דינא דבר מצרא כאשר יש הפסד למוכר

בית הדין

כד אלול התשפא | 01.09.21

הרב ישועה רטבי

דינא דבר מצרא במקום הפסד למוכר

מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף קח עמוד ב אנו למדים, כי במידה ויש הפסד למוכר - חכמים לא תיקנו שיהיה למצרן זכות[1]. וכך כתב כך רש"י (שם ד"ה לית): "שלא תקנו חכמים... לעשות הישר והטוב לבעל המצר, שהוא רעה למוכר... במקום פסידא דמוכר לא תקון דינא דבר מצרא". וכך כתב גם הטור (סימן קעה סעיף לו): "דינא דבר מצרא תקנת חכמים הוא משום ועשית הטוב והישר... לפיכך אם יש שום הפסד למוכר - לא תקנו שלא תקנו למצרן דבר שהוא הפסד למוכר".

הסמ"ע (סימן קעה ס"ק לח) הסביר: התקנה נועדה לקונה ולא למוכר, כי המוכר בכלל יכול לומר שהוא לא מעוניין בכלל למכור את הנכס.

וכך פסק הרמ"א (סימן קעה סעיף כג): "והוא הדין בכל דבר שיש פסידא למוכר - לא תקנו בזה זכות למצרן".

וכך כתב ערוך השולחן (בסימן קעה סעיף יא): "כיון שעיקר מצרנות הוא מפני הישר והטוב, לפיכך אם יש איזה צד הפסד להמוכר - בטלה לה דין מצרנות, דאין זה ישר וטוב להפסיד להמוכר".

הרשב"א (חלק א סימן תתקט"ו) כתב: "דין בן המצר אינו אלא מצד ועשית הישר והטוב, ודין רופף הוא ותלוי בשערה, עד שאמרו הני ציירי והני שרו לית ביה משום דינא דבר מצרא".

הפתחי תשובה בס"ק י כתב בשם שו"ת מים חיים (חו"מ סימן ט): היה רב שפסק, שאם המוכר והקונה רוצים להערים בכדי לעקוף את המצרן, שיכתבו בהסכם, שאם המכירה תתבטל - המוכר יצטרך לשלם לקונה קנס כספי גבוה, כך שאם המצרן ירצה לבטל את המכירה, הוא יצטרך לשלם את הקנס למוכר, שהרי אין דינא דבר מצרא במקום הפסד למוכר, ומכיוון שהמוכר שילם את הקנס לקונה, המצרן יצטרך לממן גם קנס זה.

אבל בשו"ת מים חיים חלק עליו וכתב: מדובר בטעות. ראשית אם מדובר בהערמה, הרי הרמ"א בסעיף כח פסק, שניתן להחרים כאשר יש חשש להערמה, ומעבר לכך, הרי הקונה נחשב לשליח של המצרן (כמבואר בשולחן ערוך בסעיף ו), כך שלמעשה אין כאן ביטל הסכם, ולכן המוכר בכללל לא צריך לשלם את הקנס לקונה. המוכר לא חייב בקנס כי המצווה מוטלת על הקונה, כך שהקונה הוא זה שמבטל את ההסכם ולא המוכר.

פסקי השולחן ערוך בעניין זה

השולחן ערוך (בסימן קעה) במספר מקומות פסק, שאין דינא דבר מצרא חל, כאשר עלול להיגרם הפסד למוכר:

א. מכר בהקפה - מוכר שמכר את דירתו בהקפה - אין דינא דבר מצרא והוא רשאי למכור לקונה שנאמן עליו שישלם את החוב ולא למצרן שפחות נאמן עליו. (שולחן ערוך סימן קעה סעיף ח). הגר"א (בס"ק כו) ביאר: "יכול המוכר לומר - הראשון נוח לי... ובמקום פסידא דמוכר - לית ביה דינא דבר מצרא".
ב. מכירה שתלויה בתנאים - אם המוכר או הקונה התנו בניהם תנאים למכירה - המצרן יוכל לסלק את הקונה רק לאחר מילוי כל התנאים, כאשר הנכס אכן יעבור לידי הקונה. (שולחן ערוך בסעיף י). הסמ"ע (בס"ק יח) ביאר: "משום דיכול המוכר או הלוקח לומר, שאין זה המצרן נוח לי לתלות בו בקיום התנאי".
ג. קונה שמשלם בצורה מסורבלת - לקוח שהביא למוכר מעות טובות שיוצאות בשוק, והמצרן הביא מעות כבדות, שהמוכר אינו מעוניין בהן) - אין דינא דבר מצרא, כי עלול להיגרם למוכר הפסד אם ימכור את הדירה למצרן, לכן המוכר יכול למכור את שדהו ללקוח. וכך הדין אם לקוח משלם עם כספים בצורה גלויה, והמצרן שלח שליח שהביא את הכספים קשורים בחבילה, כך שהמוכר חושש לפתוח את החבילה, שמא המצרן יטען שהיו בחבילה יותר כספים. (שם סעיף כג).
ד. מצרן שצריך לארגן את הכספים - מצרן שאין ברשותו את כספי המכירה ומבקש מהמוכר שימתין עד שיארגן את הכספים, ולעומתו יש קונה שמוכן לשלם על הדירה באופן מידי - אין דינא דבר מצרא, וניתן למכור לקונה, כי העיכוב עלול לגרום להפסדים למוכר (אם יתברר שאין למצרן כסף ולבינתיים אולי גם הקונה יחזור בו).

אומנם אם המצרן טוען שיש ברשותו את הכספים, והוא רק צריך להביאם, יש לבחון האם הוא אכן אמיד מספיק שיש לו את הכספים הנדרשים[2] - הוא יקבל את הזכות לדינא דבר מצרא, כי ניתן להניח שהוא יעביר את הכספים ללא עיכוב מיותר, אך אם נראה שאין לו את הכספים לרכישה - לא מחכים לו עד שיארגן את הכספים.

וי"א שאם המצרן לא ידע שהנכס עומד למכירה או שלא ידע מה המחיר - שיש להמתין לו, אך בכל מקרה אם חיכו זמן שהמצרן יארגן כספים וזמן זה עבר - המצרן איבד את זכותו. (שם סעיף כה).

ה. מכר את כל נכסיו - מכר את כל נכסיו לקונה אחד, ובין כל הנכסים נמצאת גם קרקע הסמוכה למצרן - אין המצרן יכול לסלק את הקונה, שכן אין דינא דבר מצרא כאשר יש הפסד למוכר, ומכיוון שיתכן והקונה יבטל את קנייתו אם נסלק אותו מהשדה - לא דנים דינא דבר מצרא[3]. (שם סעיף לו).
ו. מכירת נכס רע - המוכר נכס שניכר שהוא רע בכדי לקנות נכס מרוויח - אין במכירת הנכס הרע משום דינא דבר מצרא. שכן אנו חוששים גם לטובת המוכר, ואם נצריך אותו להמתין למצרן, יתכן ויפסיד את קניית הנכס הטוב[4]. (שם סעיף מב).
ז. מכירה לצורך גדול - המוכר את שדהו בכדי לשלם מיסים, (יש חשש להפסד כספי על עיכוב בתשלום), או ב"ד המוכר שדה יתומים לצורך מזונות האלמנה והבנות, (הן לא יכולות להישאר ללא מזונות גם לא יום אחד), או המוכר שדהו לצורך קבורת המת, (לא ניתן לבזות את הנפטר) - ניתן למכור לכל קונה ואין דינא דבר מצרא. שכן אלו דברים דחופים שלא ניתן להתעכב מלבצעם. (שם סעיף מג).
ח. מכירת נכס ממושכן - לווה שמשכן נכס למלווה, ומבקש למכור את הנכס למלווה, בכדי להחזיר את החוב - אין דינא דבר מצרא, והמלווה קודם למצרן[5]. כי אם יהיה דין דבר מצרא, הלווה יתעכב במכירה וייגרם לו הפסד, ואין דינא דבר מצרא במקום הפסד[6]. (שם סעיף נז).

להרחבה עיינו:

[1] כך מובא בגמ': "הני זוזי טבי והני זוזי תקולי, (לקוח שהביא למוכר מעות טובות שיוצאות בשוק, והמצרן הביא מעות כבדות, שהמוכר אינו מעוניין בהן) - לית ביה משום דינא דבר מצרא". (מכיוון שנגרם הפסד למוכר, לא דנים דינא דבר מצרא, והמוכר יכול למכור את שדהו ללקוח).

"הני ציירי והני שרי - לית ביה משום דינא דבר מצרא". (לקוח שהביא את מעותיו בצורה גלויה, והמצרן הביא את מעותיו ע"י שליח קשורות בחבילה, כך שהמוכר חושש לפתוח את החבילה, שמא המצרן יטען שהיו בחבילה יותר מעות - יכול המוכר למכור לקונה ואין דינא דבר מצרא במקום שיש הפסד למוכר. כך גם הסביר הנ"י דף סה: ד"ה שכיני).

הרא"ש (סימן לב) פירש: המצרן הביא מעות צרורות וחתומות, וטוען שכך ניתנו לו, ואינו רשאי לפותחן עד שיבואו הבעלים ויספרו את המעות.

[2] ערוך השולחן (סימן קעה סעיף יא) כתב: "אם הוא אמוד או שביכולתו להשיג הלואה - ממתינים לו _למצרן)עד שילך ויביא מעות. ואם לפי ראות עיני ב"ד אין זה רק דחייה בעלמא, דאינו אמוד, ואינו בטוח - אין שומעין לו, דאולי בין כך יחזור בו הלוקח, ונפסיד להמוכר". וכך גם כתב הפתחי חושן (שותפים ומצרנות פרק יא הערה קסו): "ונראה, שאם יש לו כסף בבנק - חשיב כיש לו, ואפילו אין לו אלא זכות לאשראי, נראה דאף לדעת הרמב"ם מועיל, דכל שיש לו זכות משיכה בקביעות - חשיב כיש לו".

[3] הרא"ש (סימן כז) כתב: גם אם המצרן ירצה לרכוש את כל נכסי המוכר - לא מסלקים את הלקוח. שכן בד"כ קשה למצוא לקוח שמוכן לרכוש את כל הנכסים, ואם כבר המוכר מצא לקוח שמוכן לרכוש הכל - אנו לא נעכב את המכירה עד שיודיע למצרן, ועד שהמצרן יחזיר תשובה, שיתכן והלקוח יתחרט, ולא תיקנו הטוב והישר למצרן בכדי להפסיד את המוכר. וכ"פ השולחן ערוך. (זאת בניגוד לדברי רש"י, שאם המצרן יציע לקנות את כל נכסי המוכר - יוכל הוא לסלק את המוכר).

[4] העיטור (אות מ מכירת קרקעות) סייג: צריך שיהיה ברור וניכר שהנכס הנמכר הוא באמת רע, ושהמוכר רוצה לקנות נכס שבאמת היא טוב יותר. אבל אם לא ניכר באופן אובייקטיבי לכולם שהנכס הזה טוב וזה רע, אלא רק המוכר בתחושתו כך טוען - יש דינא דבר מצרא. וכ"פ הסמ"ע (בס"ק עה).

הש"ך (בס"ק לח) הוסיף: "מכאן נראה, באחד שעקר דירתו לעיר אחרת, ומכר ביתו שהיה לו בעיר שהיה דר בו כבר, לאחד מבני אותו עיר, דאין בן המצר של אותו בית יכול לסלקו ללוקח, דהא בסימן קץ סי"ב כתבו הטור והמחבר, דבזה מיקרי מוכר שדהו מפני רעתה".

הפתחי תשובה (בס"ק טז) כתב: הנודע ביהודה (קמא חו"מ סימן כד) תמה על דברי הש"ך, וכתב שדבריו נפלאו. שכן בסימן קצ מדובר על אדם שמכר שדהו מפני רעתה, אך כאן הגמ' דיברה לא רק על מוכר שדה מפני רעתה, אלא על מוכר שדה רעה בכדי לקנות שדה טובה, שבזה אין דינא דבר מצרא, אך אין להסיק מכאן כדברי הש"ך, שכל המוכר שדהו מפני רעתה, (כל עובר דירה לעיר אחרת) - אין דינא דבר מצרא.

בספר שער משפט (ס"ק ג) הסביר את דברי הש"ך: במקרה בו יש הפסד למוכר במידה ויתעכב עם המכירה, כגון שהמוכר מעוניין לקנות במקום בו יש רשימת המתנה, ואם המצרן יעכבהו יתכן ולא יוכל לרכוש דירה. או במקרה שמוכר בכדי להשיג עבודה, ואם יתעכב יפסיד את העבודה, שאחר יקדימנו - אין דינא דבר מצרא, שכן אין דינא דבר מצרא כאשר יש חשש שיגרם נזק למוכר.

[5] לדעת השולחן ערוך (בסימן קעה סעיף נז) המלווה קודם רק בתנאי שהמלווה אכן קדם ורכש את הבית מהלווה לפני המצרן, אך לדעת הרמ"א תמיד המלווה קודם למצרן.

[6] ע"פ הסבר הרמב"ם (הלכות שכנים פרק יב הלכה ט).