בית הדין

כז אייר התשפא | 09.05.21

הרב ישועה רטבי

מצווה להקים בית דין

בגמ' במסכת סנהדרין דף טז עמוד ב מובא: "תנו רבנן: מניין שמעמידין שופטים לישראל? תלמוד לומר שפטים תתן. (דברים פרק טז פסוק יח: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק"). שטרים לישראל מניין? תלמוד לומר שטרים תתן. שופטים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר שפטים לשבטיך. שוטרים לכל שבט ושבט מניין? תלמוד לומר שטרים לשבטיך. שופטים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר שפטים לשעריך. שוטרים לכל עיר ועיר מניין? תלמוד לומר שטרים לשעריך".

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק א הלכה א) פסק: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה, ובכל פלך ופלך. שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, שופטים - אלו הדיינים הקבועין בבית דין ובעלי דינין באים לפניהם, שוטרים - אלו בעלי מקל ורצועה". בשו"ת יביע אומר (חלק ז - חושן משפט סימן א) מובא: שהרמב"ם סבור שגם בזמן הזה שאין דיינים סמוכים - יש מצווה מהתורה למנות דיינים.

אומנם הרמב"ן (דברים פרק טז פסוק יח) סבור, שאין מצווה מהתורה למנות דיינים לא סמוכים: "בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח ב) - אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל".

מדברי החינוך (פרשת שופטים מצוה תצא) ניתן להבין, שגם בזמן הזה יש מצווה מהתורה למנות דיינים: "וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן שבכל מקום ומקום, וצבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב' ע"ב] - ולא קבעו להם - ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת. ויש לנו ללמוד מזה, שאף על פי שאין לנו היום בעוונותינו סמוכים, שיש לכל קהל וקהל שבכל מקום למנות ביניהם קצת מן הטובים שבהם".

יסוד המחלוקת הוא בשאלה, האם במציאות היום שאין דיינים סמוכים, וכל הסמכות לדון נובעת מכך ששליחותייהו קא עבדינן, האם שליחות זו היא מהתורה, דהיינו היום מהתורה יש לדיינים סמכות לדון, או שהסמכות היום לדון היא רק מדרבנן, שדין שליחותייהו הוא מדרבנן, כמבואר בהערה[1].

וכך כתב התומים (אורים סימן א ס"ק א): "בזה"ז דליכא סמוכים - בטלה מצוה של מנוי הדיינים, רק חז"ל מתקנות העולם תקנו, שיהיו הדיינים אף שאינם סמוכים - דנין במילתא דשכיחא, כמו הודאות והלואות, למען לא יהיה ידי בעלי זרוע רמה, ושליחותייהו דסמוכים וקמאי קעבדי, (סמ"ע סק"א). ומיהו אף לדידן חיוב למנות בא"י בכל עיר ועיר, ובחו"ל בכל פלך ופלך דיינים, דכל מה דתקנו רבנן כעין דאורייתא תקנו".

הרדב"ז (חלק ד סימן קכ) כתב: "ולענין אם חייבין חכמי העיר וגדוליה מי שיש בידו להתקבץ להכריחם בכל מיני הכרחיות שיעמדו עם בן האלמנה בדין תורה - הדבר ברור שהם חייבין. ואם לא עשו כן ולא מיחו - הקולר תלוי בצוארם והם נתפשים עליהם. דגרסינן בפרק במה בהמה יוצאה: א"ר חנינא מאי דכתיב ה' משפט יבא עם זקני עמו ושריו - אם שרים חטאו זקנים מה חטאו? אלא אימא על הזקינים שלא מיחו בשרים וכולו, כדאיתא התם. והוי יודע שאפילו על הספק - חייבים הם לעשות השתדלותם להציל העשוק מיד עושקו".

בית דין קבוע

בית דין קבוע הוא בית דין שדן בצורה קבועה ציבור מסוים, או שהציבור קיבלו על עצמם את סמכות בית הדין. (על פי דברי הגרי"ש אלישיב שיובאו לקמן).

הרמ"א (בסימן ג סעיף א) כתב: כאשר יש ב"ד קבוע בעיר - אין הנתבע יכול לומר שאינו רוצה לדון בפני הב"ד, אלא רוצה לדון בזבל"א, (עיין כאן במאמר על הליך זבל"א), אלא הנתבע חייב לדון בב"ד קבוע, ורק במקום שאין ב"ד קבוע - הנתבע יכול לדון בזבל"א.

הלבוש בספרו עיר שושן (סימן ג סעיף א) הסביר את פסק הרמ"א: אילו היה ניתן לדון בזבל"א גם במקום בו יש ב"ד קבוע, היה כל צד יכול לדחות את התביעה לזמן ארוך, שכן הוא יפסול את הדיינים המוצעים בזבל"א וכך ימשיך לפסול עד שהתביעה תידחה.

החזון איש (סנהדרין סימן טו ס"ק ז) הסביר, שמדובר במקום בו יש מנהג או תקנה לדון בבית הדין קבוע: "לגדור בפני עושי עוולה, דע"י נתינת רשות לברור דיין, מוצאים מקום להשתמט מן הדין, שמתארך הזמן עד שיסודרו הדיינים... ובשביל זה תקנת הציבור לברור בית דין הגון ושלא יוכל לדחות לזבל"א.

החזון איש הוסיף אפשרות נוספת, שגם ללא מנהג או תקנה יש חובה לדון בבית הדין, אלא מעיקר הדין יש חובה לדון בבית דין קבוע: "שהרי כל בית דין עושה כמשפט התורה, להוציא עשוק מיד עושקו, ולמה לן ליתן רשות להשתמט, אלא שמצאו חכמים להפיס דעתו, שיתן אמון בהדין שיכול לבחור בית דין, אבל כל שבני העיר קובעין בית דין כחובתם - אין מן הנכון שבני העיר עצמן לא יהיו זקוקין להם, ולא יהיו חייבים לירד לפניהם לדין, וגם יש בזה משום כבוד בית דין".

הלבוש (שם) פסק כדברי הרמ"א, שלא ניתן לדון בזבל"א במקום בו יש ב"ד קבוע. וכ"פ הב"ח (סימן נח) והגרע"א (מהדו"ת סימן מט). וכן גם כתב התוספות יום טוב (מסכת סנהדרין פרק ג משנה א): "בהא מודינא, כשיש ב"ד קבוע בעיר - דלא מצי מדחי ליה הנתבע לתובע לדון בזבל"א, לפי שמפני כן קבעו בית דין[2]".

וכן פסק ערוך השולחן בסעיף ב: "וזהו דווקא בדיינים שאינם קבועים בעיר, אבל אם יש דיינים קבועים שנתמנו מהעיר - אין ביכולתו לומר לא אדון בפניהם... ומה שאין מוחין עתה כשאחד אינו רוצה בדיינים הקבועים בהעיר - מפני שאין ביכולתינו להעמיד משפטי הדת על תלה. והבע"ד עתיד ליתן את הדין לפני יודע תעלומות אם אין הצדק אתו בזה".

ההגדרה לבית דין קבוע

הפוסקים הביאו מספר אפשרויות לבית דין קבוע:

א)- בית דין שהתקבל על ידי הציבור - בפסקי דין - ירושלים (חלק ט פס"ד המתחיל בעמוד ט) הביא את הגדרת הגרי"ש אלישיב לבית דין קבוע: "זכינו אמש, אור לי"ב אייר תשס"ג, להכנס אל הקודש פנימה אצל מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ושאלנו לדעתו מה נקרא "בית דין קבוע שבעיר", ושמענו ממרן שליט"א דברים ברורים: "אם הבית דין התקבל ע"י הציבור של העיר, והוא יושב ודן בקביעות, המציאות קובע שזה נקרא בית דין קבוע שבעיר".

ב)- בית דין שממומן על ידי הציבור - הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שנא) הגדיר מה נקרא בית דין קבוע: "ומנהגינו בעדה החרדית, שאם ישנו קהל המחזיק בית דין, והדיינים מקבלים מהם משכורת, אז דינם כבית דין קבוע, ואם מדובר בבית דין המקבל דיני תורה, ומשכורת הדיינים אינה מהציבור אלא מבעלי הדין שבאים לפניהם - לא נקרא קבוע, ומ"מ יש לבית הדין לדון ולקבוע בכל מקרה אם להחזיק שזהו בית דין או לא".

ג)- בית דין שדן בצורה קבועה - שבט הלוי (קובץ פעמי יעקב נז עמוד פ) כתב: "פשוט דדעתי כמו שכתב כבודו, דודאי אם ישנם עוד בתי דינים בעיר וכיו"ב שרגילים התושבים לדון לפניהם, והם בגדר בית דין של תורה (עפ"י המבואר בחושן משפט סי' ג' ועוד הרכה פעמים), והם קבועים כבר מזמן, היינו גדר קבלו עליהם אעפ"י שלא קיימו אסיפה וכיו"ב של קבלו עליהם... ואגב אציין שמה שכתב גאון אחד באמריקה זצל"ה, שאין בזמן הזה כלל בית דין קבוע, וממילא בזבל"א קודם, נגד מה שכתב הרמ"א בסי' ג' - אינו נכון כלל, דודאי באופן יסודי איכא גם בזמן הזה בית דין קבוע, ואין אחר רבינו הרמ"א כלום".

ד)- בית דין שהתמנה על ידי המרא דאתרא - בספר דיני בוררות (עמוד שג) מובא: "הגאון רבי יצחק קוליץ זצ"ל הראב"ד לירושלים אמר לי, שאם רב העיר ממנה דיינים לבית הדין לממונות - יש לבית הדין הזה מעמד של בי"ד קבוע. נימוקו הוא, שחובתו וסמכותו של הרב היא לפסוק לציבור בשאלות של דיני ממונות, כשם שהוא חייב לפסוק בשאלות של איסור והיתר, לפיכך מחובתו של הרב גם למנות בית דין לממונות, כדי לפסוק לציבור בשאלות ההלכתיות של דיני ממונות".

אומנם האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן ג) פסק, שהיום בעיירות גדולות אין ב"ד קבוע, שכן יש הרבה רבנים ולכל חוג יש את הב"ד שלו, ורק במקום שהדיינים ממונים על ידי רב העיר (רב הישוב או רב המועצה)  - ניתן לכפות לדון בב"ד קבוע ולא בזבל"א. וכך כתב האגרות משה: "והא דכתב הרמ"א דאם דיינים קבועים בעיר לא יכול לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר - היה זה רק בעיירות שבמדינותינו, שהיו מתמנים מהעיר, שאף הרב האב"ד לבדו נמי היה יכול לכופו, מאחר שקבלוהו".

אך בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן שב) כתב לחילוק על האגרות משה. לדעת שבט הלוי גם בזמנינו יש ב"ד קבוע גם בעיירות גדולות, כך שהנתבע אינו יכול לדרוש לדון בזבל"א.

"וטעמי פשוט, חדא דלפי ענ"ד גם בזה"ז איכא בי"ד קבוע, דלא כאיזה מחברים שבטלו לגמרי ענין בי"ד קבוע, וכתבתי במק"א דכל אדם השייך לאיזה קהלה בכל הענינים, ובקהלה הזאת איכא בי"ד קבוע, דלדידי' נחשב בי"ד קבוע ואין צריך לדון בזבל"א, וגם אם איכא בעיר בי"ד מצורף מכמה קהלות, והם דנים לפי דיני חו"מ ונזהרים בכל הדברים אשר דיינים - צריכים להזהר דינם כבי"ד קבוע בעיר".

"...ולפ"ז תינח אם שניהם מסכימים לזה, אבל אם צד אחד בשום אופן אינו רוצה להסכים לדרך קלוקל זה, ורוצה בבי"ד שלא ישמע תחלה הטענות ולא יהי' משוחד משום צד - פשיטא דא"א לכפות אדם על זה, ומה שמשמע ברמ"א דזבל"א עדיף מבי"ד שאינו קבוע היינו זבל"א שאין לו פגם זה, מה שאינו שכיח כלל, ומכ"ש דידוע שהזבל"א משנה ומטעה הרבה פעמים ביודעים".

שבט הלוי (חלק ט סימן רפה) כך גם כתב בתשובה לחברי בית הדין בעיר קרית ספר: "אומר בקיצור ולהלכה, שאין לי רק לחזק ולאשר עו"פ מה שכתבתי במק"א ובשבט הלוי חלק ח סימן שב, דלמעשה יש בי"ד קבוע גם בזה"ז לענין הנ"ל, ובפרט בעיר שלכם קרית ספר דאתם קבועים, לכך להורות לרבים וקבלו אתכם עליהם, וגם מש"כ הגאון בעל אגר"מ לא שייך במקרה שלכם, וגם בערים גדולים נטיתי מדבריו הג' כמבואר לעני כמוני בתשובה שם... פשוט דכל הממרה נגד בי"ד קבוע בעיר, שהוא בי"ד של ת"ח אנשי מעשה - כאלו ממרה נגד בי"ד הגדול שבישראל".

בספר שורת הדין (כרך י עמוד תצ) מובא: "נוסף להיותם של הדיינים בבתי הדין הרבניים ממונים ונבחרים ע"י הציבור, [שלענין זה שווים הם לאלו שנבחרו בעבר ישירות ע"י הציבור, דבר שלא יתכן במציאות שבימינו עקב מספרם הרב של יושבי אה"ק, ולפיכך בוחרים הציבור נציגים שהם שלוחיהם גם לעניין מינויים אלו] - פשוט הדבר כי יש תוקף לסמכותם גם מכח זה שקיבלום הרבים עליהם... שדייניה מקובלים על רוב הציבור כמומחים, לאחר שלמדו ביסודיות ש"ס ופוסקים ונבחנו על ידיעותיהם. וכבלתי תלויים - עקב היצוג המלא של כל קהילות ישראל בהרכבי בתי הדין. פריחתם של בתי הדין הפרטיים אינה מלמדת כי הקהל מפקפק בסמכותם של בתי הדין האיזוריים, אלא הינה כורח המציאות בשל העומס הרב המוטל על בתי הדין הרבניים והצורך במסגרת חילופית שתאפשר הכרעה ע"פ דין תורה כששני הצדדים מעונינים בכך".

"...אמנם אין חולק כי כל קהילה יכולה לבחור מתוכה דיינים, והם יחשבו לבי"ד קבוע לגבי קהילה זו, באופן שלא יוכל אחד מחבריה לדרוש להתדיין בבי"ד אחר, אולם ודאי שאין בכוחו של בי"ד שכזה לחייב מי שאינו מבני הקהילה שידונו בפניו".

"...כפי שכתבנו בתחילה, טענת הנתבע לדון במקומו צריכה להשקל בכל פעם לגופה, ויש לודא את קיום שורת הדין, וכן כי אין פגיעה בזכויותיו של התובע עקב ההיענות לבקשתו. במסגרת זו יש לבדוק את המקום המוצע ואת סדרי הדין הנהוגים בו, תוך מתן תשומת לב למספר נקודות:

• א. האם הרכב הדיינים כולל לפחות דיין אחד העונה להגדרה של "גמיר" [דהיינו שלמד באופן מסודר את השו"ע והפוסקים, נבחן, וקיבל סמיכה "ידין ידין" - עי' גמ' סנהדרין ה' ע"א], סבורני כי זהו תנאי בסיסי שממנו אין לחרוג.
• ב. המצאותו של סופר הדיינים המעלה בכתב את טענות הצדדים - כנפסק בשו"ע סי' י"ג סעי' ג', ורישום פרוטוקול מסודר ומדויק. לעניין זה חשיבות כפולה: הן כדי שהצדדים לא יוכלו לחזור בהם או לשנות את טענותיהם, והן מכיון שזהו תנאי חיוני במידה ותדרש אכיפת הפסק ע"י גורמי חוץ.
• ג. מתן נימוקים בכתב לפסק הדין, הן כדי שיוכל להביאו לפני גדול ממנו [שיחזיר אותו מהפסק באם ימצא שטעה בדבר משנה], והן על מנת לאפשר את אכיפת הפסק כאמור לעיל. וכן יש ללמוד מדברי הרשד"ם בתשובתו הנזכרת.
• ד. ...מתן זכות לצדדים לערער על פסק הדין.
• ה. ...עלויות הליך הבוררות לעומת עלויות ההליך בבית הדין הרבני. לא מסתבר כי הנתבע יוכל לכוף את התובע להוציא מאתיים על מנה בכדי לממן שכר מופלג לבוררים, בעוד שבבתי הדין הרבניים ישנה אגרה קבועה וסבירה.

...ומכלל הן אתה שומע לאו, כי באם שהתחייבות שכזו לא תינתן - יש זכות לבעל דין לסרב".

[1] הרשב"א (מס' גיטין דף פח:) כתב בצורה ברורה: דין שליחותייהו הוא רק מדרבנן. וכן משמע מדברי הגמ' סנהדרין שזהו מדרבנן, שכן רק בגלל חשש נעילת דלת, חכמים הקלו לדיינים שאינם סמוכים לדון.

אומנם הנתיבות בס"ק א כתב שדין שליחותייהו הוא מהתורה. דהיינו התורה מסרה לחכמים את האפשרות להחליט באיזה תחום יכולים דיינים שאינם סמוכים לדון, והחכמים קבעו שרק במקום שיש חשש לנעילת דלת, (שזהו דבר מצוי עם חסרון כיס) - שליחותייהו קא עבדינן, כך שהחכמים רק קבעו את הגבולות של הדיינים שאינם סמוכים, אך באותם גבולות שהחכמים קבעו - הסמכות לדון היא מהתורה. הנתיבות הוכיח זאת מכך שיש היום לדיינים סמכות לקבל גרים ולכפות בגיטין, ולא נראה לומר שהאפשרות לקבל גרים היא רק מדרבנן.

[2] אומנם הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שנא) הביא את מנהג הבד"ץ בירושלים, לאפשר הליך זבל"א גם כאשר יש בית דין קבוע. אך מנהג זה קיים רק בעדה החרדית, ולא במקומות אחרים בהם יש לפסוק כדעת הרמ"א.

כך מובא שם: "והנראה שאם הנתבע אינו מוכן לבוא לבית דין אלא דורש בוררות נ- לפי המנהג כאן בעיה"ק אשר תיקן רבי יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל - יכול לדרוש כן, אבל מעיקר הדין, פסק הרמ"א (חו"מ סימן ג' ס"א) שכשיש בית דין קבוע בעיר אינו יכול לדרוש בוררות, ולא נתבאר טעמו של הגרי"י דיסקין שדחה הרמ"א, ויתכן שבזמן הרמ"א היה בכל עיר בית דין קבוע, אבל בזמן הגרי"י דיסקין שגם בעיה"ק היו בתי דין נפרדים לאשכנזים ולספרדים לפרושים ולחסידים - תיקן תקנה בעיה"ק שלא יצטרכו ללכת לבית דין דוקא, ותועיל נמי בוררות, אבל בסתמא במקום שלא תיקנו תקנה, בני ישראל יוצאים ביד רמ"א, דכשיש בית דין קבוע אינו יכול לדרוש ולכוף בוררות, ומפי הגאון וצדיק רבי בנימין רבינוביץ' זצ"ל שמעתי, שרבי יצחק ירוחם זצ"ל לא רצה שהחרדים ילכו לבתי דין של הרבנות - ע"כ תיקן שיכולים תמיד לדרוש בוררות, ואף התובע יכול לדרוש כן, ונתקבל כתקנה בעדה החרדית".