בית הדין

ג אלול התשפב | 30.08.22

הרב ישועה רטבי

 

רקע

התובע רכש מהנתבע קורקינט משומש בסך 1,800 ש"ח. כלי חדש כזה עולה מעל 5,000 ש"ח. בשעת המכירה האור בצג הבהב. הנתבע אמר לתובע שאין כל תקלה בבטרייה, ורק האור במסך דולק.

בנו של התובע השתמש בקורקינט במשך כשבועיים, אך לאחר מכן לא היה ניתן להטעין את הסוללה. התובע לקח את המכשיר לחברה, שם נאמר לו שהסוללה גמורה ועלות סוללה חדשה היא 2,800 ש"ח.

 

טענות התובע

התובע טוען שמדובר במקח טעות, המוכר הדגיש לו שהבעיה היא רק בצג שהמסך מהבהב, אך אין כל תקלה בבטרייה, וכעת לאחר שעברו שבועיים מתברר שאכן הייתה תקלה בבטרייה, ולפיכך המקח מתבטל.

עוד טען התובע, כי הנתבע אמר לו שהקורקינט בן כשנה, אך ברישום החברה עולה שהקורקינט בן שלוש וחצי שנים. התובע שלח צילום מסך בו נראה, כי הקורקינט נרכש בתאריך 14.6.2018. התובע הוסיף, כי בכתב אחריות של החברה, מצוין שם בפירוש, שאין אחריות על סוללה מעל 36 חודשים מהרכישה, כך שיש משמעות לזמן בו הקורקינט נרכש.

התובע עוד טען, כי המוכר לכל אורך הדרך, הציג עצמו כבעלים של הכלי, ואפילו הוא הוריד מעט במחיר. הכסף שולם למוכר, ורק לאחר ההגעה לשירות התיקונים של החברה, נודע לו שם הבעלים של הקורקינט.

 

טענות הנתבע

הנתבע טען שהוא קיבל את הקורקינט מחבר טוב, ולא ידע שמדובר בקורקינט בן שלוש וחצי שנים. החבר אמר לו שהוא השתמש בקורקינט כשנה וחצי שנתיים, וכך הוא אמר לתובע. כנראה שהחבר התכוון שהוא נסע בקורקינט פחות מהמקובל.

הנתבע השקיע 500 ש"ח בשיפוץ הקורקינט, החליף לו ברקסים, כך שהקורקינט היה במצב כמו חדש. בשעת המכירה הנתבע אמר לתובע שיסתכל בקורקינט וייסע עליו, בכדי שלאחר הרכישה הקונה לא יאמר שהיו בעיות עם הקורקינט, ואכן התובע בחן את הקורקינט נסע עליו, ולאחר הרכישה אף אישר לנתבע שהקורקינט במצב מצוין, וההוכחה לכך היא, שבנו של התובע נסע עליו במשך שבועיים.

הנתבע העיר כי הוא אינו יכול לדעת איך הבן שלו הקטן נסע בקורקינט ובאיזה צורה, ולכן לא שייך לבטל את המכירה.

הנתבע הדגיש, כי לא יעלה על הדעת שקונה ישתמש במוצר שבועיים, ולאחר שבועיים הוא יבקש לבטל את המכירה. "כמו שימכרו רכב ואחרי שבועיים יגיד תחזיר את הרכב - אין חיה כזו. הוא יכול לדעת מה עשיתי עם הרכב שלו? שבועיים? אף אחד לא היה מחזיר את הכסף. אין דבר כזה בעולם".

הנתבע הוסיף, שהאחריות על הסוללה היא לשנה ולא לשלוש שנים. כמו כן, סוללה לא נהרסת גם לאחר שלוש שנים, אם לא השתמשו בסוללה - היא לא נהרסת.

הנתבע טען שצג מהבהב אינו מצביע על מצב ליקוי בבטרייה. הנתבע עוד אמר, שהאחריות על הסוללה היא לשנה ולא לשלוש שנים, ואע"פ שהתברר שהסוללה היא בת שלוש וחצי שנה, ולא שנתיים כפי שהוא חשב - סוללה לא נהרסת גם לאחר שלוש שנים, אם לא השתמשו בסוללה.

 

הנושאים לדיון:

• א. מתי אירע הפגם בבטרייה.
• ב. האם קנית קורקינט עם בטרייה לקראת סוף ימיו נחשבת למום או לא?
• ג. האם המוכר נחשב למתווך?
• ד. האם ניתן לבטל את המכירה לאחר שחלפו שבועיים.
• ה. מוכר שאמר לקונה לבדוק את המוצר שלא יבוא אח"כ להתלונן.
• ו. לקוח שלא בדק את הבטרייה.
• ז. האם הקונה צריך לשלם דמי שימוש.

 

• מתי אירע הפגם בבטרייה

התובע מבקש לבטל את המכירה מדין מקח טעות, אך הנתבע טוען שלא ניתן לבטל את המכירה לאחר שעברו שבועיים. השאלה הראשונית שבית הדין צריך לבחון היא, מתי אירע המום במוצר? היסוד בדיני מום במקח הוא כך: אם ניתן להוכיח שהפגם היה בעת רכישת המוצר - הקונה רשאי לבטל את המכירה מדין מקח טעות, אך אם הפגם במוצר אירע רק לאחר הרכישה - לא ניתן לבטל את המכירה. יסוד זה מבואר בגמ' במסכת כתובות בדף עה עמוד ב[1].

הנתבע שלח בוואטצפ למזכירות בית הדין את התכתובת הבאה:

האם האור של המצבר הבהב? זה המסך הבהב. המסך שם הבהב. וכש- (שם הנתבע) בא לקנות ממני את הקורקינט, אני אמרתי ל-(שם הנתבע) תסתכל שהמסך מהבהב, ואין לזה שום קשר לסוללה.

לאחר בדיקת בית הדין מתברר שאין מנורת אזהרה על הצג שמצביע על חיי הסוללה. במסך מוצג מצב הבטרייה מהטעינה האחרונה, אבל זו אינה מצביעה על חיי הסוללה בכללותה. צג מהבהב אינו מצביע כלל על מצב בסוללה. בזה בית הדין מקבל טענת הנתבע שצג מהבהב אינו מצביע על תקלה בסוללה.

הנתבע מודה שבשעת רכישת הקורקינט האור במסך הבהב, ולא האור של הבטרייה, לטענתו מדובר היה בתקלה במסך שבעקבותיה נדלק אור בצורה שגויה ולא בתקלה בבטרייה. דברים אלו נאמרו לתובע בשעת רכישת הקורקינט, והוא רכש את הקורקינט על דעת כך, שאין כל תקלה בבטרייה עצמה, אלא רק תקלה במסך שלא מזהה נכון את מצב הבטרייה.

בית הדין מקבל את הטענה השנייה של התובע שסוללה בת שלוש וחצי שנה היא סוללה מתה. בכתב האחריות של היצרן נאמר שצפוי דרדור לבטרייה בקצב של 35% מכוחו בשנה, או לכל 3,000 ק"מ, המוקדם מבניהם. בנוסף לכך נאמר שנסיעה עם סוללה בת שלוש שנים היא מסוכנת ואסורה. קביעה זו היא בלי קשר לקילומטראז' שהקורקינט נסע. וכך נאמר לבית הדין על ידי נציג החברה בדיבור אתם. מסקנות אלו הוצגו לפני הצדדים לקבל תגובה שלהם.

המוכר העיר על מסקנה זו של בית הדין: "תמסור להם לבית דין שדיברתי גם כמה בעלי מוסך של קורקינט, והם אומרים שזה ממש לא נכון שאחרי 3 שנים שהבטרייה נגמרה. הבעלי מוסך טענו שהכל תלוי בנסיעה של הבן אדם".

בית הדין מעדיף להסתמך על הכתוב באחריות המוסמכת של היבואן הרשמי של קורקינטים אלו. שם נכתב שהשימוש בבטרייה אחרי שלוש שנים מסוכנת, בלי קשר לקילומטראז' שהקורקינט נסע. וכך נאמר לנציג בית הדין על ידי נציג המוסך הראשי של החברה. זה עדיף על עדויות של הנתבע מבעלי מוסך שדיבר אתם שהן עדויות  אנונימיות שהועברו לבית דין על פה ללא כל סימוכין בכתב.

ולא זו אף זו, גם אם נקבל את דברי המוכר שהכתוב בכתב אחריות הנ"ל אינו מדויק, מכל מקום נראה שיש לקבל דברי הקונה לבטל המכר מסיבה אחרת:

הרי הקונה הודה שנאמר לו שהמוצר היה בן שנה וחצי שנתיים, כאשר מתברר שהמוצר בן יותר משלוש וחצי שנה. יש כאן גניבת דעת של הקונה, על אף שנראה שגם רימו את המוכר בזה. המחיר שהמוכר קבע לכלי זה, הוא מחיר של כלי בן שנה וחצי שנתיים עם הקילומטרז' המקובל. סביר להניח שאם היה ידוע שמוצר זה היה בן שלוש וחצי שנה - המחיר היה פחות באופן משמעותי. כידוע, יש דין אונאה בתורה שאם המוכר הינה את הלקוח וגבה ממנו מחיר יותר משישית מהמחיר בשוק לסחורה זו - הלוקח יכול לבטל המקח. ששית של 1,800 שח הוא 324 ש"ח. סביר שמחיר של מוצר זה בן שלוש וחצי שנה היה פחות 324 ש"ח מהמחיר שהמוכר מכר אותו בפועל. ולכן אפילו אם נקבל דברי המוכר שאין לקבוע שבטרייה גמורה לאחר שלוש שנים, וצריכים להתייחס לקילומטרז' שהכלי נסע, בכל זאת הלוקח יכול לבטל מכר זה מדין אונאה יותר משתות.

לסיכום: בית הדין קובע, כי הפגם בבטרייה היה בשעת רכישת הקורקינט. בית הדין עוד קובע שהייתה גניבת דעת במכירת המוצר, כאשר המוכר הצהיר שהכלי בן שנה וחצי שנתיים לפי הודאת המוכר, ולפי דברי הקונה, המוכר אמר לו שהכלי הוא בן שנה, ומתברר שהמוצר בן יותר משלוש וחצי שנה. עקב כך בית הדין קובע שהייתה אונאה של יותר משתות במחיר של הקורקינט, וגם מדין אונאה הקונה יכול לבטל המכר.

• האם קנית קורקינט עם בטרייה לקראת סוף ימיו נחשבת למום או לא?

כאמור, בכתב אחריות של החברה נכתב במפורש כי לאחר שעברו שלוש שנים - הסוללה גמורה. השאלה לדיון היא, האם תקלה זו נחשבת למום המבטל את המכירה?

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ה) כתב: "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה - מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום - הרי זה אינו מחזיר בו. אלא אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך[2]". (מובא בשלטי גיבורים מסכת ב"ב דף מו: ס"ק ה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ו.

ערוך השולחן (סימן רלב סעיף ז) כתב: מוכר שאמר ללקוח לפני המכירה שאין מום בחפץ, ולאחר מכן נמצא שיש בו מום - המקח מתבטל גם אם זהו לא מום שנהוג במדינה לבטל עליו את המקח, שהרי המוכר אמר שאין מום במוצר, ונחשב כאילו התנו על כך.

בנידון דידן הנתבע אמר מספר פעמים לתובע, שאין כל בעיה עם הבטרייה, כך שלפי דברי ערוך השולחן, גם אילו לא היה מדובר במום שנהוג לבטל עליו מקח - היה ניתן לבטל את המקח, כי יש לראות כאילו הצדדים עשו ביניהם תנאי, שהתובע יקבל מוצר ללא כל תקלה בבטרייה, ואם יש תקלה בבטרייה - המכירה תתבטל. מעבר לכך נראה שבטרייה גמורה נחשבת למום אפילו אם המוכר לא היה מצהיר שאין שום בעיה בבטרייה. וכל שכן בנידון דידן שלפי הוראות השימוש בכלי יש סכנה לנסוע עם הסוללה מעבר לשלוש שנים.

עוד נציין, שלפי ההלכה, גם אם המוכר מכר בתום לב בלי להיות מודע לכך שיש תקלה בבטרייה - המכירה מתבטלת. דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת חולין (דף נ עמוד ב), שדנה במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות^[3], מתי הבהמה טריפה והמקח מתבטל. הגמ' פסקה: אם המחט חדרה את שתי הדפנות, כך שיש נקב מפולש - הבהמה טרפה. כאשר ניתן לדעת בוודאות שהבהמה נטרפה עוד ברשות המוכר (כגון שקנה בהמה בתוך שלושה ימים לשחיטה, והפצע הגליד, כך שוודאי הפצע נעשה לפני השחיטה ברשות המוכר) - המקח בטל מדין מקח טעות, כי בהמה טריפה לא חיה ואסורה לאכילה והוא קנה בהמה שניתן לאוכלה^[4]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף יא. מגמרא זו ניתן להסיק, שיש חיוב גם במום שהמוכר לא היה מודע אליו באמת ובתמים, שהרי מחט הנמצאת בבית הכוסות - אין המוכר מודע לכך, ובכ"ז המקח בטל.

וכך פסק הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יג סעיף כז): "כבר נתבאר, שאף אם המוכר לא ידע שיש מום במקח - ה"ז מקח טעות וחוזר".

לסיכום: התובע רשאי לבטל את המכירה ולקבל את כספו בחזרה.

 

• האם המוכר נחשב למתווך?

הנתבע טען שהוא קיבל את הקורקינט מחבר טוב, ולא ידע שמדובר בקורקינט בן שלוש וחצי שנים. השאלה לדיון היא, האם הנתבע נחשב למתווך או למוכר. אם נגיע למסקנה שהנתבע נחשב למתווך, הרי שלדעת הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טז הלכה יא), אם המתווך לא היה מודע למום שיש במוצר - הוא נשבע שבועת היסת שלא ידע מהמום ופטור מלשלם ללקוח. בנידון כאן המוכר טען שלא ידע מהמום, כלומר לא ידע שהבטרייה כבר למעלה משלוש שנים והיא לא תקינה, ואם נאמר שהנתבע נחשב למתווך, הרי שהוא פטור מלשלם לתובע הקונה.

השולחן ערוך (חו"מ סימן רלב סעיף יח) פסק כדעת הרמב"ם, שהקונה לא זכאי להחזר כספי, כאשר המתווך לא מודע למום, אך הרמ"א פסק, שהמתווך צריך לשלם ללקוח, למרות שגם המוכר המתווך התאנה ע"י המוכר הראשון, בכ"ז יש כאן למעשה מקח טעות, ולכן הקונה זכאי לקבל החזר כספי. וכך גם פסק הש"ך בס"ק יב.

אמנם נראה מכמה טעמים שאין לפטור המוכר בנידון דידן מדין סרסור-מתווך:

• א. הגר"א בס"ק כז כתב, שאם הלוקח לא פשע כלל - המתווך חייב גם לפי הרמב"ם. בנידון דידן נראה שהלוקח לא פשע בכלי, ולכן המוכר חייב להחזיר כספו.
• ב. רע"א (בהגהות על השולחן ערוך שם) פירש שהלוקח חייב על הפסד השור, (לשיטת הרמב"ם שהמחבר פסק כמותו כאמור) - בגלל שיש לקונה מעמד של שומר חינם או שומר שכר, כתוצאה מביטול המקח. והואיל והלוקח לא בדק לראות שהשור אוכל, מעל בתפקידו ולכן הלוקח חייב. בנידון דידן, שמדובר בבטרייה גמורה, לא היה דבר שהלקוח היה יכול לעשות כדי למנוע את מות הסוללה. אם כן גם לרמב"ם המוכר חייב להחזיר הכסף.

כעין זה פירש גם בנתיבות המשפט בס"ק ז: "ומ"מ חייב משום דהיה יכול להחזירו למוכר תיכף, וכיון שאין המוכר שוב כאן שלא יכול ליקח ממנו חייב". כלומר ההפסד של הלקוח נובע מכך שהוא פשע בכך שלא בדק מיד את המוצר. במקרה של השולחן ערוך מדובר היה בקניית שור ללא שיניים. השיהוי בבדיקה גרם שהשור ימות, כי אם הקונה היה בודק מיד, הוא היה מגלה שאין לשור שיניים, והיה ניתן להצילו. מכאן אנו למדים, שרק כאשר הקונה יכל למנוע את ההפסד - הקונה מפסיד, אך אם הקונה לא יכל למנוע את ההפסד - גם לדעת הרמב"ם המתווך חייב לשלם. בנידון כאן שעברו שלוש שנים ולא היה ניתן למנוע את ההפסד - גם לדעת הרמב"ם - המתווך חייב לשלם ללקוח.

• ג. בית הדין שלח, באמצעות מזכירות בית הדין, שאלת הבהרה למוכר לברר אם המוכר היה מתווך במכירת הכלי, אך המוכר כלל לא ענה על שאלה זו שבית הדין שאל אותו, ואדרבא נזף בבית הדין ששואלים לו שאלות של נוכלות ולא נעים כבר כל השאלות האלו וכו'. מכך שהנתבע התעלם משאלת בית הדין ניתן לראות שהנתבע לא ייחס חשיבות לעובדה זו. עקב כך גם בית הדין לא יעמוד על נקודה זו בגלל שאסור לבית דין לטעון טענות לטובת צד מהצדדים, שלא נטענו לפניהם.
• ד. נראה לומר, שיש דין מתווך רק אם הלקוח יודע שהוא סרסור ועליו לבדוק המוצר, אך אם הקונה חשב לתומו שהמוכר הוא הבעלים - הסרסור חייב. בנידון דידן המוכר הציג את עצמו כמוכר ולא אמר שהוא שליח של חברו, ולכן דינו כמוכר ולא כמתווך. וכך משמע מדברי ערוך השולחן (חושן משפט סימן רלב סעיף כז):

"וזה שחייב הרמב"ם ז"ל את הלוקח, זהו רק בנדון זה שמחשבו כפושע במה שלא השגיח לבודקו יפה יפה, כיון שידע שהמוכר לו הוא ספסר, והיה יודע שהוא אינו יודע טיבו - היה לו לראות אם הוא אוכל כתקונו אם לאו, דכמו שאם לא היו להלוקח עוד בהמות ולא השגיח עליו אם אוכל - הוי ודאי פושע, וחייב אפילו אם לא היה המוכר לו ספסר, כמו כן בספסר אף אם העמידו עם עוד בהמות היה לו להשגיח עליו בפ"ע והיה הספסר מחזירו למי שלקחו ממנו, אבל בדבר שאין בדיקה לשעתו והספסר נתאנה, כגון מכר טבעת בחזקת שכולו זהב ונמצא בתוכו בדיל - ודאי דחייב לשלם".

כלומר צריך שני תנאים בכדי לפטור את המתווך: א)- ידיעה שהמוכר הוא מתווך (וכדברי ערוך השולחן: "כיון שידע שהמוכר לו הוא ספסר"). ב)- פשיעה של הקונה שלא בודק. בנידון כאן שני התנאים לא קיימים: הקונה לא ידע שהמוכר מתווך, והקונה לא פשע בשיהוי.

לסיכום: הפטור שיש למתווך לא שייך בעניינינו.

 

• האם ניתן לבטל את המכירה לאחר שחלפו שבועיים

הנתבע טען, שלא יעלה על הדעת לבטל מכירה לאחר שעברו שבועיים מיום המכירה, ובשום מקום לא יסכימו לבטל מכירה לאחר שחלפו שבועיים.

טענה זו לא מתקבלת, כי לפי ההלכה, למוכר חלה אחריות לתת מוצר תקין, וגם לאחר שיעבור זמן - אם יתגלה שהיה פגם במוצר - המכירה מתבטלת.

דין זה מבואר בדברי הרי"ף (מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב): "והיכא דזבין אינש מידי, ולאחר זמן איגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מעיקרא מקמי דליזבני - אית ליה לאהדוריה למריה, ולא אמרינן בכי הא 'הא שהה ליה בכדי שיראה לתגר או לקרובו', דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה, אבל גבי מומין - מקח טעות הוא, וכל אימת דמיגלי ליה - מהדר ליה למריה. והכי כתב רבינו האי גאון זצ"ל". וכן פסק הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג).

וכך גם פסק השולחן ערוך (בסימן רלב סעיף ג):

המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלים, ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח - מחזירו אפי' לאחר כמה שנים, שזה מקח טעות הוא.

נדגיש, הזמן שחלף אינו סיבה לפטור את המוכר, אך זה כאשר מדובר במום שהזמן לא גורם ליצירת המום, אומנם כאן המוכר טוען שהשימוש יצר המום, ולכן רק בצירוף הנאמר למעלה, שיש ראיה שהמום היה בעת המכירה - ניתן לקבוע שיש מקח טעות.

לסיכום: למרות שחלפו שבועיים - התובע רשאי לבטל את המכירה.

 

• מוכר שאמר לקונה לבדוק את המוצר שלא יבוא אח"כ להתלונן

בשעת המכירה הנתבע אמר לתובע, שיסתכל בקורקינט וייסע עליו, בכדי שלאחר הרכישה הקונה לא יאמר שהיו בעיות עם הקורקינט. השאלה לדיון היא, האם מועילה אמירה זו של המוכר, בכדי להסיר ממנו אחריות על הפגמים.

דין זה מבואר בדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק טו הלכה ו): "ואם פירש המוכר ואמר 'על מנת שאין אתה חוזר עלי במום' - הרי זה חוזר, עד שיפרש המום שיש בממכרו, וימחול הלוקח. או עד שיאמר לו כל מום שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו. שהמוחל צריך לידע הדבר שימחול לו בו, ויפרש אותו, כמו המפרש בהונייה". וכ"פ השולחן ערוך בסימן רלב סעיף ז.

מדברי הרמב"ם מבואר, שלא מועילה אמירת המוכר ללקוח: שיבחן ויבדוק את המוצר, ושלא יחזור להתלונן, כי המוכר לא פירט בצורה ספציפית את המום שיש במוצר, ואדרבה המוכר אמר לתובע שהבטרייה עובדת בצורה טובה, לפיכך אמירה כללית כזו איננה מועילה למוכר, ורק אם המוכר יפרט בצורה מדויקת ומפורטת את כל המומים שיש במקח, כך שהקונה יהיה מודע למקח ובכ"ז ירכוש אותו - לא יהיה ניתן לבטל את המכירה. (במקרים של מכירת רכב מומלץ להתנות עם הלקוח שימחל לו על מומים בשווי מסוים, למשל לכתוב בהסכם שתקלות בשווי עד 10% משווי הרכב - לא נחשבות להפרה יסודית המקנה לקונה זכות לבטל את המכירה).

צריך לציין שדברי השולחן ערוך אינם מוסכמים, וכפי שכתב הרדב"ז (חלק ד סימן קלו): "וכל גאוני עולם ראשונים ואחרונים חלוקים עליו... ועוד שאפילו הרב ז"ל מודה, לפי שכבר נהגו למחול כל הונאה וכל מום בלשון הזה, והמנהג מבטל הלכה". (עיין באתר פסקים פסק דין מספר 13481), כלומר גם השולחן ערוך היום מודה שבגלל המנהג - לא פוסקים כדעת הרמב"ם. וכך גם נראה מפסק השולחן ערוך (חושן משפט סימן רל סעיף ד): "אמר ליה: מרתף זה אני מוכר לך, אפילו כולו חומץ הגיעו", ומפסק הרמ"א בסימן רכט סעיף א. אך יש לחלק ולומר שבסימנים אלו מדובר על קונה שקיבל הנחה בגלל שהוא קונה דבר שאינו ברור, ולכן לא ניתן לחזור מהקנייה, אך במכירה רגילה ללא הנחה - אפשר לחזור בו. (עוד יש לחלק שתקלות קטנות - לא מבטלות את המקח, (למשל פלסטיקה שמעט שבורה וכד'), אך אין בכוחו של תנאי זה לשלול פגמים חמורים שמתגלים במוצר).

לפי הנ"ל היה נראה שהקונה יכול לטעון קים ליה כשיטות שתנאי לקנות מוצר כמות שהוא תקף, וממילא אי אפשר לבטל המקח. אבל נראה שאין כן פני הדברים בגלל כמה סיבות:

• א. גם לפוסקים שתנאי as is תקף, והלוקח לא יכול לבטל המכר אם נמצא במוצר פגם, זה רק אם יש קורלציה בין המחיר והפגם. מי שקונה מוצר במחיר אפסי as is מהמר ולוקח בחשבון שאולי יהיה במוצר פגם רציני, ובכל זאת הוא החליט ששווה לו לקנות את המוצר כפי שהוא, ולכן המכר קיים גם אם המוצר אינו עובד כלל. אבל מי שלוקח מוצר as is במחיר השוק, לוקח על עצמו פגם קטן אבל אינו סביר שמוותר על פגם רציני שמונע שימוש בכלי בכלל. בזה הפוסקים יודו לרמב"ם, שלא סבר וקיבל.
• ב. בנוסף לאומדנא הנ"ל, אם שווי המוצר עם הפגם הוא שתות פחות מהמחיר שהוא שילם על המוצר בפועל, יש לבטל המכר מדין אונאה, ובאונאה תנאי as is אינו מועיל לבטל דין אונאה מהעסקה כמו שנפסק בסימן רכז סעיף כא.
• ג. התנאי as is מועיל רק אם המוכר אינו מבטיח שהמוצר הוא במצב מצוין, אלא אומר שהוא אינו מבטיח כלום, אלא מוכר המוצרas is . אך אם המוכר אומר לקונה שאין שום בעיה במוצר והוא במצב מצוין, ומאידך אומר לו שהוא מוכר לו הכלי as is - יש סתירה בין הצהרות המוכר, והאמירה שמוכר as is ודאי אינו פוטר את המוכר מפגם רציני במוצר. שהרי הקונה קנה על פי הצהרת המוכר, שהמוצר במצב מצוין יחד עם האמירה שהוא קונהas is . במקרה זה התנאי as is יהיה תקף רק לפגמים מינוריים אבל לא לפגמים רציניים גם לחולקים על הרמב"ם.
• ד. בנידון דידן המוכר לא ידע כלל שהכלי הוא בן שלוש וחצי שנה והבעלים של הכלי אינו גם אותו כאשר אמר שהכלי הוא בן שנה וחצי שנתיים. סביר להניח שלולא המוכר ידע שהכלי הוא בן שלוש וחצי שנה הוא לא היה מצהיר שהכלי הוא מצוין, והוא לא היה מוכר אותו בלב שלם כמו שעשה בפועל. אם כן נראה שההצהרה של המוכר שמוכר הכלי as is אינה כוללת פגם של בטרייה גמורה שמרוקן את העסקה מכל תוכן.

הרב ברוך פז שליט"א הביא סימוכין להנ"ל מפסק השולחן ערוך בסימן רל,ד שאם מוכר מרתף זה, אפילו כולו חומץ הגיעו, וכן מפסיקת הרמ"א בסימן רכט,א שאם מכר פירות אלו, אפילו כולם גרועים הגיעו. והרי פסיקה זו סותרת פסיקת המחבר בסימן רלב,ז שלא מועיל תנאי שיש מים במקח אלא אם כן מפרט המום. אם כן למה במרתף זה ובפירות אלו, המקח קיים גם כאשר יש פגם במיצר?

אלא נראה לתרץ, שבמרתף זה מדובר שהמוכר אינו מצהיר שהסחורה טובה, אלא אומר לו כמות שהוא וגם מוריד המחיר בהתאם לסיכון שהקונה לוקח בקנית המרתף והפירות. ומוכרחים לומר במרתף זה ופירות אלו, שהמוכר הוריד את המחיר בהתאם לסיכון, שאם לא כן היה במכר אונאה ואפשר לבטל המכר מדין אונאה.

במקרים הנ"ל, גם הרמב"ם מודה שהתנאי קיים, בגלל שהקונה קנה את הסיכון. אבל בסימן רלב,ז מדובר שהמוכר מוכר במחיר השוק ומצהיר שהמוצר הוא טוב, ובכל זאת מתנה שהקונה אינו יכול לבטל המקח מחמת מום. בזה הרמב"ם אינו נותן תוקף לתנאי, והפוסקים החולקים מקבל התנאי. ונראה שגם החולקים על הרמבם מודים במרתף זה ופירות אלו, שהגיעו אם מדובר במום שאינו מוריד שווי היין או הפירות יותר משתות המחיר שהקונה שילם על הפירות בפועל, כי אם מדובר בהפרש יותר משתות המחיר, המקח בטל מדין אונאה.

לפי הנ"ל התנאי as is רק מועיל במקרים כעין מרתף זה ופירות אלו, שאינו מצהיר שהמוצר הוא טוב, וגם המחיר הוא בהתאם לפגם במוצר.

לסיכום: אמירת המוכר לקונה שייסע על הקורקינט בכדי לוודא שהוא נוסע בצורה טובה, ושלאחר מכן לא יבוא בתלונות - לא מספיקה בכדי לא לבטל את המכירה.

 

• לקוח שלא בדק את הבטרייה

ניתן לטעון, שהלקוח יכול היה לקחת את הקורקינט לבדיקה בשירות החברה, אך הוא בחר שלא לבדוק את המוצר, כך שלכאורה יש לומר שהוא הסכים לרכוש את הקורקינט, ומחל על התקלה שיש בבטרייה.

סברא זו מובאת בדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג): לקוח שיכל להבחין בפגם לאלתר, כגון שיכל לנסות לטעום, ולא הקפיד לבדוק - אינו יכול לחזור בו^[5]. וכ"פ הרדב"ז (חלק ד סימן קלו {אלף רו}): "ולא כתב (המגיד משנה) שום חולק, ובודאי, כי דברים של טעם הם".

אבל אין להשוות בין דברי המגיד משנה ובין בדיקת קורקינט בגלל הסיבות הבאות:

• א. המגיד משנה התייחס לבדיקה שניתנת להיעשות בקלות כמו בדיקת טעם אוכל, ולא לבדיקה שצריכה להיעשות ע"י איש מקצוע בחברה.
• ב. המגיד משנה התייחס רק לבדיקה מהירה שלא עולה כסף, אבל בדיקה יסודית בחברה שעולה כסף - לא נחשב כמום שיכל לראות בקלות, כי בדיקה מקיפה ומקצועית שעולה כסף איננה כלולה במום שניתן להבחין בו מידית. כך כתב כסף הקדשים (על סימן רלב סעיף ג): "ולהוציא ממון גם מעט, כגון לפתוח הכלי - י"ל דג"כ אינו גדר יכול להבחינו".
• ג. כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף סימן רלב ס"ק ז) כתב: "אבל במפרש שמכר לו דבר טוב - אפילו יש מי שכתב מודה, מפני שיאמר חזי דעליה דידך קא סמיכנא, ולפיכך לא הקפדתי לנסותה". כלומר אם המוכר אומר לקונה שמדובר במוצר טוב, ולאחר מכן יתברר שהמוצר פגום - גם לדעת המגיד משנה - ניתן לבטל את המכירה, כי הקונה יוכל לומר למוכר שסמך עליו בכך שאמר שהמוצר טוב, ולכן לא נצרך לבודקו. בנידון כאן, הנתבע אמר לתובע כי הבטרייה נמצאת במצב טוב, ולכן גם לדעת המגיד משנה ניתן לבטל את המכירה.
• ד. פוסקים רבים (כפי שמבואר בהערה[6]) נחלקו על עיקר דינו של המגיד משנה ושללו את דבריו. להלכה לא נפסק כדברי המגיד משנה, אלא גם אם הלקוח יכל להבחין במום - ניתן לבטל את המכירה.

לסיכום, הפוסקים נחלקו על דינו של המגיד משנה, ופסקו שניתן לבטל את המקח גם כאשר הלקוח יכל לראות את המום. מעבר לכך ניתן לומר, שגם המגיד משנה מודה שיש ביטול מקח במקרה כאן.

 

• האם הקונה צריך לשלם למוכר דמי שימוש

התובע השתמש במוצר במשך שבועיים. השאלה לדיון היא, האם יש לחייב את התובע עבור השימוש שעשה במוצר בזמן זה?

השולחן ערוך (בסימן רלב סעיף טו) כתב ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף סו עמוד ב, שאם המקח בטל - הדרא ארעא והדרא פירי, כלומר הקונה צריך לשלם עבור השימוש: "המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים - מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו - צריך להעלות לו שכר".

מכאן ניתן ללמוד, שאם למשל אדם מכר רכב לחברו, והקונה לאחר זמן מעוניין לבטל את המכירה בגלל מום שגילה ברכב - יכול המוכר לדרוש מהקונה תשלום עבור השימוש ברכב[7]. השאלה היא, האם כך הדין גם בשימוש בקורקינט, שיכול המוכר לתבוע דמי שימוש.

האור שמח (הלכות מכירה פרק טז הלכה ח) כתב: מדברי הרי"ף (סימן קנג, מובא בשלט"ג מס' ב"מ דף ל: ס"ק א) משמע, שכך הדין גם בביטול מקח במטלטלים, שהקונה צריך לשלם על השימוש בזמן מהמכירה עד ביטול המקח. אבל האור שמח סבור, שדין זה נאמר רק בקרקעות ולא במטלטלים, שכן רק בקרקע אנו אומרים שקרקע לא נגזלת וצריך הקונה לשלם על השימוש לבעלים. בנידון כאן מדובר על מטלטלים (קורקינט), ולשיטת האור שמח כלל אין חובת תשלום. (צ"ע מדוע אין כאן גזל?).

לגבי גובה התשלום^[8] - בשו"ת הרי"ף (סימן קנג) משמע, שהתשלום יקבע לפי דין זה נהנה וזה חסר או לא חסר: "ומה ששאלת לענין השכירות כשיבטל המקח - דין זה חוזר לענין ההלכה שאמרינן: גברא דלא עביד למיגר וביתא דלא עבידא לאוגורי, ואם כן - הוא אינו נותן שכירות, ואם לאו - נותן שכירות".

הנתיבות (סימן רלב ס"ק ה) הוסיף, שאם הייתה רשלנות אצל הלוקח שהשתהה בבדיקת המוצר - יש לחייבו על תשלום הנהנה גם אם הוא לא תכנן לשכור את המוצר ("לא עביד למיגר"), זאת בתנאי שהמוצר עומד היה להשכרה, כי הקונה נחשב למזיק מדעת בכך שהשתהה מלבדוק. אומנם הנתיבות סיים בצ"ע. (כלומר צ"ע כיצד ניתן לחייב על ההנאה, אם הקונה לא היה משכיר ונחשב בזה לא נהנה, וגם על מזיק קשה לחייב אא"כ מדובר ברשלנות של הקונה כנ"ל).

בנידונינו, הקונה נהנה מהקורקינט, לא היה לו קורקינט חלופי, ולכן חל עליו חיוב תשלום, למוכר נגרם הפסד על ידי שימוש של הקונה בקורקינט, שהרי הקונה רוקן הבטרייה לגמרי תוך כדי השימוש, וכאשר יש לבעל החפץ הפסד כל שהוא בשימוש של הנהנה, הנהנה חייב לשלם על ההנאה אפילו אם החפץ אינו עומד להשכרה כמו שפסק השולחן ערוך בסימן שסג,ז בשם יש אומרים. המוכר הוא מוחזק ולכן הוא רשאי לקזז דמי השימוש של הקונה בכלי.

הפתחי חושן (גניבה ואונאה פרק יג הערה כ) פסק: "ויש להסתפק כשקונה בגד ולבשו קודם שנודע לו המום אם צריך לשלם דמי שימוש, ואיך ישומו שכר זה, ולענ"ד נראה שלא אמרו אלא בדר בחצר או שעשה מלאכה בכלי שיש בו הנאה או עכ"פ משתרשי, אבל בבגד שהיה יכול ללבוש בגד אחר - לא מסתבר שזה בכלל הנאה שיהא חייב לשלם עבור השימוש".

כלומר חובת תשלום קיימת רק אם הקונה נהנה, וזה יכול להיות בקונה דירה או קונה רכב, שאכן יש הנאה בשימוש עד לביטול המקח, אבל בקונה מוצר מיד 2, שהיה יכול להשתמש עם מוצר ששייך לו - לא נחשב לנהנה, ואין מקום לחייב על השימוש, אלא אם כן הוא נזקק להשכיר שאז חייב לשלם דמי שימוש. אמנם בנידון דידן לא היה לקונה קורקינט של עצמו, ולכן הפטור של הפתחי חושן אינו נכון כלפיו. הרי סוף סוף נהנה מרכיבת הקורקינט ואינו דומה למי שיש לו בית לגור בו והולך וגר אצל חבירו, שיש לומר עליו שלא נהנה שהרי היה גר בביתו של עצמו. נידון דידן דומה למי שגר ברחוב ונכנס לבית חבירו לגור בו. הוא ודאי נהנה, שהרי גר בבית, כמו מי שגודר חבירו בארבע רוחותיו, שחייב לשלם לו, ואינו פור בגלל שהוא עצמו לא היה גודר עצמו כלל.

בגמ' במסכת בבא קמא דף קיב עמוד א מובא: "כסבורים של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול". כלומר אב ששאל פרה, האב נפטר, והבנים חשבו שהפרה של אביהם ואכלוה - משלמים שני שליש משווי בשר הפרה, שזהו שווי של בשר בזול. רש"י (ד"ה בזול) כתב: "וכן כל היכא דתני בזול בפרק מי שמת (ב"ב דף קמו:), והיינו שני שלישי דמים[9], וכולהו דמי לא נשלמו, דאי הוו ידעי דבעו שלומי - לא הוו אכלי בשרא".

מכאן ניתן ללמוד, על דין אדם שנהנה באונס שמשלם שווי שני שליש מההנאה. מבדיקת בית הדין מתברר, ששכירות קורקינט לחודש עולה 500 ש"ח. בנידון דידן מדובר בשימוש של שבועיים היינו 250 ש"ח. פחות שליש היינו 165 ש"ח לתשלום על השכירות.

לגבי הוצאות החזרת המוצר - השולחן ערוך בסימן רלב סעיף כא פסק: "ואם לא היה יודע שהיה בו מום - פטור מהוצאת ההולכה, ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה". כאשר המוכר ידע שהלקוח ייקח את המוצר לעיר אחרת, הוא חייב לממן את הוצאות החזרת המוצר.

לסיכום: יש לחייב הקונה בדמי שימוש של 165 ש"ח על שבועיים שימוש בקורקינט.

 

החלטות:

1. על הנתבע לשלם לתובע סך 1,635 ש"ח.
2. התובע יחזיר לנתבע את הקורקינט. הוצאות החזרה יוטלו על המוכר.
3. ניתן לערער על פסק הדין בתוך 30 ימים.
4. הנתבע ישלם את הסכום הנ"ל תוך 35 יום מהתאריך הנקוב על פסק הדין.

 

[1] המקור לדיני מומים במקח, נלמד מדיני מומי אישה. הגמ' במסכת כתובות בדף עו עמוד א, השוותה בניהם. וכן כתב המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג): "וכן הם דיני מקח וממכר שוים לאשה בדינין אלו". מצאנו במומי אישה שאם הבעל יביא הוכחה שהמומים היו בה עוד כאשר הייתה בבית אביה, הוי מקח טעות: "נכנסה לרשות הבעל - הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, והיה מקחו מקח טעות". נמצא אפוא, שאם המום במוצר היה עוד אצל המוכר לפני שבוצעה הקנייה, הוי מקח טעות.

[2] המגיד משנה כתב: אין לדברי הרמב"ם מקור מן הגמ', אלא הוא למד זאת מן הסברא, שיש ללמוד מק"ו מדין הונאה, שהרי בדיני הונאה המקח חוזר רק עד זמן מסוים, ובמום - המקח חוזר לעולם, שהרי מום מבטל מקח מדין מקח טעות כמו שכתוב בב"מ פ. ומקח טעות תלוי בהקפדת בני אדם.

הגר"א בס"ק יא כתב: המקור לדברי הרמב"ם, הוא מן הגמ' במסכת כתובות דף עב עמוד ב: "ומידי דקפדי בה אינשי - הוה קפידיה קפידא, מידי דלא קפדי בה אינשי - לא הוי קפידיה קפידא". (הגר"א הביא את דברי הגמ' כמקור למום הנמצא בבית, אך לאחר מכן הגר"א הוסיף: "וה"ה למומים דחד דינא להו").

[3] לבהמה יש ארבעה איברים בהם האוכל מתעכל: א)- כרס. ב)- בית הכוסות. ג)- המסס. ד)- קיבה. בית הכוסות נמצא בסוף הכרס, והוא אחראי על כל פעולות העיכול, ויש בו תאים קטנים כעין כוסות ושם המזון מתעכל. הברייתא דנה במחט שנמצא בבית הכוסות, האם הבהמה טרפה.

[4] הנתיבות בס"ק ג כתב: גם אם קנה את הבהמה לצורך חרישה ולא לצורך אכילה - טרפה נחשב למקח טעות, כי בהמה טריפה לא יכולה לחיות יותר משנים עשר חודשים. אומנם יש הבדל אם הבהמה ספק טריפה, שאז אם קנה לצורך אכילה - המקח מתבטל, בגלל שגם ספק טריפה לא נאכל, אבל אם קנה לצורך חרישה - המקח קיים בבהמה שהיא רק ספק טריפה.

[5] הפתחי תשובה (שם) כתב: הפוסקים (שקיבלו את חידושו של המגיד משנה) נחלקו, האם לקבל את דברי המגיד משנה בכל מקרה, או רק במקרים מסוימים:

• הסמ"ע (שם) כתב: המגיד משנה התייחס לכל מצב בו הלקוח יכל לבדוק ולראות את הפגם - לא ניתן לבטל את המכירה.
• השבות יעקב (חלק ג סימן קסט, מובא בפתחי תשובה) כתב: המגיד משנה דיבר רק על לקוח שיכל להבחין בפגם קודם גמר המקח, אנו אומרים שוודאי מחל על הפגם לכן לא בדק, אבל אם הלקוח יכל לגלות את המום רק לאחר גמר המקח, למרות שהקונה שתק למשך זמן מסוים, בכ"ז יכול לבטל את המקח, (אך לדעת הסמ"ע, גם במקרה זה, סבור המגיד משנה, שלא ניתן לבטל את המקח), בתנאי שלא השתמש במקח. וכן כתב בספר תרומת הכרי.

הנתיבות בס"ק א כתב: המגיד משנה דיבר רק כאשר הלקוח השתמש במוצר, וכן יכל להבחין בפגם, אנו אומרים שהלקוח וודאי מחל על הפגם. (דהיינו בכדי שהלקוח לא יוכל לבטל את המכירה, לא מספיק רק שהייתה לו אפשרות לראות את הפגם, אלא צריך שני דברים: א)- אפשרות לראות את הפגם. ב)- שימוש במוצר). שכן דין מום הנמצא במקח כדין הונאה במקח, ובהונאה אם יכל הקונה להראות לתגר - מחל על ההונאה, כך גם במום הנמצא במקח, במידה ויכל לברר ולא בירר - מחל על המום. (אומנם לדעת שאר הפוסקים, אין להשוות בין דין הונאה ובין דין מום).

המשנה למלך (שם) כתב: המגיד משנה דיבר רק במקרה בו הלקוח שילם את המעות למוכר, אבל אם הלקוח עוד לא שילם עבור המוצר, אלא לקח את המוצר בהקפה, אנו אומרים, כי גם אילו יכל להבחין בפגם ושתק - לא מחל, שלכך השאיר אצלו את הכסף, בכדי שיוכל לבדוק את איכות המוצר לאחר זמן. אומנם הנתיבות פקפק על דבריו, שכן הש"ך בסימן רכז ס"ק ד כתב שאינו נאמן לומר שלא מחל.

הרדב"ז (חלק ד סימן אלף רו) כתב: "תו, כיון שזה המום אפשר לעמוד עליו מיד על ידי שישפשף בו בשפת חלוקו ולא עשה כן - ודאי מחל". כלומר אם ניתן ע"י פעולה קטנה לגלות את המום והלקוח לא ערך בדיקה זו - וודאי הוא מחל על המום.

 

[6] הפתחי תשובה בס"ק א כתב בשם המשנה למלך: הרמב"ם חלק על הדין שהביא המגיד משנה מכך שהרמב"ם כתב: "והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום", משמע שגם אם הלקוח ראה את הפגם ושתק - יכול לחזור בו כל עוד שלא השתמש במוצר, שכן לפי דברי המגיד משנה גם אם לא השתמש, אינו יכול לחזור בו במידה ויכל לבדוק, ומדוע כתב הרמב"ם שרק אם השתמש לא יכול לחזור בו, אלא ודאי שהרמב"ם חלוק על דין זה. וכ"פ ערוך השולחן בסעיף ה.

הפתחי תשובה כתב בשם ראנ"ח (חלק א סימן מ): הרי"ף (מס' ב"מ דף ל:), הרא"ש (פרק ד סימן טו) והרמב"ם (שם) חלוקים על דינו של המגיד משנה, שהרי בפגם הנמצא במקח, יכול הלקוח לחזור בו לעולם, ללא הגבלת זמן, (גם לאחר שיעור הזמן שחכמים קבעו בהונאה), ומכיוון שהלקוח יכול לחזור בו לעולם, לכן ג"כ מסתבר לומר שגם אם הלקוח לא בדק את המוצר - יכול הוא לחזור בו כל עוד ולא השתמש במוצר.

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן שפה) כתב על דברי המגיד משנה: "שזו סברת יחיד, כיון שלא מצינו חלוק זה בפוסקים המובהקים, וא"כ לא שייך לומר כאן קים לי, כי ודאי סברא זו סברא בטלה לגבי האי דינא... ואם באנו אחרי סברות מיחידים - לא הנחת חיים לעולם".

גם ערוך השולחן (סימן רלב סעיף ה) כתב כך על דברי המגיד משנה: "אמנם אין עיקר לזה, ורבים חולקים על זה... וכל דברים אלו לא נראה לדינא, וכבר בררנו בסי' רכ"ח סעיף ז' וסעיף ח', דדוקא טעימה - הוי מחילה, (אם טעם ובכ"ז קנה - וודאי מחל כי הכיר את הטעם וקנה), אבל במה שהיה יכול לטעום ולא טעם - אין זה מחילה, וכ"ש במום - האם מחוייב הלוקח להעלות על דעתו שהמוכר אִנהו? וכי באומדנא קלה כזו - נחייב את הלוקח שקנה דבר ואח"כ נתגלה בו מום? וכן משמע מכל רבותינו הראשונים, דרק שימוש אחר שנתוודע בהמום - הוי מחילה ולא דבר אחר. וכן עיקר לדינא".

[7] הסמ"ע בס"ק לג הביא שני טעמים לדין זה:

• העיר שושן הסביר: הקונה צריך להחזיר את הפירות, בכדי שלא יראה כמו ריבית, שהרי הקונה הוא כמו המלווה נתן כסף למוכר, והמוכר לאחר זמן מחזיר לו את כל הכסף וכן את השימוש בחפץ.
• הסמ"ע הסביר: הקונה צריך להחזיר את הפירות, שכן זו מחילה בטעות שאינה תקפה, שהרי אילו המוכר היה מודע שבהמשך הקונה יבטל את המקח - לא היה מסכים שהקונה ישתמש בחפץ.

הנתיבות (חידושים בס"ק יד) כתב: הטעם לדין זה אינו משום ריבית, שכן לא ניתן לגבות אבק ריבית ע"י בית הדין, אלא הטעם הוא כדברי הסמ"ע, שלאחר ביטול המקח, השימוש שהיה לפני כן חשוב כגזל בידו.

[8] עיין בסימן שמא סעיף ד.

[9] הרשב"א (מסכת כתובות דף לד עמוד ב) כתב: "כסבורין של אביהן היא, טבחוה ואכלוה - משלמי דמי בשר בזול. דהיינו פחות שליש, וא"ת ואמאי אין משלמין דמי כולה, דהא אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים, ובא אחר ואכלו - רצה מזה גובהף רצה מזה גובה, (הקונה מגזלן - משלם מחיר מלא ולא מפחיתים שליש), ויורשין נמי בשלא נתייאשו הבעלים - חייבין לשלם, ומתניתין דקתני (ב"ק קי"א ב') הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורים - הא אוקימנא לה התם בדוכתה לאחר יאוש ובשאלה ליכא יאוש? י"ל דהתם הוא דבא אחר ונחת לה בתורת גזילה, אבל הני דברשות נחתי ואכלי, דכסבורין של אביהם היא - לא משלמי אלא דמי בשר בזול כמה דמשתרש להו".