א. אם המקום כותב זאת בצורה מפורשת בתפריט או במקום אחר, הרי שתשלום זה הופך להיות חלק מהסיכום על התשלום מראש והוא חובה.

ב. אם לא נכתב אלא שההסתמכות היא על המקובל בציבור נראה שאין כאן חובה גמורה כי אע"פ ששכירות היא ע"פ מנהג המדינה משמעות הדבר היא לגבי מנהג המדינה בדברים שהמנהג רואה אותם כדברים שחייבים לתת.  אם המנהג עצמו רואה את התשלום כתוספת אפילו שהיא חשובה אבל מ"מ אין המנהג רואה זאת כחובה א"כ אין כאן חובה . גם לפי המנהג נראה שאין המלצר יכול לתבוע כסף זה  ואילו היה תובע  באופן נחרץ אולי היה נרתעים  מלתת. זה מוכיח שיש תחושה של נדיבות מסויימת בנתינה זו והציבור עצמו לא מחשיב זאת כחובה. לפי זה גם כאשר התשלום הולך ישירות למלצר אע"פ שהיה סברא לומר שאפילו אם לא סיכם מראש עם המלצר מ"מ בפעולות שאדם עושה לחבירו אפילו מעצמו רשאי הוא לתבוע עליהם תשלום (רסד,ד) מ"מ כאן המלצר יודע שאין זה מקובל לדרוש את התשלום שהרי הוא מקבל משכורת מהבעלים, ואע"פ שהוא ודאי מצפה לתשלום מ"מ אינו חושב שיכול לתבוע זאת. אם כן הוא עושה על דעת כך שרוב הסיכויים שיקבל תשלום ויתכן שיהיו גם אנשים שהם רעים בעיניו שלא יתנו לו ולא יוכל להוציא מהם. 

לסיכום ראוי מאוד לתת תשלום למלצר גם במקום שאין הצהרה מפורשת על כך כי זהו מנהג דרך ארץ וראוי לאדם להיות וותרן בממונו במקום שהציבור רואה זאת כהתנהגות בסיסית של דרך ארץ אבל מ"מ אין כאן חובה ממונית אלא רק מעין חובה של דרך ארץ.