הסתכלות בנשים
בית הדין
טו אייר התשעט | 20.05.19
הרב ישועה רטבי
האם איסור הסתכלות בנשים הוא מהתורה או מדרבנן
הסמ"ק (מצוה ל) הביא שני פסוקים שמתייחסים להסתכלות בנשים: א)- "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר פרק טו פסוק לט). ב)- "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע[1] (דברים פרק כג פסוק י). הפסוק הראשון מתייחס להסתכלות לשם זנות, והפסוק השני מתייחס להסתכלות לשם הנאה.
הפסוק הראשון הובא בגמ' במסכת ברכות דף יב עמוד ב מובא: "אחרי עיניכם - זה הרהור עבירה". כלומר האיסור שנאמר בתורה: "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" - הוא בהרהור עבירה, דהיינו הסתכלות על מנת לזנות.
הפסוק השני הובא בגמ' במסכת עבודה זרה דף כ עמוד א: "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת". כאן הכוונה להסתכלות לשלם הנאה.
הבית שמואל (אבן העזר סימן כא ס"ק ב) הביא מחלוקת בין הפוסקים, האם איסור זה הוא מהתורה או מדרבנן. לדעת רבנו יונה (אגרת התשובה בס"ק יח) זהו איסור תורה שהובא בפסוק הראשון, אך לדעת הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב) זהו איסור מדרבנן[2]. וכך מוכח מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת סנהדרין פרק ז משנה ד): "ואסור... ולהשביע את העין מצורתה לשם הנאה, אלא שאין חייבין על כך מלקות". כאשר מדובר באיסור דרבנן - אין חיוב מלקות.
היראים (סימן מה דפוס ישן - ריא): כתב במפורש שאיסור הסתכלות הוא מדרבנן: "הזהירונו רבותינו [ע"ז כ' א'] שלא להסתכל בעריות, ואסמכוה אקרא, דונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה". כך גם כתב החינוך (מצוה קפח): "מה שאסרו חכמים זכרונם לברכה בזה לגדר, והוא שלא יקרוץ אדם בידיו, וירמוז בעיניו לאחת מן העריות, ושלא לשחוק עמהם כלל, ואפילו להריח בשמים שעליהם אסור, ושלא להביט בנשים כלל". גם מדברי הגר"א (שו"ע שם ס"ק ט) משמע, שסבור שהשולחן ערוך פסק שזהו איסור דרבנן, כי הגר"א ציין שהפסוק הוא אסמכתא.
בספר אוצר הפוסקים (סימן כא ס"ק ז) הובא בשם הפני משה (ס"ק א) הסבר נוסף: אין מחלוקת בין רבנו יונה ובין הרמב"ם, אלא אם מסתכל לשם זנות - כולם מסכימים שיש איסור תורה, ואם מסתכל ליהנות - יש איסור דרבנן.
ראיית מראות לא צנועים במקום של חוסר ברירה
בגמ' במסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב מובא: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע (ישעיהו פרק לג פסוק טו) - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא - רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא - אנוס הוא? לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה".
הרשב"ם (על הגמ' שם) ביאר, שהפסוק מתייחס לחסיד שעוצם את עיניו. אך זה יתכן רק כאשר אין דרך אחרת, כי במקום בו יש אפשרות חלופית - אסור לעבור בה גם אם הוא עוצם את עיניו, ואם בכל זאת הולך בדרך זו - לא נקרא חסיד אלא נקרא רשע, לכן חייבים לומר, שהפסוק מתייחס לחסיד שעובר במקום לא צנוע, כאשר אין ברירה, כלומר אין דרך חלופית, והוא בחסידותו עוצם את עיניו. במקרה של חוסר ברירה - מעיקר הדין אין חיוב לעצום את עיניו כי הוא אנוס, אך החסיד המובא בפסוק, עוצם את עיניו גם במצב של חוסר ברירה[3].
המהרש"א (חדושי אגדות מסכת בבא בתרא שם ד"ה ועוצם) כתב, שבמציאות בה יש דרך חלופית, הגמ' קראה לעובר שם רשע, בגלל שהוא התכוון לעבירה, ולכן בחר בדרך זו ולא בדרך החלופית, ולכן גם לא מועיל שיעצום את עיניו.
בפוסקים מבואר[4], שגם אם יש דרך חלופית אבל היא ארוכה יותר או שיש בה טרחה גדולה[5] - במצב כזה נחשב שאין דרך אחרת, שאז מעיקר הדין אין איסור בהסתכלות, כי מדובר באונס, וממידת חסידות יש לעצום את עיניו. וכך כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני אבן העזר סימן כא סעיף א בס"ק ה): "כשהדרך השניה ארוכה יותר, וכן אם יש טורח גדול לילך לדרכא אחרינא וכיוצ"ב - חשיב ליכא דרכא אחרינא".
ערוך השולחן (אבן העזר סימן כא סעיף א) סיכם: "ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, מפני שרגליהן מגולות. ואם יש דרך אחר - לא יעבור בדרך הכביסה, ואם אין דרך אחר - יעצים עיניו מלהסתכל בהן. ובזה נאמר ועוצם עיניו מראות ברע".
הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה כא) והשולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף א) פסקו בדין זה: "ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה". הרמב"ם השולחן ערוך כלל לא הביאו את החילוקים בגמ' בין יש דרך אחרת לבין אין דרך אחרת. ניתן לומר שהרמב"ם והשולחן ערוך לא הביאו חילוקים אלו, בגלל דברי הגמ' במסכת פסחים (על פי הסבר הרדב"ז) שיובאו בפסקאות הבאות. עוד ניתן לומר, שהרמב"ם והשולחן ערוך אסרו הסתכלות, כלומר התבוננות והתמקדות בחוסר צניעות, אך לא אסרו ראייה רגעית, כפי שיורחב לקמן.
הגמ' במסכת פסחים דף כה עמוד ב דנה, בהנאה הבאה לאדם בעל כרחו, כמו למשל אדם שעובר ברחוב, ומריח ריח של עבודה זרה האסורה בהנאה. הפוסקים פסקו כדעת הלישנא השנייה בגמ', שאם מדובר במקום של חוסר ברירה (לא אפשר), וגם האדם לא מתכוון ליהנות - לכולי עלמא הוא לא עובר על איסור. כן גם במקרה שיש לו אפשרות חלופית, אם הוא לא מתכוון ליהנות - אין בכך איסור (כדעת ר"ש שדבר שלא מתכוון מותר), והוא לא מחויב ללכת בדרך אחרת, ואם מתכוון ליהנות - אסור (כדעת רבא).
וכך פסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב) להלכה: "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון - אסור, ואם לא נתכוון - מותר[6]". הכסף משנה (שם) העיר: "ואף על פי שרש"י מפרש לה באיסורי הנאה כגון ריח של עכו"ם - רבינו מפרש לה בכל איסורין". כלומר לא מדובר רק באיסור עבודה זרה, אלא גם בשאר איסורים וק"ו באיסור עבודה זרה.
הרדב"ז (על הרמב"ם שם) ביאר: הרמב"ם כלל לא הביא את החילוקים בין מציאות של חוסר ברירה למציאות שיש בה חלופה אחרת ("בין אפשר ללא אפשר"), כי להלכה פוסקים כדעת רבי שמעון שדבר שלא מתכוון מותר, ולכן אם לא מתכוון ליהנות - מותר גם אם יש חלופה אחרת.
בשו"ת תורה לשמה (סימן שצד) פסק, שיש איסור רק אם מתכוון ליהנות: "שאלה, באחד שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק, והיא היתה אשת איש, והיתה יפה מאוד ומקושטת, והוא היה לו הנאה בראייתו בה, אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה, כי מוכרח לדבר עמה, ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק, וכפי הענין א"א לסגור עיניו ולדבר עמה אם יש בזה איסור או לאו".
התורה לשמה הביא את דברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה יב): "והנייה הבאה לו לאדם בעל כרחו באיסור מכל האיסורין, אם נתכוון (ליהנות) - אסור, ואם לא נתכוון - מותר". לאור זאת "בנידון השאלה, עיקר הדבר תלוי בזה, דאם מתכוין לראות ביופיה, וכן אם הוא מתכוין לשמוע קולה, וחביב הדבר הזה בעיניו, כי נח לו הדבר הזה שנזדמן לו ליהנות ממנו - הרי זה ודאי איסורא קא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה, ולא נח לו בדבר הזה שנזדמן לפניו, ואדרבא הוא חפץ ורוצה שתשתוק זאת האשה המזמרת, כדי שלא ישמע, או שתלך זאת היפה מלפניו כדי שלא יראנה, אלא שהוא בעל כרחו שומע ובעל כרחו רואה - אין בזה איסור".
התורה לשמה עוד הסיק: "ודע כי עוד יש ללמוד מהתם לענין נידון השאלה, כל שהוא אינו מתכוין לכך, אעפ"י שאפשר לו ללכת למקום אחר ולא ישמע קולה - ג"כ שרי. דהא שם בגמרא ע"ב, הוכיח מהך דמוכרי כסות אעפ"י שאפשר למעבד כצנועין - מ"מ כי לא מכוין - שרי ואעפ"י שהוא נהנה בהכרח, ובזה עשה תיובתא ללישנא קמא ע"ש, וא"כ השתא ה"ה בנ"ד, כל היכא דלא מכוין - שרי אף על גב דאפשר להבדל - אין מטריחין אותו. מיהו בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להבדל, ובפרט היכא דליכא טרחא, דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית שמשם לא ישמע את הקול".
החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ו ס"ק יד) למד מדברי הגמ' הנ"ל, שאם אדם נמצא במצב של חוסר ברירה ושומע לשון הרע (או רואה מראות אסורים) - שלא יכוון ליהנות, כפי דעת הפוסקים הנ"ל. אומנם החפץ חיים התקשה: מדברי הגמ' במסכת פסחים משמש, שבמקרים שלא מתכוון ליהנות גם אם יש דרך חלופית - אין איסור בראייה של איסור, והכסף משנה הוסיף שכך הדין בשאר איסורים - א"כ מדוע הגמ' במסכת בבא בתרא כתבה על אדם שהולך במקום לא צנוע, ויש לו דרך חלופית, שאסור לו ללכת בדרך שיש בה בעיות צניעות גם אם עוצם את עיניו?
החפץ חיים הסביר: "ונראה לי, דסברת הגמרא דבעריות מפני שנפשו של אדם מחמדתן[7] - צריך להחמיר יותר, דהגם שעתה חושב שלא ניחא ליה בהנאה זו, פן יתגבר יצרו עליו בעל כרחו ויבוא להרהר עי"ז, וכן מצינו בכמה ענינים שהחמירו יותר בעניני הסתכלות מכל האיסורים שבתורה אף בלא אפשר ולא מכוין, וכענין שאמרו בברכות (דף ס"א) אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך - רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה"ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל, ולא ניחא ליה בהסתכלות - אפילו הכי אסרו חז"ל. והכל מטעם שכתבתי כנ"ל. ומ"ש רשב"ם דקי"ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר וגם לעז הבריות מאוד".
כלומר גם לדעת החפץ חיים, מעיקר הדין אין איסור כאשר לא מתכוון ליהנות, אלא שבנושאי צניעות יש להחמיר יותר מאשר בשאר איסורים, בגלל החשש שיתגבר עליו יצרו. ולכן כאשר יש דרך אחרת יש ללכת בדרך חלופית, ורק אם אין דרך אחרת - מותר לעבור שם. נציין, שכפי האמור לעיל, הבן איש חי לא חילק בין איסורי עריות ובין שאר איסורים, וגם באיסורי עריות כתב שמעיקר הדין אם לא מתכוון ליהנות - גם אם יש דרך אחרת - לא עובר על איסור.
חילוק בין ראיה רגעית ובין התבוננות ארוכה
בגמ' במסכת עבודה זרה דף כ עמוד א מובא: "ואף ר"ע ראה (את) אשת טורנוסרופוס הרשע". הגמ' שאלה על כך: כיצד רבי עקיבא ראה את אשת טורנוסרופוס, והרי יש איסור להסתכל על נשים? הגמ' ביארה: "קרן זוית הואי", כלומר לא היה ניתן למנוע את ההסתכלות כי היא אירעה תוך כדי מעבר בפינת רחובות.
הרמב"ם (מורה הנבוכים חלק ג פרק מט) כתב: "וכבר ידעת שאסור לנו ליהנות... ואפילו בראיית העין, והוא שיכוין ליהנות". מכאן שיש איסור (דרבנן לפי הרמב"ם כאמור לעיל) כאשר מתכוון ליהנות, ואין כלל איסור כאשר מדובר בראייה טבעית ללא כוונה ליהנות.
השולחן ערוך (אבן העזר סימן סה סעיף ב) פסק (על פי דברי הגמ' במסכת כתובות דף יז עמוד א): "אסור להסתכל בכלה". מהרש"ל (ים של שלמה מסכת כתובות פרק ב סימן ג) כתב: "ונראה, דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא - שרי אפילו בשאר אשה. ...דלא אסור אלא דרך הבטה והסתכלות בדמותה, והתבוננות בצורת קלסתירה, ואפילו במלבושיה אסור כהאי גוונא". כלומר האיסור להסתכל בפני אישה, הוא בצורה של התבוננות מדוקדקת, ולא בהסתכלות רגעית וטבעית.
השיטה מקובצת (מסכת כתובות דף יז עמוד א) כתב בשם הרמ"ה: "וא"ת כיון שאינו מותר לראותה (אסור להסתכל על כלה) - היאך נוכל למצוא עדים שיראו אותה, שיצאת בהינומא וראשה פרוע? ...ורבינו מאיר הלוי ז"ל תירץ בענין אחר, דדוקא להסתכל אמרו דאינו מותר, אבל ראיה בעלמא לפי שעה בשעה שמוליכין אותה (לחופה) - מותר[8]". כלומר העדים יכולים לראות את הכלה בכדי להעיד בקידושין, כי מדובר בראייה רגעית. מדברי הרמ"ה ניתן ללמוד, שגם אם מדובר בראייה מכוונת לצורך עדות - מותר, וודאי שאין איסור בראייה לא מכוונת.
השולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף א) עוד פסק: "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה - כאלו נסתכל בבית התורף (פי' ערוה) שלה". (זאת ע"פ דברי הגמ' במסכת ברכות דף כד עמוד א, ובמסכת שבת דף סד עמוד ב).
הבית יוסף (או"ח סימן עה) כתב בשם רבינו יונה (מסכת ברכות דף יז עמוד א): "וכתב רבינו האי גאון ז"ל, דהוא הדין לכל אשה שמגלה טפח במקום מכוסה שבה - שאסור לקרוא כנגדה, דטפח באשה ערוה... וכן כשמגולה טפח - אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא - מותר". רבנו האי גאון התיר לקרוא קריאת שמע מול טפח מגולה, כל עוד מדובר על ראיה רגעית ולא על הסתכלות[9].
בספר יד מלאכי (כללי התלמוד כלל קעט) מובא: "הסתכלות, כל היכא דאיתיה לשון זה - הוא יותר מראיה, כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטה יותר מהרואה". היד מלאכי הוכיח חילוק זה מדברי הבית יוסף והמגן אברהם, כמבואר בהערה[10].
גם המשנה ברורה (סימן עה ס"ק ז) כתב: הסתכלות לפי תומו ללא הנאה - אין בה איסור, אך הפרי מגדים (משבצות זהב סימן עה ס"ק א) סבור, שיש איסור בהסתכלות במקומות המכוסים.
אומנם החיד"א בספרו פתח עינים (על מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב) כתב: יש אומרים שהאיסור הוא רק בהתבוננות אך אין איסור בהסתכלות רגעית. אך מדברי הגמ' הנ"ל משמע, שיש איסור גם בהסתכלות רגעית, שהרי הגמ' תירצה שר"ע הסתכל תוך כדי מעבר בפינת רחוב, והגמ' לא תרצה שמדובר בראייה רגעית ללא התבוננות, כי היתר זה לא קיים.
כאמור, היד מלאכי (שם) ביאר את החילוק שבין ראייה ובין הסתכלות, כך שהוכחת החיד"א היא קושיא לדבריו. היד מלאכי תירץ: הגמ' כתבה שרשב"ג הסתכל על נוכרית נאה, ובירך: מה רבו מעשיך ה', גם רבי עקיבא הסתכל על אשת טורנוסרופוס ובכה על "דהאי שופרא בלי עפרא". ומכאן שהגמ' בהתחלה הבינה, שהרבנים לא ראו ראייה חטופה אלא הם הסתכלו ("דדקו בה שפיר בהסתכלות יותר מראיה"), וברכו או בכו, ועל כך שאלה הגמ': כיצד מותר להסתכל? הגמ' הסבירה, שמדובר בקרן זווית, כלומר למרות שהרבנים ברכו ובכו - למעשה לא הייתה הסתכלות, אלא רק ראייה רגעית בקרן זווית.
הגר"נ קרליץ (חוט שני, אבן העזר סימן כא סעיף א ס"ק ד) ביאר: "דהא דמהני ראיה בעלמא לפי תומו - היינו דוקא באשה סתם, דאין ראיה כזו פועלת אצלו הרהור, אבל אשה נאה ביותר וכלשון הגמ' - אפילו ראיה בעלמא - אסור, דודאי תביאהו תיכף לידי הרהור, ואין לו עצה אלא לעצום את עיניו כמ"ש רש"י, ולכן מוקמינן בגמ' בקרן זוית, שלא ידע שצריך לעצום עיניו".
הב"ח (אורח חיים סימן עה בס"ק א) כתב, שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד טפח מגולה, גם בראייה חטופה, ולגבי הסתכלות באישה שלא בזמן קריאת שמע: אם מכוון להסתכל ונהנה - אסור, ואם זו ראייה ללא כוונה - מותר: "דיש לומר דלא אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה אלא כשמכוין לראות בה, דאז נהנה ואיכא איסור, אפילו באצבע קטנה, אבל גבי קריאת שמע - איכא איסורא כשמסתכל בה בשעת קריאת שמע אפילו אינו מכוין כלל להסתכל בה, אלא שרואה אותה לפי תומו בלא כוונה, ואז אינו אסור לקריאת שמע אלא בטפח מגולה".
בעל ההפלאה בספרו נְתִיבוֹת לָשֶׁבֶת[11] (אבן העזר סימן כא סעיף א ס"ק ג) כתב, שהחילוק המרכזי אינו בין ראיה להסתכלות, אלא החילוק המרכזי הוא בשאלה האם מתכוון לראות או שלא מתמקד בראייה. אם רואה ללא כוונה - מותר, ואם מסתכל בכוונה ובהתמקדות - אסור:
"ובוודאי אפילו בקרן זוית - אסור להסתכל בכוונה. אמנם העיקר הוא, כשהוא מכוין לראותה כגון להביט ביופיה, כלשון השולחן ערוך לעיל וכיוצא בו - הוא הנקרא מסתכל. וגבי קשת (סימן רכ"ט) לשון השולחן ערוך שם - אסור להסתכל ביותר, דהיינו שמתכוון לראות מראה דמות קשת". כלומר מסתכל נקרא כאשר הוא מסתכל בכוונה לראות את יופיה. הנתיבות לשבת אומנם התייחס רק לחילוק בין התמקדות בראייה לבין ראייה חטופה, אך נראה שכוונתו לדברי הב"ח, שהאיסור הוא בהתמקדות מתוך כוונה ליהנות ("מכוין לראותה - להביט ביופיה").
הבן איש חי (עוד יוסף חי עמוד נא א) פסק להלכה בצורה מפורשת, שהחילוק הוא בין הסתכלות מתוך כוונה ליהנות שאסורה, לבין ראייה ללא כוונה ליהנות שמותרת: "ונשאלתי מאחד שהיה יושב בעליה, והיה חלון פתוח מן העליה לחדר אחר שהיתה עומדת בו אשה שהיא ערוה אליו מדאורייתא, והייתה ערומה לגמרי, והוא ראה את ערוותה ממש, ושאל תיקון לדבר זה. ואמרתי לו: אם הוא ראה ערוותה בהעברה בעלמא, שלא הסתכל באותו מקום - אין עליו חטא בדבר זה, אבל אם הסתכל שם שנהנה בראייתו שנתכוון ליהנות בזה - צריך לו תיקון". כלומר ראיה רגעית ללא כוונה ליהנות - אין בכך חטא, ואין צורך בתיקון על ראייה זו.
הגר"נ קרליץ (חוט השני שם ס"ק ה) כתב: ישנם שני אופנים בהם מותרת ראייה בנשים: א)- "אם מסתכל באשה אך היא לא נראית לו כאשה, אלא כמו אדם שרואה קיר, ובראיה כזו הוא יודע שיש כאן קיר, אבל אין מחשב בלבו כלל היאך נראה הקיר, אלא ידיעה בעלמא שיש כאן קיר". ב)- החלוקה בין ראייה מותרת לבין הסתכלות אסורה. ראייה לפי תומו מותרת כאשר הוא "לא מסתכל על צורתה היאך היא נראית". אומנם באישה נאה ביותר - גם ראייה אסורה כאמור לעיל.
הגר"ח קנייבסקי (במכתב המובא בספר תורת ההסתכלות עמוד נד ואילך) כתב: "הנלע"ד אכתוב כדרכה של תורה. הנה על משמרתי אעמודה, ומזכה אני במקומי, שאין לענ"ד בלאיה בעלמא שום איסור מעיקר הדין, ורק מדת חסידות בעלמא". הגר"ח קנייבסקי הביא ראיה לכך מספר ראיות מהש"ס:
- א. הגמ' במסכת פסחים דף קיג עמוד ב סיפרה על רב חנינא ורב אושעיא שהיו סנדלים בשוק במקום מאוד לא צנוע, ולא הסתכלו. הגמ' שיבחה אותם כי הם עשו מעשה חסידות.
- ב. בגמ' במסכת ברכות דף סב עמוד ב מסופר, על הנחיית אביי לתלמידי חכמים בשעה שיוצאים להתפנות: "אמר להו אביי לרבנן: כי עייליתו בשבילי דמחוזא למיפק ביה בחקלא, לא תחזו לא להך גיסא ולא להך גיסא, דלמא יתבי נשי, ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו". הגמ' לא כתבה שיש בכך איסור מעיקר הדין, אלא שאין דרך ארץ לראותם.
- ג. דברי הגמ' במסכת עבודה זרה דף כ עמוד א שהובאו לעיל: "מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: מה רבו מעשיך ה'! ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק - שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק - דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה - דהאי שופרא בלי עפרא".
- ד. אולי גם ניתן להוסיף את דברי הגמ' במסכת מסכת ברכות דף כ עמוד א: "רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה, אמר להו: הכי טבילו והכי טבילו. אמרי ליה רבנן: לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו: דמיין באפאי כי קאקי חיורי". אילו הייתה ההסתכלות איסור תורה - רב גידל לא היה מתיר לעצמו למרות שדומות עליו כמו קאקי חיורי, כי באיסור תורה יש רבדים עמוקים לאין סוף, ואם התורה אסרה, אין להתיר בגלל הטעם.
ללכת אחורי אישה
בגמ' במסכת ברכות דף סא עמוד א מובא: "לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו אשתו, נזדמנה לו על הגשר - יסלקנה לצדדין, וכל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא". וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף א): "פגע אשה בשוק - אסור להלך אחריה, אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו".
התוספות (ד"ה וכל) ביארו, שמדובר באדם שרגיל ללכת למקום לא צנוע, שאז יש חשש "שיבא לידי נאוף, וסופו יורד לגיהנם".
הרדב"ז (חלק ב סימן תשע, הובא בפתחי תשובה שם בס"ק א) ביאר, שהחשש הוא שמא יבוא לידי הרהור: "דאין הטעם משום שמסתכל במקום המגולה ממנה דבמקום אחר אמרו כל המסתכל בעקבה של אשה כאלו מסתכל במקום התורפה אלא עיקר הטעם הוא מפני שיבוא לידי הרהור ועל ידי הלוכה ותנועותיה אעפ"י שהיא מכוסה יבוא לידי הרהור".
הרדב"ז עוד כתב: "והנכון אצלי, כי אשה זונה - אסור לקרב אצלה בתוך ד' אמות שלה, אבל אשה אחרת - מותר לקרב אצלה בתוך ד' אמות דרך אקראי. אבל ללכת אחריה אפי' חוץ לד' אמות - אסור, לפי שהדבר ברור שיבא לידי הרהור. וגדר הדבר הוא, כל שהוא מרוחק ממנה, שאינו מכיר ומבחין בהילוכה ובתנועותיה - מותר, אבל כל שהוא מבחין ורואה הילוכה ותנועות איבריה - אסור, אלא ימהר לעבור לפניה, אפילו שיעבור תוך ד' אמותיה, או יסתלק לצדדין באופן שלא יראה תנועותיה. ואם לאו - יאנוס עצמו ויתעכב עד שתלך מלפניו, ואי איכא דרכא אחריתי - יסוב מעליה דרכו, ואי ליכא דרכא אחריתי - יאנוס עצמו כדכתיבנא, ולא ליזיל בתרה. ואם אי אפשר באחד מכל אלה, והוא ממהר לדבר מצוה, ואם יתעכב יעבור זמן המצוה - יתקע עיניו בקרקע וילך ולא יגביהם מן הקרקע".
כלומר בהליכה אחר אישה יש חשש להרהור, כאשר הוא "מכיר ומבחין בהילוכה ובתנועותיה". מצב כזה דומה להסתכלות ממוקדת האסורה כפי האמור לעיל, ולכן מחמירים בהליכה שגם אם אין אפשרות חלופית[12] - לא יעבור אלא יעשה כפי ההדרכה שהביא הרדב"ז.
הבאר היטב (שם ס"ק ב) הביא מחלוקת הפוסקים, האם האיסור ללכת אחר אישה הוא רק בתוך ארבע אמות, או שהוא רחב יותר. כאמור לדעת הרדב"ז, האיסור רחב יותר, שככל והוא מבחין בתנועותיה - אסור ללכת אחר האישה גם מחוץ לארבע אמות, אך לדעת תרומת הדשן, האיסור הוא רק בתוך ארבע אמות. הבאר היטב שכך גם מובא בפרי עץ חיים למהרח"ו.
הציץ אליעזר (חלק ט סימן נ) הביא את דברי תרומת הדשן שאמר (מובא בספר לקט יושר חלק ב יורה דעה עמוד לז ענין ב): "שמותר לילך אחר אשת חבר או אחר אמו, משום דבזמן הזה אין אנו מוזהרין כ"כ מלילך אחרי אשה". הציץ אליעזר ביאר, שהאיסור ללכת אחר נשים היה תקף בזמן בו הנשים כמעט ולא יצאו מביתם[13], אך בזמן הזה, שהנשים רגילות לצאת מהבית, החשש להרהור קטן יותר, אך למעשה אין להקל אלא רק בצירוף עוד תנאי כמו שמדובר בללכת אחר אשת חבר, שאם מעוניין לחלוק לה כבוד וללכת אחריה - מותר. הציץ אליעזר הביא את תשובת הגרש"ז אויערבך שהסביר בצורה שונה: תרומת הדשן היקל ללכת אחר אישה רק במקום מצווה או במקום נימוס.
כך כתב הגרש"ז אויערבך: "ונוסף לזה גם נראה, שבזמנם הי' אפשר להזהר מלכת אחורי אשה, משא"כ בזמננו, הרי אף אם יברח מאחורי אשה - ימצא תיכף את עצמו אחורי אשה אחרת, וכמדומה לי שנשים מצויות ברחוב יותר מאנשים, ומה גם בזמנינו שהפריצות מצויה הרבה, ולצערנו הפרוץ מרובה על העומד, ואין מתביישים להסתכל באשה גם בפניה, ולכן הי' לע"ד במקום מצוה או שצריך לעשות כן מצד הנימוס - אין טעם להחמיר בזמננו, ומשום כך שמח לבי מהמציאה שמצא, ואף שבזמן התה"ד המצב היה הרבה יותר טוב מבזמננו, אבל מ"מ יתכן שגם אז כבר היו הנשים מצויות בשווקים ורחובות ובכל מקום שהולך הי' נמצא תמיד אחורי אשה ולכן כתב להקל כן נלע"ד, וכיון דבלא"ה רגיל בי' טובא שפיר מסתבר להקל במקום מצוה".
הגר"נ קרליץ (חוט השני שם בס"ק ה) פסק למעשה כך: "ובזמנינו שיש נשים רבות ברחובות, ואף אם יסלקנה לצדדין ימצא עצמו אחורי אשה אחרת - מ"מ יש עדיפות לילך במהירות באופן שאינו הולך כל הזמן אחורי אותה אשה".
הסתכלות לצורך קידושין
בגמ' במסכת קידושין דף מא עמוד א מובא: "דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: ואהבת לרעך כמוך". הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ג): הביא הלכה זו: "ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה, כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה. ואין בזה צד איסור. ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות, הרי הוא אומר (איוב פרק לא פסוק א): בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי, וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה". וכ"פ השולחן ערוך (אבן העזר סימן כא סעיף ג).
הראב"ד הביא את דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף קסח עמוד א: "אמר אביי: האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא, נידבר עם הארץ בהדיה, דלמא מחלפו לה מיניה". ומכאן השיג על הרמב"ם: "אלמא אין דרך ת"ח בכך", כלומר שאין דרכו של תלמיד חכם להסתכל כלל, גם לא כאשר מעוניין לקדש אישה, אלא עליו לקחת עמו אדם שלא מקפיד על כך.
המגיד משנה (שם) ביאר את דברי הרמב"ם: "ואין זו השגה. לפי שצורבא מרבנן, אפילו נסתכל בה ובדקה בפעם אחת - לא יכירה אם יחליפוה, לפי שאינו רגיל להסתכל בצורת הנשים, אבל עם הארץ יכירה בפעם אחת, ואילו היה אסור בהסתכלות כדי לבדקה - לא היו אומרים לעם הארץ עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך, והמימרא דרב דאמר אסור לקדש אשה עד שיראנה תוכיח".
באוצר הפוסקים (סימן כא ס"ק ל) הובאו דברי שו"ת שאילת יעקב (סימן קו), שהרמב"ם התיר הסתכלות והתבוננות כאשר מתכוון לקדש, ועל כך השיג הראב"ד, שגם במקרה זה מספיק ראייה ללא התבוננות. ולכן הראב"ד לא השיג על דברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק ג הלכה יט) הבאים: "ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו, שמא לא תמצא חן בעיניו, ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה". כי כאן הרמב"ם התייחס לראייה שהיא מותרת לכו"ע. השאילת יעקב הוסיף: לא חוששים שעם הארץ יבוא לידי הרהור, כי הוא רגיל בכך.
לעבוד במקום עם בעיות צניעות
האגרות משה (אבן העזר חלק א סימן נו) סבור, שהבעיה במעבר במקום לא צנוע, הוא לא בגלל איסור גילוי עריות (שהוא בגדר ייהרג ואל יעבור), אלא הבעיה בהסתכלות הוא החשש להרהור ולהוצאת שכבת זרע: "מה שהוא הולך למקום שנשים נמצאות מגולות בבשרן - אין זה שייך לגילוי עריות, אלא שהוא איסור אחר, דמביא לידי הרהור, ועובר על ונשמרת מכל דבר, שהוא איסור הרהור, שיש לחוש שיבא מזה להוצאת זרע לבטלה. וגם לפעמים בא תיכף להוצאת זרע... והוא כדכתבתי שאיסור הסתכלות אף כשהיא מגולה ממקום שדרך לכסותן כמו בעומדות על הכביסה הוא משום שלא יבא לידי הרהור, וא"כ אין בזה שייכות לאיסורים דגילוי עריות... ע"כ איסור הסתכלות הוא מצד ונשמרת שלא יבוא לידי הרהור אף במקומות שדרכן לכסות".
האגרות משה למד מכך, שאם אדם נמצא במקום לא צנוע לצורך פרנסה, יש לומר שדינו כחובר ברירה ("לא אפשר"), כך שמותר לו לעבוד והמראות שיראה הן בגדר אונס. זאת בתנאי שהוא מצליח לשמור על עצמו שלא יגיע לידי הרהור. אומנם בטיולים וכד' שאין בהם צורך, הוא לא יכול לסמוך על עצמו שלא יבוא לידי הרהור, אלא יש להגדיר זאת כיש דרך אחרת, ואם בכל זאת עובר שם, נקרא רשע.
וכך כתב האגרות משה: "עכ"פ חזינן, שאף בשביל הפסד ממון ושאר צרכים שצריך לעשות - רשאי לילך למקום שמגלות השוק והזרועות, שהם מקומות שדרכן לכסות אף שיהיה מוכרח להסתכל, ואף כשלא יוכל לעצום עיניו אף לבעלי נפש, וכשיכול לעצום עיניו מדינא אינו מחוייב, כיון שהוא דבר קשה לפניו, ורק ממדת חסידות יש לו למינס נפשו ולעצום עיניו".
הסתכלות תוך כדי שיחה - בספר חסידים (סימן אלף) מובא: "מן הדין היה שלא יראה אדם באשה אלא כשצריך לדבר עמה, פן יתאווה אליה". אומנם האגרות משה (אורח חיים חלק א סימן מ) כתב: "וכן כשבאה אשה לשאול להרב שאלה בעניני איסור והיתר - מחוייב להשתדל שלא להביט בפניה, כדי שלא יבא ליהנות ח"ו מהראיה, וכן בכל מקום שפוגע בנשים". יתכן וכוונתו שלמרות שמעיקר הדין מותר להסתכל תוך כדי שיחה, אך אדם גדול צריך להחמיר על עצמו גם בכך.
הסתכלות אצל צדיק גדול - הריטב"א (מסכת קידושין דף פב עמוד א) כתב: "ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו, ואין מעלה טינא כלל - מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד א') דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז א'), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ' א'), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה, שדברי תורה עומדים לו לאדם בילדותו ונותנין לו אחרית ותקוה לעת זקנתו, שנאמר עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו". (מובא בפתחי תשובה אבן העזר סימן כא ס"ק ג).
[1] הפסוק שלאחר מכן, מתייחס לראיית קרי בלילה, ומכאן נלמד שהפסוק מזהיר "להשמר שלא יבא לידי כך". (רש"י מסכת עבודה זרה דף כ עמוד ב ד"ה ונשמרת).
[2] נלמד מדברי הרמב"ם שכתב: "ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו, או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה, או להקל ראש. ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה - אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות". הכאת מרדות היא על איסור דרבנן. וכך מובא בשו"ת פני יהושע (חלק ב סימן מד): "ואפילו הרמב"ם ז"ל, שכתב פכ"א מהלכות א"ב, דחיבוק ונשוק הוא דאורייתא ולוקין עליו - מ"מ ספור ושחוק עמה ולהביט ביופיה כתב - שאין לוקין עלייהו כי אם מכות מרדות, שזהו איסור דרבנן, וכמו שדרכו ז"ל בכל איסורין דרבנן".
[3] וכך כתב הגר"נ קרליץ (חוט שני אבן העזר סימן כא סעיף א בס"ק ה): "מעיקר הדין מותר במקום שנשים עומדות על הכביסה אם ליכא דרכא אתרינא, ואם מסתכל בדרך הליכתו - אנוס הוא, מ"מ איכא מעליותא לעצום עיניו בדרך הילוכו שם".
[4] התוספות (מסכת עבודה זרה דף מח עמוד ב ד"ה אי) כתבו: "אי דאיכא דירכא אחרינא - פי' קצר כזה, דאי בעינן למימר אפי' ארוך יותר - אם כן אין לדבר סוף". כלומר כאשר אנו אומרים שאם יש דרך חלופית, הכוונה דרך באותו אורך ולא דרך חלופית ארוכה יותר, כי תמיד יש דרך חלופית ארוכה יותר.
וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קמב סעיף ט): "האשרה... - אסור לישב בצלה (ל' רמב"ם שם דין י"א). ואם יש לו דרך אחרת קצרה כמוה - אסור לעבור תחתיה. ואם לאו - עובר תחתיה כשהוא רץ". הש"ך (בס"ק כ) העיר: "משמע בר' ירוחם שם, דהיכא דאין לו דרך אחרת - אינו צריך לרוץ".
[5] כך כתבו התוספות (מסכת פסחים דף כה עמוד ב): "נראה לר"י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול". וכך גם כתב הר"ן (מסכת פסחים דף כו עמוד א). אומנם הריטב"א (מסכת פסחים דף כה עמוד ב) לא כתב טורח גדול אלא רק טורח סתמי: "דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא אפשר, היינו אפשר בלא שום טורח, או לא אפשר אלא בטורח".
[6] וכך כתב הש"ך: (יורה דעה סימן קמב ס"ק לד) "ומבואר שם בש"ס ופוסקים, דאפי' אפשר לו לילך למקום אחר - מותר כשאינו מתכוין... אבל כשמתכוין - מבואר שם בש"ס ופוסקים - דאפילו א"א לו לילך למקום אחר - אסור".
[7] על פי דברי הגמ' במסכת חגיגה (דף יא עמוד ב): "עריות שאני, דאמר מר: גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם".
[8] אומנם בשו"ת משנה הלכות (חלק ה סימן רכט) מובא: "והנה הכלה עצמה שמצוה לחבבה על בעלה, ומצד הדין הי' מותר להסתכל בפניה, ובזמן הגמ' היתה יוצאת וראשה פרוע, והיו עושין הכל כדי לחבבה על בעלה, כמבואר כ"ז בכתובות ט"ו ט"ז י"ז, ואפילו הכי בדורות האחרונים מנהג בני ישראל הקדשים לכסות פני הכלה כשהולכת תחת החופה שלא יסתכלו בה מפני אנשים שאינם מהוגנים. והגע עצמך, בשעה שמכסים פני הכלה שלא יכשלו בה - מגלים אחותה או חברותיה בתולות אחרות בפני רבים בנטיות גרון בקומה זקופה להסתכל בהם ולהתגרות היצה"ר בהם בעקבות הליכותיהם, וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש על זה כמפורש בע"ז דף י"ח ע"א, והמסייע עובר על לפני עור ומסייע ידי עוברי עבירה".
[9] לקמן יובאו דברי הב"ח (אורח חיים סימן עה בס"ק א) שאסר לקרוא קריאת שמע כנגד טפח מגולה, גם בראייה חטופה.
[10] הבית יוסף (אורח חיים סימן רכט) הביא את החילוק בין ראייה ובין הסתכלות: "ואסור להסתכל בו (בקשת) הרבה... - ומפרש רבינו (הטור) דלא מיתסר אלא דוקא להסתכל בו הרבה. וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' שדמ) וזה לשונו: נשאל הרא"ש, איך מסתכלין בקשת כשמברכין, והא אמרינן שהמסתכל בקשת - עיניו כהות? והשיב: דאין מסתכל כרואה כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מהרואה ואסור".
השולחן ערוך (אורח חיים סימן קכח סעיף כג) פסק לגבי איסור הסתכלות על כהן בשעת ברכת כהנים: "בשעה שהכהנים מברכים העם... - ולא יסתכלו בהם". המגן אברהם (בס"ק לה) העיר: "משמע דוקא להסתכל הרבה - אסור, אבל ראיה בעלמא - לא מיתסר". המגן אברהם למד זאת מפסק השולחן ערוך (אורח חיים סימן רכט סעיף א) לגבי הסתכלות בקשת: "ואסור להסתכל בו ביותר". העטרת צבי (בס"ק א) דייק: "דוקא דרך הבטה גמורה - אסור, אבל לראות דרך ראייה בעלמא כדי לברך - מותר".
גם לגבי האיסור להסתכל בפני אדם רשע - כתב המגן אברהם (או"ח סימן רכה ס"ק כ): "נראה, דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו - אסור, אבל ראיה בעלמא - מותר". וכך גם כתב המשנה ברורה (שם ס"ק לג).
אומנם, הסמ"ע (סימן קנד ס"ק יד) הבין הפוך, שהסתכלות היא רגעית, וראייה היא התבוננות ארוכה. הסמ"ע התייחס לפסק הרמ"א (חו"מ סימן קנד סעיף ג): "י"א שצריך ליזהר אדם מלהסתכל בבית חברו, עד שהוא נתפס כגנב בראייה ההיא, כיון שאין לו טענה. על כך העיר הסמ"ע, שאפ' הסתכלות ארעית - אסורה: "וגם כתב לשון מלהסתכל, ולא כתב לשון לראות, דלשון הסתכל שייך לומר אהסתכלות בעלמא בלי כונת ראות".
בספר יד מלאכי (שם) תמה על הסמ"ע: "ומן התימה על הסמ"ע (בח"מ סי' קנ"ד ס"ק י"ד), דאישתמיטתיה כל זה". כלומר הסמ"ע שכח את כל הפוסקים הנ"ל, שחילקו בין הסתכלות ובין ראייה.
[11] ספר זה הוא חלק מספרו שבת אחים. נתיבות לשבת - מוזכר בפסוק בישעיהו (פרק נח פסוק יב): "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת". המצודת דוד ביאר: "אתה הוא המשיב את הנתיבות להיות מיושבות באנשים, כי בהיות הערים חריבים - נשמו הנתיבות, ובזכותך נבנו הערים ונתיישבו הנתיבות". המלבי"ם הוסיף: "שיהיה ישוב ע"י נתיבותיך המורים ארחות חיים".
[12] כך כתב החפץ חיים (לשון הרע - באר מים חיים כלל ו ס"ק יד): "אחורי ארי ולא אחורי אשה, פגע באשה בדרך רץ אחריה ומסלקה לצדדין, ומשמע מדברי האחרונים באה"ע דאפילו לית ליה דרכא אחרינא למיזל, ולא ניחא ליה בהסתכלות - אפילו הכי אסרו חז"ל, והכל מטעם שכתבתי כנ"ל. ומ"ש רשב"ם דקי"ל הרחק מן הכיעור היינו בענינים כאלו שמצוי פתוי היצר, וגם לעז הבריות מאוד".
[13] וכדברי הרמב"ם (הלכות אישות פרק יג הלכה יא): "לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה". וכך הביא הרמ"א (אבן העזר הלכות כתובות סימן עג סעיף א): "ואשה לא תרגיל עצמה לצאת הרבה, שאין יופי לאשה אלא לישב בזויות ביתה".
נציין, שהרמב"ם פתח ואמר שאישה לא נמצאת בבית סוהר, והיא יוצאת למשפחתה ולחברותיה. יתכן וכוונתו הייתה, שבזמנם לא היה נהוג לצאת ללא מטרה מסוימת לרחובות (יציאה לצורך שופינג). כך היה המנהג המקובל בזמן הרמב"ם במצרים בקרב כלל הנשים, אך לא מדובר בפסק הלכה מיוחד לנשים ביהדות. וניתן לראות זאת מכך שהרמ"א לא הביא את לשון הרמב"ם (שרק פעם או פעמיים בחודש אישה תצא לרחוב), אלא כתב בצורה כללית יותר, שלא תצא הרבה.