בית הדין

כז אייר התשפא | 09.05.21

הרב ישועה רטבי

המקור לדין זבל"א

במשנה במסכת סנהדרין דף כג עמוד א מובא הליך בו כל צד בורר דיין: "דיני ממונות בשלשה. זה (תובע) בורר לו אחד, וזה (נתבע) בורר לו אחד, ושניהן (תובע ונתבע) בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד".

כלומר התובע בורר דיין ראשון, הנתבע בורר דיין שני, ושני הדיינים בוחרים בדיין שלישי שיכריע בניהם (ככל ותהיה מחלוקת בפסק הדין בין שני הדיינים הראשונים). וכך ביאר הרמב"ם פירוש המשנה (מסכת סנהדרין פרק ג משנה א): "לפי שהדיין שרצה אותו אחד מבעלי הדין מהפך בזכותו, וכן הדיין השני מהפך בזכות בעל הדין השני שבררו, והשלישי יכריע ביניהם, ולא תהא לו נטייה לאחד מבעלי הדין, לפי שאף אחד מהם לא בררו".

בגמרא מובא: "(הגמ' הבינה שכל אחד בורר לו בית דין אחד, ז"א בסך הכל יש תשעה דיינים), מאי זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, בתלתא סגי? ... אלא הכי קאמר: כשזה בורר לו דיין אחד, וזה בורר לו דיין אחד - שניהן בוררין להן עוד אחד. מאי שנא דעבדי הכי"?

"אמרי במערבא משמיה דרבי זירא: מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד - יצא הדין לאמיתו". (רש"י - "דצייתי בעלי דינין, דסבר החייב: הרי אני בעצמי ביררתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן, מפני ששניהם ביררום").

ההסבר שהובא במשנה ובגמ' הוא ע"פ פירוש רש"י, אבל התוס' (ד"ה מאי) הקשו על פירוש רש"י, והסבירו כך את שאלת הגמ': מדברי המשנה משמע שחייבים שני הבעלי דין לדון בזבל"א, ועל כך שאלה הגמ', האם אין שני הצדדים יכולים לדון בבית דין? האם תמיד חייבים שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד והדיינים בוררים אחד? על כך ענתה הגמ', שאין חובה לדון בזבל"א, אלא במידה ושני הצדדים מעוניינים לדון בזבל"א - שומעים להם.

כאמור, רש"י ביאר: "מתוך שזה בורר לו דיין אחד, וזה בורר לו דיין אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד - יצא הדין לאמיתו". הרמ"ה למד מכך, שכל דיין מהפך בזכותו של הבעל דין שבחר בו, וכך גם ביאר הרמב"ם כנ"ל, אבל הרא"ש (סימן ב) כתב: "מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י, ולמדין ממנו, שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו, לחפות בדברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות, ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו, שכתב דסברי (שני הבעלי דין) הרי אני ביררתי. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר, ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור, אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו אע"פ הוא מסופק בה - הרי זה בכלל מטה משפט". וכך מובא בפסקי הרא"ש (מסכת סנהדרין פרק ג סימן ב): "אין לדיין להפך בזכות מי שבירר אותו יותר מבזכות האחר".

בירושלמי (מסכת סנהדרין פרק ג הלכה א) מובא: "אמר רבי זירא שמתוך שביררו - מרדף זכותו". הב"ח (סימן יג ס"ק ח)  ביאר כדעת הרמ"ה והרמב"ם: כל דיין אומר את הטענות שיש לזכותו של הצד שבחר בו, ולאחר מכן הדיינים נושאים ונותנים בטענות הללו. הליך זבל"א נוח לדיינים בכך שהעבודה מתחלקת בין הדיינים: כל דיין מחפש את הטעות לצד שבחר בו. אילו היה מדובר בהליך בבית דין - היה על כל דיין לחפש זכות לכל אחד מהצדדים, כך שהליך זבל"א מייעל את הדיון.

בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן קנט) מובא: "שזבל"א וזבל"א כל תורת הדיינים עליהם, ואינם יכולים לקבל קרוב או פסול בלתי רצון חבירו[1]". כך גם כתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ב סימן תרצ"ט): "ולמעשה בכל דין זבל"א - דיינים גמורים הוו, וכל פסולי דיינים בהם, וחייבין להיות רודפי צדק ואנשי יושר. ובעה"ש (י"ג ס"ק ד') מביא, שהמנהג בזבל"א שמציעים הטענות לבורר שלו... ולדעתי שרי לומר רק את עיקרי הדברים ובזה נהגו להתיר, אבל לחכמו בפרטי פרטים כל מה שיאמר לפני הדיינים - אסור, וחסר ב"שמוע בין אחיכם" עיין סנהדרין ז א, או בכלל "מדבר שקר תרחק". ומי שהוא ת"ח מובהק או מנקיי הדעת - יסתלק מדין אם היושבים אינם ת"ח. או עכ"פ ישב עם הידועים כאנשי אמת, שאז יצא מתחת ידו דין אמת, וכ"ש אם שניהם מפוקפקים, שעלולים לחייבו לחתום על פסק דין שמתנגד לו, כיון שהם רבו עליו, וע"כ יעוות הדין - ע"כ ראוי לו להסתלק קודם".

האם שני הדיינים יכולים לדון לבדם

מבואר א"כ לדעת חכמים, שכל אחד מבעלי הדין בורר דיין, ושני הדיינים בוררים את הדיין השלישי. הדרכי משה בס"ק א כתב בשם מהר"י וויל (סימן יא): אם שני הדיינים יכולים להגיע להסכמה בניהם - אין הם מחויבים לברר דיין שלישי שיכריע בניהם. וכ"פ הרמ"א בסימן יג סעיף א: "ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמן - יש אומרים דאין צריכין לברור שלישי".

הסמ"ע בס"ק ח הסביר: כל צד בחר לו דיין, והם יכולים לבדם להגיע לפסק שיהיה מקובל על שני הצדדים, ולכך לא צריך דיין שלישי, ורק כאשר אין הסכמה וצריך לכפות את פסק הדין, צריך שיהיה ב"ד של שלושה דיינים, אך אם שני הצדדים מסכימים לפסק הבוררים שהם עצמם בררו - מה טוב.

העיר שושן כתב טעם אחר לדברי מהר"י ווייל: כאשר שני הדיינים מסכימים לפסק אחד, הרי שאין כל טעם בדיין שלישי, שכן ממה נפשך, אם יצטרף אליהם לפסק - מה טוב, ואפ' אם יתנגד לפסק של שני הדיינים - לא תתקבל דעתו, שהרי יש לפסק דין רוב של שני הדיינים.

הסמ"ע דחה את דבריו וכתב: לא שייך לומר שהולכים אחר הרוב, כאשר שני הדיינים כלל לא שמעו את טעמיו של הדיין השלישי, שכן אולי הוא ייתן טעמים טובים ויצליח לשכנע את שני הדיינים לפסוק כמותו, ורק במקום ששלושת הדיינים נשאו ונתנו יחד, וכל דיין שמע את חברו - שייך לומר שהולכים אחר הרוב.

אומנם התומים (ס"ק א) חלק על הרמ"א וסבור, שמהר"י ווייל כלל לא התיר לדון בשניים, אלא רק כאשר יש הסכמה מפורשת של הצדדים ששניים ידונו אותם, שמכיוון והם מסכימים לפשרה - ניתן לפשר בשני דיינים, אך ללא הסכמה מפורשת - יש צורך בשלושה דיינים. וכך פשט הגמ' שכל צד בחר דיין, ושני הדיינים בוחרים בדיין השלישי.

אין הסכמה לדיין השלישי - הרא"ש (סימן ב) כתב: "ואם הדיינין לא יוכלו להשוות דעתם לברר שלישי - זקני העיר ומנהיגיה יתנו להן שלישי. ואם אין זקנים ומנהיגים בעיר - ילך התובע בפני שלשה ויכופו הנתבע לבוא לדון לפניהם". וכ"פ הרמ"א (סימן יג סעיף א): "אם אינם יכולים להשוות עצמם לברור להם שלישי - מנהיגי העיר יתנו להם ג'. ואם אין מנהיגים בעיר - ילך התובע לפני ג' ויכופו הנתבע לדון לפניהם".

דינים נוספים בהליך זבל"א

לא ניתן לבקש זבל"א במקום שיש בו ב"ד קבוע - הרמ"א (בסימן ג סעיף א) כתב: כאשר יש ב"ד קבוע בעיר - אין הנתבע יכול לומר שאינו רוצה לדון בפני הב"ד, אלא רוצה לדון בזבל"א, אלא הנתבע חייב לדון בב"ד קבוע, ורק במקום שאין ב"ד קבוע - הנתבע יכול לדון בזבל"א. השבות יעקב (חלק ב סימן קמג) כתב: שבדיני תורה גדולים ומורכבים - נהוג לדון בזבל"א, גם כאשר יש בית דין קבוע: "מ"מ בדבר גדול מתפשרים ע"פ הרוב לדון בזה בורר כדי שיצא הדין לאמתו. לכן נ"ל פשוט שאין לשנות מנהג בזה שהוא מנהג וותיקין מיוסד ע"פ שורת הדין וההלכה".

בחירת דיין לא הגון - הרא"ש (סימן ב) כתב: ו"כן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון לשבת אצל דיין הגון - כופין אותו לדון בפני שלשה או שיברור דיין הראוי". וכך פסק הרמ"א (סימן יג סעיף א): "אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון - כופין אותו לדון לפני ג". הסמ"ע בס"ק ז הוסיף: "אבל אם התובע מערים לברור דיין שאינו הגון - אינו צריך לכפיה זו, אלא הנתבע ישיב לו: אינני משיב על טענתך עד שתברר דיין הגון".

דיין אוהב - מהרי"ק (סימן טז) כתב, שבהליך זבל"א כל צד יכול למנות דיין שהוא אוהב, (בתנאי שלא מדובר על חבר טוב[2]), כי גם הצד השני ימנה דיין שהוא אוהב, ובסופו של דבר ההכרעה תהיה בידי הדיין השלישי שהוא ניטרלי. וכ"פ הרמ"א (סימן ז סעיף ז): "וי"א דכל שאינו אוהבו או שונאו ממש - מותר לדונו, ואינו אלא מדת חסידות להחמיר שלא לדונו. ולכן מותר להיות דיין כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד (ע"ל ריש סי' י"ג), כי כל אחד בורר לו אוהבו". אומנם אסור למנות בהליך זבל"א דיין פסול, כמו דיין שנוגע בדבר או קרוב. וכ"פ הסמ"ע[3] (סימן ז ס"ק כ).

זבל"א בפשרה - הש"ך בס"ק א כתב בשם הב"ח (ס"ק ב): החכמים פסקו במשנה ששני הדיינים בוררים להם את הדיין השלישי, ולא מתחשבים בדעת הבעלי דין בבחירת הדיין השלישי, מדובר רק כאשר הבעלי דין רוצים שהדיינים ידונו אותם, אבל אם הם רוצים שהדיינים יפשרו בניהם - שני הדיינים חייבים להתחשב בדעת הבעלי דין בבחירת הדיין השלישי, שהרי פשרה יכולה להיעשות עם שני דיינים.

התחשבות בבעלי דין בבחירת דיין שלישי - כאמור לעיל, לפי חכמים הדיינים בוחרים את הדיין השלישי, וכלל לא מתחשבים בדעת התובע והנתבע. אבל הפתחי תשובה בס"ק ב כתב בשם עבודת הגרשוני (סימן קח): חכמים דיברו רק על מקרה בו כבר ביררו את שני הדיינים, שאז הם בוחרים את הדיין השלישי ללא התחשבות בדעת הבעלי דין. אבל אם לפני כן, אחד מהצדדים התנה שגם את הדיין השלישי יבחר על דעתם - הדין עמו, שהרי החכמים לא אסרו על הבעלי דין להיות שותפים בבחירת הדיין השלישי.

עבודת הגרשוני הוסיף: מדברי הלבוש משמע, שיש לחלק בין תובע לנתבע. כל הטעם שלא שומעים לבעלי דין בבחירת הדיין השלישי, הוא משום שיש חשש שמא הנתבע יגרום לסחבת, שידחה כל פעם את הדיין שהתובע יציע, ובכך יגרם עינוי דין לתובע, ולכך קבעו החכמים שלא שומעים לבעלי דין בבחירת הדיין השלישי. וברור שעל פי טעם זה, אין שומעים לנתבע שרוצה לברור את הדיין השלישי, אבל וודאי ששומעים לתובע אם רוצה להיות שותף בבחירת הדיין השלישי.

אין זבל"א בנושאי כלליים - הגר"מ שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (כרך ב סימן תרצ"ט) כתב: "דבדין שנוגע לציבור בישראל - שייך לבית דין דוקא, וכ"ש כשנוגע לכלל ישראל בכבוד התורה והרבנות".

בקשה לתוספת דיינים בזבל"א - הדרכי משה בס"ק א כתב בשם הרמב"ן (פירושו על התורה בדברים פרק א פסוק יא): הנתבע יכול לבקש תוספת דיינים, שיהיו למשל חמישה דיינים, כך שכל צד יבחר שני דיינים, והוא יבחר עוד דיין אחד. וכ"פ הרמ"א (סימן יג סעיף א): "ויש אומרים, דאם הנתבע אומר שהוא יברור שנים, והתובע גם כן שנים, והם יבררו חמישי - הרשות בידו, דכל זמן שהדיינים רבים יותר - יוצא הדין לאמתו".

הסמ"ע בס"ק ט העיר: גם לתובע יש זכות לבקש תוספת דיינים שידונו אותם. הסמ"ע הוכיח זאת מהדין האמור בסימן יד, שכוחו של התובע גדול יותר מהנתבע בבקשה לדון בבית הוועד, ואם הרמב"ן כאן התיר לנתבע לבקש שיוסיפו דיינים, ק"ו שלתובע תהיה זכות לבקש שיוסיפו דיינים.

ערוך השולחן (סימן יג סעיף ז) כתב: לאחר שהצדדים החלו לאעון את טענותיהם בפני הדיינים - הם לא רשאים לבקש להוסיף דיינים, אא"כ הצד השני מסכים לכך. אומנם הדיינים יכולים להוסיף עוד שני דיינים, גם ללא הסכמת הצדדים. "דאין הבע"ד יכולים למחות כשהדיינים רוצים שיצא הדין ברור יותר או הפשרה".

חזרה מזבל"א - נחלקו הראשונים, עד איזה שלב יכולים הצדדים לחזור בהם, ולברור ב"ד אחר. הנימוקי יוסף (דף יא: ד"ה גמ') כתב בשם הרי"ף (הוצ' בילגוריי סי' קמו): הצדדים יכולים לחזור בהם עד שיכתבו שטר בירורין, ואם לא כתבו שטר בירורין - יכולים לחזור בהם עד גמר הדין. וכ"פ המחבר, אבל הרשב"א (ב"מ כ. ד"ה ור' ירמיה) והר"ן (ב"מ חי' כ. ד"ה זה) כתבו: אין הבדל בין זבל"א ובין דיון בשאר בתי דין, ברגע בו הצדדים התחילו לטעון את טענותיהם - אין הם יכולים לחזור בהם. וכ"פ הרמ"א. אומנם לכו"ע אם קנו מידם - לא ניתן לחזור.

הבעיות העלולות להיות בהליך זבל"א

הסמ"ע (סימן יג ס"ק א) כתב בשם הכסף משנה (הלכות סנהדרין פרק ז הלכה א): מדברי הרמב"ם משמע, שהליך זבל"א הוא רק בדיעבד, אך לכתחיחלה עדיף לדון אצל שלוש הדיוטות או אצל יחיד מומחה. נראה להסביר על פי דברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ו): "צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו - אין לך דיין צדק כמוהו. וכ"פ השולחן ערוך (סימן ז סעיף ז). בהליך זבל"א עלול להגיע למצב בו שני בעלי הדין אינם שווים בעיני הדיין הנבחר, ולכן הליך זה הוא בדיעבד.

התומים (אורים סימן ז ס"ק יט) כתב: "כי כל אחד בורר לו אוהבו - כדי שיחפש בזכותו ובזה יוצא הדין לאמתו, ובעיר שושן (סעיף ט) כתב דאין נכון לעשות כן, אבל מ"מ כן נהגו, הסמ"ע (סק"כ) כתב דמותר לכתחילה לעשות כן. ושניהם אמרו אמת, כי אם הבורר מחפש בזכות אבל אינו עומד על דעתו ומודה על האמת ואין תוקע עצמו לדבר הלכה - יפה וראוי לעשות כן לברר הדין והאמת, אבל בעוונותינו הרבים בזמן הזה, כשהוא בורר חותר בכל יכולתו להצדיק הבעל דין שהיה בורר אותו, אם בצדק ואם בעול, ואם יכול להטעים דבריו אף שמעות הדין עושה, ולומד לבעל הדין לטעון שקר וכזב, על אלה תאבל הארץ, כי בזו נתחלל התורה ונתעוות הדין - ולזה וכיוצא בו נתכוון העיר שושן ויפה כתב".

מהר"ם א"ש (בשו"ת פנים מאירות חלק ב סימן קנט, מובא בפתחי תשובה בסימן יג ס"ק ג) הביא את הבעיות העלולות להיות בהליך זבל"א: "באשר שראיתי שערוריא בדורינו בדין זבל"א וזבל"א, שכל אחד מהצדדים מסדר טענותיו תחילה עם הדיין שבורר לו[4], ולא זו אף זו שמבטיח לו סך ידוע ומרבה בשכרו, ומתנה עמו באם שיזכה לו ע"פ דת ודין תורתינו יטול שכר הרבה[5], וע"י כך נלקה מדת הדין ונכבה אור התורה ומתחלל שם שמים בעו"ה... וק"ו היכי שפושט ידו ומקבל ממון הרבה בשביל לזכות אותו בדין, ואי הוי אתי לידי והיה תובע בעל הדין לדיין בזה עבור ממון שנתן לו ואמר כן שיזכה אותו על פי דין תורה הייתי מוציא בדיינין, כי זה הוא שוחד גמור, אוי להם ואוי לנפשם שמחללים את השם, ומשפילים את הדין תורה עד עפר, והתורה חוגרת שק על זה. וראוי למנהיגי הדור והקהלות להסיר המכשילה זו מישראל[6]".

"וכך היה ראוי לנהוג, באשר שמצוה על ישראל לפרנס הדייני', וכל מעות הפסק שאנו אשכנזים נוטלים הוי כמו שנתן לקופת הקהל כדי לפרנס הדיינים, אם כן אם היה ריב בין אנשים ומנהיגי העיר רואים לפי הענין שצריכים לדון בזבל"א - יקצבו המנהיגי העיר שכר להבוררים, ולהשליש ויגזרו בחרם על הנותן ועל המקבל שלא יתן ושלא יקבל שום מתנה חוץ ממה שקצבו הקהל".

"ועיקר הדין אם מתרצים לדון בזבל"א - כל אחד בורר דיין הכשר לו ולצד שכנגדו ולא יסדר טענותיו תחילה אלא כשישבו שלשתן יטענו שניהם. ואם רואה בורר איזה זכות או ספק לו בדין יוכל להחמיץ הדין כדי להוציא הדין לאמתו ואז הוא דיין צדק ע"פ דת ודין תורתינו וגם לא יבררו האוהב והשונא אלא ברצון שני הצדדים[7]".

אומנם בשו"ת שבות יעקב (חלק ב סימן קמג) מובא, שהמנהג הוא לדון בזבל"א. אך שם מדובר בקהילה בה ממנים דיינים המקרובים לטובי העיר, לכן ההמלצה שם הייתה לפנות להליך זבל"א. כך מובא שם: "פה ק"ק מיץ נהגו מעולם ומשנים קדמוניות שלא להושיב דיינים קבועים, רק דנים ע"פ זה בורר לו אח' וזה בורר לו אחד... בזמנים אלו שע"פ הרוב, מנהיגי וטובי העיר ממנים דיינים לקרוביהם ואוהביהם, אף על פי שאינם הגונים ואינם ראויים לדון".

בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ד - חושן משפט סימן א) מובא, שהליך זבל"א צריך להיות בדיעבד כהליך אקראי ולא בצורה קבועה: "שלא הותר בית דין של בוררים אלא באקראי, להפיס דעתם של בעלי הדין ולהוציא על ידי כך דין אמת לאמתו, אבל לעשות בית דין של בוררים (זבל"א) למשפט שלום קבוע - אין זו תקנה אלא קלקלה, ואין זה מתאים לבית משפט של תורת ישראל, הדורשת מהשופטים לשפוט משפט צדק, ומחייבת גם את בעלי הדין ללכת אחר בית דין יפה, כדכתיב: צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ".

שבט הלוי (חלק ח סימן ש) כתב, שניתן לדרוש דיון חוזר, כאשר ההתנהלות בזבל"א לא הייתה תקינה: "בענין זבל"א שנעשה... ויש לדעתכם איזה רגלים לדבר שהענינים בשעת הדיון לא הלכו אולי כהלכה, אם יש זכות לגדולי ת"ח וזקני ראשי ישיבות לעיין בפסק דינם של הזבל"א הנ"ל, ולפי הצורך גם לבטל דינם... ובעוונותינו הרבים הרבה מאד מעניני זבל"א ובוררים שנעשו היום הם היפך דעת תורה, והיפך יסוד כוונת חז"ל בתקנת זבל"א... ובעוונותינו הרבים מאז ירד הדור עוד פלאים, והרבה מאד מדיוני הזבל"א - מיוסדים על דברי שוא ושקר, ומהפכים דברי אלקים חיים ע"י נגיעות ובצע כסף... ופשוט דכן הדין אם כבר בררו אולי למי שאינו הגון לדון בזה, או שנעשה אולי משפט מעוות אם יש אומדנא לכך או שאר דברים בגו, שעל ידם הדר דינא".

בספר שורת הדין (כרך י עמוד תצז) מובא שיש למעט בהליך זבל"א: "למרבה הצער, הליך זה הפך בהרבה מקרים לדוגמא הבוטה והבולטת ביותר של השחתה ועיוות שורת הדין. נראה ששורשו של מצב זה נטוע כבר בתקופת הראשונים, וכבר עמד עליו הרא"ש (במסכת סנהדרין שם)".

"...ניתן לומר כי התופעה אותה מתאר הרא"ש לא שורשה, אלא החריפה והעצימה עד כדי הטלת ספק אם ראוי לאשר הליך שכזה. ואם בנידוננו אנו פטורים מלעסוקבכך, הן מחמת שכאמור במקום בו מצוי בית דין קבוע לא ניתן לדרוש זבל"א - ובנד"ד ביררנו כי אכן קיים בי"ד קבוע... ויש בנותן טעם להביא דברים נוקבים שכתב הגר"ש וואזנר שליט"א בעל "שבט הלוי"... בסימן ש"ב הוסיף וכתב: "ובזה"ז חושבים שע"י הזבל"א ניתן רשות לבעלי התחבולות להפוך דברי אלקים חיים, וכי על זה חשבו חז"ל בסנהדרין כ"ג כשאמרו זבל"א וזבל"א? ושלישית, הלא זקני הגאון פנים מאירות ח"ב סי' קנ"ט צווח על המנהג הרע שהדנים בזבל"א שכל אחד מבע"ד מסדר טענותיו לפני הדיין שלו ונותנים לו שכר ע"ז וכל מעיינו אז איך להטעות את בעל דינו שכנגדו".

"אלא שבספר ערוך השולחן לימד זכות בענין סדור טענותיו לפני הדיין, שכיון שב' הצדדים עושים כן א"כ על מנת כן נכנסו לדין וקבלו עליה. ולפי זה תינח אם שניהם מסכימים לזה, אבל אם צד אחד בשום אופן אינו רוצה להסכים לדרך קלוקל זה ורוצה בבי"ד שלא ישמע תחלה הטענות ולא יהי' משוחד משום צד, פשיטא דא"א לכפות אדם על זה, ומה שמשמע ברמ"א דזבל"א עדיף מבי"ד שאינו קבוע, היינו זבל"א שאין לו פגם זה, מה שאינו שכיח כלל, ומכל שכן דידוע שהזבל"א משנה ומטעה הרבים פעמים ביודעים".

[1] וכך גם מובא בפסקי דין - ירושלים (חלק ח עמוד יד): "לזבל"א וזבל"א - יש את כל תורת הדיינים, ואף אחד מהצדדים אינו יכול לקבל זבל"א שהוא קרוב או פסול או אוהב או שונא אלא ברצון חבירו... זבל"א שרואה תפקידו כטוען רבני של אחד מן הצדדים - פסול בדיעבד, וגרע טפי מנוטל שכר לדון, וברור שפסול אף מן התורה".

[2] כך כתב הברכי יוסף (חושן משפט סימן ז ס"ק כג): "מדברי מור"ם הללו מוכח דדוקא באוהב או שונא קצת, דלהך מ"ד הוא מדת חסידות - בזה מותר להיות דיין בזבל"א, ואין בעל דין יכול לפוסלו, אבל אם הוא אוהב ושונא גמור - הוא פסול אף דזבל"א וזבל"א. וכן משמע מדברי הסמ"ע. אבל הרב חוות יאיר שם סימן ב' הנזכר נסתפק בדברי מור"ם ובדברי מהריק"ו שרש י"ו, שהוא מקור דין זה, דאפשר דאף באוהב ושונא גמור יכול לדון בזבל"א. והרב המשיב בסימן ג', הכריע דבאוהב ושונא גמור פסול גם בזבל"א. ע"ש. וכן ראיתי למהריק"ש בתשובה כ"י סימן מ"ט הנז"ל, דהטב חרה לו על מי שסבר דאף באוהב ושונא גמור יכול לדון בזבל"א, והאריך להוכיח דפסול".

[3] וכ"פ גם הלבוש (סימן ז סעיף ט): "כשזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, כמו שיתבאר בעזה"י סימן י"ג - כל אחד יכול לברור את אוהבו או מי שירצה, ואין חבירו יכול לפוסלו אם לא בפסול גמור שהוא פסול מן התורה, שכיון שעיקר הדין תלוי בשלישי המכריע - אין לפסול אותם המבוררים, אף על גב דמתקרבי דעתייהו לגבי בורריהם, דבלאו הכי כל המתברר מאחד אף על גב שאין לעשות כן מדינא כמו שיתבאר בעזה"י, מ"מ דרכו הוא לתת לבו יותר לדברי מי שבירר אותו, ולהפך בזכותו יותר, ולהבין דבריו להטעימו לדיין חבירו, והשלישי יכריע ביניהם לאמתת הדין. אבל פסולים גמורים - פשיטא שיכול כל אחד לפסול דיין חבירו אפילו בזה בורר כמו שיתבאר לקמן".

[4] אומנם ערוך השולחן (סימן יג סעיף ד) כתב: "אף על פי שהבוררים יש להם כל דיני דיינים, וא"כ אסור לכל בע"ד להציע טענותיו לפני בורר שלו בלא בע"ד חבירו - מ"מ כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו, וכיון ששני הצדדים עושים כן, והמנהג כן הוא הוה כאלו קבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה, ואין בזה איסור. אך הבורר צריך ליזהר שבעל דינו שבררו והבטיח לו שכר טרחתו - יתננה לו בין אם יזכה בדין בין שלא יזכה, דאל"כ אסור לו לישב בדין, דהוה נוגע בדבר, ולבו יטנו אף בשקר, כדי שיקח מהצד שלו מה שהבטיחו".

כסף הקדשים (סימן יז סעיף ה) הסביר את המנהג שהדיין משוחח עם הצד שבחר בו: א)- יש דיין שלישי אובייקטיבי שמכריע. ב)- הצדדים הסכימו וקיבלו על עצמם שכל צד ישמיע את טענותיו, ובדיני ממונות תנאי שבממון מועיל.

לעיל הובאו דברי הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ב סימן תרצ"ט) שכתב, שמותר רק לשוחח עם הדיין  רק באופן כללי ללא הצגת פרטי המקרה.

למעשה נראה לומר, שערוך השולחן לא התיר לשוחח עם הדיינים, אלא שכתב שמכיוון שבזמנם כך נהגו, הרי שנחשב שקיבלו זאת על עצמם, ומכאן שהיום יש ללכת לפי עיקר הדין, שהבוררים נחשבים לדיינים, כפי שכתב ערוך השולחן עצמו בתחילת דבריו, ואסור לדיין לשוחח עם אחד הצדדים לבד גם בהליך זבל"א.

[5] הגר"י פישר (אבן ישראל חלק ח סימן צ) כתב: "נראה דבזמננו שהותרה הרצועה, וכמעט רוב הבוררים לוקחים הרבה כסף יותר משכר בטלה, וכבר נפסק בשו"ע בסי' ט' סעיף ה' דהנוטל שכר לדון - כל דיניו בטלים. ועי' בפתחי תשובה שם אות י', שהביא בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א בקדושין סופ"ב דקדושין, דאפילו בחד זימנא דיניו בטלין... ועי' בנתיבות בסי' ט' סק"ג שכתב דחז"ל לקחו ממנו שם דיין עיי"שת ומכיון שכן בודאי כתב סירוב שלהם - אינו כלום, כיון שאין כאן דין ואין כאן דיין. ואף היתרם ללכת לערכאות - אינו כלום. ובפרט לענין היתר לילך לערכאות שכבר כחב הרדב"ז (ח"א סי' קע"ד) דאין רשות לזבל"א להתיר ללכת לערכאות אלא ב"ד הקבוע בעיר עיי"ש לדינא, דכיון דרוב הבוררים בזמננו לוקחים כסף רב יותר משכר בטלה - אין לתוש לכתב סירוב שלהם, אלא אם מכיר את הבוררים שאינם נוטלים יותר משכר בטלה, או כתב סירוב שיצא מבית דין קבוע".

[6] וכך מובא בפסקי דין - ירושלים (חלק ח עמוד יד): "על כל אחד מהצדדים אסור להבטיח לזבל"א שבירר לעצמו סך ידוע ולהרבות בשכרו אם יזכה אותו. שאם עשה כן - איך אפשר שידון דין אמת, כי השוחד יעור עיני פקחים ויסלף דברי צדיקים, שכיון שבקשו לדונו יפה - אין דעתו מתקרבת לצד החובה, ולקתה מדת הדין, וכבה אור התורה ומתחלל שם שמים... מותר לקבל שכר משני הצדדים בשוה זה בפני זה".

[7] בשו"ת באר משה (שטרן, חלק ד סימן קמח) מובא: "ומעיד אני עלי שמים וארץ, שפעם אחת כשישבתי בד"ת כבורר של צד אחד - וחלילה וחלילה מעולם לא הרשתי לבע"ד להגיד לי שום דבר שבעולם מטענותיו הס מלהזכיר - שאלתי את הבע"ד שכנגדי דבר מה כי ראיתי סתירה בדבריו, וכנראה לא הכין עצמו לשאלה זו, וגם רבו הבורר לא העמידו היטב לנסיון על הבחינה, ופתאום השבני שאינו יכול להשבני ע"ז עד שישאל את פי בורר שלו, כדת מה להשיב. וכששמעתי תשובה זו מפורש יוצא מפי הבעל דין נדהמתי, וכן כל הדיינים עמדו משתוממים [כי היה בית דין של חמשה] עד שגם הבורר שהיה אביר לב נתבייש קצת על רגע, אבל כזקן ורגיל באלו הדברים לא אבד שלות נפשו, והשיב לו שאין זה עסק שלו מה להשיב, אבל יעץ לו שישוב "במתינות וישוב הדעת" ואינו מוכרח להשיב תיכף ומיד, ואם צריך לו לעיין בכתביו שבביתו לא ישיב עתה כלל רק אחר שיעיין בכתביו, וכששמע הבע"ד דברי רבו הבורר אחר קצת התבוננות השיב לי שבאמת אין בידו להשיב לי על שאלתי ואחר שיעיין במכתביו בלילה ישיב לי למחר, והכל הבינו היטב שבלילה הבורר שלו ילמדו מה להשיב, ואיך לבטל את מה שכבר הגיד האמת בטעות. אחר תשו' הבע"ד סלקתי עצמי מלהיות בורר בזה הדין תורה, וקבלתי על עצמי שבשום אופן לא אקבל שום בוררות, וע"י מעשה בוררים כאלו כבוד התורה מתמעט ושוחקים בשוק על דין תורה הנעשה ע"י בוררים ידועים ומפורסמים כאלו, ועל הרבנים הגדולים מזקני דורינו החוב מוטל להשמיע קולם קול להבת אש ולגדור גדר, עכ"ל בהערותי על תשו' עין טוב מלפני יותר מעשרים שנה".

"בעזהי"ת קיימתי את אשר קבלתי על עצמי ומאז ועד עתה לא קבלתי שום בררות, וגם בתור שליש רק לפעמים ישבתי, וסהדיי במרומים שבשנים האחרונות גם מלהיות שליש מנעתי עצמי לגמרי, כי ראיתי שכל בורר ובורר מתחזק עצמו מאוד להצדיק בע"ד שלו, וכמה פעמים הרגשתי שהבורר עובר הרבה מאוד הגבול הניתן להבורר, עפ"י הרא"ש, להפך בזכות בעל דינו, ועתה אינני מקבל שום דין תורה עם בוררים בשום אופן שבעולם, אלא אם באים הבע"ד לפני משיב אני להם שאני אברר ב' דיינים והב"ד יהי' ב"ד סתם, היינו "נוטראלי" ואם אינם רוצים בזה אז אני משיב להם שילכו למקום שלבם חפץ, אבל לא אצלי, ובעזהשי"ת הרבה החזיקו לי טובה על זה".