ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת אמור / תשע"ד

ברית משולשת

אין ברית אֶרֶץ (קרבן העומר) ללא ברית עָם (קרבן פסח), ואין ברית עָם ללא ברית יחיד (ברית המילה).

 

עומר - ראשית הקציר

המעיין במדרש רבה על התורה, ימצא את דבריו התמוהים של רבי יוחנן בהקשר למצוות העומר.

"רבי יוחנן אומר: אל תהא מצוות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען, שנאמר: "...וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם...".

ונאמר: "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (ויקרא רבה, פרשה כח, אות ו)".

רבי יוחנן מזהה את הברית האמורה כאן כמצוות העומר, והזיהוי הזה תמוה מאוד. הנה הפסוקים:

"... וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר... זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ... הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר (בראשית יז, ט-י)".

אמור מעתה: בזכות ברית המילה, זכה אברהם אבינו לארץ ישראל. מה ענינה של מצוות העומר לכאן?

ואולי יש קשר בין ברית המילה למצוות העומר? אם כן, מהו הקשר הזה?

ספירת העומר היא מצווה ידועה, אשר פוגשים אותה יום יום, מחג הפסח ועד חג השבועות. פחות מפורסמת ממנה היא מצוות הקרבת העומר, שנהגה בבית המקדש למחרת יום טוב ראשון של פסח. העומר הוא ראשית קציר השעורים ומכיל כ – 2.5 קילוגרם קמח. הקרבתו בבית המקדש, מתירה את אכילת השעורים ומוצריהם בכל מקום. בזמן הזה, שאין בית המקדש קיים, אסור לאכול מתבואה חדשה עד מוצאי יום טז' לחודש ניסן.

את העומר יש להניף, ופעולה זאת נעשית על ידי הכהן. לפעולה הזאת נודע משקל רב עד כדי כך, שהעומר מוגדר בתורה בשם "עֹמֶר הַתְּנוּפָה (ויקרא כג, טו)".

בהמשך יבואר מדוע פעולת התנופה, היא פעולה חשובה כל כך.

 

כיבוש ארץ ישראל

נשוב אל התקופה שבה הגיע עם ישראל לארץ ישראל אחרי חציית הירדן. האירוע התרחש ביום העשירי לחודש ניסן, במקום שנקרא גִּלְגָּל.

"וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ (יהושע ד, יט)".

הפעולה הראשונה שננקטה על ידי יהושע בן נון במצוות ה' הייתה, למול את בני ישראל. המציאות הייתה, שכל מי שנימול ביציאה ממצרים מת במדבר, וכל הדור שנולד במדבר לא נימול מפני הסכנה.

 "וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (יהושע ה, ג)".

תהליך הריפוי מברית המילה, נמשך שלושה ימים. מיד לאחר מכן, התכונן העם למצווה הבאה, והיא הקרבת קרבן פסח.

"וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּגִּלְגָּל וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה  עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ (שם ה, י)".

למחרת, הקריבו את העומר, שהוא ראשית קציר השעורים בארץ ישראל, ואז הותר להם לאכול מתבואת הארץ.

"וַיּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח, מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (שם ה, יא)".

התיאור העובדתי שהפסוק מציין, שהעם המתין עד למחרת הפסח בכדי לאכול מן התבואה החדשה, היא ההוכחה שמציג הרמב"ם לשיטת חכמי ישראל בויכוחם עם כת הצדוקים. חכמי ישראל פירשו את הביטוי בתורה "וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... (ויקרא כג, יא)", לא ממחרת שבת בראשית כפי שפירשו כת הצדוקים, אלא ממחרת הפסח שנקרא שבת.

נסכם ונאמר.

שלוש מצוות בזו אחר זו, ליוו את כניסת עם ישראל לארצו ואלו הן:

• מצוות ברית המילה.
• מצוות קרבן פסח.
• מצוות העומר.

עלינו לברר, האם יש מכנה משותף לשלושת המצוות האלה?

מסתבר שכן. המכנה המשותף הוא ברית עם ה', הנכרתת בשלוש רמות.

 

היחיד, העם והארץ

• ברית המילה - ברית יחיד.

נפתח במצוות ברית המילה, שהיא יצירת קשר בין כל יהודי לבין ה'. הקשר הזה הוא קשר בסיסי, שעליו ייבנה קשר חזק יותר. ברית המילה היא קומת קרקע, שעליה תיבנה קומה שניה.

יצירת הקשר בברית המילה מתאפשרת על ידי היפרדות מן הערלה, המהווה כיסוי פיזי של עור. במקביל לכיסוי הזה קיים עיכוב, שלא מאפשר לרוחניות להתגלות ומפריע ליצירת הקשר בין כל יהודי לבין ה'. הראשון שביצע את המצוה הזאת וגילה את הקשר הרוחני עם ה', היה אברהם אבינו אבי האומה.

• קרבן פסח - ברית עם.

הקומה השנייה מתאפיינת בקרבן פסח, שגיבש את עם ישראל כולו לישות אחת בעלת זהות עצמית. משום כך, אחת המצוות העיקריות בקרבן פסח היא:

"... כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ (שמות יב, מג)".

יש לזכור, כי דם הפסח שהוזה על המשקוף ועל שתי המזוזות, יצר חַיִץ בין ישראלים לבין המצרים. דם הקרבן הפריד בין בכורי ישראל לבכורי מצרים, אלו לחיים ואלו למיתה.

בנוסף יש לדעת, כי כדי שעם ישראל יהיה מקושר בקשר אמיץ עם ה' אלוקי ישראל, היה עליו להיפרד מאלילי מצרים. שחיטת הפסח הייתה למעשה ביטול אלילותו של הטלה (אליל מצרים), בחודש שמזלו טלה.

היציאה ממצרים, היא ביטוי להיפרדות מן ערלה האוטמת ומפריעה לקשר הרוחני שלו עם ה'. התהליך התחיל עם היציאה הפיזית ממצרים, והסתיים בנס קריעת ים סוף. עם טביעת המצרים בים, התנתק עם ישראל סופית מאימת פרעה. לקרבן פסח ייקרא "ברית עם".

• מצוות העומר - ברית ארץ.

הקומה השלישית של הברית נוגעת לארץ ישראל. בכדי שארץ ישראל תופרד משלטון הכנענים, היה צורך להמתין לבואם של בני ישראל עם יהושע בן נון.

באמצעות הקרבת עומר השעורים לה' בט"ז בניסן והקרבת מנחת החיטים בחג השבועות, יביא עם ישראל להתנתקותה של תבואת ארץ ישראל משליטת עמי הכנעני שהיו מקריבים אותה לאליליהם. זו תקרא בשם "ברית ארץ".

הסיכום מראה על ברית משולשת: 1) ברית יחיד.  2) ברית עם.  3) ברית ארץ, כדברי הנביא ישעיהו:

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת (ישעיהו מט, ח)".

 

במפגש הזמן

שלושת המרכיבים האלו שהזכרנו, בנויים זה על גבי זה, כבנין בן שלוש קומות. אין אפשרות לעלות לקומה עליונה ללא שלמות כל הקומות שתחתיה.

הנה לדוגמא קומה שנייה - ברית עם.

כדי להגיע לקומה השנייה, על כל יחיד מישראל להיות נימול כפי שמחייבת קומת הקרקע. ברית המילה, היא תנאי יסודי לאכילה מקרבן פסח בלֵיל יציאת מצרים, ומן הסתם היא גם תנאי ליציאה.

"זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יאכַל בּוֹ...וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה', הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂתוֹ (שמות יב, מג-מח)".

הכלל הזה מסביר את פרסומו של אירוע יוצא דופן, אשר התרחש בשעה שמשה רבנו היה בדרכו למצרים  בשליחות ה'.

 "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ...(שמות ד, כד-כה )".

ציפורה אשת משה מָלָה בזריזות את בנה והצילה בכך את חייו של משה.

האירוע הזה מדגיש יותר מכל את חשיבות השמירה על הברית הבסיסית של היחיד לפני שהיחידים ייהפכו לעם שלם, שיכרות ברית עם ה' כישות אחידה של עם אחד.

באמצעות עשר המכות שפגעו במצרים ופסחו על בני ישראל, החל העם להתגבש אט אט. ההסתגרות בבתים, השחיטה ואכילת קרבן פסח שהוא אלוהי מצרים, הכינו את העם לקראת יציאתו והתנתקותו ממצרים. קרבן פסח מסמל את התנתקות העם מערלת מצרים, וזו ברית המילה של עם שלם.

רואים זאת בפסוק הבא, לאחר שיהושע מל את כל העם בכניסה לארץ ישראל.

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם … (יהושע ה, ט)".

זה מזכיר פסוק אחר שאותו הדגישו בני יעקב לשכם ואביו.

"וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ (בראשית לד, יד)".:

זאת ועוד. כשם שקומת הקרקע היא חיונית לפני קומה שנייה, כך זו הכרחית לפני הקומה השלישית, שהיא כריתת הברית בארץ ישראל.

עם ישראל מגיע לארץ ישראל בעשירי לניסן. יהושע מל את העם ומכין אותם  לקרבן פסח במועדו. רק לאחר שהתקיימה ברית היחיד וברית העם, הגיע זמנה של ברית הארץ. כעת, על הארץ ותבואתה להיפרד משלטון הכנעני, כדי שעם ישראל יוכל להתחבר אליה.

הקשר והברית בין ארץ ישראל ובין עם ישראל, נוצר עם קצירת עומר השעורים והקרבתו לה' ובהמשך השלמתו בהקרבת קרבן החטים בחג השבועות. עד אז היו הכנענים מקריבים את תבואת הארץ לאליליהם. בפעם הראשונה שתבואת הארץ קרבה לה', היה זה ביום טז' בניסן, החודש שבו נכנסו בני ישראל לארץ ישראל. ביום הזה התנתקה תבואת השעורים סופית מחרפת הכנעני שהם כעין ערלה. גם זו פעולה דומה לפעולת ברית המילה, אלא שהיא "ברית הארץ".

כעת פוענחו דברי רבי יוחנן, שבהם פתחנו את המאמר, ובהם השווה בין ברית המילה לבין מצוות העומר:

"רבי יוחנן אומר: אל תהא מצוות העומר קלה בעיניך, שעל ידי מצוות העומר זכה אברהם אבינו לירש את ארץ כנען, שנאמר: "...וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם...".

ונאמר: "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר (ויקרא רבה, פרשה כח, אות ו)".

 

קבלת תורה

חמישים יום אחרי היציאה ממצרים, עמד כל עם ישראל מול הר סיני לקבלת התורה. בדומה לזה, אחר הכניסה לארץ ישראל ואחרי הקרבת קרבן הפסח וקרבן העומר, הגיע הזמן לאישרור (אישור מחדש) קבלת התורה.

כל זה התרחש אחר שתי מלחמות קצרות, מלחמת יריחו ומלחמת העַי. יהושע מקים מזבח בהר עֵיבַל וכותב על האבנים את כל ספר משנה תורה. באותו מקום, מול הר גריזים והר עיבל, עומד עם ישראל משני צידי ארון הברית הנישא על ידי הכהנים ושומע את דברי הברכה והקללה.

כשנבחן את התפתחות שלושת השלבים המרכיבים את קומתו הרוחנית השלמה של עם ישראל, יתברר לנו הממצא הבא.

שלב ראשון 

אברהם אבינו נימול הוא וביתו ואח"כ עומד ושומע מפי ה' את משפטיו בעולם (דין סדום),

שלב שני

בני ישראל נימולים ואחר כך שוחטים לראשונה פסח, יוצאים ממצרים ושומעים מפי ה' את דבריו בהר סיני.

שלב שלישי

עם ישראל מגיע לארץ ישראל ועובר את הירדן. כולם נימולים, מקריבים את הפסח, מקריבים את עומר השעורים ואח"כ שומעים מחדש את התורה בהר גריזים והר עיבל.

יש לשים לב שכל שלב, מכיל את השלבים הקודמים ומוסיף עליו.

 

עומר התנופה

כשהתורה מצוה על ספירת העומר היא כותבת:

"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ...וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם... (ויקרא כג, י)".

כלומר, בפעם הראשונה שהמצווה תתקיים, זו תהיה בכיבושה של ארץ ישראל. אח"כ יחזור התהליך הזה בכל שנה ושנה בקביעות לדורות. באותה מידה גם הבאת מנחה בחג השבועות תתקיים בפעם הראשונה מאז ומעולם, אלא שהפעם מחיטים ולא משעורים.

"... וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (ויקרא כג, טז)".

כלומר, חדשה שלא הייתה לפניה. בנוסף עלינו לדעת, כי בכל פעם כאשר לוקחים דבר שהוא חול, והופכים אותו לקודש - מניפים אותו מעלה מטה ולכל הכיוונים. כלומר - מעלים אותו, מרוממים אותו ומבדילים אותו מן החולין אל הקודש.

כך בדיוק עשו ללוויים כשמינו אותם למשרתי ה'. כך גם עשו לתרומת הזהב והנחושת למשכן, וכך יעשו גם לעומר ולביכורים בחג השבועות.

עומר השעורים שהוא מאכל בהמה, מונף אל על כדי לזכות ולהיות המחבר והמקשר בין אדמת ארץ ישראל לבין עם ישראל, ולכן הוא נקרא "עֹמֶר הַתְּנוּפָה (ויקרא כג, טו)".

 

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת

מחלוקת קשה התחוללה בין חכמי ישראל לבין כת הצדוקים בזמן בית שני. הויכוח נסב סביב הפסוק: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת... (ויקרא כג, טו)". חכמי ישראל קיבלו במסורת, שהשבת האמורה כאן אינה שבת בראשית, אלא יום טוב ראשון של פסח.

כת הצדוקים פירשה כפשוטו - שבת בראשית, לכן לדידם חג השבועות יחול תדיר ביום ראשון.

ראיות רבות הוצגו במסכת מנחות להוכחת מסורת חכמי ישראל, אך עד עתה לא נמצא ביאור מספיק לשימוש התורה בביטוי מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת.

נתבונן שוב בסדר האירועים בספר יהושע.

• ט' בניסן - מודיע יהושע לעם ישראל הודעה מרעישה.

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הִתְקַדָּשׁוּ, כִּי מָחָר יַעֲשֶׂה ה' בְּקִרְבְּכֶם נִפְלָאוֹת (יהושע ג, ה)".

היום הזה נועד להכנת העם למעבר הירדן שיהיה יום למחרת.

• י' בניסן - בני ישראל חוצים את הירדן בדומה לקריעת ים סוף.

"וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן... (יהושע ד, יט)".

• יא' בניסן - יהושע מל את בני ישראל.

"וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (יהושע ה, ג)".

• יא', יב', יג' בניסן - שלושת ימי החלמה מפצע ברית המילה.

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לְהִמּוֹל וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם בַּמַּחֲנֶה עַד חֲיוֹתָם (שם, פסוק ח)".

• יד' בניסן - בני ישראל שוחטים ומקריבים קרבן פסח.

"...וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ (שם, פסוק י)".

• טו' בניסן - בני ישראל חוגגים את חג הפסח.
• טז' בניסן - מקריבים את עומר השעורים ואוכלים מן התבואה החדשה.

"וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח מַצּוֹת וְקָלוּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה (שם, פסוק יא)".

לסיכום.

שבוע ימים של פעילות מואצת מ- ט' ניסן עד טו' ניסן.

היום השמיני הוא טז' בניסן. ביום הזה, שבא מיד אחרי השבוע המשמעותי, הקריבו את עומר השעורים לה'.

נשוב אל פסוקי התורה בפרשת אמור.

"...כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא כג, י)".

כוונת הפסוק היא להגעה הראשונה אל ארץ ישראל, ולהקרבת עומר ראשית הקציר בפעם הראשונה מאז ומעולם.

על פי זה נפרש את הניסוח היוצא דופן.

"וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן (שם, פסוק יא)".

בלשון המקרא, שבת היא גם כינוי לשבוע. כוונת התורה היא לשבעת הימים המיוחדים של הכניסה לארץ. ט"ז ניסן הוא יום המחרת של השבוע הזה, או השבת הזה.

ראיה לדבר, בהמשך:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (שם, פסוק טו)".

"שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת" הכוונה שבועות שלמים (על יום שבת בלבד לא שייך לומר תמים). כלומר, ממחרת השבוע הראשון בארץ ישראל, תספרו 49 ימים שהם שבעה שבועות.

"עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם... (שם, פסוק טז)".

כלומר, עד ממחרת השבוע השביעי תספרו סך הכל חמישים יום.

"...וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (שם)".

פירושו, מנחה חדשה ממש, שלא הייתה מאז ומעולם, כי זו הפעם הראשונה שבני ישראל מגיעים אל ארץ ישראל.

"...חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם... (שם, פסוק יד)".

הווי אומר, כמו שאתם עושים בפעם הראשונה כאמור, תמשיכו שנה אחרי שנה חוק עולם.

בדורותינו, אין איש זוכר את כת הצדוקים, כשמצד שני מסורת חכמי ישראל מתקבלת כמסורת העם כולו לדורותיו.