בית הדין

כז אייר התשפא | 09.05.21

הרב ישועה רטבי

התובע צריך ללכת אחר הנתבע

תרומת הדשן (סימן שה) פסק, שהנתבע הוא זה שקובע באיזה בית דין יתברר הסכסוך: "כמו שנוהגים האידנא, שהתובע הולך אחר הנתבע לב"ד שבעירו או הסמוך לו. וכן העתיק אחד מהגדולים מפסקי גדול, שרבותינו האחרונים דנו שילכו לבית הדין הסמוך". וכן כתב הדרכי משה בס"ק ז בשם מהרי"ק (שורש א): היום יש תקנה שהתובע צריך ללכת אחרי הנתבע. דהיינו הנתבע הוא זה שקובע באיזה ב"ד ידונו.

בשו"ת יביע אומר (חלק ז - חושן משפט סימן ד) מובא: "והנה מה שפסק הרמ"א שהתובע הולך אחר הנתבע, אפילו אם הב"ד שבעיר התובע יותר גדול - אמנם כן הסכימו גדולי האחרונים הספרדים, וכמ"ש הכנה"ג ]שכן כתבו המהריב"ל ח"ג (סי' צז). והרב המבי"ט ח"ג (סי' לג). ומהרשד"ם (חיו"ד סי' רכ). ומהר"א ששון (סי' מד). ועוד. ע"ש. ובשו"ת המבי"ט שם כתב בסוף התשובה, שמרן מהר"י קארו ושאר החכמים חתמו והסכימו לדבריו".

כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט בסימן יד ס"ק כב) כתב בשם מהרשד"ם (אבן העזר סימן כז): גם ענייני אבן העזר למרות שהם איסור והיתר לא דיני ממונות - יש ללכת אחר הנתבע. במקרה שם, היה בחור שטוען שקידש בחורה, ומהרשד"ם פסק שיש ללכת אחר הבחורה הנתבעת.

ערוך השולחן (סימן יד סעיף ג) הקשה: מדברי הגמ' (במסכת סנהדרין דף לא עמוד ב) מבואר, שהתובע קובע את מקום הדיון[1], א"כ מדוע כאן אנו אומרים שהנתבע קובע את מקום הדיון? ערוך השולחן ענה: יש לחלק בין תובע שהצליח לברר את טענתו, בזה אנו אומרים יפה כחו של התובע, אבל כאשר הנתבע נמצא בעיר אחרת, ובית הדין של מקום התובע אינם מודעים לטענות הצד השני, בזה אנו אומרים שיש לתובע ללכת אחר הנתבע.

מספר טעמים הובאו לתקנה זו (עיין בהגהות והערות ס"ק לו):

• א. מהר"י בן לב (חלק ג סימן צ) הסביר: הנתבע יותר כפוף לב"ד שבעירו, ויש יותר סיכוי שהוא יקיים את פסק הדין של דייני קהילתו. על פי טעם זה, גם בשני בתי דין באותה עיר - הולכים אחר בית דינו של הנתבע.
• ב. מהרשד"ם (חו"מ סימן ז) הסביר: חכמים תקנו ללכת אחר הנתבע מפני שגדול השלום, שכל צד יריב איזה ב"ד גדול, וירבו המחלוקות והקטטות. על פי טעם זה, גם בשני בתי דין באותה עיר - הולכים אחר בית דינו של הנתבע[2].
• ג. מהרי"ק (שורש כא) כתב: עיקר התקנה נתקן בגלל החשש שמא התובע והנתבע גרים בשני עיירות שונות, ואם נלך אחר התובע, יש חשש שיבוא תובע רמאי, וייתן עיניו באיש עשיר הגר בעיר אחרת, ויתבענו בחינם, והעשיר לא ירצה לטרוח ללכת לדון בעיר אחרת, מפאת חוסר זמן וכד', ויהיה מוכרח להתפשר עם התובע כך שיבטל את התביעה. כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט בסימן יד ס"ק כא) כתב: מכיוון שנהגו בשתי עיירות שהולכים אחר הנתבע - ראוי גם לנהוג כך בעיר אחת, כדי שלא לחלק במנהג.
• ד. הגר"א (בסימן יד ס"ק יח) הביא את דברי הגמ' במסכת בבא קמא דף מו עמוד ב, כמקור לתקנה זו: "מאן דכאיב ליה כאיבא - אזיל לבי אסיא". דהיינו אדם שכואב לו - הולך לרופא, ואף כאן, כאשר שני הבעלי דין גרים בשתי עיירות שונות, ולתובע 'כואב' ומעוניין לתבוע - עליו ללכת למקום הרופא, דהיינו בית הדין שבעיר הנתבע.

נתבע שמעוניין לדון במקום התובע, אך התובע מעוניין לדון במקום הנתבע, נראה מסברא שיש לחלק על פי הטעמים הנ"ל: לפי הטעם הראשון עדיין עדיף שהדיון יתקיים במקום הנתבע, כדי שהנתבע יקיים את הפסק דין, ולפי הטעם השני נראה שיש לחזור לעיקר הדין שהולכים אחר התובע, שהרי התקנה נתקנה בגלל השלום, וכאן הנתבע אינו עושה קטטות.

נתבע שרוצה לטרטר את התובע - ע"פ שלושת הטעמים הראשונים, בית הדין יכול לחייב את הנתבע לדון בב"ד מסוים, אומנם ע"פ טעם הגר"א ניתן לומר שתמיד על התובע ללכת אחר הנתבע.

מספר נתבעים שגרים במקומות שונים - בתקנות הדיון (פרק ב סעיף ט) מובא: התובע מספר נתבעים, וכל נתבע גר במקום אחר - התובע יכול לקבוע באיזה ב"ד שנמצא במקום של אחד הנתבעים העיקריים יתקיים הדיון. (לב"ד יש סמכות להעביר את הדיון לב"ד של מקומו של נתבע אחר). אומנם בשו"ת ברכת חיים (סימן נג ס"ק יא) מובא: יכול כל נתבע לדרוש שהדיון יתקיים בב"ד שבמקומו, כך שהנתבע יצטרך לתבוע כל אחד בנפרד במקומו.

מקרים בהם לא הולכים אחר הנתבע

ישנם מספר מקרים, בהם גם לאחר התקנה הולכים אחר התובע ולא אחר הנתבע:

• א. הרמ"א (חו"מ סימן יד סעיף א) כתב בשם מהרי"ק (סימן נח): אב או אם התובעים את בנם - הולכים אחר האב או האם התובעים ולא אחר הנתבע. וכך עוד כתב הרמ"א (יורה דעה סימן רמ סעיף ח): "בן שיש לו דין עם אביו, והאב הוא תובע הבן - צריך הבן לילך אחר אביו אף על פי שהבן הוא נתבע ודר בעיר אחרת, שזהו כבוד אביו. אבל האב חייב לשלם לבן הוצאות[3], דאינו חייב לכבדו משל בן".
• ב. הרמ"א עוד כתב: "בן העיר שתובע לאכסנאי בכל מקום שימצאנו, ויש שם בית דין - מכריחו שם לדין". כלומר אורח מעיר אחרת שכבר נמצא בעיר של התובע (או אדם שגר בחו"ל והגיע לביקור בארץ) - עליו להתדיין בעיר בו הוא מתאכסן[4].

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ה סימן שנב) סייג: "ולע"ד נראה שהטעם באכסנאי הוא, שאין זה מהיושר והצדק להטריח התובע בשעה שהנתבע אצלו, וכן מפורש הטעם ב"ערוך השלחן" (חו"מ סימן י"ד ס"ב). ואם כן בנידון דידן שהנתבע (האורח) טוען שהוא טרוד ונחפז לדרכו במילי דשמיא - אין צדק לעכבו, שכן אכסנאי חייב רק מפני שבחנם מטריח התובע, ולא שייך כאן".

• ג. תובע שמעדיף זבל"א והנתבע מעדיף בית דין שאינו קבוע - יש להעדיף זבל"א כדברי התובע. אומנם אם יש בית דין קבוע - לא ניתן לתבוע לקיים את הדיון בזבל"א. (שולחן ערוך ורמ"א בסימן ג סעיף א).
• ד. הפתחי תשובה בס"ק ד כתב בשם כנסת הגדולה (הגהות הטור סימן יד ס"ק ח): רב מובהק התובע את תלמידו - הולכים אחר הרב התובע ולא אחר הנתבע. אומנם האורים (בס"ק יד) סייג: "וצריך להיות רבו מובהק".
• ה. הפתחי תשובה (שם) כתב בשם מהר"י העשיל: בעל התובע את אשתו - הולכים אחר הבעל התובע, זאת בגלל שתי סיבות: א)- האישה חייבת בכסודו של הבעל. ב)- ע"פ דברי הגמ' במסכת כתובות דף כח עמוד א: "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר - ואמר רב: טלטולי דגברא קשין מדאיתתא". אבל הפתחי תשובה חלק עליו[5]. וכך גם מרן הראשון לציון בשו"ת יביע אומר[6] (חלק ב - חושן משפט סימן ד).

האגרות משה (חושן משפט חלק א סימן ה) חילק בין מספר מקרים, שאם האישה נתבעת ללא ראשית ראייה - הבעל ילך למקום האישה, אך אם יש ראשית ראיה שהתביעה בגלל התנהלות האישה - האישה תלך למקום הבעל. ואם שני הצדדים מעונייינים להתגרש - אין לאף צד כח יותר מהשני, ומי שרוצה יותר להתגרש - ילך למקום של הצד השני[7].

• ו. הפתחי תשובה בס"ק ה כתב בשם האורים (ס"ק טו): נתבע עשיר או אלם גדול, ואימתו מוטלת על הדיינים - הולכים אחר התובע.
• ז. הפתחי תשובה (שם) כתב בשם התשב"ץ (לתלמיד מהר"ם סי' תקי"ב): גם כאשר הנתבע הוא אדם חשוב, שגדול בחוכמה ובמעלה - הולכים אחר התובע[8].
• ח. אישה שתבעה גירושין בארץ, והבעל גר בחו"ל ומעוניין שהב"ד בחו"ל ידון בתביעת הגירושין - שומעים לאישה, שכן בארץ יש כח ביד הב"ד (ע"פ חוק) לאכוף את כל ענייני הגירושין, דבר שלא קיים בחו"ל[9]. האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן ט) פסק כך, גם בתביעת גירושין בבית דין איזורי שהבעל הנתבע לא יכול לבקש לדון בבית דין פרטי[10].
• ט. מהרשד"ם (סימן שפו) כתב: תובע ונתבע שעשו עסק במקום מגוריהם, ולאחר מכן הנתבע עבר דירה לעיר אחרת, ומבקש מהתובע שידון על העסק בעירו - לא שומעים לנתבע, אלא דנים בעיר התובע בה הוקם העסק. שהרי העסק הוקם על דעת ששניהם גרים באותו מקום, כך שיש אומדנה שמקום הדיון יהיה מקום העסק, כך שהנתבע לא יכול לגרור אחריו את התובע. (מובא בכנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט סימן יד).

מרן הראשון לציון הגר"מ אליהו זצוק"ל (משפטי שאול סימן מ) הסביר: "שלא כל אחד יעשה עסק ואח"כ ילך לו לעיר אחרת, ועי"ז הוא ירמוס ויגזול אנשים, שלא יטרחו לרדוף אחריו בעיר אחרת. או הטעם שכל שהעסק נעשה בעיר מסוימת, ושניהם היו באותה העיר הוי כאילו קיבלו עליהם להתדיין באותה עיר ובדייני המקום". וכן נקבע בתקנות הדיון סעיף ז.

הדברי מלכיאל (חלק ג סימן קסז) הוסיף: בכל תביעה של שותפים בעסק מסוים - יש לדון בבית דין שבמקום העסק, למרות שהנתבע גר בעיר אחרת.

• י. נתבע שעשה שלא כהוגן - מהרש"ם (חלק ד סימן טו) כתב בשם שו"ת מגדל השן (סימן מט): נתבע שהוציא אדם בחוזקה מביתו - בעל הבית התובע נחשב לנתבע, והמוציא צריך לבוא למקום בו גר בעל הבית. כך כתב מהרש"ם: "ועוד נראה דבנ"ד, שבא והוציאו מן הבית בלא ב"ד, כיון שהוא עשה שלא כדין - גם הוא יעשה עמו כן להציל את עצמו... וא"כ שוב הוי הוא כנתבע ומחויב לבא לכאן לדין".
• יא. בתשובות והנהגות (כרך ג סימן תמ) מובא: דיין אחד יכול להוציא צו מניעה[11] גם במעמד צד אחד, ולא צריך לשמוע את שני הצדדים. כעת הנתבע שהוטל עליו צו מניעה - רשאי ללכת לכל בית דין אחר בכדי לנסות לבטל את הצו שהטיל בית הדין הראשון. הנתבע אומנם תובע בבית דין אחר אך עדיין הוא נחשב לנתבע, ולכן רשאי לתבוע בכל בית דין שיחפוץ.
• יב. נתבע שמבקש לדון בבית דין בעיר אחרת - בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (חלק כב עמוד 309) מובא, שהנתבע רשאי רק לבקש לדון בבית דין שבעירו, אך הוא לא רשאי לתבוע בבית דין שבעיר אחרת ששני הצדדים כלל לא גרים בה. במצב כזה יש לעיקר הדין ולקבוע שהדיון יתקיים בבית הדין שבעיר בה גר התובע.
• יג. חליצה - לא הולכים אחר הנתבעת. וכך כתב השולחן ערוך (אבן העזר סימן קסו סעיף א): "היבמה הולכת אחר היבם במקום שהוא שם[12]". הרמ"א הביא שתי הסתייגויות כמבואר בהערה[13].

לא הולכים אחר הנתבע כששניהם גרים באותו מקום

הרמ"א (סימן יד סעיף א) כתב: "אבל כבר נהגו בזמן הזה, שכל זמן שיש ב"ד בעיר - אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר". מכאן שבמקום בו יש ב"ד קבוע ושני הצדדים גרים באותו מקום - לא אומרים שיש ללכת אחר הנתבע, (הנתבע לא יכול לבקש לדון במקום אחר), אלא יש לדון בב"ד הקבוע שבאותו מקום. רק כאשר שני הצדדים לא גרים באותו מקום אנו אומרים שיש ללכת אחר הנתבע.

כך כתב האור זרוע (חלק ג פסקי בבא קמא סימן תלז): "הילכך כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתו - הרי זה דן בעירו בעל כרחו, לא שנא תובע ולא שנא נתבע - לא מצי למימר נלך למקום הועד או לבית דין הגדול אלא דן בעירו". וכן גם כתב המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תרפ"ה).

וכך פסק תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן סה): "דכיון דיש להם בית דין נסמך בעירם אול"ם, שקבלו עליהם - אינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהילה להוציאו מבית דינם לב"ד אחר, ואפי' היה ב"ד אחד שמוחזק להם לב"ד חשוב גדול יותר מבית דינם".

בפסקי דין רבניים (חלק ו פס"ד בעמוד 265 בהרכב הדיינים: הגר"י רוזנטל, הגר"ב רקובר והגר"ע הדאיה) מובא: "אולם אם האשה תסרב להתדיין אצל הרבנים במקומה כאמור, נראה שהבעל יוכל להגיש את תביעתו כאן... טעם הדין שהתובע הולך אחר הנתבע הוא כמ"ש לעיל מערוך השולחן, וכמ"ש בשו"ת שיבת ציון סימן צ"ח: היכא שבתי דין שווים ואין כח בי"ד יפה מחברו ואינם גדולים בחכמה ובמניין זה מזה, גם מדינא דגמרא - אין כח להתובע לכוף את הנתבע שילך אחריו לב"ד אחר שהוא לבי"ד של הנתבע בלי טענה ואמתלא, ובזה בודאי הנתבע מוחזק בעצמו ובגופו, ואין כח ביד התובע להטריח את הנתבע לטלטל בטלטולי דגברא הקשה, וגם מדינא דש"ס ומדינא דאורייתא צריך התובע לילך אחר הנתבע מאחר שבתי דינין שוים בתואר ובקומה ואין יתרון לב"ד זה מב"ד אחר, ובזה לא שייך לומר עבד לוה לאיש מלוה, שיהי' כח ביד המלוה להתל בהלוה לטלטלו ממקום למקום, ואם שיש עליו תביעות ממונו ומשועבד לו מ"מ אין עליו שיעבוד גופו שילך אחריו... אבל בלי שום אמתלא הדין דין אמת מעולם שהתובע צריך לילך אחר הנתבע... אלא ודאי אם בתי הדין שוין - אין כח התובע עדיף מהנתבע אף מדין תובע, ובזמננו הזה המנהג שלא יחשב ב"ד אחד גדול מחבירו וכולם שוין לטובה בלי יתר שאת ויתר עז".

"המורם מדברי' הוא, שהדין שהתובע הולך אחר הנתבע, אינו גזירת הכתוב, אלא הסברה היא, שמאחר ששני בתי הדין שוים - מהיכי תיתי שהתובע יטריח הנתבע לנדוד ממקומו ולבוא למקומו של התובע. ולכן, לנוחיותו של הנתבע - על התובע ללכת למקומו של הנתבע ולהתדיין שם. וזהו כשהנתבע נחית לדינא, אבל כשהנתבע מסרב להתדיין, ובין כו"כ אינו רוצה לבא לדין, למה לו לתובע לטרוח ללכת למקום הנתבע, וזכאי התובע להתדיין במקומו". (ועיין בשו"ת מהרשד"ם חו"מ ס"ב וס"ז, ובכנה"ג חו"מ סי"ד בהגהות הטור ס"ק כא).

עיקול נכסים - בסימן עג סעיפים י-יא מבוארים בהרחבה כל דיני עיקול נכסים, ע"ש. לגבי המקום בו ידונו על העיקול - מובא בדרכי משה בס"ק ז: נתבע שגר בעיר אחרת מהעיר בה גר התובע, והנתבע אינו מוכן לדון בב"ד שבמקום התובע, צריך לבדוק האם הוא ציית דינא או לא ציית דינא, אם הוא ציית דינא - התובע צריך ללכת אחר הנתבע, ואסור לב"ד שבמקום התובע לעקל את נכסי הנתבע, אבל אם הנתבע אינו ציית דינא - הב"ד שבמקום התובע יכול לעקל את ממון הנתבע שנמצא בעיר אחרת.

שני בתי דין בעיר

בגמ' במסכת סנהדרין דף כג עמוד א מובא: "רב פפא אמר: אפילו תימא מומחין, (באותה עיר יש שני בתי דין מומחים), כגון בי דינא דרב הונא ודרב חסדא, דקאמר ליה: מי קא מטרחנא לך"? רב הונא היה רבו של רב חסדא[14], ובכל זאת יכול הגמ' כתבה שיכול אחד מהצדדים לבקש לדון בבית דינו של רב חסדא.

הסמ"ג (עשין צז) למד מדברי הגמ', שאם יש בעיר אחת שני בתי דין, כאשר בית דין אחד גדול מחבירו - רשאי הנתבע לדרוש לדון בבית הדין הקטן, כי שני בתי הדין באותה עיר. הסמ"ג סיים: "אף על פי שזאת הסוגיא אינה במסקנא, (הסבר רב פפא אינו למסקנא), מכל מקום הסברא אמת". וכך כתב המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תרפ"ז).

אומנם הטור (סימן יד) חלק על דברי הסמ"ג: "ולא נהירא, ונראה שאינו יכול להסתלק מאחד לחבירו אפילו בשוין, אלא מהקטן להגדול ממנו". הבית יוסף הקשה על הטור: "יש לתמוה עליו, שמאחר שסמ"ג הביא ראיה לדבריו - היאך חלק עליו בסברא בעלמא בלי סתירת ראייתו"?

הדרכי משה (בסימן יד ס"ק ז) כתב: מדברי הנמוקי יוסף (מסכת סנהדרין דף ג עמוד ב) משמע, שסבור כדעת הטור, שאף צד לא יכול לבקש  בית דין קטן כאשר יש בית דין גדול. הרמ"א לא הביא את דעת הטור, והסמ"ע בס"ק כ תמה על כך: "צ"ע למה לא הביא מור"ם דעת הטור (סעיף ג') שחולק ע"ז, והנ"י פרק זה בורר (דף ג' ע"ב מדפי הרי"ף) וגם הרשב"א בתשובותיו (המיוחסות לרמב"ן סי' מ"ז) - ס"ל כוותי".

הבית יוסף העיר: כל צד יכול לבקש את אחד משני בתי הדין הקיימים בעיר, (כשם שאחד מהצדדים יכול לבקש לדון בבית דין הקטן - יכול בעל הדין השני לבקש לדון בית הדין הגדול) - במצב כזה יכולים הצדדים לבקש בית דין שיהיה מקובל על שני הצדדים. השולחן ערוך (בסימן יד סעיף ג) הביא את דברי הסמ"ג בשם יש אומרים.

הנתיבות בס"ק ג ביאר, מה יעשו כאשר כל צד מבקש בית דין אחר: אם הצדדים לא מצליחים להתפשר על בית דין שיהיה מקובל על שני הצדדים - שני בתי הדין ביחד ידונו בתיק זה. "ואם שני הבתי דין אינם רוצים לשבת יחד - אזי הנתבע כחו גדול, כיון שאי אפשר לכפותו כשאמר לבי"ד זה אני רוצה". כלומר למעשה הנתבע הוא זה שיקבע את מקום הדיון.

התומים (סימן יד ס"ק ב) הביא שיטה שלישית את דעת בעל התרומות (שער ג חלק ח דין ו): הנתבע רשאי לקבוע את מקום הדיון רק אם מדובר בבתי דין שווים, אבל אינו רשאי לבקש לדון בבית דין קטן, כאשר התובע מבקש לדון בבית דין גדול. "ולכן לדינא נראה לענ"ד כדברי בעה"ת המכריע, דבב"ד השוה לזה והן בעיר אחת - יכול הנתבע לומר לב"ד זה אני הולך, אף דהתובע רוצה לילך לב"ד השני, אבל כשאחד קטן ואחד גדול הימנו והתובע רוצה לילך לב"ד הגדול - אין רשות לנתבע לומר לב"ד הקטן אלך, והיא הכרעה בין דעות. ואם רחוק רק ג' פרסאות בזו אף בשוים - אין יכול לומר אלך ג' פרסאות לבית דין אחר, רק אם אותו ב"ד גדולים".

הרמ"א הוסיף: אם אחד מבתי הדין מסרב לדון - רשאי בית הדין הנותר לדון בעניינם. (ע"פ הסבר הסמ"ע בס"ק כא והאורים בס"ק יח).

[1] כך מובא בגמ': "אמר ליה רב אשי לאמימר: והא אמר רבי אלעזר: כופין אותו ודן בעירו? הני מילי היכא דקאמר ליה לוה למלוה, (הלווה מעוניין לדון בעיר אחרת - כופים אותו שידון בעירו, כך שלא ייווצר מצב בו המלווה מוציא מנה לצורך הנסיעה מחוץ לעיר, בכדי לגבות מנה שהלווה חייב לו), אבל מלוה, (מלווה המעוניין לדון בעיר אחרת - שומעים לו, שכן) עבד לוה לאיש מלוה".

[2] כך המנהג כפי שמובא במהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן ז): "במנהג העיר הזאת שאלונקי, עיר ואם בישראל, אשר נהגו מימי קדם ימי גאוני עולם, לתת כח ביד הנתבע נגד התובע, ולומר: לא אדון אלא בפני מרביץ תורה מבית הכנסת שלי, אפי' יש מומחה גדול בעיר יותר ממנו".

[3] ערוך השולחן (יורה דעה סימן רמ סעיף כט) תמה, מדוע האב צריך לשלם את ההוצאות: "וזה שכתב (הרמ"א) דהאב חייב לשלם לו הוצאותיו דכיבוד משל אב - צ"ע הא ברבו ג"כ הדין כן, כמ"ש בח"מ שם, וא"כ גם רבו צריך לשלם הוצאות, ואין סברא כלל. ועוד כיון דמדינא מחוייב לילך למקומו - למה ישלם לו הוצאותיו? וביותר נפלאתי שמקור הדין ממהרי"ק סי' נ"ח, והוא בעצמו כתב וז"ל ולא תטרח את אמך וכו', ואם תצטרך להוציא יותר וכו' עליה לפרוע. ואם כי באולי לא היה הדין נותן כן, מ"מ כדי שלא יהא לך שום פתחון פה לחלוק אמרתי כן וכו' עכ"ל. הרי כתב בעצמו שאין הדין כן. וצ"ע".

[4] הלבוש (סימן יד סעיף ה) הוסיף: "ואם אחד יסרב אפילו הוא אכסנאי - מחרימין אותו וכופין אותו בכל מה שאפשר כמו לבן עיר".

[5] וכן פסק ערוך השולחן בסעיף ד, שלא הולכים אחר הבעל: "אב או אם שיש להם תביעה על בנם - מחויב הבן לילך לעירם, אע"פ שהוא הנתבע. וכן בת וכן תלמיד מובהק לרבו. אבל שארי אנשים אע"פ שהנתבע חייב בכבודם, כגון שתובעו אחיו הגדול או חמיו וחמותו או בעל שתובע לאשתו או ת"ח שתובע לעם הארץ או שתובעו אבי אביו או אבי אמו - אין לכולם דין זה, דאין זה רק בכיבוד אב ואם שהוקש כבודם לכבוד המקום וכן מורא רבך כמורא שמים, אבל לא בכל שחייב בכבוד התובע, דאין סברא שנטריחו להנתבע שלא בדין מפני כבודו של זה".

[6] כך מובא בשו"ת יביע אומר: "והנה לפי טעמו השני של מהר"י העשיל, שהוא משום דקשה טלטולא דגברא מדאיתתא, יוצא שבכל טענת איש ואשה דעלמא, האשה הולכת אחר האיש. ולא משמע כן מסתמות הפוסקים. ועוד שאדרבה נימא כל כבודה בת מלך פנימה... וע' בגט פשוט (סי' קיט ס"ק נט) שכ' לחלק, דהיכא דתרוייהו מוחזקים - שייך לומר קשה טלטולא דגברא, ולהכי פסקינן התם דהיא נדחית מפניו. אבל היכא שהאשה מוחזקת - סמכינן אטעמא דכל כבודה בת מלך פנימה. ע"ש. ולפ"ז בכה"ג דהאשה נתבעת והיא המוחזקת בנכסים שפיר מהני ה"ט דכל כבודה בת מלך, ולא חיישינן לכבוד הבעל, ולא מהני טעמא דקשה טלטולא דגברא. ודלא כמהר"י העשיל הנ"ל".

[7] כך מובא בשו"ת אגרות משה: "פשוט לע"ד, שלא דמי כבוד האשה לבעלה לכבוד הבן לאביו, דכבוד אשה לבעלה הוא רק מעניני התחייבות שבין איש לאשתו, שאפשר על זה שאירע שצריכין לדון ביניהם שאינו דבר המצוי - לא חייבוה בכבוד זה, ואדרבה הא גם הוא חייב לכבדה, כדאיתא ביבמות דף ס"ב, ולילך לפני ב"ד הוא בזיון לאשה, דאפילו לילך לב"ד להתיר נדרה הוא בזיון לה, כדאיתא בכתובות דף ע"ד".

"...אבל נראה מטעם אחר שצריכה היא לילך למקום הבעל בעובדא זו, שהרי מתחלה היתה דרה עם בעלה במקום שהבעל נמצא עתה, והיא הלכה משם למקום שהיא נמצאת עתה... - ולכן צריכה לבא לדון במקום הבעל. וגם הא בעצם כשהלכה מבית בעלה - היא מורדת לפי ראות כל אדם שהרי ברשות בעלה היא צריכה להיות ורק שיש לה טענות עליו שלדבריה היתה צריכה ללכת משם. לכן כל זמן שלא שמענו הטענות בב"ד היא מוחזקת למורדת שצריכים לומר לה שתלך למקום בעלה ותטעון לפני הב"ד דשם ובפני בעלה וידונו בזה".

"...וצריך לומר שהוא מטעם דכתב הגר"א (סי' י"ד ס"ק י"ח) מהא דמאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא, ושמעינן מזה גם דין זה דהוא צריך למיזל להאסיא שיכול יותר לרפאות, וכיון שהוא במקום אחר - צריך לילך לאותו המקום שנמצא שם הנתבע, שהם יוכלו יותר להביאו לדין לפניהם מב"ד שבמקום המלוה. ולכן לא שייך זה אלא בכל תובע ונתבע שליכא שום נידון קודם שאנו שומעין התביעה שלכן צריך התובע לבא למקום הנתבע שידעו שיש מה לידון ויביאוהו לפניהם לדון, אבל בדבר הידוע שיש נידון עוד קודם ששמעו טענות מהתובע, כמו הכא באשה שנסעה מבעלה ובאה לכאן, שהכל רואים שהבעל הוא תובע ממנה שהיא מורדת והיא נתבעת שצריכה להשיב, שנמצא שאף שלא בא לבי אסיא יודע האסיא - לא שייך סברא זו אלא יש לדון כדין נתבע שצריך לילך לבית הועד כשרוצה התובע".

"...אבל הוא רק כשהנידון הוא לעשות שלום ביניהם, אבל אם החליטו שניהן להתגרש - שוב אין שייכין זה לזו כיון דבהסכם שניהן בטלה התחייבותם מזה לזו ולהיפוך והוי תביעותם ככל תובע ונתבע, ואין שום הכרעה בזה רק שמי שכאיב ליה יותר שאחד לא איכפת לו כ"כ להיות כן והשני איכפת לו יותר צריך הוא לילך למקום השני, כיון שזהו הטעם דהתובע אזיל למקום הנתבע. וכיון שבעובדא זו הוי הנידון לעשות שלום ביניהם שפיר דן כתר"ה שהאשה צריכה לילך לב"ד שבמקום הבעל".

[8] בפסקי דין - ירושלים (חלק ט עמוד יז-יח) מובא: "כתב מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל לאב"ד בבני ברק (המכתב נמצא בתיק 2291 - לט בביה"ד האיזורי בת"א, פורסם בקובץ "תורה שבע"פ" קובץ כב עמ' קד), בענין בני זוג שניהלו דיונים על תביעת מזונות בבי"ד בב"ב, והאשה בקשה לדון בביה"ד האיזורי בת"א... מה שאומרת עוד שאצל כתר"ה וכל רבני ב"ב שמחשיבים אותו (=את הבעל) מאד מסתתמין טענותיה, הוא גם טענה גדולה דשייך להחשיבו כאלם בעירו שמוציאין אותו לדון בעיר אחרת אף על פי שהבי"ד שבעירו יותר גדול, כדאיתא ברמ"א סי' יד סוף סעי' א". ע"כ.

(ומש"כ בעל האגרות משה במכתבו הנ"ל שאם הבעל נחשב אצל הדיין כאדם חשוב, ומשום זה האשה חוששת שיסתתמו טענותיה בפניו, דינו כאלם בעירו, עי' שו"ת דברי נחמיה ח"ב סי' מה שהביא ראיה מכהן גדול - דאין כזו סברא, עיין שם)".

"...בעיקר הדין כשהנתבע נחשב יותר בבי"ד אחד והוא בעל השפעה, כבר כתב בשו"ת מהר"י הכהן (מטארנא) חו"מ סי' ב עפ"י פת"ש בשם כנה"ג, דלאו דוקא כשהנתבע אלם מוציאין אותו ודן בעירו, אלא גם אם גדול החשובים בעירו, עיין שם. ובקובץ הפוסקים ח"א עמ' רצא הביא חבל פוסקים שפסקו כן. וא"כ ודאי נקטינן כדעת האגרות משה בזה".

[9] הגר"א גולדשמידט (משפטי שאול סימן מב) כתב: "אמנם לו היה במקום מגוריו של המשיב בחוץ לארץ בית דין קבוע מוכר אשר פסקיו ניתנים לביצוע - יתכן שאי אפשר היה לחייב את המשיב לבא כאן להתדיין. אולם בית דין כאמור איננו שם, וגם אם יסכים המשיב להתדיין לפני דיינים בחוץ לארץ ויחתום מראש על כך, אין ערובה שלא יחזור בו, גם אחרי מתן פסק דין אם לא ימצא חן בעיניו, ולא תהיה אז כל אפשרות לאלצו לציית לפסק הדין".

"ואם כך, הרי כפוף הוא המשיב להתדיין לפני בית דין מוסמך ומוכר בישראל, ככל יהודי אחר תושב ישראל הכפוף להתדיין לפני בית דין זה, הן אם הוא רוצה הן אם לאו".

"וכאן יש לציין, כי הרי הכלל הזה "התובע הולך אחר הנתבע" אינו מעצם הדין, אלא תקנה היא, כמבואר באחרונים, עיין בתשובות מהריב"ל חלק ב' סימן צ"ז ובתשובות הרשד"ם חלק חושן המשפט סימן ז'. ואם כן במקום שבית הדין בו רוצה הנתבע אין לו כח בית דין כפי שהוא לאותו בית הדין לפניו מזמינו התובע, והתובע לא ימצא בו תיקונו, איך אפשר לשלול ממנו את זכותו לפי הדין, ולאלצו להתדיין לפני בית דין נטול כח".

"ועיין בתשובת מהריב"ל הנ"ל, הכותב: "והתקנה הזאת נראה שתקנוהו משום שהיחיד הוא מוכרח ונכנע לפני בית הדין של הקהל שלו, מה שלא יכנע אם יגזרו עליו זולתם". ואם כן, במקום אשר המצב הוא להפך, ובבית הדין במקומו של התובע, הנתבע הוא יותר מוכרח ונכנע לציית לפסק הדין מאשר במקומו של הנתבע, שם אין האפשרות להכריחו לקיים את פסק הדין - הרי נפל טעמה של התקנה".

"...אולם סייג אחד יש לדבר, כי כל זה אינו אלא אם לכאורה יש ממש בתביעת המערערת, אבל אם עוד לפני שמיעת הטענות של שני הצדדים, יראה בית הדין האזורי כי עצם התביעה אין בה כל ממש - הרי אין לגרום למשיב הפסד חנם בביטול זמנו ובהוצאות, אלא אם כן תמצא הדרך שהמערערת תבטיח הפסד זה מראש".

[10] כך כתב האגרות משה: "שמה שיצא מב"ד (פרטי) שהבעל חייב לה ולבנותיו - לא יהיה אפשר לגבות ממנו, כי הממשלה לא תזדקק לזה, ומה שיצא מב"ד האזורי יכפוהו לשלם ואף אם לא יהיה לו או לא יוכלו לגבות ממנו - יתנו בעדה ובעד הבנות מה שחייבו למזונות מכסף המדינה".

[11] להרחבה עיין בסימן עג סעיף י.

[12] זאת ע"פ דברי הגמ' במסכת סנהדרין דף לא עמוד ב: "והיבמה הולכת אחר היבם להתירה. עד כמה? - אמר רבי אמי: אפילו מטבריא לצפורי. אמר רב כהנא: מאי קרא - וקראו - לו זקני עירו - ולא זקני עירה".

[13] כך כתב הרמ"א: "ודוקא שהיבם במקום דירתו, והוא במקום ב"ד; אבל אם הלך למקום אחר - אין כופין היבמה לילך אחריו (נ"י סוף פרק זה בורר). וכן אם הוא דר בין העובדי כוכבים או בין הדיוטות שאין יודעין סדר חליצה - אין לדיינין לילך אחריו, אלא כופין אותו לילך למקום וועד, ויפטור יבמתו".

[14] התוספות (ד"ה כגון) העירו: הגמ' במסכת עירובין דף סב עמוד ב כתבה, שרב חסדא לא פסק הלכה במקומו של רב הונא, כך שצריך לומר שבית הדין של רב חסדא היה במרחק של לפחות שלוש פרסאות מבית הדין של רב הונא.

הב"ח (סימן יד בס"ק ג) כתב: "ואפילו למה שפירשו התוספות (כג א ד"ה כגון), דרב חסדא היה סמוך לרב הונא חוץ לשלש פרסאות, וכן פירש רשב"א בתשובה הביאה ב"י (מחו' ב) - מצי אמר ליה מאי קא מטרחנא לך, דשלש פרסאות - לא חשיב טורח. והכי נקטינן, שלא לכוף לדון לפני הגדול דוקא".