הקדמה לדינא דבר מצרא

בית הדין

כד אלול התשפא | 01.09.21

הרב ישועה רטבי

דינא דבר מצרא

במסכת בבא מציעא דף קח עמוד א מובא: אדם שמוכר את דירתו לאחרים - יש זכות ראשונים לָשָכֶן שצמוד לדירתו (להלן: המצרן) לרכוש את הדירה באותו מחיר שהמוכר מעוניין היה למכור לאחרים, כך שהמצרן יוכל להצמיד את שתי הדירות. אומנם אם יש דבר שמפסיק בין הדירה ולא ניתן לחבר בניהם - אין דינא דבר מצרא, (כמבואר בשולחן ערוך בסימן קעה סעיף כז).

ככל שהמוכר מכר את הדירה לקונה ולא למצרן - המצרן (דהיינו השָכֶן) רשאי לסלק את הלקוח, עי"כ שישלם לו את שווי הדירה. הקונה נחשב לשליחו של המצרן, ולכן יש ביכולתו לסלק את הקונה לאחר מתן התשלום עבור הדירה.

הסמ"ע (בסימן קעה ס"ק ו) הסביר: "כלל טעם דמצרנות שבסימן זה הוא, מדכתב רחמנא (דברים פרק ו פסוק יח) 'ועשית הטוב והישר', למדנו ממנו שחפץ השם יתברך שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משורת הדין". כלומר קונה אחר שלא גר בסמיכות לדירת המוכר - יוכל לרכוש דירה בכל מקום אחר, אך השכן לא יוכל להרחיב את דירתו אלא רק אם ירכוש את הדירה שסמוכה לו. ולכן הישר והטוב לתת קדימות לשכן שגר בצמידות לדירת המוכר.

וכך פסק השולחן ערוך (סימן קעה סעיף ו):

המוכר קרקעו לאחר, בין שמכרה הוא בין שמכר שלוחו בין שמכרו בית דין - יש לחבירו שהוא בצד המצר שלו ליתן דמים ללוקח ולסלק אותו; ואפילו הלוקח ת"ח ושכן וקרוב למוכר, והמצרן עם הארץ ורחוק מן המוכר - המצרן קודם ומסלק את הלוקח... וזה הלוקח הרחוק (הקונה), חשוב כשלוחו (של המצרן) לכל דבר.

הנימוקי יוסף (מסכת בבא מציעא דף סד עמוד א) אף הוסיף וכתב, שלמצרן יש זכות בנכס, זכות עם מעמד של קניין קלוש: "כאילו יש לו קצת קנין בגופו".

האור זרוע (חלק ג פסקי בבא מציעא סימן קצו) כתב: "ואני אומר, אחרי שהוא משום ועשית הטוב והישר - הרי הוא קרוב למצות עשה, ואין לפקפק ואין להערים בה".

הלקוח נחשב כשליח של המצרן

מצוות דינא דבר מצרא מוטלת על הקונה ולא על המוכר, כלומר המוכר רשאי למכור את דירתו למי שיחפוץ, אלא שעל הקונה הפוטנציאלי מוטל לעשות הישר והטוב ולאפשר למצרן לרכוש את הדירה. וכך כתב הסמ"ע (סימן קעה ס"ק ז ובס"ק לח): "לא תיקנו דין מצרנות על המוכר, אלא על הלוקח שימשוך ידו מקנייתו, וממילא יצטרך המוכר למכור לזה המצרן". וכך כתב הנתיבות (בס"ק ה): "וזה עיקר תקנת עשיית הטוב והישר במצרנות, שכל אדם (כל קונה) ימשוך ידו ממנה, ויניחנה ביד המוכר הראשון, ויקחנה המצרן". אומנם ערוך השולחן (סימן קעה סעיף ז) כתב: "דגם על המוכר מוטל קצת הישר והטוב".

כאמור, למוכר יש זכות להציע את דירתו למכירה לכל מי שירצה, המוכר מקבל את הצעת המחיר הטובה ביותר, והלקוח בפועל הוא נחשב לשליחו של המצרן, ואם המצרן מוכן להציע הצעה זהה להצעת הלקוח - המצרן קודם ללקוח.

וכך כתב השולחן ערוך (בסימן קעה סעיף ו): "וזה הלוקח הרחוק חשוב כשלוחו לכל דבר... אם הוקרה - צריך ליתנה לו כמו שקנאה, ואם הוזלה - צריך ליקח אותה כמי שקנאה, אם חפץ בה". כלומר הקונה נחשב כשליחו של המצרן, לכן על המצרן לשלם לקונה בדיוק את הסכום שהקונה שילם למוכר. ואם הנכס התייקר, המצרן לא ישלם ללקוח יותר, (המצרן מרוויח), ואם הנכס הוזל - המצרן לא ישלם פחות ממה שהלקוח שילם, אלא ישלם כפי ששילם הלקוח, (המצרן מפסיד את ההוזלה).

רבי אברהם בן הרמב"ם (סימן עח) הדגיש: למרות שהרי"ף (במסכת בבא מציעא דף סד עמוד ב) והרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה ה) כתבו, שיש ללקוח דין של שליח, אין כוונתם לשליח וודאי, אלא הלקוח הוא כעין שליח[1].

צריך לציין, למרות שהחיוב הוא בעיקרו על הלקוח, בכ"ז הרמ"א (בסעיף לד) כתב בשם המרדכי (סימן שצו): "לכתחלה ילך המוכר לפני ב"ד שיודיעו לאוהבי או קרובי המצרן אם רוצה לקנות".

הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יג הלכה ז) כתב: מכיוון שיש לקונה דין של שליח, הרי שאם הקונה ישביח את השדה - דינו הוא כיורד לשדה חברו ברשות, וידו על העליונה, אך אם השביח את השדה לאחר שהמצרן תבע ממנו את השדה - דינו כיורד לשדה חברו ללא רשות, שידו על התחתונה. ואם הקונה הזיק לשדה - המצרן ישלם לו פחות וינכה את הנזק, כדין כל שליח, שנועד לתקן ולא לעוות. (מובא ברשב"ם ד"ה השתא).

הרמב"ם עוד כתב: הקונה נחשב לקונה עד שהמצרן יתבע את השדה, כך שכל הפירות שהקונה יאכל קודם שהמצרן יתבעהו - הרי הם שלו ולא צריך להחזיר למצרן, אבל כל הפירות שהקונה יאכל לאחר שהמצרן יתבע ממנו את השדה - צריך לשלם. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ו. אבל השלטי גיבורים (שם) כתב: הלקוח צריך לשלם למצרן את הפירות שאכל.

הטעם לכך (שהקונה רשאי לאכול פירות) הוא, שהקונה אינו שליח לגמרי של המצרן, אלא יש לו דין של לקוח עד שיסלקו אותו, ולכן הוא רשאי לאכול פירות. וכך כתב האור שמח (הלכות שכנים פרק יג הלכה א):

שיטת רבינו בהלכות מצרנות נראה, דהלוקח אינו כשליח ממש לכל מילי, וזה הוא, חדא, דכתב בהלכה י"א, בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד המצרן - בעל המצרן חוזר וטורף מן הלוקח שסלקו[2], ואם דין שליח ממש יש לו - איך טורף מיד הלוקח. עוד כתב: דפירות שאכל מקודם שבא וסלקו - שלו הוא אוכל, ואין מחשבין, ואם איתא דשליח גמור הוי - הרי של מצרן קא אכיל.

עוד כתב הרמב"ם: המלווה של הלקוח, אינו יכול לפרוע מהשדה שקנה, שכן הקונה (הלווה) נחשב כשליחו של המצרן, ואין שעבוד בעל חוב חל על אותה שדה. וכ"פ המחבר בסעיף כ. הסמ"ע בס"ק יא כתב: אין בכך הפסד למלווה, שכן הוא יכול לפרוע את החוב מהמעות שהמצרן ישלם לקונה.

הרמ"א (בסימן קעה סעיף ו) פסק "ואפילו אם אומר המוכר קודם שאמכור למצרן לא אמכור כלל - אפילו הכי קנה המצרן בעל כרחו של מוכר". (תשובת מיימוני ס' קנין סי' ל"ב). כלומר גם אם המוכר אומר שהוא מעדיף לא למכור כלל מאשר למכור למצרן - טענתו לא מתקבלת, וככל והוא ירצה למכור את הדירה - המצרן יהיה קודם ללקוחות אחרים (אא"כ הוא טוען שייגרם לו הפסד במכירה למצרן, כפי שמבואר בסעיף כג).

האם דינא דבר מצרא הוא תקנת חכמים?

הרא"ש (סימן כד) כתב: דינא דבר מצרא נחשב לתקנת חכמים, שצריך האדם להתנהג בצורה ישרה וטובה. וכן כתב הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה ה): "אמרו חכמים, הואיל והמכר אחד הוא - טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר יותר מן הרחוק".

הסמ"ע בס"ק ו כתב: "כלל טעם דמצרנות שבסימן זה הוא, מדכתב רחמנא (דברים פרק ו פסוק יח) 'ועשית הטוב והישר', למדנו ממנו שחפץ השם יתברך שיעשו בני אדם זה עם זה לפנים משורת הדין, כגון זה, דאף שקדם הלוקח וקנה שדה אחד, כיון שאפשר להאי לוקח לקנות במקום אחר, ובעלי שדות שסביב אותה שדה הנמכר יש טיבותא וניחותא בקנייתם לנפשם, כדי שיהיו שדותיהן סמוכות זו לזו - משום הכי תקנו חז"ל, שיכולין אחד מבעלי השדות שסביבם לסלק הלוקח, והן נקראים מצרנים, מטעם שעומדים בשדותיהם על מצר שדה זו הנמכר".

המגיד משנה (הלכות שכנים פרק יד הלכה ה) כתב: "ועניין דין בן המצר הוא, שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת "קדושים תהיו", והכוונה כמו שאמרו ז"ל קדש עצמך במותר לך, שלא יהא שטוף אחר התאוות. וכן אמרה "ועשית הישר והטוב", והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם, ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין, ובהכרח חייב לעשות כן. ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים, והחכמים ז"ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו, ומהם שעשו אותם בדין גמור, ומהם לכתחילה ודרך חסידות, והכל מדבריהם ז"ל, ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין".

הרמב"ן (פירוש התורה שם) כתב: "ועשית הישר והטוב בעיני ה' - על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו, ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך - הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר[3]".

מדברי הרמב"ן נראה לכאורה, שדינא דבר מצרא הוא מהתורה. אבל הרמב"ן במלחמות (מסכת בבא מציעא דף סה.) כתב: "אשה ויתמי דלאו בני מעבד הישר והטוב נינהו ולא רמו רבנן עלייהו תקנתייהו". אומנם מהתורה צריך בכל דרכי החיים להתנהג בדרך הישר והטוב. וכך כתב רבי אברהם בן הרמב"ם (סימן עח): "ודינא דבר מיצרא דרבנן".

להרחבה עיינו:

[1] כך כתב רבנו אברהם: "ואף הרב ז"ל (הרי"ף במסכת בבא מציעא דף סד עמוד ב) הוא האומר, ואמת דברו, כשלוחא הוי, וכמו כן אבא מארי זצ"ל (הרמב"ם הלכות שכנים פרק יב הלכה ה) חזר בחבור במספר מקומות שהוא דומה לו ברוב הדינים, אך אינו שליח ודאי, ובשום מקום אינו אומר בפרוש שהוא שליח - וגם לא יאות למי שמבין זאת לומר כן - אלא הוא אומר: כאלו הוא שליח או כמו שליח, וכיו"ב בהיותו דומה לשליח בדינים אלה; ומה שנמשל לאיזה דבר מחמת דמיון אינו צריך שיהיה אותו דבר".

"ולפי הסברה הזאת - האמתית אצלי ואצל כל מי שיש לו הרגל בהלכה וידיעה בשרשיה ובהוצאת ענפיה משרשיה - והיא שהלוקח קונה קנין גמור, אף על פי שהוא חוטא וחצוף כמו שאמרו חצפא הוי. והיא בנויה על העיקר שבארתיו, ר"ל שהקנין קיים מדין תורה, ודינא דבר מיצרא דרבנן".

[2]: מלווה של המוכר שטרף את הנכס מידי המצרן - הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יג הלכה יא) סבור, שיש לקונה אחריות על הנכס, ולכן המצרן יוכל לגבות את כספו מהקונה, ולאחר מכן הקונה יגבה את הכספים מהמוכר, אבל הרמב"ן (קח: ד"ה ומסתברא), הרשב"א (שם) והר"ן (שם), חלקו עליו וסברו, שהקונה לא אחראי על הנכס, אלא המוכר אחראי על הנכס, כך שהמצרן גובה בחזרה את כספו מהמוכר ולא מהלקוח. וכ"פ הרמ"א (בסימן קעה סעיף כא).

הבית יוסף תמה על דברי הרמב"ם: "ובאמת שדברי הרמב"ם כפשטן תמוהין, דאתו רבנן לתקן משום ישר וטוב שיתן (הקונה) שדהו למצרן, ושיתחייב באחריות בלא שום הנאה"? הבית יוסף הסביר את דברי הרמב"ם: מדובר שיש למצרן כסף להחזיר לקונה, שאז המצרן אומנם גובה מהקונה ולא ישירות מהמוכר, כי המוכר אינו בעל דין של המצרן, אבל אם למוכר אין כספים להחזיר לקונה - גם הרמב"ם יסכים שהקונה לא צריך לשלם למצרן ולהפסיד. השולחן ערוך הביא את שתי הדעות, את דברי הרמב"ם בשם יש מי שאומר, ואת דברי רוב הפוסקים בשם: "וחלקו עליו".

[3] הרמב"ן עוד כתב: "וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל: שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר".