בית הדין

כו ניסן התשפב | 27.04.22

 

הרב ישועה רטבי

 

רקע

במציאות היום, ישנה דרישה לקיום דיונים בדיין יחיד, זאת בגלל מספר סיבות: א)- קיום הליך מזורז בדיין יחיד יותר מאשר הליך עם שלושה דיינים. ב)- ישנה מבוכה מסוימת במעמד מול שלושה דיינים. ג)- חיסכון בזמן דיוני כך ששלושה דיינים יעסקו בשלושה תיקים שונים. ד)- חיסכון כספי בתשלום הוצאות של שלושה דיינים. ה)- ביקוש מצד הציבור לקיום דיון רק עם דיין ספציפי ולא בהרכב מלא, מתוך רצון לשמירה על פרטיות וכד'. ו)- רצון לסיים את הסכסוך במהירות לפני שהוא יתלבה.

במאמר זה ננסה לבאר את יסודות ההיתר לדון בדיין יחיד, זאת בתנאי שהליך זה מוסכם על שני הצדדים ובפתיחת הדיון נערך קניין על הסכמה זו. כמו כן יש להקפיד לכתוב בפרוטוקול, שהצדדים מסכימים לקיים את הדיון בדיין יחיד.

 

מבוא

מפורסמת המשנה במסכת אבות (פרק ד משנה ח) בה נאמר: "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד". הפוסקים ביארו שמדובר בנושא מוסרי, או בעצה טובה:

• א. הרמב"ם (פירוש המשנה) הדגיש, שלא מדובר באיסור: "והזהירו ממנו כאן על צד המוסר, לא על צד האיסור[1]".
• ב. התוספות (ד"ה כגון) ביארו, שזו עצה טובה כדי שלא יטעה בפסק הדין: "והא דתנן במסכת אבות (פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד הקדוש ברוך הוא - עצה טובה קמ"ל, שלא יטעה". וכך גם כתב הר"ן (מסכת סנהדרין דף ה עמוד א): "שחכמים אמרו במסכת אבות אל תהי דן יחידי כלומר עצה טובה קמ"ל, שאין לו לסמוך על עצמו כדי שלא יכשל". וכך כתב הכסף משנה (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ח): "אף על גב דתנן במס' אבות אל תהי דן יחידי - התם עצה טובה קמ"ל". הדרישה (סימן ג בס"ק ט) הוסיף: "עצה טובה קמ"ל שלא יטעה - פירוש ויצטרך לשלם וזהו עצה טובה".
• ג. רבינו יונה (מסכת אבות פרק ד משנה ח) ביאר, שיש חשש לגאווה לאדם שדן יחידי: "ויש מפרש שאין דן יחידי אלא אחד - זהו המומחה (ולא כפירוש הרגיל, שאחד זה הקב"ה), אבל לא שאר בני אדם שאינן מומחין, ולפיכך אין לאדם להחזיק עצמו במומחה".
• ד. מרכבת המשנה (מסכת אבות פרק ד משנה ח) כתב, שזו עצה לצרף אליו עוד דיינים, בכדי לחלוק את האחריות ביחד: "אם תרצה שתקל מעליך העונש כשתוכרח להיות דיין - אל תהי דן יחידי, ויותר טוב הוא שיטלו הקורה הרבים ולא המועטים[2]".

על סמך משנה זו כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יא): "מצות חכמים הוא שמושיב עמו אחרים, שהרי אמרו אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד". וכ"פ השולחן ערוך (סימן ג סעיף ג).

בגמ' במסכת סנהדרין דף ה עמוד א עוד מובא, שמומחה לרבים יכול לדון יחידי: "ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי[3]".

בירושלמי (מסכת סנהדרין פרק א הלכה א) מובא: "א"ר יהודה בן פזי, אף הקדוש ברוך הוא אין דן יחידי, שנאמר (מלכים א פרק כב פסוק יט) וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ - אילו (שמצד ימין) מטין לכף זכות, ואילו (שמצד שמאל) מטין לכף חובה. אף על פי שאין (הקב"ה) דן יחידי - חותם יחידי שנאמר (דניאל פרק י פסוק כא) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת".

"אמר רבי יוחנן: לעולם אין הקדוש ברוך הוא עושה בעולמו דבר - עד שנמלך בבית דין שלמעלן. מה טעם? (דניאל פרק י פסוק א) וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל" - אימתי חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת? בשעה שנמלך בבית דין שלמעלן. א"ר לעזר: כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו".

הפתחי תשובה (סימן ז ס"ק ד) כתב בשם שו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קמ): ראוי לדיין להחמיר לא לדון יחידי עד גיל ארבעים, "אם לא שאין גדול ממנו בעיר".

לאור מקורות אלו מהם נראה שאין לדון יחידי - נביא את דברי הפוסקים מתי ניתן לאפשר הליך בדיין יחיד. 

 

האם לכתחילה ניתן לדון יחידי

נחלקו הפוסקים, האם לכתחילה ניתן לדון בדיין יחיד. יש מהפוסקים שהסתייגו מניהול הליך בדיין יחיד, ויש שאומנם הסתייגו אך הביאו פתרונות לקיום הליך בדיין יחיד, ויש פוסקים רבים, שהתירו לכתחילה לדון יחידי כאשר הצדדים הסכימו לקבל עליהם סמכות דיין יחיד.

א)- פוסקים שהסתייגו מניהול הליך בדיין יחיד:

מדברי רש"י (פירוש המשנה מסכת אבות פרק ד משנה ח) משמע, שיש איסור לדון יחידי: "שאע"פ שיחיד מומחה דינו דין גמור - מ"מ אל תזקק עצמך לבא לידי כך, שאין שום אדם רשאי לדון יחידי אלא הקדוש ברוך הוא שהוא יחיד".

מהרש"ל (סימן לה) כתב, שיש יש מצווה לדיין יחיד לנסות לשכנע את הצדדים לקיים דיון עם שלושה דיינים ולא בדיין יחיד. ואם אחד הצדדים אכן מבקש דיון בשלושה דיינים - אסור לו לקיים דיון ביחיד.

התוספות יום טוב (מסכת אבות פרק ד משנה ח) כתב, שיש לדון בשלושה, כי כך הצדדים לא יודעים מי חייב ומי זיכה. וכן בגלל שיש משא ומתן בית הדיינים, "כי ברוב משא ומתן - ירד לעומקו ע"כ, וסתם משא ומתן לא עם עצמו אלא עם זולתו".

הקצות (סימן ג ס"ק ד) הסתייג לגמרי מלדון בדיין יחיד: "ולי נראה שלא להקל בזה כלל, דהא אין לך דין פשוט יותר מדין מודה במקצת, דזיל קרי בי רב הוא (סנהדרין לג, ב), וכבר כתבנו (בסימן ג' ס"ק ב') שאין היחיד מומחה דן אותו, ולפי שאין הודאה לפניו הודאה, וכן שאר טענות התלוי בהודאה וכפירה - דיכול להחליף טענותיו מחיוב לפטור, דלא הוחזק כפרן אלא בפני שלשה... ולכן יראה דבעל נפש ירחיק מזה, וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ד מ"ח) אל תהי דן יחידי".

ב)- פוסקים שהסתייגו מניהול הליך בדיין יחיד, אך הציעו פתרון לקיום הליך זה:

הש"ך (סימן ג ס"ק י) כתב: הירושלמי התייחס לדיין מומחה, אך היום אין דיין מומחה. לכן בכדי לדון בדיין יחיד יש שתי אפשרויות, או שמדובר בדין פשוט והוא דיין מומחה שכבר מכיר את הסוגיא ההלכתית, או שהדיין יקדים ויאמר לצדדים, שהוא אינו יודע לדונם לפי דין תורה, והוא דן אותם לפי שיקול דעתו.

התומים (אורים סימן ג ס"ק ח) כתב, שהמנהג במקומו הוא, שבתביעות קטנות - ניתן לדון בדיין יחיד: "ואם באו לפניו לדון בסתם בלי כפיה - הוה כאלו קבלוהו עליו ומותר לדון יחידי, כן דעת בעל שארית יוסף (סימן יז) והב"ח (סעיף ט), וכן העיד הט"ז בשם זקינו הגאון שנהג כן... ופה ק"ק מיץ תקנת קהל מה שהוא פחות מכ"ה ר"ט (שם מטבע) - שאב"ד ידון לבד, שלא להרבות שכר דיינים, וזהו לדעתי אין בו פקפוק כיון דהוא תקנות עיר וקבלו קהל על עצמם, וכהאי גוונא רשאים בני העיר לתקן, מ"מ כל שאין הדבר פשוט כביעתא בכותחא - אני נזהר לדונו יחידי, כי אם בצירוף ב"ד, כי היכי דלימטיה שיבא מכשורא (סנהדרין ז ב)".

נציין שהיום יש תקנה (תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, תקנה ד2) שמאפשרת לדון בדיין יחיד בהסכמת הצדדים[4], כך שגם לפי דעת התומים ניתן לדון בדיין יחיד בהסכמת הצדדים.

ג)- פוסקים שהתירו לכתחילה ניהול הליך בדיין יחיד בהסכמת הצדדים:

ערוך השולחן (סימן ג סעיף ו) העיר על דברי הש"ך: "ולא ראיתי נוהגין כן. ובכל הערים הקטנות שאין שם רק רב יחידי דן בעצמו ואינו מתנה כלל. וצ"ל דכיון דהכל יודעים שהוא יחידי לכתחלה כוונתם כן כשבאין לפניו שידין כפי שכלו והבנתו ומוסכמים הם אף אם לא ירד לעומק הדין, וממילא הוה כקבלוהו בין לדין בין לטעות".

התשב"ץ (מגן אבות על מסכת אבות פרק ד משנה ח) התיר לדון לכתחילה בדיין יחיד, כאשר זה נעשה בהסכמת שני הצדדים: "ומה שאמרו בפרק מרובה [פ א]: אמר רבי שמעון שזורי[5], מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא, ומפני מה חרבו? מפני שהיו דנין ביחידי, נראה שהם היו דנין בכפייה, אבל אם היו מקבלים אותם עליהם - לא היו נענשים. ומכאן הנהגנו היתר בעצמנו לדון יחידי, אפילו מדרכי חסידות, כיון שקבלונו הצבור עליהם, ואפילו בבחרותנו בהיות קיימי יחידי הדורות אשר בימי רבותיהם [שהיו יחידי הדורות] היו מומחין, היינו דנין בפניהם בקביעות במצותם וברשותם".

וכך כתב גם הברטנורא (מסכת אבות פרק ד משנה ח): "מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהי דן יחידי. ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין, אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם - דן יחידי ואפילו מדרך חסידות".

וכך כתב הרדב"ז (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יא): "אם קבלוהו עליהם - דן אפילו יחידי. ועל זה סמכו ברוב הגלילות שאין להם אלא דיין אחד. וכן מנהג קדום במצרים".

וכן כתב הב"ח (סימן ג ס"ק ט): "בדן בלא כפייה, אף על פי דלא קבלוהו נמי עלייהו, אלא כהך דרבי אבהו, דיתיב בבי כנישתא לגרמיה, ובאו לפניו לדון - כקבלוהו עלייהו דמי, ולא הוטל עליו מצות חכמים, כל שכן כשקבלוהו עליו בפירוש. והכי חזינא לרבנן קשישי דקא עבדי הכי". הב"ח (שו"ת ישנות סימן מ) עוד כתב: "וכך נהגו לדון ביחידי בדקבולו עלייהו, ויש לו יסוד קיים ומסמורות חזקים".

גם הט"ז (על סימן ג סעיף ב) כתב כך: "זה מיירי בלא קיבלוהו, אבל אם קיבלוהו - מותר אפילו לכתחילה לדון יחידי, וכן עשה זקני מהור"ר יצחק בר בצלאל מעשה, ורש"ל נחלק עליו, וכבר דחה ראיתו מהור"ר יוסף כהן מקראקא בספר שארית יוסף [סי' י"ז]. ואני מצאתי כן בירושלמי [פ"ק דסנהדרין ב' ע"א] ר' אבא הוה דן לגרמיה כו', ומשמע שם כשבאו לפניו בסתם הוה כקיבלוהו בפירוש, וכן הביאו להלכה מו"ח [הב"ח] ז"ל".

גם הגר"א (סימן ג ס"ק כ) כתב שמותר לכתחילה לדון בדיין יחיד, כאשר הצדדים קיבלוהו עליהם. וכך גם כתב המשנה למלך (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה יא).

 

מה הסמכות שיש לדיין יחיד שהצדדים קיבלוהו

כנסת הגדולה (שם בס"ק טו) הביא את דברי הירושלמי (מסכת סנהדרין פרק א הלכה א) שם מסופר על רבי אבהו שדן יחידי:

רבי אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה. (רבי אבהו ישב כדיין יחידי בשערי העיר קיסריה). אמרין ליה תלמידיו: ולא כן אלפן ר', אל תהא דן יחידי? (התלמידים שאלוהו כיצד הוא דן יחידי, והרי רבי אבהו עצמו לימד שאין לדון יחידי[6])? אמר לון: כיון דאנן חמי לי יתיב דיין לגרמי ואתון לגביי - כמי שקיבלו עליהן. (הצדדים רואים שרבי אבהו דן יחידי, ובכל זאת באים לדון אצלו, משמע שהם הסכימו וקיבלו על עצמם דיין יחיד). ותני כן: במה דברים אמורים (שדיין יחיד שדן - אין דינו דין)? שלא קיבלו עליהן, אבל אם קיבלו עליהן - דן אפילו יחידי.

כנסת הגדולה למד מדברי הירושלמי, שאין צורך בקניין נוסף, אלא אם הצדדים באים מרצונם לדיין יחידי - הדין תקף. "ונראה שמכאן סמכו בזמננו זה לדון יחידי לכל הבא ועמד לפניו". אבל הפתחי תשובה (סימן ג ס"ק א) חלק על כך, כי הירושלמי התיר רק לדיין מומחה לדון יחידי ללא קניין מפורש, אך מי שאינו דיין מומחה - יש לבצע קניין מפורש על ההסכמה לדון בפניו, כמו שנצרך בקבלת פסולים לדון.

התומים (סימן ג ס"ק ה) הביא מקור נוסף לכך שניתן לדון ביחיד, כאשר הצדדים קיבלו זאת עליהם: על דבורה הנביאה נאמר (שופטים פרק ד פסוק ה) שהיא ישבה תחת עץ דקל. הגמ' (במסכת מגילה דף יד עמוד א) ביארה זאת, משום חשש לייחוד, ומכיוון שעץ דקל גבוה - אין חשש לייחוד. התוספות (שם ד"ה משום) הוסיפו: "כשבאין אליה בני ישראל למשפט". על כך שאל התומים: מה הוסיפו התוס' מעבר לפירוש הפשוט של רש"י? התומים ביאר: שהתוס' הוסיפו, שיתכן ייחוד כאשר דבורה הייתה דנה לבדה, וזה אפשרי אם הצדדים מרצונם מעוניינים בכך, כך שהיה חשש לייחוד, ולכן היא דנה מתחת עץ דקל[7].

הודאה בפני דיין מומחה שהצדדים קיבלוהו - כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן ג בס"ק כא) כתב בשם הרשב"א (חלק א סימן אלף קכו): "דיחיד שקבלוהו עליהם, וכפר בפניו, אח"כ באו עדים - הוחזק כפרן". כלומר דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה יח) שאין הודאה וכפירה בדיין מומחה, מדובר בדיין מומחה שדן בכפייה, ולא בדיין שהצדדים הסכימו וקיבלו אותו עליהם כדיין יחיד. וכך כתב הרדב"ז (חלק ג סימן תקט):

והוי יודע, שאע"פ שדן יחידי - אינו חשוב ב"ד, ואין ההודאה לפניו הודאה, עד שיהיו שם שלשה... מ"מ נ"ל דהנ"מ ביחיד מומחה או סמיך שדן אותם בעל כרחם - אין הודאה בפני האחד הודאה עד שיהיו שלשה, אבל אם קבלוהו עליהם בעלי דינין, או שבררו אותו הצבור - ההודאה בפניו הויא הודאה, דלכל דבר ביררוהו, ולכל דבר קבלו אותו עליהם. דאי לא תימא הכי, אלא שאין ההודאה והכפירה כלום - למאי קבלוהו? ...וכן מעשים בכל יום במצרים. כללא דמלתא, דקבלה - מילתא רבה היא, שהרי בפסולין לדון ולהעיד מן התורה כשרים ע"י קבלה, כדתנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר... ומכאן יש סמך ג"כ למה שנהגו לדון בלילה אפילו תחלת דין, דהכי נמי אין מקבלין עדות בלילה, ואם קבלו אין עושין עפ"י אותו עדות, ואם בעלי הדין קבלו עליהם עדות לילה - דנין עפ"י אותו עדות דלא גרע מכל פסולי עדות.

וכך פסק גם ערוך השולחן (סימן ג סעיף ה): "אבל אם קבלום בעלי דינים עליהם, או שהוא מומחה לרבים כגון שהציבור קבלו את הרב לדון ביחידי - יש לו דין ב"ד. וההודאה בפניו חשיבא הודאה, ואין יכולים להחליף טענותיהם. והכופר בפניו ואח"כ באו עדים - הוחזק כפרן גם על להבא. וביכולתו לכוף לדין ויכול לקבל עדות. ודנין ע"פ אותו העדות". (ערוך השולחן הביא את חילוק הנתיבות [סימן ג ס"ק ג] שיובא לקמן).

 

החלטות דיין יחיד בעניינים פרוצדוראליים

דיין יחיד (בדרך כלל זהו אב בית הדין) יכול לתת החלטות בנושאים מנהליים שאין בהם הכרעות בשאלות משפטיות, כמו למשל מתן הארכה להגשת תגובות וכד'. בנושאים אלו אין צורך במשא ומתן בין שלושת הדיינים, והחשש לטעות הוא כמעט ולא קיים, ולכן ניתן לקבל החלטות בדיין יחיד.

גם לצורך הוצאת הוצאת סעדים זמניים כמו צו מניעה, צו עיקול נכסים או צו לעיכוב יציאה מהארץ - יש סמכות לדיין יחיד להוציא, כאשר הוא סבור שקיים צורך דחוף לדון בעניין באופן מידי[8] (תקנות הדיינים סעיף 2).

כן גם ניתן לתת צווים בעניינים דחופים הנידונים בשלושה, לפני שנקבע להם הרכב, אם הוכח לדיין כי השהיית הדיון עלולה לגרום למבקש הצו נזק שאין לו תקנה או נזק חמור. (שם סעיף 5).

גם בהסכמים שמוגשים לבית הדין בהסכמת שני הצדדים, כמו הסכמי גירושין - ניתן לתת תוקף של פסק דין בדיין יחיד. וכך גם בהוצאת צו קיום צוואה בבית דין רבני, כאשר כל היורשים בדין מסכימים לחלוקה[9], או בהוצאת צו ירושה.

 

האם מהתורה יש סמכות לדיין יחיד לדון

הגמ' במסכת סנהדרין דף ב עמוד ב דנה בשאלה, האם מדין תורה דיין יחיד יכול לדון, או שצריך שלושה דיינים סמוכים, בכדי לדון דיני ממונות. לדעת רבי אבהו, מדין תורה יש להצריך שלושה דיינים סמוכים בכל דיני ממונות[10], אלא שחכמים הקלו בדיני הודאות והלוואות, שגם דיינים שאינם מומחים יכולים לדון, זאת בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים, שאם נאמר שרק דיינים סמוכים יכולים לדון בהלוואות, המלווים יחששו להלוות, שמא הלווה יכפור והמלווה לא ימצא דיינים סמוכים שידונו לו. אבל לדעת רב אחא מדין תורה דיין אחד כשר, שכן כתוב "בצדק תשפוט עמיתך", והחכמים הצריכו שלושה דיינים משום יושבי קרנות[11].

צריך להדגיש, דיין גמיר וסביר[12] נחשב לדיין מומחה, והוא יכול לדון יחידי. הדיון כאן אינו על דיין גמיר וסביר אלא על דיין גמיר בלבד. רב אחא סבור שמדין תורה גם דיין גמיר ולא סביר יכול לדון, אך מדרבנן צריך שלושה דיינים, כי אם נתיר לדיין גמיר לדון - יש חשש שבסוף במקום דיין גמיר יהיה דיין יושב קרנות, ולכן יש צורך בשלושה דיינים, שאז ככל הנראה מתוכם יהיה דיין גמיר אחד. (תוספות מסכת סנהדרין דף ה עמוד א ד"ה ואם).

נחלקו הראשונים בפסיקת הלכה, האם מהתורה דיין אחד יכול לדון או לא יכול לדון. בה"ג פסק כרב אחא, שמדין תורה דיין אחד כשר לדון, אבל הרי"ף (דף יב:) פסק כרבי אבהו, שמדין תורה צריך שלושה דיינים ואין דיין אחד כשר לדון. הבית יוסף כתב: כך מסתבר, שכן כל מהלך הסוגיות במסכת סנהדרין יוצאות מנקודת הנחה שצריך שלושה דיינים. וכן קיי"ל שהלכתא כבתראי, והגמ' בדף ג עמוד א כותבת שרבה לא פסק כשמואל, ומכאן שהלכה כרבי אבהו.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ב הלכה י) כתב: "אע"פ שאין בית דין פחות משלשה, מותר לאחד לדון מן התורה, שנאמר בצדק תשפוט עמיתך". נחלקו הפוסקים בהבנת דברי הרמב"ם:

הרשב"א (חלק ו סימן קעז) והסמ"ע (בסימן ג ס"ק א) הבינו, שרמב"ם פסק כרב אחא, שמדין תורה מותר לדיין אחד לדון, זאת על פי דברי הגמ' בדף ה עמוד א שכתבה: "ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי", הטעם לכך שמומחה לרבים יכול לדון יחידי, הוא בגלל שהלכה כרב אחא, וכפי שכתב זאת רש"י במפורש: "דן אפילו ביחיד - דכתיב (ויקרא יט טו) בצדק תשפוט, וקסבר: אין כאן עירוב פרשיות". וזהו ממש הלימוד של רב אחא, שמדין תורה אפ' דיין יחיד שאינו סמוך יכול לדון, (בתנאי שלא יהיה יושב קרנות), והטעם שהחכמים הצריכו שלושה דיינים (שאינם סמוכים), הוא משום יושבי קרנות, לכן בדיין המומחה לרבים, השאירו החכמים את דין תורה שיכול הוא לדון[13].

הרשב"א הוסיף: יתכן והרמב"ם למד שיחיד מומחה יכול לדון יחידי מהתורה, מדברי הגמ' במסכת ראש השנה דף כה עמוד ב: לא ניתן לקדש את החודש בדיין יחידי, דין זה נלמד ממשה רבנו שהיה דיין מומחה, ובכ"ז הקב"ה אמר לו שיצרף אתו את אהרון, ויקים ב"ד לקידוש החודש, ולא לומדים מדיני ממונות שמומחה יכול לדון יחידי מהתורה.

אומנם הש"ך (בסימן ג ס"ק א) חלק על הבנת הרשב"א, הכסף משנה והסמ"ע בשיטת הרמב"ם, והסכים להבנת העיר שושן ברמב"ם, שהרמב"ם פסק כרבי אבהו[14].

הקצות בס"ק א הסביר את דברי הרמב"ם על פי יסוד שכתבו התוס' במסכת סנהדרין[15] (דף ב עמוד ב ד"ה ליבעי): הרמב"ם פסק כרב אחא, שמהתורה דיין אחד כשר לדון, ואם נשאל מדוע הרמב"ם בפרק ה הביא את דין שליחותייהו, הרי כל דין שליחותייהו שייך רק לפי דעת רבי אבהו? ניתן לתרץ על פי היסוד שהביאו התוס': גם רב אחא מודה שבכדי לדון בכפייה - צריך דיינים מומחים, כפי שנלמד ממסכת גיטין מהלימוד 'לפניהם ולא לפני הדיוטות', ובכדי לדון בכפייה - גם רב אחא זקוק לדברי הגמרות במסכת גיטין ובמסכת בבא קמא, ששליחותייהו קא עבדינן. במילים אחרות, בדבר  הסמכות לדון - יש לפסוק כרב אחא שלא צריך דיינים מומחים וסמוכים, אבל בכדי לדון בכפייה - צריך את הלימוד של שליחותייהו קא עבדינן. הצורך בדיינים סמוכים הוא כאשר דנים בכפייה, שאם אין דיינים סמוכים - לא ניתן לדון בכפייה, אבל אם שני הצדדים הגיעו מהסכמתם לבית הדין - ניתן לדיון למרות שאין דיינים סמוכים[16].

צריך לציין, שכולם מסכימים, שמדרבנן יש צורך בשלושה דיינים לדון, אא"כ מדובר בדיין שהוא מומחה לרבים[17], או שהצדדים הסכימו וקיבלו עליהם בקניין סמכות דיין יחידי. וכ"פ השולחן ערוך בסימן ג סעיף ב.

 

הודאה בפני דיין יחיד מומחה

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה יח) כתב: "יחיד שהוא מומחה לרבים, אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי - אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך. אבל השלשה אע"פ שאינן סמוכין, והרי הן הדיוטות, ואין אני קורא בהם אלהים - הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין, וכן הכופר בפניהם, ואחר כך באו עדים - הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון כמו שביארנו, כללו של דבר: הרי הן לענין הודאות והלואות וכיוצא בהן כבית דין הסמוך לכל הדברים".

מדברי הרמב"ם מבואר, שרק לשלושה יש שם של בית דין עם הסמכויות הכלולות בכך, אבל דיין יחידי מומחה רשאי לדון, אבל אין לו שם של בית דין, ולכן למרות שהוא סמוך, הוא אינו יכול לקבל הודאה. אבל הטור כתב: מדברי הרא"ש (סימן ב) משמע שדין יחיד מומחה כדין שלושה דיינים לכל דבר, וההודאה בפניו תקפה.

השולחן ערוך (סימן ג סעיף ב) פסק כדעת הרמב"ם: "כל שאינם שלשה אפילו הם סמוכים בא"י, הודאה שמודים בפניהם - כמי שמודה חוץ לבית דין, ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם". אומנם הרמ"א הוסיף (לאחר המשפט הראשון של השו"ע) את ההסתייגות של הרא"ש: "ולא קבלום עליהם ואינם מומחים לרבים".

הסמ"ע (בסימן ג ס"ק ז) כתב: מדברי הרמ"א (שם) משמע כדעת הרא"ש, שהודאה בפני דיין מומחה - נחשבת להודאה. לפיכך הסמ"ע תמה: מדוע הרמ"א ערבב את שיטת הרא"ש בתוך דברי השולחן ערוך שהם שיטת הרמב"ם, ומדוע הרמ"א לא ציין שיש כאן מחלוקת? הסמ"ע תירץ: יתכן שהרמ"א דיבר על דיין שהציבור מינה אותו, ובמקרה כזה לכו"ע הוא יכול לקבל הודאות.

הש"ך בס"ק ח לא קיבל את דברי הסמ"ע, שכן אין הבדל בין דיין שקיבל את מינויו מהציבור, ובין דיין שלא קיבל, בשני המקרים אין כאן שם של בית דין, ורק בית דין יכול לקבל הודאה, "וגם הלשון לא משמע כן, ועוד מהיכן הוציא דין זה". אלא וודאי שהרמ"א פסק כדברי הרא"ש, והוא לא כתב זאת בלשון מחלוקת, שכן כלל אין הכרח שהשולחן ערוך אינו סובר כרא"ש.

אומנם הש"ך כתב: אין לקבל את דברי הטור, שהסיק מדברי הרא"ש שאין חילוק בין שלושה דיינים ובין דיין מומחה, שכן הרא"ש דיבר רק על היכולת לדון, שבזה אין הבדל בין שלושה דיינים הדיוטות ובין דיין מומחה, אבל לגבי הודאה, יש הבדל בניהם, שרק בית דין של שלושה דיינים יכול לקבל הודאה, כך שלמעשה (לדעת הש"ך), הרא"ש סבור כמו הרמב"ם בנושא הודאה שלא מועילה בפני דיין אחד, ורק לגבי יכולת לנהל דיון - סבור הרא"ש שיש יכולת לדיין יחיד מומחה או שקיבלוהו הצדדים. הש"ך הביא רשימה של פוסקים שפסקו כדעת הרמב"ם: בעל התרומות (שער מ"ב חלק א' אות ו), העיטור (הודאה דף ק"ה ע"א), רבינו ירוחם (מישרים נתיב א' ס"ז), הריטב"א (מס' כתובות דף כ"א ע"ב ד"ה אמר רב הונא) ומהרש"ל (יש"ש ב"ק פרק הגוזל בתרא סי' י"א).

הקצות בס"ק ב הסביר כך: הרמב"ם פסק כרב אחא, שלא צריך שלושה דיינים, כוונתו רק לכל העניינים שקשורים לחוכמה, שבזה אם יש דיין מומחה שהוא חכם ובקי ונבון - יכול הוא לדון, כשם שבאיסור והיתר יכול רב חכם יחידי לפסוק, כך גם בכל הקשור לסברות ולשיקול דעת - יכול רב חכם יחידי לדון. אומנם בדינים שאינם קשורים לחוכמה, כגון קבלת הודאה - בזה גם הרמב"ם סבור שצריך בית דין, "דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך ב"ד, וב"ד של תורה צריך שלשה ומומחין".

הנתיבות (סימן ג ס"ק ג) סבור, שגם לדעת הרמב"ם דיין יחיד יכול לקבל הודאה, כך שהמודה לא יכול לשנות את הודאתו, אלא שאת ההודאה לא ניתן לכתוב בשטר (בפרוטוקול) ולשלוח לבית דין אחר, כי אין לכך דין של עדות בשטר כאשר השטר לא נכתב על פי ציווי המתחייב, אלא רק דין של עדות בעל פה.

הנתיבות הוסיף: "אין הסברא נותנת כן שתהיה תקנת חכמים שידון ביחידי, (אך) והבעל דין יהיה יכול להחליף טענותיו עשרת מונים, ומתוך דבריו ילמוד לשקר, [ש]כשיראה שיוצא חייב - יחליף טענותיו עד שיצא זכאי. ודוחק לומר דבאמת אסור לו לדון יחידי עד שיקבל הטענות והעדות בשלשה ואח"כ דן יחידי, דכל כה"ג הו"ל לפרושי, ואנן סתמא תנינן בברייתא. ועוד, איך אפשר שיהיה יכול לחזור מההודאה, הא אין לך הודאה גמורה גדולה מזו, שמודה לפני מי שדן לפניו שיכול לחייבו מתוך טענותיו... לכן נראה ברור דכל מקום שמותר לו לדון - יכול לקבל עדות והטענות, ואינם יכולים לחזור בהם לא העדים ולא הבעלי דין... ויכולין לכוף על קיום פס"ד של אלו כשמגידין בפה, שכך נגמר הדין מפיהם, ואין מדקדקים אחריהם, אבל מתוך כתבם - אין דנין, שדין עדים עלייהו, רק שדינן דין".

קבלת עדות בדיין יחיד - הש"ך (סימן מו ס"ק ע) כתב: "דלענין קבלת עדות - לא מהני יחיד מומחה, (וכמו שכתבתי לעיל סימן ג' ס"ק ח' וסימן זה סעיף ד' ס"ק ח'), רק בעינן שלשה". כלומר לדעת הרמב"ם לא ניתן לקבל עדות בדיין יחיד כמו שלא ניתן לקבל הודאה בדיין יחיד וכמו שלא מחזיקים אדם לכפרן בדיין יחיד. אך כאמור, לדעת הנתיבות (שם), ניתן לקבל עדות בדיין יחיד מומחה או שהצדדים קיבלוהו עליהם. החזון איש (סנהדרין סימן טו ס"ק ג) חלק על הנתיבות: "ואין מקום לדברים אלו, אא"כ הוא תקנת חכמים, אבל בדאורייתא - ודאי לקבלת עדות בעינן שלשה... וקרא כתיב (דברים י"ט י"ז): ועמדו שני האנשים וגו' - ומשמע דוקא ב"ד של שלשה".

האם בדיין יחיד יש חילוק בין הודאה לכפירה? - הרמב"ם כתב: המודה בפני דיין מומחה - אין הודאתו הודאה, ולפיכך אם כפר בפני דיין מומחה או בפני שני דיינים מומח ים, ואח"כ באו עדים - לא הוחזק כפרן. כלומר רק בשלושה ניתן להחזיק את הכופר בממון לכפרן אם ישנה את טענתו, ולא בדיין יחיד. אבל הפתחי תשובה בס"ק ה כתב בשם השבות יעקב (חלק א סימן קלז): יש לפסוק כרא"ש בכל הנוגע לכפירה, שהודאה בפני דיין אחד או שניים - תחשב הודאה לצורך החזקתו ככפרן.

 

[1] שהרי המשניות במסכת אבות באות ללמד דברי מוסר וחסידות, וכדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף ל עמוד א: "האי מאן דבעי למהוי חסידא - לקיים מילי דנזיקין".

[2] וכדברי הגמ' במסכת סנהדרין דף ז עמוד ב: "רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב. אמר: כי היכי דלימטיין שיבא מכשורא". כלומר, כאשר רב הונא נצרך לדון, הוא אסף עמו עשרה דיינים מבית המדרש של רב, זאת בכדי שכולם יחלקו בניהם את האחריות. וכשם שעשרה שמרימים קורה יחד, הם חולקים בניהם את כובד המשא, כך גם עשרה דיינים שפוסקים יחד - חולקים בניהם את כובד האחריות בפסיקת הדין. וכ"פ השולחן ערוך (סימן ג סעיף ד): "אף על פי שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא, כל זמן שהם רבים - הרי זה משובח, ומוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה".

[3] בהמשך (בהערות שיש לאחר הכותרת "האם מהתורה יש סמכות לדיין יחיד לדון") - מבואר מחלוקת רבי אבהו ורבא. לדעת רבי אבהו מהתורה צריך שלושה דיינים, אך לדעת רב אחא בריה דרב איקא, יש סמכות מהתורה לדיין יחידי לדון. התוספות (ד"ה ואם) כתבו: "לכך נ"ל דאפי' למאן דבעי ג' מומחין מדאורייתא - תקנתא דרבנן היא, דיחיד מומחה לרבים דן אפי' יחידי". כלומר לכו"ע דיין מומחה יכול לדון יחידי, כי זו תקנה מיוחדת של חכמים, וגם רבי אבהו שסבור שמדאורייתא צריך שלושה דיינים - מסכים להלכה זו. אומנם לדעת רש"י (ד"ה דן), מימרא זו הינה רק לפי לדעת רב אחא שלדעתו לא אומרים עירוב פרשיות.

[4] כך נכתב בתקנה: "רשאי בית-דין אזורי לדון בהרכב של פחות משלושה בעניינים אלה: א. עניינים שלא על ריב. ב. צווים לעיקול נכסים. ג. עניין שהסכימו עליו הצדדים, כשעל-פי ההלכה ניתן לוותר על הרכב של שלושה. ד. ענייני סדר ומינהל. ה.  עניינים הנידונים במעמד צד אחד".

וכך גם נכתב בתקנות הדיינים: "בענינים דלהלן ידון בית דין רבני אזורי בדיין אחד... ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדיין אחד ובית הדין אישר שהענין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד".

[5] בגמ' במסכת בבא קמא דף פ עמוד א נאמרה מימרא זו בשם רבי ישמעאל: "אמר ר' ישמעאל: מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? שהיו מרעין בחורשין, ודנין דיני ממונות ביחיד". אומנם בתלמוד ירושלמי (מסכת סוטה פרק ט הלכה י) מובאת מימרא זו בשם ר' שמעון שזורי.

מעניין לראות (לפי הגירסא בתלמוד בבלי), שרבי ישמעאל כאן מעיד על ביתו של אביו (רבי יוסי) שחרב. ואותו רבי ישמעאל הוא זה שהביא את המשנה המפורסמת במסכת אבות: "אל תהי דן יחידי". כלומר הוא ראה למעשה איך אביו שדן יחידי - נחרב ביתו, ומזהיר לא לדון יחידי.

[6] רבי אבהו עצמו בגמ' במסכת סנהדרין דף ב עמוד ב פסק, שמדין תורה צריך שלושה דיינים כמבואר לקמן.

[7] התוס' (במסכת בבא קמא דף טו עמוד א ד"ה אשר) כתבו כיצד דבורה יכלה לדון: "דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה". התוס' (במסכת יבמות דף מה: ד"ה מי) עוד כתבו שיתכן ודבורה כלל לא הייתה דיינת: "ודבורה לא היתה דנה אלא מלמדת להן שידונו. אי נמי על פי הדיבור שאני". הפתחי תשובה (בסימן ז ס"ק ה) כתב: מדברי התוס' נלמד, "אישה חכמה - יכולה להורות הוראה".

[8] הרא"ש (מס' ב"ק פרק א סימן ה) פתח את דבריו וכתב: "מי שבא לפני ב"ד ... ומבקש שיעכבו ב"ד", משמע שצריך ב"ד בכדי להוציא צו עיקול, אבל בסוף דבריו כתב: "אם רואה הדיין ... מצווה הדיין לעכב".

מהרש"ך (חלק ג סימן נח) הבין, שאין צורך בב"ד בכדי לעקל את נכסי החייב, שכן יש חובה על כל יהודי להציל עשוק מיד עושקו, ומצווה זו אינה מוטלת בהכרח על הב"ד, אלא היא שייכת בכל אדם, אם כי צריך שיהיה דיין שכן בכדי לעקל צריך שיתמלאו מספר תנאים, כגון אמתלה וכד', לכן צריך שהמעקל יהיה דיין הבקי בדינים אלו, כך שהביצוע בפועל מוטל על דיין. ומכאן שניתן לדיין אחד להוציא צו מניעה.

[9] כדי שיהיה תוקף חוקי לצוואה - צריך להוציא צו קיום צוואה. ניתן להוציא צו קיום לצוואה מבית הדין רק אם מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: א)- כל היורשים בדין והמוטבים חותמים על הסכמה לדון בבית הדין^[9]. ב)- אין וויכוח לגבי חלוקת הרכוש של העיזבון. כולם מסכימים לחלוקה שנקבעה בצוואה. ג)- מדובר במוריש יהודי. (חוק הירושה סעיף 155). אם התנאים לא מתקיימים - רק הרשם לענייני ירושה יוכל להוציא צו קיום לצוואה. בצו יהיה כתוב שהצוואה בת תוקף. (חוק הירושה סעיף 69ב).

צו ירושה - אם המנוח לא כתב צוואה על כל נכסיו - לא יהיה ניתן לחלק את העיזבון אלא רק לאחר קבלת צו ירושה מבית הדין (או מהרשם לענייני ירושה). כאמור לעיל בית הדין יפרסם הודעה בעיתונות, ובתום המועד שנקצב - בית הדין יקיים דיון שבסיומו תינתן צו ירושה. בצו יהיה כתוב שמות היורשים והחלק היחסי של כל מוטב בעיזבון. (חוק הירושה סעיף 69א).

[10] בפרשת שומרים (שמות פרק כב פסוקים ו-ח) כתוב שלוש פעמים 'אלוהים', דהיינו דיינים מומחים, ("כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש... אם לא ימצא הגנב, ונקרב בעל הבית אל האלהים, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו... אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם, אשר ירשיעון אלהים - ישלם שנים לרעהו").

לדעת רבי אבהו, עירוב פרשיות כתוב כאן, כלומר הפסוקים בפרק זה מעורבבים, שבתוך הפסוקים המדברים על דיני שומרים, נמצא דין השייך לפרשת הלוואה, (שמות פרק כב פסוק כד: "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך - לא תהיה לו כנושה"), וזהו דין הודאה במקצת, 'אשר יאמר כי הוא זה', שרק בדיני הלוואה, המודה במקצת חייב שבועה, (וכפי שמובא במס' בבא מציעא דף ג עמוד א, שהלווה מתבייש להכחיש את כל ההלוואה, שהרי המלווה עשה עמו גמילות חסדים, ולפיכך מודה במקצת, הלווה רק רוצה לאחר את מועד הפירעון, עד שתהיה לו הרווחה כלכלית), ואם הלווה כופר בכל - פטור משבועה דאורייתא. אבל שומר, גם אם כופר בכל - חייב שבועה, שכן אין גמילות חסדים בשומרים, וגם אם השומר יכפור בכל, לא יהיה נאמן. נמצא אפוא שהפסוקים בפרק זה מעורבבים, ולפיכך ניתן לומר ששלושת הפעמים שכתוב אלוהים בדיני שומרים, ואנו דורשים שצריך שלושה דיינים מומחים - פסוקים אלו מדברים על פרשת הלוואות, כך שצריך שלושה דיינים מומחים בכדי לדון דיני הלוואות.

[11] לדעת רב אחא אין אומרים עירוב פרשיות בפרק כב, ולפיכך רק בדיני שומרים צריך שלושה דיינים סמוכים, אבל בהודאות והלוואות, מדין תורה מספיק דיין אחד, שכן כתוב "בצדק תשפוט עמיתך", אלא שהחכמים הצריכו שיהיו שלושה דיינים משום יושבי קרנות.

[12] רש"י (מסכת סנהדרין דף ה עמוד א) ביאר מהו גמיר וסביר: "דגמירנא - שמועות דינין מרבותי. וסבירנא - יודע אני להוסיף וליישב טעמים מדעתי". כלומר דיין גמיר הוא דיין שיש לו בקיאות בהלכות שלמד ושמע מרבותיו, אך הוא לא יודע לחדש נימוקים בצורה עצמאית. דיין גמיר וסביר הוא דיין בקי (גמיר) וכן יודע לומר סברות ונימוקים באופן עצמאי (סביר).

החזון איש (סימן טו בס"ק ד ד"ה טור) ביאר שגמיר הוא אדם שלמד מעט, ויש לו מודעות עצמית להבחין האם הוא יודע את התשובה או לא: ונראה, דליכא גמיר ולא יהיה לו לב להבין מקצת מן השכליות, דזה האדם לא מקרי גמיר. וכן אי אפשר שיהיה האדם סביר ולא גמיר. אלא הכא קיימינן באדם שלמד מעט מקרא ומשנה ומעט גמרא, אלא שחכמתו מעוטה ומצומצמת ולא הגיע להוראה. ובזה יש מדרגות, שיש שהוא יודע לבקש את הדין, ויבין בנפשו אם הוא יודע או שאינו יודע, וזה קרוב לאמת מלטעות, אלא ששכיח בו טעות. ויש ששכלו קצר ביותר, וטעותו מצויה. ואי אפשר למסור בזה גדרים מוגבלים, אלא הדבר מסור לחכמים המובהקים, להכריע מי הוא בכלל שהכשירו חכמים.

[13] הגמ' כתבה: הנ"מ בין השיטות תהיה, במקרה בו שניים דנו, האם דיניהם דין, כפי שפסק שמואל: לדעת רבי אבהו אין הלכה כשמואל, שכן מהתורה צריך שלושה דיינים, אך לדעת רב אחא הלכה כשמואל. כאמור, הרשב"א הבין שהרמב"ם פסק כרב אחא שמדין תורה ניתן לדון יחידי, אך מאידך, הרמב"ם פסק ששני דיינים לא יכולים לדון - זאת בניגוד לדעת שמואל. והרי הגמ' חיברה בין דעת רב אחא ובין דעת שמואל?

הרשב"א ביאר, שהרמב"ם לא פסק כשמואל, כי מדרבנן צריך שיהיו שלושה דיינים, וחכמים חיזקו את תקנתם שלא מועיל שניים שדנו. הרשב"א עוד כתב: למרות שהגמ' קישרה בין דין שמואל לדין רב אחא, יתכן ואין הקשר זה הכרחי, ויתכן שגם רב אחא לא פסק כשמואל, (וכפי שפסק הרמב"ם), ושמואל דיבר על עיקר הדין, שמהתורה ניתן לדון יחידי ובשניים.

[14] הש"ך הוכיח זאת מכך שהגמ' קישרה בין דין שמואל (מותר לשניים לדון), ובין דין רב אחא, (דיין אחד כשר מדאורייתא לדון), ומכיוון שההלכה נפסקה שלא כשמואל, כמובא ברמב"ם ובשולחן ערוך בסימן ג סעיף ב, הרי שיש לומר שהלכה כרבי אבהו וכרבא, שמדין תורה צריך שלושה דיינים מומחים, שהרי כתוב שלוש פעמים 'אלוהים', החכמים תקנו שלא צריך שלושה מומחים, בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים. וכן משמע מדברי הרא"ש (סימן ב) שפסק כרבי אבהו, וכן פסק שלא כשמואל. הש"ך הסביר מדוע הרא"ש הביא את דברי רב אחא, זאת בכדי ללמד שמתוך השלושה דיינים שאינם מומחים, צריך שיהיה דיין אחד מומחה.

לאור זאת הקשה הש"ך, (הש"ך בהמשך כתב שאת הקושיה הקשה מדעתו, והוא כתב את דבריו כאשר הוא ברח ממלחמות הריקים ולא היו בידיו ספרים, ולאחר זמן ראה את דברי הרשב"א בכסף משנה): הרמב"ם פסק כרבי אבהו, ומדוע הביא בהלכה י את דברי רב אחא?

עוד הקשה הש"ך: מסתימת דברי הגמ' במסכת בבא קמא (דף פד:), והגמ' במסכת גיטין (דף פח:) משמע שהלכה כרבי אבהו, שהרי הגמרות נתנו טעם כיצד היום דנים דיני ממונות, לפי שאנן שליחותייהו קא עבדינן, וטעם זה שייך רק אליבא דרבי אבהו, שהצריך שלושה דיינים מומחים, אבל לפי רב אחא, שמדין תורה גם דיין אחד גמיר שאינו סמוך כשר לדון - לא צריך כלל הסבר מדוע היום ניתן לדון.

גם הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה ח) הביא את הטעם של שליחותייהו קא עבדינן, וודאי שפסק כרבי אבהו. וכך מובא ברמב"ם: "לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ, אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ אלהים - שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן". ברור אפוא, שהרמב"ם סבור שמדין תורה צריך שלושה דיינים מומחים (אלוהים), וכיצד הביא בפרק ב הלכה י את דברי רב אחא? הש"ך העיר: גם אם ניתן ליישב את דברי הרמב"ם בדוחק, עדיין צריך לתרץ מתוך הנחה שהרמב"ם פסק כרבי אבהו וכרבא.

[15] התוס' (מס' סנהדרין דף ב: ד"ה ליבעי) הקשו: מדברי הגמ' במסכת סנהדרין משמע שהלימוד ממנו אנו למדים שצריך דיינים מומחים וסמוכים, מכך שכתוב שלוש פעמים 'אלוהים', אבל מדברי הגמ' במסכת גיטין משמע, שהלימוד ממנו אנו למדים שצריך דיינים סמוכים, הוא מכך שכתוב 'אלה המשפטים אשר תשים לפניהם', ודורשים: לפניהם ולא לפני הדיוטות?

התוס' תירצו: ישנם שני לימודים, יש לימוד על עצם האפשרות לדון, ויש לימוד על האפשרות לדון בכפייה. הגמ' במסכת סנהדרין התייחסה לגבי הסמכות לדון, שלדעת רבי אבהו צריך שלושה דיינים סמוכים, וזה נלמד מכך שכתוב שלוש פעמים 'אלוהים'. אך רב אחא אינו לומד לימוד זה, ולדעתו אין צורך בשלושה דיינים מומחים וסמוכים. אומנם הגמ' במסכת גיטין התייחסה לאפשרות לדון בכפייה, שהרי הגמ' בגיטין מדברת על נתינת גט בכפייה, ובכדי שיהיה אפשר לדיינים לדון בכפייה, יש צורך בדיינים מומחים וסמוכים, וזה נלמד מהפסוק: 'אשר תשים לפניהם'.

[16] הקצות הוסיף: הצורך בלימוד שליחותייהו קא עבדינן, בכדי לדון בכפייה בהלוואות - הוא רק למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא, (בסימן לט מבואר בהרחבה כל הדיון גבי שעבודא דאורייתא), שכן החיוב על הלווה לפרוע את חובו אינו בגלל שעבוד שהשתעבד הלווה למלווה, אלא בגלל מצווה שיש לפרוע חובות, ובכדי לכוף על המצוות - יש צורך בבית דין.

[17] בגמ' במסכת סנהדרין דף ה עמוד א מובא: "ואם היה מומחה לרבים - דן אפילו יחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי". כלומר דיין יחיד המומחה לרבים - יכול לדון יחידי.

הרא"ש (סימן ב) הגדיר מי נחשב לדיין מומחה לרבים: "הכי שדר רב שרירא גאון ז"ל: יחיד מומחה דחשיב כרב נחמן בדורו, דפקיע במשנה ובגמרא, ופקיע נמי בשיקול הדעת, ומעיין בדיני כמה שני, ומנסו ליה זמנין סגיאין, ולא חזו ליה טעותא, כגון האי הוי מומחה לרבים. ועיקר לשון מומחה - מנוסה. כדתניא (שבת דף ס) יוצאין בקמיע מומחה, ומפרש בגמרא היינו דאיתמחי קמיע. לכך בעינן דיין מומחה שמנוסה לרבים". וכך פסק הסמ"ע (סימן ג ס"ק ה).

הרמב"ם (פירוש המשנה במסכת בכורות פרק ד משנה ג) הסביר את ההבדל בין מומחה ובין מומחה לרבים: "ודע כי ענין מומחה, מוסמך, כלומר שיהא אותו אדם שכבר נבחן ונוסה ונמצא בחכמה גדול ומובהק, אם היה אותו שבחנו ונסהו בית דין הרי הוא נקרא מומחה בית דין. ואם היה שנתפרסמה חכמתו אצל רבים מבני אדם בלי שיסמכוהו בית דין - הרי זה נקרא מומחה לרבים".

על פי הגדרת רבנו שרירא גאון - אין היום דיין מומחה לרבים, אך לפי הגדרת הרמב"ם יש היום מומחה לרבים. וכך כתב מהר"י ווייל (סימן קמו) לאחר שהביא את דברי רבנו שרירא גאון: "ועתה בזמן הזה בעו"ה נתקלקלו הדורות, ונתמעטו הלבבות, ונתעוותו הדיינים - לא אשכחן שום למדן בעולם שהוא מומחה לרבים, שהוא ראוי לכך שיהא נקרא מומחה לרבים".

הברטנורא (מסכת סנהדרין פרק ג משנה א) ביאר כפי דעת הרמב"ם: "ומומחה הוא, מי שלמד בתורה שבכתב ושבע"פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר (הוא הנקרא מומחה). וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו - נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה".