שאלה:

האם המשכיר דירה חייב לדאוג שהשוכר לא יעבור על איסורים בשביעית? האם הוא חייב לפחות להפחית את האיסורים שיעשו?

תשובה:

תשובה בקצרה:

יש למחות בשוכר שלא יעבוד בחצר בשביעית אך אם השוכר לא שומע אין צורך להפקיר את השדה.

תשובה בהרחבה:

בשו"ת מנחת שלמה (נא, ג) כתב שלפי הסוברים שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית המשכיר את ביתו וגינתו צריך לחייב את השוכר לשמור על שביתת שדהו בשביעית. אם השוכר אינו שומע למשכיר הסתפק במנחת שלמה שם אם צריך להפקיר את גינתו כמו בהשכיר בהמתו לגוי בשבת שצריך להפקיר בהמתו או שכאן אין תועלת בהפקר כי בכל מקרה תתבצע עבירה ע"י היהודי השוכר ולא יועיל ההפקר למנוע את ההעברה. בספר משפטי ארץ פ"ח כתבו בהערה שהגרי"ש אלישיב הורה להפקיר. ביתר ביאור - בגמרא ע"ז טו: נאמר "והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית", פשט הגמרא הוא שיש חיוב של שביתת שדה בשביעית בדומה לחיוב שביתת בהמתו בשביעית שהוזכר שם קודם לכן בגמרא. כן משמע בתוספות שם שכאשר זורע יהודי שאינו בעל השדה עובר בעל השדה על עשה זה. ועוד יותר מפורשים הדברים במנחת חינוך קיב שכתב "ובשמיטה אם עושה עבודת הארץ כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר ע"י עכו"ם ... בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו ע"י אחרים דכתיב שבת שבתון יהי' לארץ ושבתה הארץ מבואר גזירת הכתוב דהארץ תשבות וכמו שמצווים על שביתת כלים ושביתת בהמה בשבת כן מוזהרים על שביתת הארץ בשמיטה והמשכיר לעכו"ם או לישראל השדה עובר המשכיר משום שביתת שדהו הכלל כמו שביתת בהמה בשבת כ"ה שביתת קרקע בשמיטה" וכשיטת המנחת חינוך סובר גם בעל שו"ת שמן המור ד וספר נחפה בכסף הובאו במעדני ארץ יג. ויש שאמרו שגם הרש"ל (על ב"מ צ.) סובר כך כפי שהובא בשבת הארץ א, א. גם בספר השמיטה לגרי"מ טוקצינסקי עמ' יג. כתב כך. אכן יש אחרונים שמקילים בדבר וכך כתב בשבת הארץ שם בשם המהרי"ט ופאת השלחן שכל האיסור להשכיר לגוי הוא רק במשכיר בשמיטה עצמה אבל אם משכיר בהבלעה לפני ואחרי השמיטה מותר. (וממילא יוצא לשיטתם שה"ה במשכיר ליהודי באופן זה אף שברור שאסור ליהודי לעבוד בשמיטה מ"מ אם עובד השוכר והמשכיר השכיר לו מלפני השמיטה עד לאחריה אין כאן איסור מצד המשכיר). בספר מעדני ארץ סי' יג האריך בביאור שיטת המהרי"ט ושכן היא גם שיטת המבי"ט (אביו של המהרי"ט) להסביר שכוונת הגמרא היא שחייב על שביתת שדהו רק באותה מידה שלפי בית שמאי חייבים על שביתת כלים בשבת, ושלגבי דרגה זו יש חילוק כמה זמן לפני האיסור משכיר את הכלי. ושם האריך בביאור הגמרא וגדר האיסור בזה ולפי זה יוצא שאם השכיר לפני השביעית זה בסדר כמו במקרה שהשכיר כלי זמן לפני השבת. ושם במעדני ארץ (סי' יג אות יג פו ע"ג) כתב הגרש"ז שלמעשה נראה יותר שאין כלל חיוב על שביתת שדהו ושכל העשה הוא רק איסור על העושה עצמו וכתב "ולכן נלע"ד דאף שהשמן המור והנחפה בכסף והמנ"ח ס"ל לאסור מ"מ יש לסמוך על המבי"ט והמהרי"ט שהבינו בדעת התוספות רי"ד את ההפך ממה שהבינו הם והמיקל יש לו על מי לסמוך" ולפ"ז מה שכתב במנחת שלמה הנ"ל הוא רק למי שלא רוצה להקל אבל יש אפשרות להקל בזה. גם באור לציון הקל בזה מחמת שפשט הרמב"ם הוא שהמצווה רק לעובד ושיש לפסוק כרמב"ם בעניני שמיטה. אכן בספר משפטי ארץ פ"ח כתבו שנראה שהחזו"א החמיר במחלוקת זו. גם בילקוט יוסף פ"א סעיף יז החמיר בזה לגבי השכרה לגוי וכן בספר מאמר מרדכי פ"ג ס"א החמיר בזה. נראה ודאי שראוי לחשוש לאוסרים ולכן יש למחות ביד השוכר שלא יעשה איסורים בשמיטה. אמנם אם השוכר אינו מקשיב לו נראה שאינו חייב להפקיר כי יש כאן מעין ס"ס - ספק שאינו מצווה כלל על שביתת שדהו וספק שמא לא יועיל ההפקר.