בית הדין

כד אדר א' התשפב | 25.02.22

הרב ישועה רטבי

שאלה:

אתי שאלה רכב מחברה בעבודה לחודש ימים שהייתה צריכה ליציאות דחופות, הרכב התקלקל באמצע החודש. אתי מסרה את הרכב לתיקון ורוצה להמשיך לנהוג ברכב עד סוף החודש, האם יכולה להמשיך את ימי ההשאלה, או שמא ההשאלה הסתיימה בזמן קלקול הרכב? ומה הדין אם זה היה שואל בטובו?

תשובה:

• א. שואל רגיל ששואל את החפץ בצורה סתמית בלי לקבוע מועד לסיום ההשאלה - השואל יוכל להמשיך להשתמש בחפץ בכל זמן שירצה, עד שהמשאיל יבקש ממנו להחזיר את החפץ. המשאיל יכול לתבוע את החפץ בכל זמן שיחפוץ לאחר השימוש הראשוני. (נתיבות בסימן שמא ס"ק א). ואם מדובר בהשאלה לזמן קצוב - המשאיל לא יכול לחזור בו עד תום תקופת השאלה, ואפ' אם השואל נפטר יכולים היורשים להשתמש בחפץ השאול בתקופת זמן זו. (שו"ע בסימן שמא סעיף ד).
• ב. שואל בטובו לדעת השו"ע (סימן שמא סעיף ו) מדובר על שואל שמכיר שהמשאיל טוב עין ומסכים להשאיל לאורך זמן, אם הצדדים בצעו קניין - השואל יכול להשאיל ללא הגבלת זמן, עד שהחפץ יתקלקל, שאז הוא צריך לחזיר את שברי הכלי למשאיל. ולדעת הרמ"א, השואל בטובו של הכלי, כלומר כל זמן שהכלי תקין - גם ללא קניין השואל יכול להשתמש בחפץ ללא הגבלת זמן, עד שהחפץ יתקלקל.
• ג. למעשה, הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ט הערה ז) סייג את דין שואל בטובו רק למשאיל שמבין את משמעות הניסוח: "ונראה דהיינו דוקא כשהמשאיל יודע משמעות לשון זה, ועל זה קנה מידו, וכיון שאין הדבר מצוי - לא הארכתי בזה".
• ד. תשובה לשאלה: על פי דברי הפתחי חושן, שאלה רגילה איננה מוגדרת כשואל בטובו, כי המשאיל לא מודע למשמעות של שואל בטובו. ולכן דינה כדין שואל סתם, כך שהמשאיל יכול לבקש בחזרה את הרכב בכל זמן שיחפוץ (לאחר השימוש הראשוני). אילו מקרה זה היה נחשב כבשואל בטובו - תקופת ההשאלה הייתה מסתיימת עם שבירת החפץ השאול, ומכיוון שהרכב התקלקל - על השואלת להחזיר את הרכב למשאיל. אומנם יש לברר האם מדובר על תיקון פשוט או על תיקון משמעותי במנוע או בגיר וכד', זאת על פי דברי השולחן ערוך (שם), שהנקודה בה תקופת ההשאלה מסתיימת - זה ברגע שהחפץ כבר לא תקין, כלומר "שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו".

שואל בטובו

בגמ' במסכת בבא מציעא דף קג עמוד א מובא: "אמר רב נחמן: שואל אדם בטובו לעולם. (לקמן נביא מחלוקת הראשונים בהסבר סוג שאלה זו). אמר רב מרי ברה דבת שמואל: והוא דקני מיניה". (השואל ביצע קניין על התחייבות זו לשאול את החפץ בטובו).

"אמר רב מרי בריה דרב אשי: ומהדר ליה קתיה". (החפץ לא נחשב כשייך לשואל אלא למשאיל, השואל זכאי להשתמש בחפץ כל עוד הוא תקין, אך ברגע שהחפץ יישבר - השואל יצטרך להחזיר את שברי החפץ למשאיל).

נחלקו הראשונים, מהו שואל בטובו, האם מדובר על טובו של הכלי כלומר שהכלי יהיה תקין, או על טובו של המשאיל:

שיטת רש"י (ד"ה שואל) והרא"ש (פרק ח סימן לג) - אדם שביקש להשאיל את החפץ לכל זמן שהחפץ יהיה תקין (שואל בטובו עולה על טיב הכלי, שהחפץ עובד בצורה טובה) - השואל רשאי להשאיל את החפץ כל עוד שהחפץ תקין. אומנם אם החפץ נשבר - תקופת ההשאלה מסתיימת, ואסור לשואל לתקן את החפץ ולהשתמש בו. ואם החפץ עוד תקין והשואל החזיר את החפץ למשאיל: אם הצדדים ביצעו קניין סודר - השואל יוכל לחזור ולשאול מחדש את הכלי, כי הקניין נתן תוקף להשאלה שתהיה לעולם (בכל זמן שהכלי תקין), אך אם לא בצעו קניין סודר - השואל לא יוכל לחזור ולשאול לאחר שכבר החזיר את הכלי למשאיל, כי ברגע החזרת הכלי - הסתיימה ההשאלה. וכ"פ הרמ"א בסימן שמא סעיף ו.

שיטת הגאונים, הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף ס עמוד א) והרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ח) - השואל מבקש מהמשאיל שישאיל לו חפץ מסוים בטובתך, כלומר "כפי טובת לבך ונדבותיך". במקרה זה (השואל מבקש שישאיל לו "בטובתך") - אנו אומרים שיש אומדנא שהמשאיל לא מקפיד אם השואל יחזיק ברשותו את החפץ לאורך זמן. (שואל בטובו עולה על טובו של המשאיל). אם הצדדים ערכו בניהם קניין סודר - השואל רשאי להשתמש בחפץ לעולם.

צריך להדגיש: יש מספר הבדלים בין השיטות:

• א. לדעת רש"י והרא"ש, הניסוח של השואל הוא: "בטובו", כלומר טיב הכלי, אך לדעת הרי"ף והרמב"ם, הניסוח של השואל הוא: "בטובתך", כלומר בטובו של המשאיל.
• ב. האם צריך קניין בכדי ששאלה מיוחדת זו תחול. לדעת רש"י והרא"ש, גם ללא קניין ניתן להשתמש לעולם, (אא"כ החזיר את החפץ לבעלים, שלא יוכל להשתמש ללא שבוצע קניין. לדעתם הקניין נצרך רק בכדי לקבל את הכלי בחזרה לאחר שהוחזר למשאיל), אך לדעת הרי"ף והרמב"ם - לא ניתן להשתמש בשאלה זו לעולם ללא קניין.
• ג. אם הצדדים עשו קניין, והשואל החזיר את החפץ למשאיל - לדעת רש"י והרא"ש, השואל יכול לקחת את החפץ בחזרה, כי הקניין מחזק נקודה זו, שהשואל יוכל לקחת לאחר שהחזיר, אך לדעת הרי"ף והרמב"ם, השואל לא יוכל לקחת בחזרה, כי ההשאלה הסתיימה. לדעתם הקניין רק מחזק את עצם ההשאלה שהיא לעולם בתנאי שהחפץ תקין ובתנאי שלא החזיר את החפץ לבעלים[1].

גם לדעת הרי"ף והרמב"ם, אם הכלי נהרס - השואל מחויב להחזיר את השברים לבעלים, ואסור לו לתקן ולהמשיך לשאול מחדש[2], כי המשאיל השאיל את החפץ רק כל עוד הכלי תקין ועובד, כך שברגע שהחפץ נשבר - מסתיימת תקופת השאלה, ועל השואל להחזיר את השברים לבעלים. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שמא סעיף ו.

צריך להדגיש, שחייבים לומר שיש נקודה בה תקופת ההשאלה מסתיימת, וזה ברגע שהחפץ כבר לא תקין, (וכלשון השו"ע: "שיתבטל הכלי מלעשות מלאכתו"), בנקודה זו השואל מחויב להחזיר את מה שנשאר מהחפץ למשאיל, כי אם נאמר שהשואל יוכל לתקן ולחזור ולהשתמש בכלי (לאחר שהכלי כבר לא ראוי למלאכתו), נמצא שהכלי שייך לו לעולם, והרי הוא קיבל את הכלי בשאלה ולא במתנה, ולכן השואל לא יכול לתקן ולחהשתמש בכלי לעולם. השלכה נוספת בכך שהשואל אינו הבעלים, שאסור לו להשאיל את החפץ לאחרים (טור וסמ"ע בס"ק יח).

הסמ"ע בס"ק טו העיר: הרי"ף והרמב"ם דיברו על שואל שמכיר את המשאיל ויודע שהוא טוב לב, שאז ניתן לאמוד את דעת המשאיל, שכנראה הוא הסכים להשאיל את החפץ לאורך זמן (כל עוד שהחפץ תקין), בגלל טוב ליבו, אבל בשואל ממשאיל שאינו טוב לב - גם הם יודו שהחפץ לא שאול לעולם, אלא המשאיל יכול לבטל את ההשאלה ברגע שיצטרך את הכלי.

הסמ"ע הוסיף: "ויכול להיות שהרא"ש מודה בזה, ותמיהתו אינה אלא על הרי"ף, דמשמע ליה דס"ל דמהני באומר כן אפילו לסתם בני אדם, שאינו מכירו אם מקפיד אם לא". כלומר רש"י דיבר על שואל שאומר בטובו של החפץ, שאז מועיל גם ללא קניין, אך גם רש"י יודה שאם השואל אומר בטובתך כלומר טובת המשאיל - שהחפץ שאול לעולם בתנאי שבוצע קניין. ע"פ דברי הסמ"ע הללו, כלל אין מחלוקת בין השולחן ערוך ובין הרמ"א.

אבל נתיבות המשפט בס"ק י סבור, שרש"י והרא"ש לא מסכימים עם ביאור הרי"ף והרמב"ם, לשיטת רש"י והרא"ש, שואל בטובו אין הכוונה לטוב לב של המשאיל, אלא לתקינותו של המוצר, וניסוח זה מועיל גם בלי קניין, ולא ניתן לחדש מסברא ולומר שאם משתמש בניסוח: "בטובתך", שהכוונה לטוב ליבו של המשאיל וצריך קניין. הנתיבות הסיק שדין שואל בטובו ללא קניין - יש בו "ספיקא דדינא, והמוציא מחבירו עליו הראיה", ואם הצדדים ביצעו קניין - השואל יכול להחזיק בחפץ לעולם.

הט"ז (על סימן שמא סעיף ו) ביאר: אם השואל אומר למשאיל שיעשה לו טובה וישאיל לו חפץ מסוים - דינו ככל שואל, שיכול המשאיל להטל את ההשאלה, אך אם השואל אומר למשאיל שישאיל לו בטובה, כלומר שההשאלה תהיה טובה וארוכה - המשאיל מבין מהניסוח שמדובר בהשאלה ארוכת טווח, ולכן הוא יכול להחזיק בחפץ לעולם (כל זמן שהמוצר תקין).

משאיל שמעוניין להשתמש בחפץ בזמן שהשואל לא משתמש בו

הראב"ד (מובא בנימוקי יוסף מסכת בבא מציעא דף ס עמוד א ד"ה והוא) הסתפק, האם המשאיל יכול להשתמש בחפץ בזמן שהשואל לא משתמש בו. הרמ"ה אסר למשאיל להשתמש בחפץ, שמא ישבור אותו. הסמ"ע בס"ק יח הבין, שהטור פסק כדעת הרמ"ה, שאסור למשאיל להשתמש בחפץ.

הסמ"ע סייג: דין זה שייך רק אם הניסוח של השואל היה: "השאילני בטובו" - כלומר טובו של הכלי, שאז המשאיל לא רשאי להשתמש שמא ישברהו, אך אם השואל אמר: "השאילני בטובתך" - המשאיל רשאי להשתמש בחפץ. אך הנתיבות בס"ק יב תמה על כך: "ולכאורה תמוה מאוד, דהא כשאמר בטובתך לדעת הרי"ף (ב"מ ס' ע"א מדפי הרי"ף) והרמב"ם (פ"א משאלה ה"ח) - הוא שאול לו לעולם - כמו באומר בטובו לדעת רש"י (שם ק"ג ע"א ד"ה שואל), ומהיכי תיתי ישתנה הדין באומר בטובתך לדעת הרי"ף - מאומר בטובו לדעת רש"י".

הנתיבות הסיק: דין הרמ"ה נכון לשיטת הרי"ף והרמב"ם, שהצדדים בצעו קניין, והקניין מייפה את כוחו של השואל, ולכן המשאיל לא יכול לקחת את החפץ בחזרה, (לשיטתתם הנוסח הוא: "בטובתך", שאז המשאיל לא יכול לחזור בו), אבל לדעת רש"י והרא"ש, שלא מבצעים קניין - כאשר השואל לא זקוק לחפץ - עליו להחזירו למשאיל, (לשיטתתם הנוסח הוא: "בטובו", שאז צריך להחזיר את החפץ למשאיל כאשר השואל לא נזקק לו).

הנתיבות בס"ק יא למד מדברי הרמ"ה לאדם ששואל חפץ למספר ימים, שהמשאיל לא יכול לבקש בחחזרה את החפץ, "דהשואל יכול לומר שמא יגנב או יתקלקל ברשותך".

שואל בטובו והחפץ נשבר

הדרכי משה בס"ק ב כתב בשם הנמוקי יוסף (דף ס. ד"ה אמר): מכיוון שהשואל לא חייב להחזיר את החפץ לעולם עד שהחפץ יישבר, מכאן למדים, שהשואל לא חייב באונסים, וגם אם נשבר החפץ הוא מחזיר את השברים (או משלם את שווי השברים), ולא חייב לשלם על החפץ, כי למשאיל אין זכות שימוש בחפץ, אלא רק בשברים של החפץ.

הנימוקי יוסף הסיק: לדעת הרמ"ה, שהשואל לא חייב להחזיר את החפץ - השואל פטור מלשלם על האונסים כמבואר לעיל, אבל לדעות שהשואל חייב להחזיר את החפץ למשאיל כאשר החפץ לא בשימוש - השואל חייב באונסים. (מובא גם בקצות בס"ק ה).

הנתיבות בס"ק יא כתב: "וכן אם נאנס תחת יד השואל, כשמשלם לו השואל - מנכה לו דמי מה שהיו פוחתין משומת שיווי של החפץ אילו היה קיים, מחמת הזמן שהיה השואל משתמש בו". כלומר שואל שמשלם על חפץ שנאנס - לא משלם את שווי כל החפץ, אלא מפחית את השווי של הזמן שבו הכלי היה צריך להיות ברשות השואל, כי בכל מקרה בתקופת השאלה - המשאיל לא יכל להשתמש בכלי.

הנתיבות הוסיף: "וכן אם הזיקו אחר - משלם להשואל דמי שיווי ההשתמשות על זמן השאלה, והמותר לבעלים". כלוומא אדם שהזיק חפץ מושאל - עליו לשלם לשואל עבור הזמן שיכל להשואל להשתמש בחפץ, ושאר שווי החפץ יועבר לידי המשאיל.

שואל רגיל שנשבר הכלי - האם חייב להחזיר למשאיל

הפתחי חושן (פקדון ושאלה פרק ט הערה ז) סייג את דין שואל בטובו רק למשאיל שמבין את משמעות הניסוח: "ונראה דהיינו דוקא כשהמשאיל יודע משמעות לשון זה, ועל זה קנה מידו, וכיון שאין הדבר מצוי - לא הארכתי בזה".

הפתחי חושן הוסיף: רק בדין שואל בטובו - השואל מחויב להחזיר את הכלי לאחר שהוא התקלקל, אך שואל רגיל - יכול לתקן ולהמשיך להשתמש בכלי עד שהבעלים יבקשו אותו בחזרה.

אם כי ניתן לומר שלא כדברי הפתחי חושן מק"ו, שאם בשואל בטובו - השאלה מסתיימת עם שבירת הכלי - ק"ו בשואל רגיל שהשאלה תסתיים עם שבירת הכלי. אך למעשה נראה, שאין בכך נפקא מינה, כי בשואל סתם - המשאיל יכול לבקש בחזרה את הכלי, נמצא שאם דינו כדין שואל בטובו - הרי שצריך להחזיר כלי שבור, ואם דינו כשואל רגיל, הרי שהמשאיל בסתם יכול תמיד לבקש את הכלי בחזרה.

מועד סוף ההשאלה

במסכת מכות דף ג עמוד ב מובא: "תנא: המלוה את חבירו סתם, (ללא קביעת סוף מועד הפירעון) - אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום". מכאן אנו למדים שהלוואה שניתנה בצורה סתמית - על הלווה להחזיר את ההלוואה לאחר שלושים ימים.

נחלקו הראשונים האם גם בשואל בצורה סתמית אנו אומרים שמינימום זמן ההשאלה היא שלושים ימים, או שבשואל הדין שונה ויכול המשאיל לתבוע בחזרה את החפץ בכל זמן.

לדעת ר"ת (ספר הישר חלק החידושים סימן תפג), דין שאלה כדין הלוואה, ואין שאלה פחותה משלושים יום. אבל לדעת רוב הראשונים, רק בהלוואה אנו אומרים שסתם הלוואה היא לשלושים יום, שכן מלווה להוצאה ניתנה, משא"כ שאלה שאינה עומדת להוצאה והיא נמצאת בעין כך שניתן להחזירה מידית. כך כתב הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק א הלכה ה): "השואל כלי מחבירו או בהמה סתם - הרי המשאיל מחזירו בכל עת שירצה".

וכן כך פסקו: רש"י (מסכת שבת דף קמח עמוד א ד"ה גמרא), הרמב"ן (מסכת מכות דף ג עמוד ב), הר"ן (מסכת שבת שם), הרשב"א (מסכת שבת שם), הרא"ש (מסכת מכות פרק א סימן ד) והשולחן ערוך בסימן עג סעיף א, וכן בסימן שמא סעיף א.

הנתיבות בסימן שמא ס"ק א כתב: אם המשאיל והשואל לא קבעו בניהם זמן, (השאיל בסתם) - השואל יוכל להמשיך להשתמש בחפץ בכל זמן שירצה, עד שהמשאיל יבקש ממנו להחזיר את החפץ. (אך לעיל מבואר, שהמשאיל יכול לתבוע את החפץ בכל זמן שיחפוץ לאחר השימוש הראשוני).

"ולפ"ז נראה דאף [דלמאן] דס"ל דסתם שאלה ל' יום [ר"ת שבת קמ"ח ע"א בתוס' ד"ה שואל, ראה טור סעיף א'] ודאי דלאחר ל' יום הוי ככלה זמן שאלתו ופטור מאונסין וגם השואל אינו רשאי להשתמש בו שוב, מ"מ לדידן דקיי"ל דסתם שאלה יכול לתובעו כל זמן שירצה, ממילא לא כלה זמן שאלתו עד זמן שתבעו וחייב באונסין עד לעולם, וגם מותר להשתמש בו לעולם כל זמן שלא תבעו המשאיל".

אומנם אם מדובר בהשאלה לזמן קצוב - המשאיל לא יכול לחזור בו עד תום תקופת השאלה, ואפ' אם השואל נפטר יכולים היורשים להשתמש בחפץ השאול בתקופת זמן זו, כפי שמבואר במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א, וכפי שנפסק בסימן שמא סעיף ד.

[1] כך כתב הסמ"ע בס"ק יח על דברי הרמ"א: "זהו (שהשואל יכול לקחת החזרה גם אם החזיר את הכלי למשאיל) - דוקא כשאמר ליה השאילני בטובו דהכלי (כלומר לשיטת רש"י), אבל אי אמר ליה השאילני בטובתך - לא". (כלומר לשיטת הרמב"ם - לא יכול לקחת בחזרה).

[2] אומנם הר"ן (מסכת בבא מציעא דף קג עמוד א) הבין בדעת הרי"ף, שהשואל רשאי לתקן את החפץ ולהמשיך להשתמש בחפץ. גם הרא"ש הבין כך בדברי הרי"ף ולפיכך הקשה: "ולא מסתברא האי פירוש, וכי בשביל שאמר ליה בטובתך - יהא שאול לעולם? דלישנא דבטובתך משמע עשה עמי טובה והשאילני כליך, ובשביל מלה זו - לא יצא מכלל סתם שאלה. ועוד: למה צריך קנייה יותר ממשיכת הכלי, ואי משיכת הכלי אינה מועלת להיות שאול לעולם - קנין (סודר) מאי אהני"?

הבית יוסף העיר, שע"פ דברי הרי"ף הרמב"ם הנ"ל, אין קושיא על דברי הרא"ש, כי גם הם מסכימים שלא ניתן להשתמש בחפץ לאחר שנשבר, כך שהחפץ לא שאול לעולם.