותפים שחילקו את השותפות, גם אם נשאר חובות קצובים וידועים, חובות שכבר חולקו בין השותפים - נחשב כאילו חילקו את השותפות ולא ניתן לחייב שבועה, אבל אם ישנם חובות שעדיין צריך לקצוב אותם, ולדעת איזה סכום מהחוב ישלם כל שותף - נחשב כאילו השותפים עוד לא חילקו. כמו כן, אם נותר מהשותפות דבר שלא עשו בו חשבון - השותפות עוד קיימת לצורך כך שיכולים השותפים להשביע אחד את השני. וכך פסק השולחן ערוך בסימן צג סעיף ח.

בתשובת רבני צרפת (שו"ת ראב"י אב"ד סי' קלו) מובא: שני שותפים שלקחו הלוואה לצורך השותפות, והפסידו את כל הסכום, כל עוד שהם לא ישבו לעשות חישוב וחלוקת החובות - לא נחשב כאילו חילקו בניהם את החובות, כך שיכולים לחייב אחד את השני בשבועה. (הבית יוסף, הסמ"ע בס"ק טו והנתיבות בס"ק י הביאו תשובה זו).

האורים בס"ק יח לאחר שהביא את תשובת רבני צרפת כתב: שותף שהחליט לבדו לפרק את השותפות (ללא הסכמת חברו השותף) - אין זו חלוקת שותפות, ויכולים להשביע אחד את השני, כי במשנה כתבו: "חלקו", משמע שחלוקת השותפות נעשתה בהסכמת שני השותפים[1].

בשו"ת תשב"ץ (חלק ב סימן רכט) דן בשותפים שהסכימו על חלוקת השותפות, ואף חילקו חלק מהכספים, אך חלק מהכספים נותרו בעסק, ולא הועברו לשותף שעזב את העסק. במקרה זה פסק התשב"ץ, שאם הכספים נותרו בפיקדון בצד במקום שמור - לא מגיע לשותף שעזב רווחים עבור הכספים שנשמרו בצד, אך אם חלק מהכספים עורבבו יחד עם כספי העסק - יש לתת רווחים כדין שליח שעובד עם כספי חברו שהרווחים שייכים לבעל הכספים.

דברי התשב"ץ אינם שייכים לנידונינו, כי התשבץ התייחס לשותפות שחולקה בפועל, אם כי לא חולקו כל הכספים, אך מכיוון שנעשתה פעולת חלוקה הרי שיש גמירות דעת בין הצדדים לחלוקת השותפות, אך בנידון כאן, לא נעשתה כל פעולה המראה שהשותפות חולקה, ואדרבה הצדדים המשיכו בשותפות מלאה במהלך השנתיים שעברו, השותף הראשון קיבל את מלוא חלקו ברווחים, הוא המשיך לקבל החלטות בכל הנוגע לעסק, כך שהוא נחשב לשותף פעיל, ומשכך לא ניתן לומר שהייתה חלוקת שותפות בשנת 2018.

לסיכום: בעסק השותפות נותרו נכסים שלא דובר עליהם, ולפיכך יש לקבוע שחלוקת השותפות לא נעשתה.

הפסד שאירע בעסק לאחר חלוקת שותפות ללא קניין

הפתחי חושן (שותפים ומצרנות פרק ג הערה סה) הביא מספר פוסקים, שדנו בעניין שותפים שהסכימו לחלוקת שותפות, אך לא בצעו קניין, ולאחר מכן אירע הפסד לשותפות. הדין הוא שההפסד חל על שני השותפים בשווה, זאת מכיוון שהשותפות לא חולקה בקניין, לפיכך החלוקה לא תקפה, והשותפות ממשיכה כך שההפסדים (והרווחים) מתחלקים בין שני השותפים בשווה.

מהרשד"ם (חו"מ סימן צה) דן בשותפים שהסכימו לחלק בניהם את השותפות, ולאחר מכן הסחורה נשרפה - מהרשד"ם פסק שההפסד יהיה על שני השותפים. אנו לא אומרים שקניין חצר מועיל כאשר אין ניסוח של קנייה ומכירה אלא של חלוקת שותפות.

וכך גם כתב הדברי גאונים (כלל פח סימן ה) בשם שו"ת דבר משה: שותף שמכר את חלקו בסחורה לשותף השני, ולאחר מכן הסחורה נהרסה - ההפסד יהיה על שניהם, כי השותפות ממשיכה.

לסיכום: הפסדים שהיו בעסק בגלל הקורונה - חלים על כל השותפים בשווה.

פירוק השותפות כשנותר חוב של השותפים

הרמב"ם (הלכות שלוחין ושותפין פרק ד הלכה ד) כתב: שותפים שהיו להם חובות לאחרים, אם מדובר בחוב ששניהם לא אחראים וערבים לשלם את כל החוב - ניתן לפרק את השותפות באופן מידי, וכאשר יגיע מועד פירעון החוב, כל שותף ישלם את החלק שלו, ואם מדובר בחוב ששניהם אחראים עליו, שניהם ערבים על כל החוב - יכול כל שותף לעכב את פירוק השותפות עד אשר יסיימו לפרוע את כל החוב. וכך פסק השולחן ערוך בסימן קעו סעיף כ.

הסמ"ע בסימן קעו ס"ק נד כתב: אם שניהם לא אחראים על כל החוב - אין אפשרות לעכב את פירוק השותפות (בהגיע מועד פירוק השותפות) עד שהשותפים יסיימו לשלם את החובות, כי הם כבר לא משועבדים אחד לשני, אבל אם שני השותפים אחראים על כל החוב, יש להם שעבוד אחד על השני, וכל שותף יכול לעכב את פירוק השותפות עד שיסיימו לפרוע את כל החובות בטענה שמזלא דבי תרי עדיף.

הט"ז (על סעיף כ) כתב: מדובר בחובות שיש לשותפים במהלך השותפות, במצב זה שניהם משועבדים אחד לשני לצורך פריעת החוב, לכן יכולים לעכב את פירוק השותפות, אנו אומרים שכביכול נעשה תנאי בניהם לא לפרק את השותפות עד לאחר סיום פריעת כל החובות. אומנם אם השותפים לקחו הלוואה בתחילת השותפות, ולא הספיקו להחזיר את ההלוואה - ניתן לפרק את השותפות, ואותה הלוואה יחזירו לאחר פירוק השותפות.

וכ"פ הנתיבות (חידושים בס"ק נב): "ודוקא שקיבלו ההלואה בתוך משך השותפות, דמאחר שקבעו זמן הפרעון אחר קביעות זמן השותפות, הוי כאילו פירשו שימשך שותפותן עוד עד זמן פרעון. אבל אם בתחילת קביעת זמן השותפות לוו המעות, אף על פי שאיחרו הזמן פרעון מזמן השותפות - אין אחד מעכב על חבירו מלחלוק כשהגיע הזמן הקבוע לחלוק השותפות".

הפתחי חושן (שותפים פרק ג הערה נו) כתב: גם במציאות בה כל החוב רשום רק על שמו של שותף אחד, מכיוון שלמעשה שניהם שותפים ושניהם אחראים על פריעת כל החובות - יכול השותף שהחובות רשומים על שמו לעכב את פירוק השותפות עד לאחר סיום תשלום כל החובות.

הב"ח בס"ק כו מסכים לדין זה בשותפים בסתם ללא קביעת זמן קצוב, אבל בשותפים שקצבו זמן לשותפות - ניתן לפרק את השותפות בתום הזמן, ועל השותף השני להמציא ערבויות ובטחונות בידי שליש נאמן על שני הצדדים שהוא אכן ישתתף בתשלום החלק שלו בחובות.

הונאה בחלוקה

הגמ' במסכת קידושין דף מב עמוד ב דנה באחים יורשים שנחשבים לשותפים שחילקו את הירושה. הגמ' קובעת שבכל הנוגע לדיני הונאה - יש להתייחס לחלוקת השותפות כמו לדיני מקח, כך שאם התברר שאחד מהאחים קיבל פחות משאר אחיו - החלוקה מתבטלת, זאת בתנאי שהטעות היא ביותר משתות כלומר יותר מ-16.6%.

כאמור, הגמ' דנה באחים שחילקו בניהם את הירושה, אך כך גם הדין גם בשותפים שחילקו בניהם את העסק, ולאחר מכן התברר שנעשתה טעות בחלוקה - חלים דיני הונאה, לכן אם הטעות בפחות משתות החלוקה קיימת, ואם הטעות מעל שתות - החלוקה מתבטלת, ואם הטעות בשתות החלוקה קיימת אך יש להחזיר את סכום ההונאה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רכז סעיף לז.

אומנם אם הבית דין ביצעו חלוקה, ונמצא שיש הונאה יותר משתות - החלוקה תקפה, אלא שצריך להחזיר את סכום ההונאה.

בנידונינו יש הונאה בחלוקה, שהרי שווי העסק ירד ביותר מחצי משוויו, ולפיכך החלוקה מתבטלת ויש להעריך את העסק לפי שוויו העדכני.

עוד נציין את דברי תרומת הדשן (סימן שלו) שפסק, שאם אחד מהשותפים מתנגד לחלוקת השותפות בגלל חשש שייגרם לו הפסד כתוצאה מהחלוקה, שאם מדור על הפסד יותר מחומש - השותף יכול להתנגד לחלוקה ולא ניתן לכופו על כך. וכ"פ הרמ"א בסימן קעא סעיף ה: "וכן אם רוצים לחלוק בית שיש בו דין חלוקה, והבית יהיה נפסד ונגרע - אין יכול לכוף חבירו, כל שנראה לבית דין שההפסד יותר מחומש".

הש"ך בסימן קעא ס"ק ד ציין, שמהרש"ך (חלק ג סימן קכב) חולק על תרומת הדשן, ולדעתו ניתן לכפות על החלוקה למרות שייגרם הפסד. (גם הנתיבות בסימן קלח ס"ק ו הביאו). אבל נראה שלמעשה לא ניתן לומר קים לי כדעת מהרש"ך, שכן לא ניתן לומר קים לי כנגד פסק של השולחן ערוך והרמ"א.

לסיכום: יש לבצע את חלוקת השותפות לפי שווי העסק כעת. החלוקה שהייתה לפני שנתיים איננה עדכנית, יש בה הונאה ולפיכך היא לא תקפה.

נספח: חלוקה בגוד או אגוד בשותפות שנעשתה על דעת שני השותפים

לפי ההלכה (שולחן ערוך בסימן קעא סעיף ו) כל שותף יכול לבקש חלוקת שותפות לפי הלכת גוד או אגוד. כלומר רשאי אחד השותפים לתבוע את שותפו ולומר לו: עליך לבחור, או לקנות את חלקי, כך שאתה תקבל את כל השדה, ותשלם לי כנגד החלק שלי, וזהו גוד. או שתמכור לי את חלקך, כך שאני אקבל את כל השדה, ואתה תקבל מעות בשווי החלק שלך, וזהו אגוד.

נחלקו הראשונים, האם יש דין גוד או אגוד בשותפות שנעשתה על דעת שני השותפים:

• א. שיטת ר"י מיגאש, רבנו יונה (מובא ברא"ש סימן נא) והרא"ה (מובא בנימוקי יוסף בסוף דף ח עמוד א) - כל דין גוד או אגוד, שייך רק ביורשים, או בשניים שקיבלו ביחד מתנה, אבל אין לומר גוד או אגוד בשותפים, שאם שני אנשים קנו יחד בית, הרי שקנו על דעת כך שיהיו שותפים בבית, ולא על דעת כך שאחד יפסיק את השותפות ויסלק את חברו מהבית.
• ב. שיטת הרמב"ם (הלכות שכנים פרק א הלכה ג) - אין לחלק בין שותפים במתנה או שותפים בירושה, ובין שותפים בקנייה או שותפים בשכירות, בכל המקרים ניתן להפסיק את השותפות ולומר גוד או אגוד. הרשב"א ביאר: התובע יכול לטעון שבהתחלה היה סבור שיוכל להיות עמו בבית ולגור יחד, אך כעת רואה שאינו יכול ולפיכך מבקש הוא לפרק את השותפות וטוען גוד או אגוד.
• ג. שיטת הרא"ש (שם) - אם ראינו שהשותפים הקפידו על פרטיות, שלכל אחד היה בית משלו, בו הוא גר לבדו, אלא שקנו יחד עוד בית בשביל להשכיר לאחרים, וביתו הפרטי של אחד מהשותפים נפל או נשרף, וכעת טוען גוד או אגוד - רשאי, שכן יכול הוא לגור שאינו רוצה לגור עם שותף נוסף. אבל אם מלכתחילה שני השותפים קנו בית בו הם גרים יחד - אין הם יכולים לפרק את השותפות. וכן אם לכל אחד יש בית, והבית קיים - אין הם יכולים לפרק שותפות בבית שקנו יחד להשכרה, שכן לכל אחד יש את הבית הפרטי שלו.

נראה מדברי השולחן בסימן קעא סעיף ט שפסק כדעת הרמב"ם, כי כתבו בצורה סתמית שיש דין גוד או אגוד בשותפים, ולא חילקו בין סוגי השותפות. הש"ך בס"ק א פסק כדעת ר"י מיגאש שלא אומרים גוד או אגוד בשותפים. וכ"פ כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן קעא בס"ק יט) בשם מהרש"ך (חלק ג סימן סח).

אבל הפתחי תשובה בס"ק ג כתב בשם החתם סופר (חלק ה סימן יב): "בשותפות דקיי"ל כשיטת רוב. וכמעט כל הפוסקים, דגם בהו אמרינן גוד או איגוד, וחלוקה. משום דאמרינן: אמינא, יכילנא לסבול, ועכשיו אינינו יכול לסבול". (השותף שמעוניין בפירוק השותפות יוכל לטעון: בהתחלה חשבתי שאוכל להסתדר עמך בשותפות, אך כעת מתברר שאיני יכול להיות שותף עמך).

"...ומכל מקום, נראה לי: כל זה (שצריך השותף לטעון שלא יכול לסבול את המשך השותפות), כשאחד רוצה לחלוק, או לעשות גוד, ולהכריח חבירו - אז, צריכים לטענה שלא יכול לסבול, (אם רק שותף אחד רוצה לפרק את השותפות - עליו לטעון שלא יכול לסבול את המשך השותפות), אבל כששניהם רוצים להפרד זה מזה - אזי אפילו בלי סברא הנ"ל: סבור הייתי לסבול, יכולים לטעון חלוק, או גוד ואיגוד. ולא נחלק אדם בזה מעולם".

גם ערוך השולחן בסעיף יד פסק, שניתן לחלוק בדרך של גוד או אגוד בשותפים.

[1] הפתחי תשובה בס"ק י כתב בשם שו"ת זכרון יוסף (חו"מ סימן ד): אם נותר דבר לא קצוב שלא חלקוהו, יכול כל שותף לומר השותפות עדיין לא נחלקה לגמרי, שהרי נשאר דבר לא קצוב, כך שיש אפשרות לחייב את השותף שבועה.

כסף הקדשים כתב: אם אחד השותפים תפס מנכסי השותפות, נחשב כאילו לא חילקו בניהם את השותפות, כך שניתן לחייב שבועה.