פרשת שמיני - מכאב לכח

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שמיני/ תשע"ד

מכאב לכוח

"וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"

אש קודש של התלהבות כבירה אחזה בבני ישראל, בראותם אש פִּלאית יורדת מן השמים ומלחכת את הקרבן שעל המזבח.

"... וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם (ויקרא ט, כד)".

ההתלהבות הזו סחפה את נדב ואביהו, שני בניו הגדולים של אהרן הכהן, אשר חדרו אל תוך הקודש פנימה ובידיהם קטורת על גחלים. האש הזו היא אש זרה שה' לא ציוה עליה. סטייה קלה מן ההוראות הקפדניות אשר צווה ה' את משה בחנוכת המשכן, גרמה לאסון כבד שפקד את אהרן הכהן במותם של שני בניו. בני אהרן נשרפו באש האלוקית, ובמותם קידשו את שם ה'. כלומר, מעתה איש לא יעז להוסיף מעצמו על ההוראות המדויקות מאת ה'. מרגע זה, יראת אלוקים תתגבר ותתעצם.

משה רבנו מנחם את אהרן אחיו.

"... הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד... (ויקרא י, ג)".

כלומר, על שגיאות קלות בקודש הקדשים, גובה הקב"ה את המחיר היקר מכל, מן הקרובים אליו ביותר.

איך בני אדם מתמודדים עם אסון כבד כזה, הכרוך בצער ובכאב חד כל כך? איך מתמודדים עם אבדן חיים, עם תחושה של ריקנות והרגשה של חלל המקיף מכל עבר?

בדרך כלל מנסים בני אדם, באמצעות הדמיון, ליצור תמונה הפוכה מן המציאות המרה, דהיינו הדחקה ואפילו הכחשה. מאוחר יותר, מנסים להסיח את הדעת באמצעות עיסוק בדברים אחרים. לבסוף פורצים החוצה הבכי והייאוש.

כיצד הגיב אהרן הכהן, אביהם של נדב ואביהו? תגובתו הסתכמה בשתי מילים: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"!

מה משמעות הדממה הזאת? מה התחולל בתוך תוכו של הכהן הגדול, שכל ימיו עסק בהשכנת שלום בין אדם לחברו?

הכוח הנבואי

משה מצווה מיידית על האחים - אלעזר ואיתמר, לא לעשות שום מעשה המבטא צער.

"רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ... וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ... כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם... (ויקרא י, ו-ז)".

במקום המקודש ביותר, בשעה המרוממת ביותר, בעבודה הנשגבה ביותר, אסור להצטער ולהראות אותות אבל. מאידך, עם ישראל כולו, יבכה את השרפה אשר שרף ה'.

את התוצאה המיידית מדממת אהרן, אנו רואים בהתגלות נבואית.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר (שם, פסוק ח)".

אהרן הכהן זוכה לנבואה ייחודית, הנאמרת אליו בלבד ולא למשה.

יש לזכור, כי אחד התנאים היסודיים החיוני להשראת נבואה, היא תחושת שמחה והתרוממות רוח.

כך קובעת הגמרא במסכת שבת.

"אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה (שבת ל:)".

את היסוד הזה, למדו חכמים מאלישע הנביא. כאשר בא יהורם בן אחאב מלך ישראל לבקש את עזרת הנביא במלחמה מול מואב, לא רצה אלישע הנביא להרים אליו את עיניו. כולו היה מלא כעס, צער ועצבות על מסלול עבודת האלילים, שבו בחר ללכת מלך ישראל. במצב רוח כזה, הנבואה אינה שורה. לכן ביקש הנביא שיבוא לפניו נַגָּן שירומם את רוחו, כפי שאכן כך קרה.

"וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן. וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' (מלכים-ב ג, טו)".

כעין אותה רוח נכאים, שרתה על יעקב אבינו בשעה שנלקח ממנו בנו האהוב, יוסף. 22 שנה הוא לא היה מסוגל להתרומם למצב של שמחה והשראה נבואית. רק כאשר הגיעה הידיעה המסעירה על בנו החי, הפיחה בו רוח חיים והזניקה אותו בבת אחת למעלתו הנבואית, הוא זכה לשמוע שוב את קול ה'.

"... וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה (בראשית מה, כז ;מו, ב)".

בהשוואה ליעקב אבינו מפתיעה העובדה, שדווקא אהרן הכהן הצליח להתרומם למדרגה נשגבה של שמחה פנימית בעיצומו של האבל הכבד. ללא השמחה הוא לא היה מסוגל לשמוע את קול ה'.

כיצד הוא עשה זאת? מהו המפתח?

התשובה היא, היכולת להפוך את הכאב למקור כוח ועוצמה.

אנו יודעים כי דריכת קשת, דריכת הרובה או דריכת קפיץ, אוצרת בקרבה אנרגיה אלסטית השואפת להשתחרר. זהו משהו הדומה לכיפוף הברכיים לפני זינוק.

הכאב הוא נסיגה אחורנית, נסיגה שאפשר להפוך למעין דריכת קפיץ, היוצרת מקור כוח אדיר המוכן לזינוק קדימה. הזינוק קדימה התפרס לעשייה חיובית כבירה, שתהווה משהו גדול יותר מאשר רק הנצחה לנשמות אהובות. האובדן נהפך לאבן יסוד סולם של תיקון, שיעלה את העם גבוה מאוד.

ה' מיידע בנבואה את אהרן הכהן, כי נדב ואביהו ייסדו במותם יראת אלוקים טהורה, שמכוחה מבדילים בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור. נוכל לדמות זאת לאדם המנציח את נפש בנו אהובו בהקמת בתי כנסיות לתפילה. התוצאה היא, שבנו זוכה בעצם מותו, לייסד מעלה של קירבת אלוקים למאות ואלפים של בני אדם. זה סוג של שליחות, שלא היה יכול למלא כל ימי חייו.

יקר מזולל

בני דורו של ירמיהו הנביא, מתקוממים ומבקשים לפגוע בו בשל נבואותיו ותוכחותיו הקשות והמרות. ירמיהו עומד ופורק את כאבו לפני ה'.

"לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה, מֵאֲנָה הֵרָפֵא...

לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז, מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי (ירמיהו טו).

זהו כאב המדבר בעד עצמו.

מצד שני, ירמיהו הנביא מדגיש שעדיין הוא מצליח להתרומם בדרגות שמחה המאפשרות לו להמשיך ולהתנבא.

"נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחַת לְבָבִי, כִּי נִקְרָא שִׁמְךָ עָלַי ה' אֱ-לֹהֵי צְבָאוֹת (שם פסוק טז)".

כלומר, מקור שמחתו הוא הקשר ההדוק עם בורא עולם המדבר אתו. מצד שני תחושת הכאב הבלתי נסבלת בשל עוינות העם אליו ואל נבואותיו.

מה ה' עונה לו?

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה': אִם תָּשׁוּב, וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד.

וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה

יָשֻׁבוּ הֵמָּה אֵלֶיךָ וְאַתָּה לֹא תָשׁוּב אֲלֵיהֶם (שם פסוק יט)".

תשובת ה' היא זו:

זה תלוי בך. אם תצליח להתרומם מן הכאב ולהפוך אותו למקור של כוח וחזרה בתשובה, אני אחזיר אותך למעמדך כנביא. אם גם תצליח בשליחותך הנבואית הקשה, להחזיר נשמות תועות בתשובה, תמשיך לייצג אותי ודבריך המשודרים לעם יהיו ברי תוקף כמו פי המדבר אליהם. אתה תזכה שהעם ישוב אליך, ולא תצטרך לרדת מרמתך הנבואית ולהשתוות אליהם במשתאותיהם ובמשחקיהם, ולרצות אותם באשליות שווא.

במילים אחרות, קח את הכאב החד והפוך אותו למקור כוח לעשייה והשבת תועים בחזרה לה', וכך אולי תצליח לבטל את הגזירה הקשה שגזרתי על בני ישראל.

הפקת מתוק ממר

הרעיון הזה הוביל את רבי יהודה הנשיא מחבר המשנה, להשקעת מאמצים גדולים באיתור בניהם של צדיקים שיצאו לתרבות רעה, בכדי להחזיר אותם למוטב.

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת, שפעם אחת הזדמן 'רבי' לכפרו של רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי (שהיה חבר ילדות שלו). 'רבי' התעניין בין אנשי הכפר אם רבי אלעזר השאיר אחריו זרע.

התשובה הייתה: אמנם הוא השאיר אחריו ילד, אך הוא יצא לתרבות רעה.

רבי לא התייאש. הוא חיפש ומצא אותו והסמיך אותו לרבנות כפי שהוא. לאחר מכן מסרו לרבי שמעון בן איסי שילמד אותו תורה.

כשהילד גדל, בא וישב בישיבתו של רבי. שמע רבי את קולו כשהוא שואל שאלה. אמר 'רבי' לסובבים אותו: הקול הזה מזכיר לי את קולו של רבי אלעזר בן רבי שמעון בר יוחאי. אמרו לו חכמי הישיבה: זהו בנו, שחיפשת בשעתו והסמכת אותו לרבנות!

זה לא היה הילד היחיד בין ילדי תלמידי החכמים, אותם הציל רבי יהודה הנשיא.

בתשובה לשאלת הגמרא, מהי חשיבות השליחות המיוחדת הזו שנטל רבי על עצמו? מזכירה הגמרא את הפסוק שציטטנו לעיל:

"וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה".

וכך אמר רבי יונתן:

"כל המלמד את בן חברו תורה זוכה ויושב בישיבה של מעלה, וכל המלמד בן עם הארץ תורה, אפילו הקב"ה גוזר גזירה (קשה), מבטלה בשבילו".

כלומר, הכוח להפוך מר למתוק, מדבר שממה לגן פורח, היא סגולה שאין למעלה ממנה. אם הקב"ה גוזר גזירה קשה, הרי זה רק בכדי שבני אדם יעשו חשבון נפש וישובו אל הדרך הטובה והישרה.

כל מי שיש לו חלק בתהליך הזה הוא שלוחו האמיתי של הקב"ה. הוא הוא הנביא, שיזכה להשראת שכינה,  ולדוּ-שיח עם ה'.

שליחותו האמיתית של כל נביא בישראל, להגיע אל נקודת הקודש שבכל אחד ואחד, להציף אותה, להבליט אותה, להעצים אותה ולבסוף להפכה לאבן הראשה.

אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, זכה למעלה המופלאה הזאת. בזכות היכולת שלו למצוא את נקודת הטוב בכל אדם, הצליח להפוך שונא לאוהב ולהרבות שלום בין בני אדם. הפעילות ארוכת הטווח שלו להפוך מר למתוק, סייעה לו בעת אסונו הכבד, להפוך את הכאב למקור כוח.