ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת יתרו / תשע"ד

בְּמַעֲלֵה עשרת הדיברות

כרם נבות היזרעאלי

הסיפור הקשה בספר "מלכים" על נבות היזרעאלי שנרצח על ידי אחאב מלך ישראל, ממחיש כיצד היה נראה העולם ללא עשרת הדיברות. הסיפור הזה מלמד אותנו כיצד עשרת הדיברות הן כשלשלת שחוליותיה תלויות זו בזו. הביטוי "עבירה גוררת עבירה", מקבלת משמעות חריפה במעשה הרצח של נבות היזרעאלי, ודרכה נוכל גם לחדד את התובנה של "מצווה גוררת מצווה".

אחאב מלך ישראל פונה אל נבות היזרעאלי ומבקש.

"...תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי, וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ. אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה (מלכים-א, כא, ב)".

אחאב חומד את כרמו של נבות ומציע לכאורה הצעה הוגנת. או כרם אחר טוב ממנו או כסף מלא. אחאב רואה בכרם עסק מסחרי ולכן איננו רואה כל פגם בהצעה שהציע לנבות. נבות לעומתו, רואה בכרם ערך נוסף שלא ניתן להמירו בכסף. הוא מסרב בתוקף להצעת המלך ומנמק את סירובו.

"וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ (שם, פסוק ג)".

נבות דבק בערך השמירה על נחלת אבות העוברת בירושה מדור לדור, והיוצרת רצף משפחתי הקושר את הבנים עם האבות. ערך עליון זה לא ניתן להמרה בכסף.

אחאב המלך נפגע מאוד מן הסירוב, פניו נפלו והוא חזר לארמונו מאוכזב מאוד, מתוסכל ומריר. הוא יודע בתוך תוכו כי נבות צודק, אך בכל זאת כבודו כמלך, נפגע.

איזבל המרשעת - אשת אחאב, רוקמת מזימה אפילה. היא שוכרת עֵדֵי שקר אשר יעידו על נבות כי הוא קילל את האלוקים ואת המלך. המזימה הצליחה ובית המשפט הרשיע את נבות. עקב כך הוּצָא נבות אל מחוץ לעיר ושם נסקל באבנים ומת.

כאשר שמע אחאב על מות נבות, הזדרז לרדת ולרשת את כרמו, כדין הרוגי מלכות שנכסיהם מוחרמים למלך.

להפתעתו, הוא פוגש באליהו הנביא אשר נשלח אליו בנבואה קשה מאוד.

"...כֹּה אָמַר ה', הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה (מלכים-א, כא, יט)".

לֹא תַחְמֹד

על רקע סיפורו של אחאב, ובמידה ונקביל את שני לוחות הברית חמש מול חמש, תבלוט מיד ההקבלה בין הדיבר העשירי - "לֹא תַחְמֹד", לבין הדיבר החמישי - "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ".

אחאב המלך חומד לעצמו את הכרם ועובר על האיסור של "לֹא תַחְמֹד". מולו ניצב נבות היזרעאלי, אשר בז לכסף או לכרם טוב ממנו. למול עיניו של נבות עומד הערך של "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". המדובר הוא בנחלת אבות העוברת בירושה מאב לבן והיא הסמל המשפחתי. נבות מזועזע מעצם המחשבה על מכירת ירושת אבותיו, גם במחיר סכסוך קשה עם המלך.

סיפור הרצח הוא דוגמא מובהקת של "עבירה גוררת עבירה". אחאב רומס ברגליו את איסור "לֹא תַחְמד", ובכך הוא סולל את הדרך לעדות השקר של אותם עדים נְבָלִים. במילים אחרות, הפרת הדיבר העשירי גוררת את הפרת הדיבר התשיעי "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר".

מכאן הדרך קצרה ל"לֹא תִרְצַח", ואחרי רצח נבות היזרעאלי, הוא עובר גם על "לֹא תִגְנֹב", דהיינו גניבת הכרם.

זאת ועוד.

בעדות השקר של העדים נטען, שנבות קילל גם את ה' וגם את המלך. כמובן שהעדים צריכים להעיד כיצד נאמרה הקללה, ובכך עברו על "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא".

גם הדיבר הראשון "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ" נעלם כלא היה, שהרי איך אפשר לבצע פשע כזה בסתר, אם ה' אלוקי עולם צופה ומביט ויודע כל מה שמתרחש?

סולם הדיברות

שרשרת הפשעים, המתחילה באיסור "לֹא תַחְמֹד", חוזרת לאחור אל איסור "לֹא תִרְצַח", ופוגעת ב"אָנֹכִי ה'". האם יש הקבלה ביניהם?

על פי דברי "מדרש פסיקתא" המקביל את שני הלוחות זה לזה, ואת עשרת הדברות חמש מול חמש, נראה שכן. כיצד?

הדיבר הראשון "אָנֹכִי ה'", עומד מול איסור "לֹא תִרְצַח". ללמד, שכל מי שמציאות ה' מלך העולם, חדורה עמוק בתודעתו, לעולם לא ירצח. רוצח הוא אדם שתוכו חלול מן התודעה שה' נמצא ומשגיח.

הדיבר השני "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" עומד מול איסור "לֹא תִנְאָף". ההליכה אחרי אלוהים אחרים והפרת הברית בין ישראל ובין ה', כמוה כבגידה בברית חיי הנישואין.

הדיבר השלישי "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱ-לֹהֶיךָ לַשָּׁוְא", עומד מול איסור "לֹא תִגְנֹב". גנב, לא יהסס מלהישבע לשקר בבית הדין כדי להציל את עצמו מהַרְשָׁעָה.

הדיבר הרביעי "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" עומד מול איסור "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". כל מהות השבת היא עדות אמת על בריאת שמים וארץ בידי ה'. חילול השבת, כמוה כהעדאת עדות שקר מול בורא עולם.

לבסוף "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" עומד מול איסור "לֹא תַחְמֹד".

אדם, המוקיר ודבק במורשת אבותיו, איננו חומד רכוש שאינו שייך לו.

השאלה הנשאלת היא זו. האם בבואנו ליישם בפועל את קיום עשרת הדיברות, עלינו ללכת בסדר שסידרה התורה, דהיינו מ"אָנֹכִי ה' " עד "לֹא תַחְמֹד"? או אולי סדר היישום הוא במהופך, דהיינו להתחיל מיישום איסור "לֹא תַחְמֹד", ורק בסוף להגיע ל"אָנכִי ה'"?

כלל ופרט

התשובה לשאלה זו איננה פשוטה. נתבונן בסדר קריאת שמע, ונקשיב למשנה במסכת ברכות.

"מפני מה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע"? (ברכות פרק ב משנה ב)".

תשובת המשנה: "כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח"כ יקבל עליו עול מצוות".

כלומר, ביסוד הכול, יש להאמין בבורא עולם נותן התורה, המכיר את נפש האדם ואת כוחותיה ויודע להתאים חוקים, עצות והדרכות לטובת שלמותו של האדם והעולם.

רק על היסוד הזה, אפשר לבנות קומה נוספת, שהיא קבלת עול מצוות. באופן הזה תקבל כל מצווה משמעות מיוחדת, המניבה חיים ושלום ובנין נצחי.

על פי זה, הסדר הוא מן הכלל אל הפרטים.

בדיוק כך, מסודרים עשרת הדיברות בתורה. תחילת הכול "מלכות שמים", שהיא מצוות האמונה בה'. דיבר אחר דיבר, מגיעים בהדרגה אל מצוות מעשיות, עד שמגיעים למצווה האחרונה המנקה את הרעל מן הנפש, והיא מצוות "לא תחמוד".

לעומת זאת, דוד המלך בספר תהילים מדריך אותנו בדיוק במהופך.

"סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב (תהילים לד)".

ראשית, עלינו לבער את הרוע מקרבנו, על מנת שנהיה ראויים להתחיל בבניין נכון של מעשים טובים.

על פי זה, ראוי היה להתחיל ב"לֹא תַחְמֹד", ולהמשיך ב"לֹא תִגְנֹב" וכו' עד שמגיעים לכיבוד אב ואם או לזיכרון יום השבת.

חז"ל ביטאו זאת באמרם: "דרך ארץ קדמה לתורה". כלומר, אי אפשר ליצוק תוכן מלא חיים של תורת אמת, אל תוך קנקן שאיננו ראוי. אי אפשר ללמד תורה לאדם שעדיין לא נפרד ממנהגיו המגונים הנובעים מחסרון דרך ארץ.

מה היא אם כן דרך המלך? מהו המסלול הנבחר?

בְּצֵל א-ל

הסתירה האמורה לעיל מוצאת את ביטויה במשנה הבאה.

                "אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה (אבות ג, יז)".

המשנה הזאת לכאורה איננה ברת ביצוע. היא איננה קובעת בצורה חד משמעית מהי הפעולה הראשונה הנדרשת מאתנו. תורה או דרך ארץ?

כדי לפתור את השאלה הזאת נעבור אל ציווי הקמת המשכן.

משה רבנו, בהדריכו את בצלאל, פותח בעשיית ארון הברית. "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים... (שמות כה, י)". רק בסוף נצטווה: "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת וכו' (שמות כו, א)".

הגמרא במסכת ברכות (נה.) מספרת, שבצלאל הציג למשה שאלה פשוטה: אם אתה מצווה אותי לעשות את הארון קודם הכול, להיכן אכניסנו? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים!

אמר לו משה: שמא בצֵל-אֵל היית וידעת?

נעמיד זה בצד זה, את נקודת מבטו של משה רבנו מול נקודת מבטו של בצלאל.

משה רבנו רואה בחזונו את ארון הברית, שהוא תכלית בניית המשכן, ובתוכו שני לוחות הברית. בחזונו, בוקע קול ה' מבין כנפי הכרובים אשר על כפורת הארון.

"...וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים... (במדבר ז, פט)".

משום כך, מזכיר משה את ארון הברית בתחילת ציוויו. המשכן הוא משני בחשיבותו, הוא רק כלי לאִחסון הארון והלוחות.  ולכן הוא מוזכר מאוחר יותר.

בצלאל בן אורי לעומת זאת, הוא האדריכל המבצע. הוא מעוניין לדעת, כיצד יש להכין את תשתית המשכן, כדי שאח"כ יוכל לבנות את הארון ולהכניסו למקומו. לכן לדעתו, יש לבצע את ציווי המשכן בתחילה ורק אח"כ להכין את ארון הברית. נסכם ונאמר: ההבדל בין משה לבצלאל הוא כהבדל בין צידו המואר של עצם, לבין הצל מצידו השני.

שתי התפיסות של משה רבנו ובצלאל האמן, עומדות יחד ביסוד המשנה שהזכרנו לעיל.

                "אם אין תורה, אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ, אין תורה".

תורה ודרך ארץ. אחת מהן היא המטרה והאחרת היא האמצעי. חצי המשנה מציגה את תפיסתו של משה רבנו, שמקדים את המטרה, וחציה השני את בצלאל, שמקדים את האמצעי.

כיצד נדע מהי המטרה ומהו האמצעי?

נתבונן בפִּסקה האחרונה של המשנה הנ"ל.

"אם אין קמח, אין תורה. אם אין תורה, אין קמח (אבות ג, יז)".

הפִּסקה הזאת פותחת בשיטתו המעשית של בצלאל ומסיימת בשיטתו הערכית של משה רבנו. כלומר, אם אין תנאי מחיה (קמח) אין יכולת ללמוד תורה. אך מצד שני, ללא תכלית שהיא קיום התורה, אין משמעות למזון ולמחיה. הקמח הוא האמצעי והמטרה היא התורה.

בפִּסקה הזאת, הפרט הראשון שנזכר הוא האמצעי (קמח), נשוב לפִּסקה הראשונה ונקבל, שהפריט הראשון שנזכר היא התורה. לפי זה, התורה תהיה אמצעי. כלומר, התורה היא האמצעי להגיע לדרך ארץ, שהיא המטרה.

על פי זה, פירוש חלקה הראשון של המשנה, יהיה כך.

                "אם אין תורה אין דרך ארץ".

כלומר, אם לא נלמד את תורת ה', שהיה ההדרכה לחיים, לא נגיע לעולם למטרה שהיא דרך ארץ. דרך ארץ היא יישובו של עולם על ידי בני אדם החיים בשלום על פי הצדק האלוקי של בורא עולם.

את הגישה הזאת למדה משנתנו ממשה רבנו. במענה לשאלת הבן החכם, מה תכלית העדות החוקים והמשפטים, משיב משה:

"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (דברים ו, כד)".

חלקה השני של המשנה ישלים את החסר.

"אם אין דרך ארץ אין תורה".

אם לא הצבנו לעצמנו את התכלית להגיע לדרך ארץ, מה טעם בלימוד התורה?

את זאת לימד אותנו גם רבא, מגדולי אמוראי בבל.

"תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין... (ברכות יז.)".

עשרת הדיברות הם דוּ כיווניים.

סידרם בתורה הוא הסדר הערכי, כתפישת משה רבנו. אך הסדר המעשי הוא מן הסוף להתחלה .

הקב"ה פותח בהצבת המטרה, שהיא תכלית הכול - "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". אתם - בני ישראל, הצהרתם כי אתם מקבלים עליכם את א-להותי. מצידי גם כן, אני מחויב להיות קשור אליכם.

המטרה המקודשת הזאת נותנת משמעות לשאר הדיברות בזו אחר זו, עד "לא תחמוד".

אבל כשמגיעים לביצוע המעשי, יש להתחיל בקיום הדיבר העשירי, שהוא "לֹא תַחְמֹד". כלומר, קודם יש להתרגל להתרחק בהדרגה מן הקנאה, החמדה וצרות העין. על היסוד המתוקן הזה, יִבָּנו כל עשרת הדיברות מן הסוף להתחלה, בחינת "סור מרע ועשה טוב".

מצוות "לֹא תַחְמֹד" מצמצמת את האנוכיות שלנו עד למינימום. היא מחנכת אותנו שאנחנו לא במרכז. במקום זאת, תמלא אותנו אט אט ההכרה בנוכחותו של ה' מלך העולם. ברבות הימים, נזכה שאלוקי ישראל יהיה מרכז חיינו.