בית הדין

כד אדר א' התשפב | 25.02.22

הרב ישועה רטבי

 שאלות:

• א. אדם ששאל מחברו טלית, והיא נקרעה באונס, האם השואל חייב לשלם על הטלית?
• ב. שאל עט מחברו כדי לכתוב מספר טלפון, והעט נשבר באונס, האם השואל חייב לשלם?

תשובה:

• א. השואל טלית או ספר לימוד, ואירע אונס לטלית או לחפץ (בהנחה שלא מדובר על מתה מחמת מלאכה) - השואל חייב לשלם. אומנם לדעת הקצות (סימן עב בס"ק לד), השואל פטור מלשלם, כי הוא לא נהנה מגוף הספר, שהרי מצוות לאו ליהנות נתנו. ומכאן ניתן ללמוד בכל משאיל דבר מצווה, כגון גמ"ח שמשאיל מזוזות תפילין וכד', שלדעת הקצות - השואל פטור מאונסים. אך הנתיבות (שם ס"ק יז) דחה את דברי הקצות, שיש הנאה מהלימוד, ועבור אותה הנאה המשתמש מוגדר כשואל החייב באונסים. וכ"פ הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ), ששואל ספר - חייב לשלם על אונסים, כי בלימודו הוא משתמש בגוף הספר, כך שיש לו הנאה מלאה מגוף הספר, ודינו כשואל שכל הנאה היא שלו ולכן חייב באונסים.
• ב. השואל עט מחברו בכדי לכתוב דבר קצר, ואירע אונס לעט - השואל פטור מלשלם, כי אין חיוב לשואל שלא נהנה בשווי פרוטה מהחפץ אותו הוא שואל. (שולחן ערוך סימן שמו סעיף י). אומנם אם השואל גרם לנזק ברשלנות (פשיעה) - הוא חייב לשלם. (שולחן ערוך בסימן תכא סעיף י).

שאל חפץ ללא כוונה להשתמש בו

הגמ' במסכת בבא מציעא דף צו עמוד א דנה, באדם השואל בהמה בכדי להיראות עשיר, כך שאנשים ילוו לו כסף, האם הוא מוגדר כשואל וחייב באונסים, כי הוא שאל דבר שיש לו שווי ממוני, או שהוא לא יהא מוגדר כשואל, כי הוא לא נהנה מגוף הבהמה, אלא נהנה בעקיפין מכך שיראה כאדם מכובד, כך שהוא לא נחשב לשואל ולא חייב על אונסים.

רש"י (ד"ה מהו) ביאר: הגמ' דנה האם יש גדר דין שואל בשאלה ללא שימוש בגוף החפץ, בכדי לחייבו באונסים, או שנאמר שהמשתמש לא נחשב לשואל, כי הוא לא משתמש בגוף החפץ[1], ולכן פטור מאונסים. וכך גם פסק הרא"ש (מסכת בבא מציעא פרק ח סימן א): "כל הני בעיין לא איפשטו, ולא מחייב בדין שואל". כלומר השאלות נשארו בספק, ולכן המוציא מחברו עליו הראייה, לפיכך השואל במקרים הללו - פטור מאונסים. וכן כתב הטור (סימן שמו סעיף יב) בשם הרמ"ה.

הרא"ש העיר: למרות שהוא לא נחשב כשואל, בכ"ז אם הוא נהנה הנאה ששווה פרוטה - יש לו דין של שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה, כי ההנאה ששווה פרוטה חשובה כשכר עבור שמירתו.

אומנם הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ב הלכה ט) ביאר אחרת את הגמ': הגמ' לא הסתפקה האם הוא חייב על אונסים, כי ברור שיש לו דין שואל והוא חייב באונסים, אלא הגמ' הסתפקה האם יש לשואל  את הפטור של שאלה בבעלים (בעליו עמו). וכ"פ תלמיד הרשב"א[2] (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד א).

השולחן ערוך בסימן שמו סעיף י פסק, שדין זה הוא ספק, ולא ניתן להוציא מיד המוחזק. הסמ"ע בס"ק טז העיר: "והמחבר סתם דבריו, כדי לפרש בו איזה פירוש שנרצה". כלומר ניתן לומר שהשולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ם, וגם ניתן לומר שהשולחן ערוך פסק כדעת רש"י והרא"ש. אומנם נראה מדברי הש"ך בס"ק ו, שהבין את דברי השולחן ערוך כפי דעת הרא"ש.

צריך לציין, הספק הוא בחפץ שניתן להשתמש בגוף החפץ, אך השואל לא משתמש בגוף החפץ, אלא רק מעוניין להתראות עם החפץ. ומכאן שחפצים שכל עניינם הוא הנראות עם החפץ, כגון תכשיטים שנועדו ליראות - השואל חייב על האונסים כדין שואל, כי הוא משתמש בשימוש הייעודי של החפץ.

אך בפרישה (סימן שמו ס"ק יג) מובאת הגהה: "הג"ה - מעשה בבחור אחד ששאל תכשיטין ומשכונות מאחרים בשעת נישואין, כדי להראות עצמו עשיר, ולהחזירה בתוך שלשים, ובתוך כך נאנסו דין זה פסק מהא דאמרינן בהשואל שאלו לראות בהן שיהא נראה עשיר כדי להקיפו באמנה וכו' וקאי בתיקו וקיימא לן כל תיקו לקולא, לכך אם נאנס - פטור, וחייב בגניבה ואבידה. מנחם בן מהר"ר פנחס מן. עד כאן ההגהה".

אך ניתן לומר, שבמעשה המובא בהגהה, הבחור לא לבש את התכשיטים, אלא רק שמר אצלו בוויטרינה בכדי להראות עשיר, שאז יש להשוות לדין הגמ', שאם שאל חפץ בכדי שיראה עשיר - שלא נחשב לשואל, אך אם היה מדובר בכלה שעונדת את התכשיטים - יש לחייב, כי יש שימוש בגוף התכשיטים.

שאל ספר לימוד

הסמ"ע (סימן עב ס"ק כא) כתב בשם הר"ן (סימן יט): אדם שהשאיל ספר מחברו, ואירע אונס לספר - השואל פטור מלשלם. הטעם לכך הוא, שיש למשאיל הנאה בהשאלת ספר, שכן הוא עושה מצווה, ובכך פטור מלתת צדקה לעניים, (פרוטה דרב יוסף), ושואל חייב באונסים רק כאשר כל הנאה שלו, ולא כאשר גם המשאיל נהנה.

הש"ך (סימן עב ס"ק כט) כתב: הר"ן לשיטתו שפסק כרב יוסף (מס' שבועות דף כה.), אומנם לדעת הפוסקים כרבה (שיטת ר"י בתוספות מסכת ב"ק דף נו: ד"ה בההיא), השואל נחשב לשואל לכל דיניו וחייב באונסים. הש"ך הוסיף: להלכה יש ספק כיצד לפסוק, ובמקום שיש ספק בדין אנו אומרים: המוציא מחברו עליו הראייה, לכן אין להוציא מיד המוחזק.

הקצות (סימן עב בס"ק לד) הביא טעם אחר לפטור שואל ספר מאונסים: השואל לא נהנה מהספר, כי הוא לומד תורה, ומצוות לאו ליהנות נתנו (מס' ר"ה דף כח.), כך שהוא לא נהנה מהספר, לכן הוא לא מוגדר כשואל. ומאותה סיבה מותר למודר הנאה מחברו ללמדו תורה ולתקוע בראש השנה.

הקצות הוסיף: הגמ' כאן לא פשטה את דין שואל פרה בכדי להיראות אדם חשוב, ולהלכה נפסק שהשואל לא חייב באונסים, ומכאן ניתן להסיק שבכל מקרה בו אין הנאה לשואל מגוף החפץ, כמו בשואל ספר ללמוד תורה, שאין הנאה בגלל שמצוות לאו ליהנות נתנו - השואל פטור מאונסים.

וכן גם כתב המחנה אפרים (הלכות שאלה סימן ג) שיש לפטור שואל שופר מאונסים, בגלל שמצוות לאו ליהנות נתנו. (ומכאן ניתן ללמוד בכל משאיל דבר מצווה, כגון גמ"ח שמשאיל מזוזות תפילין וכד', שלדעת המחנה אפרים והקצות - השואל פטור מאונסים).

המחנה אפרים סייג: הפטור שיש בשואל ספר שייך רק לפי הסבר רש"י (שם ד"ה מהו), שהשואל ליראות - לא חייב באונסים, שהרי הגמ' נשארה בספק, ומספק אין אפשרות לחייב, אבל לדעת הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון פרק ב הלכה ט), יש לשואל דין שואל שחייב באונסים, (כי הספק של הגמ' היה רק לגבי הפטור של בעליו עמו ולא לגבי חיוב באונסים), ולפיכך יש לחייב את השואל ספר על אונסים. המחנה אפרים סיים: "ולע"ד נראה כן", כלומר המחנה אפרים למעשה פסק כמו הרמב"ם, שיש לחייב את השואל באונסים.

אומנם הנתיבות (שם ס"ק יז) כתב: לא ניתן לומר שהוא לא מוגדר כשואל בגלל פרוטה דרב יוסף, כי דין פרוטה של רב יוסף שייך רק במקום בו יש מצווה והתורה אסרה לקבל שכר, וחייבה אותו לטפל ללא שכר, כגון בשומר אבידה, או בהלוואה, רק באלו ניתן לומר שדינם כשומר שכר, בגלל פרוטה דרב יוסף. אבל במקום שיכל האדם ליטול שכרו, גם אם בפועל לא נטל - לא אומרים את חידוש פרוטת רב יוסף.

כמו כן לא ניתן לפטור את השואל ספר מאונסים בגלל שאין לו הנאה, (מצוות לאו ליהנות נתנו), שכן "אשתמיטתיה מ"ש הט"ז (ביו"ד סימן רכ"א ס"ק מ"ג) דתלמוד תורה ליהנות ניתן[3], ע"ש. ועוד, דהא יכול ללמד מתוכו לאחר בשכר". לכן לדעת הנתיבות השואל ספר - חייב באונסים.

האור שמח (הלכות שאלה ופקדון פרק ז הלכה ד) כתב כדברי הנתיבות, ששואל ספר - חייב באונסים. האור שמח הסביר: התורה חייבה שואל באונסים בגלל שבזמן ההשאלה השואל נחשב לבעלים, הוא נהנה מגוף החפץ כמו הבעלים, ולבעלים באותו זמן אין כל הנאה מהחפץ, כך שהשואל נכנס במקום הבעלים, וכשם שאם אירע אונס לבעלים - הבעלים מפסיד, כך גם אם אירע אונס לשואל - השואל מפסיד. אומנם השואל פרה בכדי להיראות עשיר - השואל כלל לא נכנס תחת הבעלים, כי השואל לא נהנה מהפרה, וגם אין לו באמת שום קניין בפרה, לכן הוא לא נכנס במקום הבעלים ופטור מאונסים. אבל השואל ספר - הוא נהנה מתכלית הספר, הספר נועד ללמוד בו והשואל אכן לומד בו, לכן הוא נכנס תחת הבעלים וחייב באונסים.

כך גם כתב הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך א סימן תתכ), ששואל ספר - חייב לשלם על אונסים, ואין להשוות זאת לשואל בהמה בכדי להיראות עשיר, שלא נחשב לשואל, כי בדרך כלל מקובל להשתמש בבהמה, ואם לא משתמש בבהמה - לא נחשב לשואל, "אבל ספר שמטרת שימושו הוא ללימוד, וכל הנאה שלו, אף שההנאה היא לא ככל הנאה גשמית, מ"מ כיון שדרך שימושו כן, וכל הנאה שלו - פשיטא דחייב".

"ובלאו הכי יש לצדד, שבלימוד בתורה יש הנאה מעצם הלימוד מלבד המצוה, ולא שייך בזה מצות לאו ליהנות ניתנו... בתורה שמכוונים גם להנאה וכמבואר ב"אגלי טל" בהקדמה, אם כן יש כאן הנאה גמורה שמכוין לה, וחייבין באונסין וז"ב, ושוב ראיתי שכבר השיגו כן בנתיבות".

הגר"מ שטנבוך הוסיף: הר"ן התיחס לשואל ספר תורה, שאין לשואל חיוב באונסים, בגלל פרוטה דרב יוסף, כי ספר תורה מאוד יקר והבעלים לא היה משאיל אלמלא המצווה, ומכיוון שמשאיל רק בגלל המצווה - יש דין פרוטה דרב יוסף, אבל בשאר גמילות חסדים, שאנשים משאילים לא רק בגלל המצווה, אלא בגלל קשר חברי - אין דין פרוטה דרב יוסף, והשואל חייב על האונסים.

שואל שנהנה בפחות משווה פרוטה

בגמ' במסכת בבא מציעא דף צו עמוד א מובא: "שאלה לעשות בה פחות מפרוטה - מהו? (השאיל בהמה בכדי לעבוד עבודה ששווה פחות מפרוטה), ממונא בעינן - ואיכא, או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא"?

"(אם נפשוט את השאלה הקודמת, שבכדי להיחשב שואל הוא חייב ליהנות מהפרה בשווה פרוטה, מה יהיה הדין במקרה הבא): שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה - מהו? מי אמרינן: זיל בתר שואל ומשאיל - ואיכא, (השואל שאל מן המשאיל שתי פרות, ונהנה הנאה ששווה פרוטה), או דלמא: זיל בתר פרות, וכל חדא וחדא ליכא ממונא"? (הגמ' לא פשטה שאלות אלו).

מדברי הגמ' מבואר, שאין חיוב באונסים לשואל חפץ שאין בהנאתו שווה פרוטה. כגון השואל עט מחברו בכדי לכתוב קצת (הנאה שלא שווה פרוטה) והעט נשבר (בהנחה ולא מדובר על מתה מחמת מלאכה  אלא על שבירה באונס) - השואל פטור מאונסים.

הש"ך בס"ק ו כתב ע"פ דברי הרא"ש (שם): במידה ויש הנאה בשווי פרוטה - דינו כשומר שכר וחייב על גניבה ואבידה, אומנם במקרה כאן שאין הנאה בשווי פרוטה - פטור גם מגנבה ואבידה.

צריך לציין, שעדיין יש חיוב על פשיעה, לכן אם השואל הניח את החפץ במקום לא משתמר, או שנפל מתחת ידו - נחשב לפשיעה כמבואר לקמן בסימן תכא סעיף י.

[1] כך הסביר תלמיד הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף צו עמוד א): "שאין זה דרך שואל אלא שהוא נהנה מגוף הבהמה, וזה אינו נהנה מגופה אלא בסבתה".

[2] כך כתב תלמיד הרשב"א: "אחד מגדולי המורים וכן מגדולי הראשונים ראיתי שכתב, שאין ספק זה שנסתפקו בגמרא אלא בשאל בבעלים לדברים אלו, אם יש לדונו כשואל לדברים אלו דין שאלה בבעלים אם לאו, וכן הדברים מראין".

[3] במסכת ראש השנה דף כח עמוד א מובא: "אמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה". כלומר המדיר יכול לתקוע עבור המודר, כך שהמודר יוצא ידי חובת שמיעת קול שופר בתקיעה של המדיר. הטעם לכך הוא, שמצוות לאו ליהנות ניתנו (לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו - רש"י), לכן המודר לא נהנה מהמדיר, כי אין הנאה במצוות כמו שמיעת קול שופר. וכ"פ המחבר ביורה דעה סימן רכא סעיף יג: "המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה".

מאידך, השולחן ערוך (בסעיף יא) כתב בשם הגהות מיימוניות (סימן ב): המדיר הנאה מחברו - אסור למודר להשתמש בספר קודש של המדיר.

הש"ך בס"ק נה ביאר: האיסור להשתמש בספר של חברו הוא בגלל ההנאה שיש משימוש בספר בחינם. כלומר לעולם אין הנאה מהמצוות, אבל כאן יש הנאה מהספר, ולכן יש איסור למודר להשתמש בספר של המדיר.

הט"ז בס"ק מג ביאר: יש לחלק בין מצוות לבין לימוד תורה. במצוות אנו אומרים שאין הנאה במצוות, אך יש הנאה בלימוד תורה, ולכן אבל חייב מצוות אבל אסור בלימוד תורה. בסעיף יא המחבר אסר להשתמש בספר קודש, כי יש הנאה מלימוד תורה, אבל בסעיף יג מדובר על מצוות שמיעת שופר, לכן מותר למודר לשמוע את התקיעת שופר של המדיר.

הג"ר אברהם בורנשטיין (האדמו"ר מסוכטשוב) בהקדמה לספרו אגלי טל כתב: "ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בענין לימוד תורתינו הקדושה, ואמרו: כי הלומד ומחדש חדושים, ושמח ומתענג בלימודו - אין זה לימוד התורה כ"כ לשמה, כמו אם היה לומד בפשיטות, שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה. אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא כי זה היא עיקר מצות לימוד התורה-  להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה - הוא נעשה דבוק לתורה... הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו - הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג מצוה".