ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת בא / תשע"ד

 

כִּי בָא מוֹעֵד

(גילוי הקץ ביציאת מצרים)

גזירה קדומה

דומה, שקשה למצוא נבואה שהייתה לה השפעה כל כך מכרעת על התהוותו ויצירתו של עם ישראל, כאותו חזון מופלא שנתגלה לאברהם אבינו כשהוא נתון בתרדמה עמוקה, ושמו "ברית בין הבתרים".

הפסוקים הבאים מכילים את הצופן המדויק של ירידת משפחת יעקב אבינו למצרים ועלייתה כעבור מאות שנים כעם שלם, באותות ומופתים.

"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית טו , יב-יד)".

נבואה זו התקיימה במלואה.

זרעו של אברהם היה גר בארץ נוכריה ובניו עונו ושועבדו על יד מצרים. הקב"ה שפט את המצרים והעניש אותם קשות, ובסופו של דבר יצאו בני ישראל ממצרים ברכוש גדול שניתן להם ברצון על ידי העם המצרי.

רק פרט אחד בלבד, חשוב ביותר, לכאורה לא התממש. המספר "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" נשאר לוטה בערפל. לפי כל החשבונות, שהו ישראל במצרים לא יותר ממאתיים ועשר שנים.

כיצד זה ייתכן שנבואה מפורשת כל כך לא תצא לפועל?

רש"י פירש, שאת החשבון יש להתחיל למנות מלידת יצחק. אך בכל זאת, הרי יש פסוק מפורש, האומר:

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמות יב, מ)".

מפשט לשון הכתוב משתמע, כי בכל השנים האלו שהה עם ישראל במצרים.

רש"י פירש, שבמצרים הסתיימה גזירת ה-400 שנה, וחשבון ה-30 שנה נמנה מברית בין הבתרים עד לידת יצחק.

 

חלום פרעה  

נקודת המוצא לפתרון התעלומה, הוא אותו חלום מפורסם שחלם פרעה על הפרות ועל השיבולים, על שבע שנות שבע ושבע שנות רעב.

שֶׁבַע שנות השָׂבָע התקיימו במדויק. אך כמה היו שנות הרעב?

רש"י מפרש, כי כעבור שנתיים מיום תחילת הרעב, סיפק יוסף זרעים לתושבי מצרים כדי שיזרעו את האדמה וכתשלום מס יינתנו למלך מצרים - 20% מן התוצרת. כלומר, בפועל היו רק שנתיים רעב.

גם כאן, תישאל אותה שאלה. כיצד ייתכן שחלום נבואי על שבע שנות שבע ושבע שנות רעב, לא התקיים במלואו?

מה שמגדיל עוד יותר את הפליאה, הם דברי יוסף אשר שלח לאביו יעקב.

"...רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד...כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית מה, ט-יא)".

כלומר, יוסף היה בטוח כי החלום יתקיים במלואו. האם הייתה כאן איזו שהיא טעות?

 

החלום כמסגרת

נתקדם הלאה אל הגמרא במסכת ברכות המלמדת אותנו כי אדם שחלם חלום רע, די בעצב ובדיכאון שהוא משרה על החולם כדי לממש את החלום. כלומר, אין צורך שפרטי החלום יתגשמו עד הסוף.

"אמר רב חסדא: חלמא בישא - עציבותיה מסתייה (חלום רע, בעצב שהוא מביא - דיו). חלמא טבא - חדוויה מסתייה (חלום טוב, בשמחה שהוא מביא - דיו) (ברכות נה.)".

במילים אחרות, לכל חלום יש מטרה. אם מטרת החלום מושגת, אין צורך במימוש כל פרטיו, שהם בסך הכול אמצעים להשגת המטרה.

נשוב אל חלום פרעה.

אין ספק שהמטרה העמוקה של חלום פרעה הייתה, להוציא לפועל את הגזרה הקדומה של ברית בין הבתרים ולהוריד את יעקב אבינו ומשפחתו למצרים. כדי להוציא את המטרה הזאת מן הכוח אל הפועל, לא היה די בחלום פרעה בלבד, אלא היה צורך גם בפתרונו של יוסף. אלמלא הפתרון של יוסף, היה החלום מתקיים כפי שהוא, שבע שנות שבע ושבע שנות רעב גם במצרים וגם בכל הארצות מסביב, לא היה טעם בירידת בני יעקב למצרים. רק באמצעות פתרונו של יוסף ועצתו, נשמר אוכל במצרים משנות השבע לשנות הרעב וכך נוצר מצב שבו היה רעב בכל הארצות ובמצרים היה מזון בשפע.

נוכל להסביר זאת גם באופן הבא.

מי ששלח את החלום לפרעה, הוא גם זה ששלח אליו את יוסף ופתרונו. החלום והפתרון יחד, קידמו את המטרה האמיתית, שהיא הורדת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים.

זה מסביר את דברי הגמרא הבאה.

                "כל החלומות הולכים אחר הפה (ברכות נה:)".

כשאנו אומרים, שהחלום מתגשם על פי הפתרון, אנו מתכוונים לומר שחלום אמיתי הוא כזה, שמן השמים שולחים גם את החלום וגם את הפותר ופתרונו. כל אחד מכיל 50% מן הדרוש לקידום השליחות.

בכל זאת, מה משמעות החלום על שבע שנות רעב? האם זו אזהרה בלבד או אולי יש כאן גם כוונה אחרת?

נוכל לומר, כי שבע שנות רעב, הם מסגרת מקסימאלית להורדת יעקב אבינו למצרים.

כיצד נסביר על פי זה, את האזהרה הבאה ששולח יוסף אל אביו?

"...זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר (בראשית מה, ו)".

יוסף מזהיר את אביו: אם לא תרד כעת, יתקיים החלום במלואו ותצטרך לרדת בעוד חמש שנים. אולם, אחרי שיעקב אבינו ירד למצרים, אין עוד צורך בהתגשמות כל פרטי החלום.

נוכל לומר יותר מזה.

באמצעות התחבולה של "אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי", אילץ יוסף את אחיו להוריד את בנימין. הגעת בנימין קיצרה את כל תהליך ההתגלות של יוסף, והובילה בסופו של דבר להגעת אביו יעקב למצרים לאחר שנתיים רעב בלבד.

כלומר,  אם לא היה יוסף נוקט בצעד זה, לא היה יעקב יורד עם משפחתו למצרים אלא כאשר היה תם הכסף ומקנה הבהמה.

מכאן, שהאדם רשאי לקצר את זמן התהליכים השמימיים, אם הוא הולך בכיוון המֶסֶר האלוקי.

 

נבואה כמסגרת

כשם שהחלום הוא מסגרת להגשמת המטרה האלוקית, כך היא הנבואה.

"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא...אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה'...

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה'...

בתגובה, פורש ירמיהו הנביא בפני העם את מבחנה של כל נבואה בישראל. הוא מגדיר את מהותה ואת מטרתה של הנבואה.

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן! כֵּן יַעֲשֶׂה ה', יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ...

אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם.

...הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת (ירמיהו כח, א-ט)".

כלומר, לנבואת שלום, טובה וברכה, אין מטרה אחרת מלבד עצם הִתְהַווּתַה. משום כך, מבחנו של הנביא יהיה בקיומה. אז יוודע אם הוא נְבִיא אמת או שקר.

הכללים משתנים בנבואת חורבן ופורענות.

"כֹּה אָמַר ה', עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר (נבואת חורבן ופורענות)

אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם (ירמיהו כו, ב-ג)".

זאת אומרת, לנבואת פורענות יש מטרה ראשית ויש גם מטרה מִשנית. המטרה הראשית היא לשכנע את העם לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכו. אם המטרה הזו תושג, אין צורך בהתגשמות פרטיה הקשים של הנבואה. לעומת זאת, אם העם ימשיך בדרכו הרעה כאילו לא אירע דבר, הנבואה תתגשם על כל פרטיה. או אז, המטרה תהיה לשכנע את הדורות הבאים שלא יחזרו על טעויות אבותיהם שגרמו הרס וחורבן.

 

גזירת 400 שנה   

כדבר הזה אירע לגזירת ברית בין הבתרים. גם לחזון הנבואי הזה יש מטרה.

מהי המטרה בירידת בני אברהם יצחק ויעקב למצרים? את זאת אנו למדים מפיו של הקב"ה בעצמו.

"וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם (בראשית מו, ג)".

הקב"ה מסמן את המטרה והיא, לקחת את משפחת הצדיקים, את אברהם יצחק ויעקב, ולמנף אותה לעָם גדול במצרים. עָם, שתשרה עליו שכינת ה'. עָם, שיהיה נציג ה' בעולם וילמד את דרכו לכל העולם.

על העָם הזה מוטל לרשת את ארץ ישראל, ולטהרה מידי הכנענים שטימאו אותה במעשיהם המכוערים.

על מנת ליצור עָם, יש להגיע למספר 600,000 גברים לבד מטף. זהו המספר המינימלי שיכול להיקרא עָם ושעליו תשרה שכינת ה'. כלומר, המספר הזה הוא הכרחי כדי לממש את החזון האלוקי הגדול.

עם ישראל ערך במדבר שני מפקדים. המפקד הראשון נערך בתחילת מסעם במדבר, והשני בסוף המסע. התוצאות הן מפתיעות וכמעט זהות. המספר לא פחת ממספר הברזל שהוא 600,000, למרות שכל הדור שיצא ממצרים מת במדבר מלבד יהושע וכלב.

לצורך הגידול הטבעי שיגיע למספר הזה, הוקצו 400 שנים. זהו מספר השנים הדרוש, כדי שבארץ מצרים יגיעו בני ישראל בדרך טבעית, למניין 600,000 גברים לבד מטף. כפי שהקדמנו, זוהי מסגרת הזמן המקסימאלית לריבוי טבעי. אולם במידה וקצב הילודה יגבר, יתקצר הזמן בהתאם, כפי שבאמת התרחש.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א ,ז)".

ההתפתחות הפלאית והבלתי רגילה של בני ישראל, הייתה לא טבעית. הנס תורגם בפי חז"ל במאמרם, שכל אישה הייתה יולדת שישיה, בלידה אחת.

כעבור 210 שנים הגיע מספר בני ישראל ל - 600,000 גברים מבן 20 שנה ומעלה. לאור זאת, הזה אין צורך להמתין עד לסיום ההקצבה של 400 שנים.

 

דור רביעי

עוד תנאי אחד הוזכר באותו חזון פלאי של ברית בין הבתרים.

"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (בראשית טו, טז)".

הנבואה הזאת אינה ברורה. מה פירוש כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי?

האם הכוונה היא לומר, וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה שהרי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד עתה? כלומר, שעדיין לא הגיעו הכנענים יושבי ארץ ישראל למאסה הקריטית של עוונותיהם, ולכן רק דור רביעי יכבוש את הארץ?

אם כך, כיצד ניתן לקבוע בוודאות שבדור הרביעי ייחרץ גורלם של תושבי הארץ הכנענים? מי מבטיח שעד דור רביעי אכן תתמלא סאת עוונם של הכנענים בבחירתם החופשית?

וכן להיפך. האם לא ייתכן שהם ירשיעו עוד יותר ותתמלא סאתם קודם לכן?

השאלות הקשות הללו יובילו אותנו להבנה שונה בפסוק האמור לעיל.

הגמרא מסבירה שלמילה כי, יש ארבעה פרשנויות אפשריות. 1) אם  2) אולי  3) אלא  4) שהרי (אי, דילמא, אלא, דהא) (ראש השנה ג.)".

כאן, אנו נאמץ את הפרשנות הראשונה: אם. לפי זה יהיה פירוש הפסוק באופן הבא.

וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה אִם לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד אז.

כלומר, ברגע זה לא שלם עוון האמורי ולכן אין אפשרות שאברהם יכבוש את כל הארץ מידו. יש להמתין עד שיתממש אחד משני תנאים.

• אם יושלם עוונו של הכנעני ואז משפחת בית אברהם תוכל להורישו.
• אם לא יושלם עוונו, צריך להמתין עד אשר זרע אברהם ייהפך ל"עָם" אשר ה' הוא אלוקיו, ורק אז תינתן הפקודה לרשת את הארץ מידי הכנעני. זה יתרחש בדור הרביעי, כי בו יושלם בדרך הטבע מניינו של עם ישראל ל-600,000.

מכאן, שאם עם ישראל יגיע למספר הקריטי שהוא 600,000 גברים מבן 20 שנה שלא בדרך הטבעי, ויהיה לעַם ה' ההולך בדרך ה', אין צורך להמתין לא לדור רביעי ולא ל-400 שנה.

 

גילוי הקץ   

את האישור לפירוש הזה מספקת מסכת עדויות (פ"ב מ"ט).

"הוא (רבי עקיבא) היה אומר: האב זוכה לבן בנוי בכוח בעושר בחכמה בשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ. שנא': "...קֹרֵא הַדּרוֹת מֵרֹאשׁ... (ישעיה מא, ד)". ואע"פ שנאמר: "...וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג). ונאמר: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".

דברי רבי עקיבא יתפרשו כך.

ככל שהאב מוליד יותר ילדים, הרי הוא מקרב את הקץ כי הוא מגדיל את מספר הנולדים. בכך האב עוזר לבנים להיגאל מוקדם יותר.

רבי עקיבא מדגים. בני ישראל נרתמו למשימה לאומית, לגדול לפרות ולרבות, בהתאם למצות ה' וברכתו. בכך הם זיכו את בני בניהם בגאולה קרובה שלא הצריכה המתנה, לא של 400 שנים וגם לא דור רביעי (אע"פ שבאמת זה היה דור רביעי ליורדי מצרים: לוי, קהת, עמרם משה).

נשוב לדברי רבי עקיבא: האב זוכה לבן...במספר הדורות לפניו והוא הקץ, וזה מספיק. אע"פ שנאמר...400 שנה, ואע"פ שנאמר..."דוֹר רְבִיעִי". כלומר אין צורך להמתין לא לזה ולא לזה.

 

פָּקֹד פָּקַדְתִּי     

התובנה הזאת מזכה אותנו בעוד הבנה ייחודית של מאמר חז"ל מוקשה.

המדרש מציין שיעקב אבינו מסר סימן סודי ליוסף. בבוא העת, אם יבוא אדם ויכריז על הקוד הזה: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי (שמות ג, טז)" הוא הוא הגואל האמיתי והנאמן.

כך נאמר במדרש רבה.

"וַיַּאֲמֵן הָעָם... (שמות ד, לא)". במה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם. שכן הייתה מסורת בידם שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאָחִיו אָשֵר, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היא הייתה קיימת. וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, מיד וַיַּאֲמֵן הָעָם (מדרש רבה/ שמות פרשה ה/ אות יג)". 

הדברים תמוהים. אם כל הסיסמא מסתכמת באמירת שתי מילים "פָּקֹד פָּקַדְתִּי", הרי כל האחים שמעו את יוסף אומר: "וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם... (בראשית נ, כד)"?! אז מה המיוחד במי שיבוא ויאמר זאת?

אלא הכוונה כאן היא אחרת. המילה פקדתי, בדרך כלל פירושה הוא, זכרתי. אולם לפקוד, פירושו גם לספור, שנא':

"פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם (במדבר ג, מ)".

כלומר, כך אמר יעקב ליוסף: אם יבוא אדם בדורות הבאים ויֵדַע את מספר בני ישראל באותו הזמן בצורה מדויקת, הוא הגואל האמיתי. אי אפשר לדעת את מספר העם שלא בנבואה. רק ראשי העם, שערכו ספרי אוכלוסין ובהם רשמו את הנולדים, הם ידעו ושמרו בסוד את מספר בני ישראל. כשהגיע משה רבנו ואמר ידיעה בנבואה שנאמרה לו על ידי ה', שכעת מספר העם עומד על 600,000, ידעו בברור שהוא הגואל והגיע הקץ.

 

פרשה סתומה            

נמשיך ונבהיר על פי הדברים האלה עוד מאמר סתום של חז"ל.

מיוחדת היא פרשת "ויחי", מכל פרשיות התורה. בניגוד לכל הפרשיות בספר התורה, כאן אין ריווח בין פרשת "ויגש" לפרשת "ויחי".

את ההסבר לתופעה הזאת מפרשים חז"ל באומרם, שיעקב אבינו ביקש לגלות את קץ גלות מצרים לבניו ונסתם ממנו. זה מסביר מדוע קשה לגלות בעמוד של ספר התורה היכן פותחת פרשת ויחי, כי אין שום ריווח המבדיל בינה לבין סוף פרשת "ויגש".

לא ברור היכן קץ הגלות רמוז במילים המקשרות את סוף פרשת "ויגש" עם תחילת פרשת "ויחי"? אם הכול נשען על המושג פרשה סתומה ונעלמת, אפשר היה לכאורה לקשר זאת להעלמת הסיפור האמיתי של מכירת יוסף, מאביו יעקב.

אולם, אם נעיין במילים החותמות את פרשת "ויגש", נמצא את הביטוי הבא.

"וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד (בראשית מז, כז)".

כלומר, באמרם "ביקש לגלות את הקץ ונעלם ממנו", התכוונו חז"ל לגלות את המפתח לקץ הנעלם ולהצביע על מיקומו. חסרון ברווח בסוף פרשת "ויגש" שלא כנהוג בכל פרשיות התורה, אמור להסב את תשומת הלב למילים המקשרות בין הפרשיות! מפתח הקץ, טמון בשלושת המילים האלו "וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". תשומת לבנו מופנית לריבוי הטבעי של משפחת בני יעקב. התורה רומזת כאן על הייעד, שהוא להיות "גוי גדול", היינו עָם המכיל 600,000, שהוא המינימום הדרוש להגדרה של עַם או לאוֹם.

 

מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מה שנשאר לנו, הוא לפרש את הפסוק התמוה הבא:

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמות יב, מ)".

כיצד זה ייתכן, שישבו במצרים לאורך כל הזמן הזה?

עוד יותר מוזר הוא, שהתורה חוזרת ומדגישה פעם נוספת.

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שם, פסוק מא)".

ושוב חוזרת ואומרת.

"וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, פסוק מא)".

נציין שוב את מכלול הפסוקים הכתובים יחד.

"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, פסוק מא)".

הצורה המיוחדת הזו של הפסוקים מביאה אותנו לפרש את הפסוק בצורה שונה. הפרשה מתחילה בפסוק לז.

"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף (שמות יב, לז)".

זהו המספר הקובע. כעת התורה מציגה שאלה, שזו היא בעצם השאלה שלנו.

[ומה שאתה מחפש] "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"?!...

כלומר, ואם תשאל, איך בא לידי ביטוי המספר הזה שמופיע בברית בין הבתרים (פעמים רבות הפסוקים נאמרים בלשון תמיהה)?

התורה משיבה בעצמה. "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".

כלומר, זה לא ממש הזמן אלא קץ הזמן. יש זמן מקסימאלי ויש קץ הזמן, שבו מספר האוכלוסייה גדל בריבוי לא טבעי כאילו נוצל כל הזמן.

"וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה'... (שמות יב, נא)".

הקץ הזה הוא דור רביעי ובו 60 ריבוא וזה התרחש בעצם היום הזה. כלומר, בעצם היום הזה הגיע חשבון הקץ להווייתו, דהיינו- 600,000 גברים.

ועדיין עלינו לבאר את פשר ה"שלושים שנה". התורה מדגישה "ויהי מקץ שלושים שנה", כלומר גם כאן קוצרו השנים לפחות מן המספר הזה.

על פי המתווה שבו הלכנו, יתברר לנו, כי שלושים שנה הוקצבו לשתי מטרות.

• הכנת בואם של בני ישראל למצרים.
• הכנת יציאתו של עם ישראל ממצרים למדבר.

29 שנים הוקצבו להכנת בואם של ישראל למצרים ושנה אחת להכנת יציאתם. זו ההקצבה, אך אין הכרח שתמומש במלואה.

יוסף היה אמור להכין את בוא אביו ואחיו במשך 29 שנה. כיצד? יוסף נחטף בגיל 17 ועמד לפני פרעה בן 30. 13 שנים עברו בין מכירתו לבין פתרון חלומות פרעה. נוסיף על כך 7 שנות שבע ו -7 שנות רעב שהיו אמורות להתרחש על פי החלום. יחד נקבל – 27 שנים. עוד שנתיים הוקצבו למטרה נוספת.

הפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם" מלמד אותנו, כי נגזרו על יוסף עוד שנתיים בבית הסוהר. כיוון שנתמלאו התנאים הראויים, התבטלו השנתיים. משום כך התורה מתבטאת בכינוי "מִקֵּץ שְׁנָתַיִם" שפירושו, תכלית השנתיים הנוספים כבר הושגה, ואין צורך להמתין לעוד שנתיים ימים. על פי זה לא עברו שנתיים מיום שִחרור שר המשקים ותליית שר האופים. 

בסופו של דבר, מתוך 29 שנים שהוקצבו, התבטלו 5 שנות רעב והתבטלו שנתיים נוספות של כליאה ליוסף, וכך הגענו ל-22 שנים.

מאידך, הכנת עם ישראל לגאולת מצרים, ארכה שנה שלמה. זו הייתה שנת מכות מצרים, שבה לא היה שום שיעבוד ועינוי. סך הכול להכנת הירידה ולהכנת היציאה הוקצבו 30 שנה.

יוצא איפה שמתוך 30 שנות הכנה, נצרכו בפועל רק 23. יוסף הכין את בוא אחיו 22 שנים, ועוד שנה אחת של התכוננות ליציאה ממצרים.

על 30 השנים האלו נאמר "מקץ שלושים שנה".

 

חישוב הקץ

נמשיך ונראה כיצד זה בא לידי ביטוי בהגדה של פסח.

בהגדה של פסח אנו מוצאים את חישוב הקץ.

"מלמד שהקב"ה חִשֵׁב את הקץ".

לשם מה יש צורך לחשב את הקץ? האם צריך מחשב מיוחד לחשב 400 שנים? פשוט ממתינים עד שמגיע הזמן שהוקצב!

ללמדך, שהיה צריך לעשות חישוב מדויק כיצד אפשר בתוך זמן קצר, ליצור ריבוי טבעי עצום של 600,000 איש, שיהיה תואם את יכולת הסבל של עם ישראל  בגזרותיו הקשות של פרעה מלך מצרים. את זה יכול לעשות רק הקב"ה.

נוסיף כאן עוד פרט מעניין מאוד.

בשנת תש"ח, כאשר מנין היהודים בארץ ישראל עמד על 600,000, הוכרזה מדינת ישראל. אמנם המספר הזה כלל גברים נשים וטף, אך המטרה הייתה הכרזה מדינית ולא הכרזה על עם ישראל כלאום, מפני שהוא מנה אז בעולם למעלה מ-10 מיליון נפש.

השכם והערב, יושב הקב"ה ומחשב עבורנו את קץ גלויותינו ופדיון נפשנו ולכן אל לנו לדחוק את השעה.