פרשת וישב - כוס ישועות

ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת וישב / תשע"ד

כּוֹס יְשׁוּעוֹת

 

חלום הגאולה

הַכֹּל מכירים את האסמכתא בתורה לשתיית ארבע כוסות יין בליל הסדר של פסח, כפי שתיקנו חז"ל.

"ארבע כוסות של ליל פסח. רב הונא בשם רבי בניה אמר, כנגד ארבע גאולות שנאמרו במצרים. וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְגָאַלְתִּי... וְלָקַחְתִּי... (מדרש רבה בראשית פח, ב)".

יש עוד אסמכתא שאינה מוכרת, והיא יותר קדומה. היא מופיעה בחלום שר המשקים של פרעה הקדמון.

שר המשקים מספר את חלומו ליוסף:

"בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי...וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה (בראשית מ, ט-יא)".

יוסף פותר את החלום:

"וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרנוֹ... וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ (שם, פסוקים יב-יג)".

בפסוקים האלה, המילה "כוס", מופיעה 4 פעמים. שלוש פעמים בסיפור החלום ופעם אחת בפיתרון. המִספר ארבע, מעורר מיד את חכמי המדרש:

                "מכאן קבעו חכמים ארבע כוסות של ליל פסח (מדרש רבה, שם)".

המדרש הזה תמוה מאוד. מה עניין חלומו של שר המשקים לחג הפסח?

בולט לעין, שהחלום הזה הוא לא חלום רגיל. הוא חלום הגאולה של יוסף. עבורו, הוא חבל הצלה אחרי 12 שנות סבל בבית הסוהר הנורא הזה.

יוסף איננו אדם רגיל, יוסף הוא סֵמֶל. מאסרו של יוסף בבית הסוהר מסמל את עם ישראל, העתיד להיות מעונה בבית העבדים הענק הזה, שנקרא ארץ מצרים. חלום הגאולה הזה, הוא חלום גאולת ישראל ממצרים. הכוסות האלו, מְבַשְרֵי גאולה הם, ושם ה' מחולל כל אלה, כדברי הפסוק בתהילים:

"כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא (תהילים קטז, יג)".

ארבע כוסות אלו, הם שורשים ל - 4 לשונות הגאולה שהוזכרו ביציאת מצרים.

כבר צוּיַּן לעיל, כי שלושת הכוסות הראשונות, מוזכרות בסיפור החלום, ואילו הכוס הרביעית, מצוינת בפיתרון.

"וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ".

המשמעות היא, ששלושת הכוסות הראשונות מובילות לכוס הרביעית, כשם שהחלום מוביל לפתרונו.

נקביל את פרשת ו'ארא' ונמצא, כי גם שם שלושת לשונות הגאולה הראשונות, מובילות ללשון הגאולה הרביעית, שהיא תכלית יציאת מצרים.

שלושת לשונות הגאולה הראשונות הן:

• "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם.
• וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם.
• וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה... (שמות ו, ו)".

הלשון הרביעית הוא היעד, כפיתרון לחלום.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים (שם, פסוק ז)".

נשוב לפרשת שר המשקים. יוסף מוסיף בנימה אישית בקשה משר המשקים:

"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָך...

מה הייתה התוצאה?

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ".

נשוב ונקביל זאת ללשונות הגאולה שנאמרו בפרשת 'וארא'. מה נאמר אחר ארבע לשונות הגאולה ביציאת מצרים? בקשה אחת שהקב"ה מבקש מישראל: זִכרו ואל תשכחו את ה' אלוקיכם, שפדה אתכם מבית עבדים.

"וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם (שמות ו, ז)".

ומה היא התוצאה?

"אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות לב, ד)".

ולא זכר עם ישראל את ה' וישכחהו.

 

4 לשונות גאולה

חלום הגאולה החל להתממש בנבואה מדהימה שנאמרה למשה במצרים.

נאמרה שם הדרכה מפורטת של 4 שלבים בזה אחר זה, הפותחים את שערי החֵרות, אשר ישפיעו יותר מִכֹּל על עם ישראל.

1. "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" -

עם ישראל היו מעורבים ומושרשים בתרבות האלילית של מצרים. משום כך היה צורך בשלב הראשון להפריד אותם מסביבתם פיזית, על ידי גבולות ברורים שנקבעו במכות מצרים.

לדוגמה, במכת החושך נאמר:

"וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים... וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י, כב)".

להוציא את עם ישראל מתחת סבלות מצרים פירושו, להציב קו הפרדה ברור, וליצור חַיִץ בין ישראל ובין מצרים.

2. "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" -

השלב השני הוא השחרור הרִגשי והתחושתי מן העבדות. גם אחרי ההפרדה הפיזית, עדיין תודעת העבדות קיימת. העבד, שאינו יודע טעמה של חֵירות, מעדיף להמשיך ולאכול את הקישואים ואת הבצלים מידי אדונו, על פני הליכה אל חֵירות בלתי נודעת. צריך לנתק אותו מן ההרגל התוֹדַעֲתִי לעבדות.

3. "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" -

השלב השלישי נושא את העם בתקווה גדולה קדימה. התרוממות מן הדאגה הפרטית היום יומית של כל אחד ואחד, אל רוח חיים של אחדות לאומית. עשייה משותפת, הליכה ביחד, בניית בית לאומי לעם ההולך למצוא לו מקום לגידול ולהתפתחות. שלב הגאולה, הוא עיצוב שאיפות לאומיות, הכוללות: עַם, ארץ, מלכות, וזהות לאומית.

4. "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים" -

זהו השלב המכריע, שבעבורו הייתה כל יציאת מצרים. השלב הרביעי הוא הפִתרון של חלום הגאולה. בשלב הזה נקבע הכיוון הרוחני הגדול של העם. לא סתם עם, אלא עם מיוחד לה', הנושא את שמו והולך בדרכיו, ומשפיע על כל גויי הארץ.

הכתוב הזה מדגיש, כי לא רק שהעם יהיה מיוחד לה', אלא גם ה' יקדיש וייחד את עצמו, למען עמו ישראל.

ארבעת השלבים האלו נחרטו בתודעת העם, והם בקצרה: 

1) הפרדה פיזית.  2) שִחרור רִגשי.  3) עיצוב שאיפות לאומיות.  4) יעד רוחני.

 

 

4 כוסות

נתבונן בכוסות שר המשקים.

"בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי. וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים.

וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה".

1)       יציאת הענבים מן הגפן - מקבילה ל "והוצאתי".

2)       המרת הענבים ליין - מקבילה למחיקת רגש העבדות, שהוא "והצלתי".

3)       מתן הכוס על כף פרעה - חזרה לשירות ושאיפה ממלכתית - מקביל ל "וגאלתי".

"וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרנוֹ... וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ".

• פִתרון היציאה מבית הסוהר, מקביל לשִחרור מכבלי החומריות לעבר התפתחות רוחנית - "ולקחתי".

כנגד 4 שלבים אלו, ייסדו רבותינו 4 כוסות של יין בליל הסדר. לכל כוס יש תפקיד, המזכיר את הנבואה הגדולה והשורשית. 

1. כוס היין הראשונה היא "קַדֵּשׁ" - מהות הקידוש היא התייחדות לה' והיבדלות משאר עמי הארץ. בדיוק כמו הלשון הראשון בגאולה, "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם".
2. הכוס השנייה היא "מַגִּיד" - אנחנו פותחים ב"עבדים היינו לפרעה במצרים", ומסיימים ב"גאל ישראל". זהו תהליך היציאה הרִגשית מן העבדות. בדיוק כמו "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם".

1. הכוס השלישית היא "בָּרֵךְ" - ברכת המזון. הברכה פותחת בהודאה לשעבר ובעיצוב שאיפה אל ארץ ישראל ומלכות בית דוד. כלומר, עיצוב שאיפות לאומיות. זה כנגד "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם".
2. הכוס הרביעית היא "הַלֵּל" - עלייה רוחנית גדולה ודבקות ב-ה'. המטרה של כל הערב הנשגב הזה הנקרא "ליל פסח" היא אמירת "הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ". זה כנגד "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים".

 

האמצעים והיעד

ברור, כי שלושת השלבים הראשונים, הם הכנה לשלב הרביעי, שהוא המשמעותי מכולם.

כל היציאה הַפִּלְאִית משעבוד מצרים נועדה למען עיצוב ויצירה של עם מיוחד לה', השונה מעמי העולם. ללא ההגעה לייעד הזה, אין טעם לכל היציאה ממצרים.

ללא הכוס הרביעית שהיא הלל לה', אין טעם לכל הכוסות הקודמות.

הצורך המיידי הזה בכוס הרביעית, הוא הגורם לכך, שבין הכוס השלישית לרביעית בליל הסדר אסור לשתות יין. הדין הזה הוא סימן עבורנו שאם הגענו לכוס השלישית הכוללת שאיפות לאומיות אנחנו חייבים לחבר אליה את הכוס הרביעית, שכולה התעלות רוחנית.

הדין הזה בולט, מפני שבין הכוס הראשונה לשנייה ובין השנייה לשלישית מותר לשתות יין.

 

מעשה אבות

כאמור, יציאת יוסף מבית הכלא במצרים, היוותה שורש ליציאת עם ישראל מכלאו במצרים. על השפעת מעשה אבות על בנים, שהיא השפעת שורשים על ענפים, נוכל ללמוד מאברהם אבינו.

אברהם אבינו אבי האומה, נצטווה בנבואה מאת ה', לקום ולהתהלך בארץ ישראל לכל ארכה ולכל רחבה:

"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה (בראשית יג, יז)".

מהו אותו ערך מוסף גבוה של הליכה בארץ המובטחת, המצדיק ציווי נבואי כה משמעותי מאת ה'?

את התשובה מספק המדרש:

"רבי פינחס... אמר: אמר הקב"ה לאברהם אבינו: צא, וכבוש את הדרך לפני בניך (מדרש רבה בראשית מ, ו)".

על פי המדרש הזה, תפקידו של אברהם היה להכין פעולות סמליות נבואיות, אשר יקבעו את גורל העתיד. ההליכה הרגלית שלו, תפתח את השער לכיבוש הארץ על ידי בני ישראל, ארבעה דורות מאוחר יותר.

את ההקבלה המופלאה הזו נוכל לראות בריכוז פעולותיו של אברהם אבינו.

1. אברהם אבינו יורד למצרים מפני הרעב בארץ - בני יעקב יורדים למצרים בעקבות הרעב בארץ.
2. פרעה מלך מצרים מוכה קשות בנגעים גדולים על לקיחתה של שרה אשת אברהם - פרעה וכל מצרים, מוכים מכות קשות וכואבות בעשר המכות.
3. פרעה משלח את אברהם ושרה אשתו ממצרים בליווי רכוש גדול - יציאת ישראל ממצרים, מלווה בכלי כסף וזהב וברכוש גדול.
4. בכל מקום אברהם קורא בשם ה' - בכל מקום ישראל נושאים את שם ה' עליהם.
5. אברהם כורת ברית עם הקב"ה (ברית המילה) - ישראל כורתים ברית עם ה' (ברית התורה).

הרעיון הזה מתומצת בביטוי המפורסם "מעשה אבות - סימן לבנים", והרמב"ן מאריך בו.

כאן נשאלת השאלה הבאה.

מדוע היה צורך לבחור בענקי רוח כאבותינו הקדושים, כדי לסמן את הדרך לדורות הבאים? לאיזה סדר גודל של כוחות פנימיים וכוחות נפש היו נזקקים, כדי להוציא לפועל את סימני הדרך שעליהם נצטוו מפי ה'?

 

מבחן היכולת

בתשובה לשאלה הזו, נפנה אל המִפגש ההיסטורי בין אלישע הנביא לבין יואש מלך ישראל:

"וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ. וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר:

אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו (מלכים-ב יג, יד)".

חלון ההזדמנויות, המשפיע וקובע את העתיד, היה ידוע לאלישע הנביא. זאת, למרות העובדה, שהיה מוגבל בגילוי הסוד אשר יכריע את גורל האירועים העתידיים.

אלישע נענה לקריאתו הנואשת לעזרה של יואש מלך ישראל, ומציב אותו בעמדה שתשפיע יותר מכל על עתידו ועל עתיד עם ישראל במלחמותיו עם אויביו.

היות והשעה הזאת הייתה גורלית, כל פרט ופרט היה צריך להתבצע רק אחרי פקודה מפורשת מאת הנביא. הפעולה הפשוטה של יריית חץ, פורקה לארבעה שלבים, וכל שלב לוּוָה בהוראת הנביא.

• "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע: קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים. וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים.
• וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת. וַיַּרְכֵּב יָדוֹ וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ.
• וַיֹּאמֶר: פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה. וַיִּפְתָּח.
• וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: יְרֵה. וַיּוֹר".

1) הכנת קשת וחיצים.    2) דריכת הקשת.    3) פתיחת החלון.    4) יריית החץ.

אלישע הנביא מניח את ידיו על ידי המלך וקורא בקול רם עם יריית החץ:

"וַיֹּאמֶר, חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה".

אלישע מסמן את היעד. השמדת האויב מס' 1 של ישראל באותו הזמן, שהוא "ארם נהרים" או בבל.

כאן עובר אלישע לשלב נוסף. הוא מצווה את מלך ישראל לקחת את החיצים ולהכות אותם באדמה.

"וַיֹּאמֶר: קַח הַחִצִּים. וַיִּקָּח.

וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַךְ אַרְצָה. וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיַּעֲמֹד.

וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר: לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה. וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם (מלכים-ב יג,יד-יט)".

הנביא כועס מאוד. זו הייתה החמצה של שעה גורלית ומכרעת. הכעס הוא על המלך יואש, שלא המשיך להכות את החיצים באדמה ובכך קבע את גורל מערכות מלחמות ישראל מול "ארם".

בשורה התחתונה, עם ישראל ינצח שלוש פעמים בלבד.

כאן המקום לשאול:

• מדוע אלישע הנביא לא ממשיך להורות למלך להכות את החיצים באדמה? האם חלון ההזדמנות נסגר? האם אין ביד אלישע לעשות מאומה מלבד לספוק את כפיו בייאוש ובמפח נפש?

זאת ועוד.

• מנין מלך ישראל היה צריך לדעת כמה פעמים עליו להכות בחיצים? אולי מבחינתו, גם שלוש פעמים זה יותר ממה שהיה צריך? ומי יגיד לו שחמש או שש פעמים יספיקו? אולי צריך שבע או שמונה פעמים?
• נוסף על כל אלה, עלינו להבין כיצד פעולות סמליות כאלו מכריעות את גורל הקרב לדורות הבאים?

מעיון בפרשה הזאת אנו מסיקים, כי אלישע הנביא בחן בדקדקנות את סף כוחותיו הנפשיים והרגשיים של המלך. הוא מודיע לו שכעת הוא נושא על כתפיו את האחריות לתוצאות המלחמות העתידיות. הפעולות שיעשה או שלא יעשה, יקבעו את גורל מערכות ישראל.

לפני שאלישע עורך את מבחן היכולת, הוא רומז למלך שאַל לוֹ לבצע שום פעולה ללא פקודה. כל פעולה ופעולה לוותה בהוראה מפורשת מפי הנביא. יריית החץ מן החלון יחד עם קריאת הנביא, הכינו את המבחן האמיתי שייערך כעת. אלישע הנביא יודע כי המלך שרוי בפחד ובתחושת בדידות. זו סיבה לכך שהוא מניח את ידיו על ידי המלך. הפעולה הזאת נועדה לחזק את המלך ולומר לו, אל תירא, כי אתך אני בשם ה'.

הנביא גם יודע, כי המלך שקוע בעבודה זרה ואיננו הולך בדרך ה', וזו הסיבה האמיתית לחולשתו האמונית.

באותה שעה מצווה עליו הנביא להכות את החיצים באדמה פעם אחר פעם.

במעמד הנשגב הזה, מרגיש יואש המלך, שאחריות עצומה רובצת על כתפיו בכל פעולה שהוא יעשה. אחריות, הסוחטת ממנו את כל הכוח. הוא מכה את החיצים בפעם השלישית ואין לו כוח להמשיך יותר. חולשתו נובעת מעוונותיו. היה עליו להמשיך עד שיקבל פקודה מפורשת לעצור. הרי אלישע הדריך אותו, כי כל פעולה או הפסקת פעולה, זקוקה להוראה מפורשת.

משלא עשה כך נתגלה, שכוחותיו מוגבלים עד המלחמה השלישית בלבד.

אלישע מזהה את חרדתו, אך אין בידו להעניק כוחות נפשיים למלך. או אז הוא מתפרץ במר לבו.

"וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר: לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה. וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם (שם)".

חלון ההזדמנויות ההוא נסגר. אולם עבורנו, הפרשה המופלאה הזאת היא כפנס המאיר לנו את המשמעות של - מעשה אבות סימן לבנים.

ה' בחר באברהם, כי הוא מכיר את כוחותיו הנפשיים הכבירים. ה' בחר ביוסף מאותה סיבה עצמה.

הם נבחרו להוביל מהלכים, טעונים במשא כבד מאוד של אחריות לדורות הבאים. הצלחתם – היא הצלחתו של עם ישראל כולו.