ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת פינחס / תשע"ד

 

משה ויהושע - חילופי משמרות

 

אמנות הצירוף

במזמור "אשת חיל" שאנו שרים כל ערב שבת, מופיע הפסוק הזה:

"הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָה (משלי לא, יד)".

חז"ל הביאו את הפסוק הזה כמשל לכללי יסוד בהבנת התורה:

"דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר (תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה פרק ג' הלכה ה)".

כלומר, לפעמים צריך להרחיק נדוד בתורה, כדי למצוא תשובות לשאלות המתעוררות במקום זה או אחר. ביסוד התפיסה הזאת מונח הרעיון, שה' פיזר את פרטי המידע בכמה מקומות בתורה ולא כינס אותם במקום אחד. מכאן, שכדי להבין כל נושא עד הסוף, עלינו להקיף את כל דברי התורה.

נוסיף ונאמר, שפיזור פרטי המידע בכמה מקומות, מאפשר לתורה להניח את הדגש בכל מקום על פרט שונה. משום כך, פרטים מסוימים שיהיו חסרים כאן, יימצאו במקום אחר, וכן להיפך.

הנה לפנינו דוגמא מובהקת, שממנה נוכל ללמוד רבות. פרשת חילופי המשמרות בין משה רבנו ליהושע בן נון, מופיעה בתורה לא פחות משש פעמים. רק אמנות הצירוף תתן בידנו כלים לפרישת היריעה האמיתית.

 

אִישׁ עַל הָעֵדָה

המעבר בין הנהגת משה רבנו להנהגת יהושע בן נון, הוא חד וחריף. משה רבנו זכה למדרגת "איש האלוקים", בעוד יהושע הוא "מְשָׁרֵת משֶׁה". חז"ל המשילו את משה לשֶמֶש ואת יהושע לירח:

"... פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה.)".

 על פי המשל הזה, לא היה קל לעם ישראל לעבור מאור השמש לאור הירח. משום כך החילופין האלו לֻוּוּ בחיזוקים רבים ופומביים לעיני כל העם.

כך פותחת פרשת פנחס את הנושא הזה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כז, יב)".

הציווי הזה מופיע בפתאומיות ונראה כעומד בפני עצמו. התורה לא מגלה לנו את הרקע להוראה.

במקור, הציווי הזה בא כתגובה לתחינותיו ובקשותיו של משה רבנו. את הפרט הזה חושפת לנו התורה בפרשת ואתחנן:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... (דברים ג, כג-כה)".

משה רבנו מתחנן לפני ה' להיכנס לארץ ישראל פעם אחר פעם, עד שה' אוסר עליו להמשיך ולהתפלל.

בפעם האחרונה הזו ה' נענה חלקית לבקשתו, ומאפשר לו לראות את ארץ ישראל מנקודת תצפית בעבר הירדן.

מצד שני, בפרשת ואתחנן מופיע שמו של יהושע בפתאומיות:

"... וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה (שם, פסוק כח)".

כאן אין אִיזכור למה שקדם להעלאת שמו של יהושע, ואילו הפרט הזה מופיע בהרחבה בפרשת פנחס:

"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... (במדבר כז, טו-טז)".

בפרשת פנחס מגלה התורה, כי העלאת שמו של יהושע באה כמענה למשאלתו של משה רבנו.

לסיכום. מה שחסר כאן בפרשת פנחס, מושלם בפרשת ואתחנן, ומה שחסר שם, מושלם כאן.

פרשת פנחס מדגישה את בקשת משה למינוי מנהיג שיבוא אחריו, ופרשת ואתחנן מדגישה את בקשת משה להיכנס לארץ ישראל.

ההבנה הזאת תוביל אותנו לפתרון הבעיה הבאה.

 

סמיכה בשתי ידיים

ה' מצווה את משה לסמוך את ידו האחת על יהושע בן נון ולהאציל עליו מגדלותו הרוחנית. להפתעתנו, במקום לסמוך את ידו האחת כפי שנצטווה, סומך משה רבנו את שתי ידיו על יהושע.

נשווה את הציווי לביצוע.

הציווי - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו (במדבר כז, יח)".

הביצוע - "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה (פסוק כג)".

התמיהה גדולה עוד יותר, משום שהתורה מציינת, שכך בדיוק דיבר ה' ביד משה! והרי ה' ציווהו לסמוך בידו האחת!

חז"ל במדרש רבה ייחסו זאת לעינו הטובה של משה, שהעניק את ההנהגה ליהושע משרתו בשתי ידיו.

"טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט)", משל למלך שאמר לבן ביתו: תן לפלוני סאה של חטים. הלך ונתן לו סאתיים. אמר לו: הרי סאה משל מלך וסאה משלי. כך אמר הקב"ה למשה: וסמכת את ידך עליו, יד אחת. מה עשה? וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ. לקיים מה שנאמר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (במדבר רבה כא, טו )".

לשיטתנו, נפעיל את הכלל שלמדנו למעלה, שדברי תורה עשירים במקום אחר. נעבור לפרשת 'וזאת הברכה', שם נראה את תיאור האירוע הזה מזווית ראיה חדשה.

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לד, ט)".

ראשית, יהושע התמלא ברוח חכמה. שנית, הוא הפך לסמכותי בעיני בני ישראל. כלומר, משה רבנו סומך את שתי ידיו על יהושע בן נון כדי להאציל עליו שתי השראות. השראה ראשונה היא רוח חכמה, והשנייה היא סמכותיות, שהעצימה את דמותו בעיני העם, שמעתה יקשיב לו ויקבל את מרותו.

נשוב אל פרשת פנחס, ונתבונן בהאצלת סמכות מנהיגותית ונבואית.

"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כז, כ)".

קרני האור שבקעו מפניו של משה רבנו, הם הם הודו והדרו. משה נצטווה אפוא להעניק חלק מן ההוד הזה ליהושע, בכדי להאציל עליו סמכות מנהיגותית ונבואית לעיני כל ישראל.

יוצא אפוא, שכוונת הציווי האלוקי כפי שהבין משה, היא כך:

"קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו...

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כז, יח-כ)".

כלומר, בידך האחת תמלא את רוחו של יהושע בחכמתך האלוקית: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו (דברים לד, ט)".

ובידך השנייה, תעניק ותאציל מקרני ההוד שלך ליהושע, כדי שבני ישראל יצייתו לו.

בידו הימנית, מאציל משה רבנו חכמה, ובידו השמאלית - הוד.

 

הצאן והרועה

נמשיך במלאכת ההשוואה ונגלה עוד פרטים מפתיעים.

משה רבנו דורש מה' למנות מנהיג, שיכיל בתוכו שתי תכונות.

• "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם (במדבר כז, יז)".

הווי אומר, מנהיג המציג דוגמא אישית. הוא יצא ראשון למלחמה והוא ישוב ראשון למחנה, לארגן אותו מחדש.

• "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".

כלומר, מנהיג סמכותי, שידע להוציא אותם למלחמה ולהשיב אותם בחזרה לביתם.

משה רבנו מסכם את דרישתו במילים:

"וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

הביטוי הזה צורם מאוד. האם ללא מנהיג בשר ודם אין רועה לישראל? האם משה לבדו היה מסוגל להוביל את העם ממקום למקום ללא הכוונת עמוד הענן ועמוד האש? הלוא ה' אלוקי ישראל, הוא הרוֹעֶה והוא מחולל כל!

התורה מעידה בפירוש:

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה (במדבר ט, כג)"!

בתשובתו, רומז ה' למשה כי שגה בדיבורו.

"... וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד (יהושע בן נון), וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. עַל פִּיו יֵצְאוּ (האורים והתומים) וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ (פסוק כא)".

כלומר, האורים ותומים יסמנו ליהושע מתי לצאת ומתי לבוא. מובן שהאורים והתומים מבטאים את דבר ה'.

כלומר, לא המנהיג הוא המוציא והמביא את ישראל, אלא ה'. הנחייתו מתבצעת דרך האורות המסתוריים הבוקעים מן האבנים היקרות אשר בחושן המשפט. שוב מודגשת העובדה, שעַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. את השיעור הזה למד משה רבנו והִפְנִים.

בפרשת וילך נשמע זאת בפירוש מפיו של משה בעצמו.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים לא, ב)".

משה מדגיש בדבריו את החלק הראשון: לָצֵאת וְלָבוֹא. כלומר דוגמה אישית, לצאת לפניהם ולבוא לפניהם. הוא אינו מסיים בחלק השני "להוציא ולהביא", מפני שזה התפקיד של ה'.

בהמשך נאומו, אומר משה רבנו:

"ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם (שם, פסוק ג)".

האמירה הזאת היא תיקון לשגיאה שנאמרה בפרשת פנחס:

"... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, יז)".

יש רועה והוא ה'. הוא ההולך לפני מחנה ישראל. ה' הוא המוביל והוא המנהיג.

אמנם יש מנהיג המוציא לפועל את הוראת ה'.

"... יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (דברים לא, ג)".

יהושע יוביל את ישראל בעקבות ה', הנותן את ההוראות.

 

תָּבוֹא או תָּבִיא

כל הנאמר לעיל, מסביר את השוני בין דברי החיזוק של משה ליהושע, לבין דברי החיזוק של ה' ליהושע. בדבריו של משה נאמר (בפרשת וילך):

"וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ. כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' (דברים לא, ז)".

משה רבנו מקפיד להשתמש בביטוי: אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם. כלומר, יחד אתם. הוא אינו אומר: אתה תביא את העם, כיוון שהוא ננזף על אמרו: אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם.

לא כן דברי החיזוק של ה' ליהושע:

"וַיְצַו (ה') אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ (דברים לא, כג)".

רק ה' בעצמו רשאי למחול על כבודו ולחזק את יהושע בביטוי אַתָּה תָּבִיא.

על דברי החיזוק האלה חזר ה' בתחילת ספר יהושע אחרי מות משה:

"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ, חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵך (יהושע א, ט)".

 

ציוויו ומינוי

נמשיך בהשוואות ונגלה תובנות חדשות.

בדרך כלל, כאשר מופיע ציווי, אנו מצפים להוראה מפורטת. משום כך הפסוק הבא - מפתיע, כיוון שמופיע בו ציווי ללא הוראות צמודות.

"...קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (במדבר כז, יח-יט)".

אין כאן פירוט של הוראות מיוחדות, שעל משה להעביר ליהושע. תמונה זהה אנו רואים גם בביצוע.

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ... וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה (שם, כב-כג)".

גם כאן לא מפורט, מה משה מצווה את יהושע.

הערפל מתבהר במקום אחר, בסיפורם של בני גד ובני ראובן. בקשתם המיוחדת לנחלה מן העבר המזרחי של הירדן, נענית בחיוב על ידי משה בצירוף תנאיו המיוחדים. משה ממנה אחראים על הביצוע והם: אלעזר הכהן, יהושע בן נון ונשיאי השבטים.

"וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... (במדבר לב, כח)".

מכאן אנו למדים כי "ציווי" פירושו גם "מינוי". על פי זה, פירוש הפסוק לעיל "וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" הוא, שה' מנחה את משה רבנו למנות את יהושע בן נון למנהיג ישראל, בצורה פומבית ולעיני כל העם.

ועדיין זה לא הכול. יש בציווי הזה יסוד נוסף חשוב ביותר, שגם הוא לא כולל הוראות מפורטות, אלא משהו מרכזי אחד.

נתבונן בקטע הבא, אף הוא מפרשת ואתחנן.

"וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ... (דברים ג, כח)".

למינוי הזה מתלווה חיזוק ואימוץ.

נעבור לביצוע בפרשת וילך, ושם תושלם תמונת ה"ציווי" הזה.

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל, חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה ...

וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ... לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת (דברים לא, ז-ח)".

על פי זה, הציווי הוא "לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת". כלומר, אין כאן הוראות ביצוע, אלא חיוב "לא לפחד". גם הקב"ה מחזק אישית את יהושע בן נון ומצווה עליו לא לפחד ולא להתיירא.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ... (שם, פסוק יד)".

גם כאן, נגלה בהמשך הפרק את החיוב לא לפחד.

"וַיְצַו (ה') אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ (שם, פסוק כג)".

את השלמת הציווי אנו מוצאים בתחילת ספר יהושע.

"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ (יהושע א, ט)".

 

 

 

 

חילופי משמרות

כל היסודות שהוזכרו במאמר הזה, ואשר נלקטו אחת לאחת מששת המקומות בהם התורה מתארת את מינוי יהושע, הם חיוניים למעבר ההנהגה ממשה רבנו ליהושע בן נון. הקושי בחילופי המשמרות הללו הוא עצום, הן למשה והן לישראל.

משה רבנו, משול לשמש בשמים, מלא אור נבואה וחכמה, מאיר בהוד שמיימי, מוציא לפועל אותות ומופתים היסטוריים וחד פעמיים לעיני כל ישראל, מנהיג ומצביא עַל, מפנה את מקומו ליהושע משרתו הנאמן.

יהושע ניצב בצילו הענק של משה.

"... וּמְשָׁרְתוֹ, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות לג, יא)".

תהליך חילוף ההנהגה, חייב את משה להשלים עם הגזירה הקשה, ואת בני ישראל להשלים עם המציאות החדשה.

משום כך, משה היה צריך להיות בטוח, שהגזירה לא תשתנה סופית. כל עוד הוא היה רשאי להתפלל, הוא לא נואש. רק כאשר ה' ציוה עליו לא התפלל יותר, הבין משה כי זה הסוף.

"... וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (דברים ג, כו)".

רק בשלב הזה, משה משלים עם הגזירה. כעת, משה בעצמו היה צריך לפנות אל ה' ולבקש מינוי מחליף, כיאה לקברניט ספינה ומנהיג אמיתי.

ה' לא מציע את שמו של המחליף עד שהוא לא שומע בקשה מפורשת מפי משה. זאת, כדי להקל עליו את המעבר.

הקב"ה מוסיף ומעיר למשה בעדינות, שמנהיג בשר ודם הוא לא חזות הכול. עדיין הקב"ה ממשיך להיות הרועה של הצאן והמנהיגים רק המוציאים לפועל את הנחיות ה'.

לאחר שהסתיים התהליך העדין מול משה, מתחיל תהליך חדש שתפקידו להכשיר את יהושע בעיני עם ישראל.

 חילופי המשמרות בין משה ליהושע נעשים לעיני כל ישראל. זאת, בניגוד למינויו של אלעזר הכהן תחת אביו אהרן הכהן. המינוי ההוא נעשה בראש ההר, הרחק מעיני ישראל. שם אהרן פושט את בגדיו ואלעזר בנו לובשם. הפעולה ההיא נעשית בצִנעה ומלווה ברגשות עזים של עצב הפרידה ושמחת ההמשכיות.

מנגד, מינויו של יהושע בן נון נעשה בפומבי. הכול רואים כיצד משה רבנו סומך את שתי ידיו על ראשו של יהושע ומעביר אליו מחכמתו והודו.

הקב"ה, יחד עם משה, מחזקים את יהושע, מאמצים את ידיו ומצווים עליו שלא יירא ולא יחת. ה' מבטיח לו, שהוא ינחיל את ארץ ישראל לעם ישראל וה' יהיה אתו לאורך כל הדרך.

רק תהליך מיוחד שכזה, אִפשר את חילופי המשמרות בצורה שתאפשר להתגבר על הקושי העצום ועל הפער האדיר בין הדורות.

מתברר עוד, כי ה' מעדיף את תכונת הנאמנות, כתכונת יסוד במנהיגי ישראל.

על משה נאמר.

"... בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)"

ועל יהושע נאמר.

"לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת פינחס / תשע"ד

 

משה ויהושע - חילופי משמרות

 

אמנות הצירוף

במזמור "אשת חיל" שאנו שרים כל ערב שבת, מופיע הפסוק הזה:

"הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָה (משלי לא, יד)".

חז"ל הביאו את הפסוק הזה כמשל לכללי יסוד בהבנת התורה:

"דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר (תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה פרק ג' הלכה ה)".

כלומר, לפעמים צריך להרחיק נדוד בתורה, כדי למצוא תשובות לשאלות המתעוררות במקום זה או אחר. ביסוד התפיסה הזאת מונח הרעיון, שה' פיזר את פרטי המידע בכמה מקומות בתורה ולא כינס אותם במקום אחד. מכאן, שכדי להבין כל נושא עד הסוף, עלינו להקיף את כל דברי התורה.

נוסיף ונאמר, שפיזור פרטי המידע בכמה מקומות, מאפשר לתורה להניח את הדגש בכל מקום על פרט שונה. משום כך, פרטים מסוימים שיהיו חסרים כאן, יימצאו במקום אחר, וכן להיפך.

הנה לפנינו דוגמא מובהקת, שממנה נוכל ללמוד רבות. פרשת חילופי המשמרות בין משה רבנו ליהושע בן נון, מופיעה בתורה לא פחות משש פעמים. רק אמנות הצירוף תתן בידנו כלים לפרישת היריעה האמיתית.

 

אִישׁ עַל הָעֵדָה

המעבר בין הנהגת משה רבנו להנהגת יהושע בן נון, הוא חד וחריף. משה רבנו זכה למדרגת "איש האלוקים", בעוד יהושע הוא "מְשָׁרֵת משֶׁה". חז"ל המשילו את משה לשֶמֶש ואת יהושע לירח:

"... פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (בבא בתרא עה.)".

 על פי המשל הזה, לא היה קל לעם ישראל לעבור מאור השמש לאור הירח. משום כך החילופין האלו לֻוּוּ בחיזוקים רבים ופומביים לעיני כל העם.

כך פותחת פרשת פנחס את הנושא הזה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כז, יב)".

הציווי הזה מופיע בפתאומיות ונראה כעומד בפני עצמו. התורה לא מגלה לנו את הרקע להוראה.

במקור, הציווי הזה בא כתגובה לתחינותיו ובקשותיו של משה רבנו. את הפרט הזה חושפת לנו התורה בפרשת ואתחנן:

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר... אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן... (דברים ג, כג-כה)".

משה רבנו מתחנן לפני ה' להיכנס לארץ ישראל פעם אחר פעם, עד שה' אוסר עליו להמשיך ולהתפלל.

בפעם האחרונה הזו ה' נענה חלקית לבקשתו, ומאפשר לו לראות את ארץ ישראל מנקודת תצפית בעבר הירדן.

מצד שני, בפרשת ואתחנן מופיע שמו של יהושע בפתאומיות:

"... וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה (שם, פסוק כח)".

כאן אין אִיזכור למה שקדם להעלאת שמו של יהושע, ואילו הפרט הזה מופיע בהרחבה בפרשת פנחס:

"וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר. יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... (במדבר כז, טו-טז)".

בפרשת פנחס מגלה התורה, כי העלאת שמו של יהושע באה כמענה למשאלתו של משה רבנו.

לסיכום. מה שחסר כאן בפרשת פנחס, מושלם בפרשת ואתחנן, ומה שחסר שם, מושלם כאן.

פרשת פנחס מדגישה את בקשת משה למינוי מנהיג שיבוא אחריו, ופרשת ואתחנן מדגישה את בקשת משה להיכנס לארץ ישראל.

ההבנה הזאת תוביל אותנו לפתרון הבעיה הבאה.

 

סמיכה בשתי ידיים

ה' מצווה את משה לסמוך את ידו האחת על יהושע בן נון ולהאציל עליו מגדלותו הרוחנית. להפתעתנו, במקום לסמוך את ידו האחת כפי שנצטווה, סומך משה רבנו את שתי ידיו על יהושע.

נשווה את הציווי לביצוע.

הציווי - "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו (במדבר כז, יח)".

הביצוע - "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה (פסוק כג)".

התמיהה גדולה עוד יותר, משום שהתורה מציינת, שכך בדיוק דיבר ה' ביד משה! והרי ה' ציווהו לסמוך בידו האחת!

חז"ל במדרש רבה ייחסו זאת לעינו הטובה של משה, שהעניק את ההנהגה ליהושע משרתו בשתי ידיו.

"טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט)", משל למלך שאמר לבן ביתו: תן לפלוני סאה של חטים. הלך ונתן לו סאתיים. אמר לו: הרי סאה משל מלך וסאה משלי. כך אמר הקב"ה למשה: וסמכת את ידך עליו, יד אחת. מה עשה? וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ. לקיים מה שנאמר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (במדבר רבה כא, טו )".

לשיטתנו, נפעיל את הכלל שלמדנו למעלה, שדברי תורה עשירים במקום אחר. נעבור לפרשת 'וזאת הברכה', שם נראה את תיאור האירוע הזה מזווית ראיה חדשה.

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ משֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לד, ט)".

ראשית, יהושע התמלא ברוח חכמה. שנית, הוא הפך לסמכותי בעיני בני ישראל. כלומר, משה רבנו סומך את שתי ידיו על יהושע בן נון כדי להאציל עליו שתי השראות. השראה ראשונה היא רוח חכמה, והשנייה היא סמכותיות, שהעצימה את דמותו בעיני העם, שמעתה יקשיב לו ויקבל את מרותו.

נשוב אל פרשת פנחס, ונתבונן בהאצלת סמכות מנהיגותית ונבואית.

"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כז, כ)".

קרני האור שבקעו מפניו של משה רבנו, הם הם הודו והדרו. משה נצטווה אפוא להעניק חלק מן ההוד הזה ליהושע, בכדי להאציל עליו סמכות מנהיגותית ונבואית לעיני כל ישראל.

יוצא אפוא, שכוונת הציווי האלוקי כפי שהבין משה, היא כך:

"קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו...

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כז, יח-כ)".

כלומר, בידך האחת תמלא את רוחו של יהושע בחכמתך האלוקית: "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו (דברים לד, ט)".

ובידך השנייה, תעניק ותאציל מקרני ההוד שלך ליהושע, כדי שבני ישראל יצייתו לו.

בידו הימנית, מאציל משה רבנו חכמה, ובידו השמאלית - הוד.

 

הצאן והרועה

נמשיך במלאכת ההשוואה ונגלה עוד פרטים מפתיעים.

משה רבנו דורש מה' למנות מנהיג, שיכיל בתוכו שתי תכונות.

• "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם (במדבר כז, יז)".

הווי אומר, מנהיג המציג דוגמא אישית. הוא יצא ראשון למלחמה והוא ישוב ראשון למחנה, לארגן אותו מחדש.

• "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם".

כלומר, מנהיג סמכותי, שידע להוציא אותם למלחמה ולהשיב אותם בחזרה לביתם.

משה רבנו מסכם את דרישתו במילים:

"וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".

הביטוי הזה צורם מאוד. האם ללא מנהיג בשר ודם אין רועה לישראל? האם משה לבדו היה מסוגל להוביל את העם ממקום למקום ללא הכוונת עמוד הענן ועמוד האש? הלוא ה' אלוקי ישראל, הוא הרוֹעֶה והוא מחולל כל!

התורה מעידה בפירוש:

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה (במדבר ט, כג)"!

בתשובתו, רומז ה' למשה כי שגה בדיבורו.

"... וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד (יהושע בן נון), וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה'. עַל פִּיו יֵצְאוּ (האורים והתומים) וְעַל פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ (פסוק כא)".

כלומר, האורים ותומים יסמנו ליהושע מתי לצאת ומתי לבוא. מובן שהאורים והתומים מבטאים את דבר ה'.

כלומר, לא המנהיג הוא המוציא והמביא את ישראל, אלא ה'. הנחייתו מתבצעת דרך האורות המסתוריים הבוקעים מן האבנים היקרות אשר בחושן המשפט. שוב מודגשת העובדה, שעַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ. את השיעור הזה למד משה רבנו והִפְנִים.

בפרשת וילך נשמע זאת בפירוש מפיו של משה בעצמו.

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם. לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא, וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (דברים לא, ב)".

משה מדגיש בדבריו את החלק הראשון: לָצֵאת וְלָבוֹא. כלומר דוגמה אישית, לצאת לפניהם ולבוא לפניהם. הוא אינו מסיים בחלק השני "להוציא ולהביא", מפני שזה התפקיד של ה'.

בהמשך נאומו, אומר משה רבנו:

"ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם (שם, פסוק ג)".

האמירה הזאת היא תיקון לשגיאה שנאמרה בפרשת פנחס:

"... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה (במדבר כז, יז)".

יש רועה והוא ה'. הוא ההולך לפני מחנה ישראל. ה' הוא המוביל והוא המנהיג.

אמנם יש מנהיג המוציא לפועל את הוראת ה'.

"... יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (דברים לא, ג)".

יהושע יוביל את ישראל בעקבות ה', הנותן את ההוראות.

 

תָּבוֹא או תָּבִיא

כל הנאמר לעיל, מסביר את השוני בין דברי החיזוק של משה ליהושע, לבין דברי החיזוק של ה' ליהושע. בדבריו של משה נאמר (בפרשת וילך):

"וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ. כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' (דברים לא, ז)".

משה רבנו מקפיד להשתמש בביטוי: אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם. כלומר, יחד אתם. הוא אינו אומר: אתה תביא את העם, כיוון שהוא ננזף על אמרו: אֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם.

לא כן דברי החיזוק של ה' ליהושע:

"וַיְצַו (ה') אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ (דברים לא, כג)".

רק ה' בעצמו רשאי למחול על כבודו ולחזק את יהושע בביטוי אַתָּה תָּבִיא.

על דברי החיזוק האלה חזר ה' בתחילת ספר יהושע אחרי מות משה:

"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ, חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת, כִּי עִמְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵך (יהושע א, ט)".

 

ציוויו ומינוי

נמשיך בהשוואות ונגלה תובנות חדשות.

בדרך כלל, כאשר מופיע ציווי, אנו מצפים להוראה מפורטת. משום כך הפסוק הבא - מפתיע, כיוון שמופיע בו ציווי ללא הוראות צמודות.

"...קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם (במדבר כז, יח-יט)".

אין כאן פירוט של הוראות מיוחדות, שעל משה להעביר ליהושע. תמונה זהה אנו רואים גם בביצוע.

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ... וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה (שם, כב-כג)".

גם כאן לא מפורט, מה משה מצווה את יהושע.

הערפל מתבהר במקום אחר, בסיפורם של בני גד ובני ראובן. בקשתם המיוחדת לנחלה מן העבר המזרחי של הירדן, נענית בחיוב על ידי משה בצירוף תנאיו המיוחדים. משה ממנה אחראים על הביצוע והם: אלעזר הכהן, יהושע בן נון ונשיאי השבטים.

"וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... (במדבר לב, כח)".

מכאן אנו למדים כי "ציווי" פירושו גם "מינוי". על פי זה, פירוש הפסוק לעיל "וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם" הוא, שה' מנחה את משה רבנו למנות את יהושע בן נון למנהיג ישראל, בצורה פומבית ולעיני כל העם.

ועדיין זה לא הכול. יש בציווי הזה יסוד נוסף חשוב ביותר, שגם הוא לא כולל הוראות מפורטות, אלא משהו מרכזי אחד.

נתבונן בקטע הבא, אף הוא מפרשת ואתחנן.

"וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ... (דברים ג, כח)".

למינוי הזה מתלווה חיזוק ואימוץ.

נעבור לביצוע בפרשת וילך, ושם תושלם תמונת ה"ציווי" הזה.

"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל, חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה ...

וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ... לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת (דברים לא, ז-ח)".

על פי זה, הציווי הוא "לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת". כלומר, אין כאן הוראות ביצוע, אלא חיוב "לא לפחד". גם הקב"ה מחזק אישית את יהושע בן נון ומצווה עליו לא לפחד ולא להתיירא.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה... קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ... (שם, פסוק יד)".

גם כאן, נגלה בהמשך הפרק את החיוב לא לפחד.

"וַיְצַו (ה') אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ (שם, פסוק כג)".

את השלמת הציווי אנו מוצאים בתחילת ספר יהושע.

"הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ (יהושע א, ט)".

 

 

 

 

חילופי משמרות

כל היסודות שהוזכרו במאמר הזה, ואשר נלקטו אחת לאחת מששת המקומות בהם התורה מתארת את מינוי יהושע, הם חיוניים למעבר ההנהגה ממשה רבנו ליהושע בן נון. הקושי בחילופי המשמרות הללו הוא עצום, הן למשה והן לישראל.

משה רבנו, משול לשמש בשמים, מלא אור נבואה וחכמה, מאיר בהוד שמיימי, מוציא לפועל אותות ומופתים היסטוריים וחד פעמיים לעיני כל ישראל, מנהיג ומצביא עַל, מפנה את מקומו ליהושע משרתו הנאמן.

יהושע ניצב בצילו הענק של משה.

"... וּמְשָׁרְתוֹ, יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל (שמות לג, יא)".

תהליך חילוף ההנהגה, חייב את משה להשלים עם הגזירה הקשה, ואת בני ישראל להשלים עם המציאות החדשה.

משום כך, משה היה צריך להיות בטוח, שהגזירה לא תשתנה סופית. כל עוד הוא היה רשאי להתפלל, הוא לא נואש. רק כאשר ה' ציוה עליו לא התפלל יותר, הבין משה כי זה הסוף.

"... וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה (דברים ג, כו)".

רק בשלב הזה, משה משלים עם הגזירה. כעת, משה בעצמו היה צריך לפנות אל ה' ולבקש מינוי מחליף, כיאה לקברניט ספינה ומנהיג אמיתי.

ה' לא מציע את שמו של המחליף עד שהוא לא שומע בקשה מפורשת מפי משה. זאת, כדי להקל עליו את המעבר.

הקב"ה מוסיף ומעיר למשה בעדינות, שמנהיג בשר ודם הוא לא חזות הכול. עדיין הקב"ה ממשיך להיות הרועה של הצאן והמנהיגים רק המוציאים לפועל את הנחיות ה'.

לאחר שהסתיים התהליך העדין מול משה, מתחיל תהליך חדש שתפקידו להכשיר את יהושע בעיני עם ישראל.

 חילופי המשמרות בין משה ליהושע נעשים לעיני כל ישראל. זאת, בניגוד למינויו של אלעזר הכהן תחת אביו אהרן הכהן. המינוי ההוא נעשה בראש ההר, הרחק מעיני ישראל. שם אהרן פושט את בגדיו ואלעזר בנו לובשם. הפעולה ההיא נעשית בצִנעה ומלווה ברגשות עזים של עצב הפרידה ושמחת ההמשכיות.

מנגד, מינויו של יהושע בן נון נעשה בפומבי. הכול רואים כיצד משה רבנו סומך את שתי ידיו על ראשו של יהושע ומעביר אליו מחכמתו והודו.

הקב"ה, יחד עם משה, מחזקים את יהושע, מאמצים את ידיו ומצווים עליו שלא יירא ולא יחת. ה' מבטיח לו, שהוא ינחיל את ארץ ישראל לעם ישראל וה' יהיה אתו לאורך כל הדרך.

רק תהליך מיוחד שכזה, אִפשר את חילופי המשמרות בצורה שתאפשר להתגבר על הקושי העצום ועל הפער האדיר בין הדורות.

מתברר עוד, כי ה' מעדיף את תכונת הנאמנות, כתכונת יסוד במנהיגי ישראל.

על משה נאמר.

"... בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז)"

ועל יהושע נאמר.

"לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".