בית הדין

ג אלול התשפב | 30.08.22

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. האם וועד הבית יכול למנוע מהשכנים להכניס אופניים לחדר עגלות שנמצא בבניין משותף?
• ב. האם וועד הבית יכול למנוע מהשכנים לבנות סוכה על גג שמצופה ביריעות איטום, בגלל החשש שמא ייגרם נזק לאיטום?

תשובה:

• א. באופן כללי, לא ניתן למחות כנגד שימוש שמקובל לעשות בבניין משותף, ככל ולא נגרם נזק כתוצאה מאותו שימוש. (סמ"ע בסימן קנג ס"ק יד). ולכן ככל ולא יוכח שיש נזק בהנחת אופניים בחדר עגלות - לא ניתן למחות כנגד הנחתם.
• ב. וועד בית יכול לעכב כל שימוש שלא מקובל לעשות בבניין משותף, או שעלול לגרום לנזק לבניין. (שולחן ערוך בסימן קסא סעיף ה). ולכן רשאי וועד הבית למנוע הנחת דפנות סוכה במקום שעלול לגרום לנזק.

מניעת שימוש מצוי שלא מזיק לשכנים

הנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף לב עמוד א) כתב בשם הריטב"א: "שאותן זיזין שמוציאין מגג של רעפים מפני קיום הכותל מן המטר - זה נהנה וזה אינו חסר, ואינו יכול למחות, ואין לו חזקה. וכשירצה לבנות זה - יסלקם לגמרי". כלומר אדם יכול להוציא גגון מגג רעפים, כדי שהגשם לא יכנס לביתו[1]. מכיוון שהשימוש מותר לפיכך אין חזקה לכך. וכ"פ הרמ"א (בסימן קנג סעיף ה).

הסמ"ע (בס"ק יד) ביאר: אדם לא יכול להתנגד לשימוש של שכנו שלא מהווה לו היזק. שימוש בגגון לא מזיק, כך שיש להכליל זאת בגדרי דין זה נהנה וזה לא חסר. אומנם אם היה חשש עתידי לנזק שהיה עלול להגיע לידי התדיינות משפטית - היה ניתן למחות בכדי למנוע הליכים משפטיים עתידיים, (כמבואר בסימן קנד סעיף טז, שניתן למחות משום שיכול לומר, שלא ניחא ליה לירד עמו בדינא ודיינא).

הסמ"ע סיכם: "דכאן הכל מודים (שהשימוש מותר ולא ניתן להתנגד לו), כיון דהכל יודעים דמדרך העולם להניח לחבירו הדר בצידו להאריך זיזו לחצירו, עד עת שיצטרך לבנות שם". מכאן ניתן ללמוד שבכל דבר שידוע שכך דרך העולם להניח חפצים במקום מסוים, שלא גורמים לנזק, שאין למחות כנגד שימוש זה. וכך כתב גם הנתיבות (חידושים בס"ק יג).

מכאן ניתן ללמוד, כי בבניין בו מקובל להעמיד עגלת תינוק או אופניים וכד', שלא ניתן למחות כנגד שימושים מקובלים אלו, "כיון דהכל יודעים דמדרך העולם להניח לחבירו".

למעשה, בית הדין בוחן האם מדובר בשימוש חד פעמי שניתן לפנותו במהירות, וכן האם מדובר בשימוש שלא גורם לבעיה בנגישות (שהחפצים לא יחסמו את המעבר), וכן שיש הקפדה על ניקיון המקום לאחר השימוש, ושלא מדובר בשימוש שגורם להפרעה בשעות השינה של הדיירים. אם מתקיימים כל התנאים הללו - לא ניתן למנוע את השימוש.

מניעת שימוש בדבר שהשכנים מקפידים עליו

רבינו גרשום מאור הגולה (מסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב) כתב: "בכל שותפין מעכבין זה לזה, שלא יעשה מלאכה בחצר שאין חבירו עושה". כלומר כל שותף יכול למנוע משאר השותפים שימוש שלא מקובל לעשות בנכס המשותף, כגון שימוש שעלול לגרום לנזק ממוני בנכס המשותף.

השולחן ערוך (בסימן קסא סעיף ה) פסק על פי דברי הרמב"ם (הלכות שכנים פרק ה הלכה ג): "אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, (או) לגדל בו תרנגולים - חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה, חוץ מהכביסה, לפי שאין דרך בנות ישראל להתבזות על גב הנהר[2]".

מכאן ניתן ללמוד, כי שכנים יכולים לכתחילה לעכב כל שימוש שלא מקובל לעשות בבניין משותף. הלחם משנה (על הרמב"ם שם) העיר: למרות שהגמ' כתבה: "אהעמדה כדי - לא קפדי", כלומר שותפים לא מקפידים על העמדת חפץ (אלא מקפידים רק על בניית מחיצה), בכל זאת הם רשאים לכתחילה לשלול גם העמדת חפצים שלא מקובל להניחם בנכס המשותף. אומנם לגבי חזקה בזה יש חלוקה בין העמדה שאין בה חזקה, לבין העמדת מחיצות שיש בה חזקה. כלומר לכתחילה ניתן למנוע את השימוש, ובדיעבד אם לא מנעו את השימוש ואף הקימו מחיצה - יש חזקה.

מקרים מעשיים:

• א. שכן שמעוניין לבנות סוכה על גג שמצופה ביריעות איטום, יכול הוועד להתנגד לכך, בגלל החשש שמא ייגרם נזק לאיטום.
• ב. שכן שמעוניין להניח דפנות סוכה בפינה מסוימת, וזה גורם לחתולים להתחבא מאחורי הדפנות.
• ג. בניין שיש בו חדר שמיועד לעגלות, יכול וועד הבניין למנוע שימושים אחרים ככל וכתוצאה משימוש אחר עלול להיגרם נזק. (צפיפות/חתולים וכד').

הטור העיר, שניתן למנוע רק בשימוש קבוע ולא בשימוש חד פעמי. ומכאן ניתן ללמוד, שאם אדם מניח חפצים באופן חד פעמי בגלל מעבר דירה וכד' - אין למנוע זאת.

שימוש בדבר שיש ספק האם השכנים מקפידים עליו

כאמור, אם מדובר בשימוש שלא מקובל להקפיד עליו - מותר להשתמש בבניין משותף, לחלופין אם מדובר בשימוש שמקובל להקפיד עליו - אסור להשתמש בבניין משותף. השאלה לדיון היא, מה יהיה הדין אם יש ספק האם יש הקפדה על השימוש?

מדברי הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף נז עמוד ב ד"ה לקולא) מוכח, שיהיה מותר להשתמש בבניין משותף בדבר שיש בו ספק האם השותפים מקפידים. כך הרשב"ם כתב: אין להעמיד בחצר השותפים דבר שהשותפים מקפידים עליו, ואם משתמש בחצר השותפים בדבר שהדיירים (שאר השותפים) מקפידים עליו - נחשב לגזלן, וכדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף מא עמוד א: "שואל שלא מדעת - גזלן הוי". אומנם אם מדובר על מקרה מסופק האם יש הקפדה או אין הקפדה (כי יש מקומות שמקפדים ויש מקומות שלא מקפידים), בזה אנו אומרים שניתן להשתמש, כל עוד ולא נכתב במפורש שבמקום זה יש הקפדה על שימוש מסוים.

בספר גידולי שמואל (מסכת בבא בתרא דף נז עמוד א) הקשה על הרשב"ם: כיצד מותר להשתמש כאשר יש ספק איסור גזל[3]? הגידולי שמואל ביאר, שהרשב"ם התייחס לחצר השותפים, שלכל משתמש יש חלק בבעלות על הנכס, ולכן מותר לו להשתמש בחלקו, כי הוא נחשב למוחזק, ובמקום שיש ספק המוציא מחבירו עליו הראייה. ומכאן שבבניין משותף שבה כל הדיירים נחשבים לשותפים, ככל ויש ספק האם יש הקפדה על השימוש - ניתן להשתמש.

האם ניתן למנוע שימוש שעלול לגרום לנזק עתידי

הסמ"ע (בסימן קנג ס"ק יד) הקשה: השולחן ערוך (בסימן קנד סעיף טז) פסק כדעת הרשב"א, שניתן למחות כעת בגין נזק עתידי, זאת בכדי שלא יצטרך לעמוד בדינא ודיינא[4], אומנם בסימן קנג סעיף ה הבית יוסף והרמ"א הביאו שישנם מקרים בהם לא ניתן למחות על היזק עתידי. דוגמא לכך[5]: לא ניתן למחות כנגד אדם שמוציא זיזים מגג רעפים[6], למרות שתתכן פגיעה עתידית, אם השכן למטה יבקש לבנות במקום שבו נמצאים הזיזים.

הסמ"ע הסביר: במקרה זה כולם מודים שמותר להוציא את הזיז, והשכן לא יכול למחות, זאת מכיוון "דהכל יודעים דמדרך העולם להניח לחבירו הדר בצידו להאריך זיזו לחצירו עד עת שיצטרך לבנות שם".

כלומר בדבר שמצוי לעשות בקיר של בניין משותף, (כגון תליית מזגנים) - אין השכן יכול למחות, למרות שבעתיד ירצה להרחיב את דירתו ויצטרך לתבוע את בעל המזגן שיעביר את המזגן למקום אחר, בכ"ז כאשר דרך העולם להניח לחברו לעשות מעשה מסוים - לא ניתן למחות כנגד אותו מעשה.

הט"ז (על סימן קנג סעיף ה) ביאר: יש לחלק בין בעלים שיכולים לפתור את הבעיה בעצמם ולסלק את המשתמש מרשותם ללא בית דין, ובין בעלים שלא יכולים לפתור את הבעיה לבדם ללא תביעה בבית דין. במקרה של שימוש ברשות חברו (כגון בניית זיז ברשות חברו) - הבעלים תמיד יכולים לסלק את המשתמש ולא נזקקים לסיוע מבית הדין, ולכן במקרים אלו לא ניתן למחות כנגד המשתמש, אבל במקרים בהם הבעלים לא יוכלו לסלק את המשתמש ללא תביעה בבית דין - ניתן למחות כנגד היזק עתידי, מתוך טענה שאינו מעוניין להיכנס להליכים משפטיים עתידיים.

השלכה מעשית תהיה במקרה שמצוי לעשות אך לא ניתן לפנותו בקלות, כגון תלית מדחס של מזגן בקיר חיצוני של בניין משותף. לפי הסבר הסמ"ע - לא ניתן למחות כנגד זה, אך לפי הסבר הט"ז ניתן למחות. למעשה נראה, שבתי הדין פוסקים כדברי הסמ"ע.

[1] הנתיבות (בס"ק ו) סייג: "מיירי באופן שאינו מקרב הגשמים שירדו לחצר חבירו, רק שמחבר קרשים בזיזין להכותל שלא יפלו עליה גשמים".

[2] בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן שא בס"ק ח) מובא: "והנה בזה"ז שכל בנות ישראל מכבסים בפנים הבית, וגם מעמידים מכונת כביסה בתוך דירה - פשיטא דיכולים למחות מלכבס בחצר, אם לא במציאות שא"א בשום אופן לכבס תוך הבית מחמת קוטן הדירה וכיו"ב, ובחצר מוקף מחיצות שאין מתבזות שם, ויתכן עוד קולא דדוקא בימיהם שהוצרכו לעמוד תוך מי הנהר, ונתבזו מכח גלוי הרגלים וכדמוכח בש"ס, וזה לא שייך בזה"ז, מיהו מגלים עכ"פ זרועותיהם, אם לא במכונת כביסה, לכן הכל לפי הענין, ובמקום שמעמידים מכונת הכביסה בחצר כאשר ראיתי - פשיטא דאין למחות".

[3] הגר"ש שקאפ (שערי יושר שער ה פרק א) הביא את קושיית מהר"י בסאן: מדוע אנו פוסקים בכל ספק ממון שיש ללכת לקולא לנתבע, הרי בכל ספק ממון יש ספק גזל, ובספק איסורים מהתורה קיי"ל שספקא דאורייתא לחומרא. מהר"י באסן הביא הסבר (כמובא בהקדמה להלכות נזיקין לפני סימן שעח).

התומים (סימן כה קיצור תקפו כהן) הסביר: ישנם מספר דוגמאות בהם התורה עצמה כתבה שכל גדר האיסור הוא רק בוודאי, אבל בספק כלל אין איסור, כגון בממזר, שספק ממזר מותר מהתורה, וכל האיסור שייך רק בוודאי ממזר, (מס' קידושין דף עג.). גם כאן ניתן לומר שהתורה כתבה שהגדר של איסור ממון הוא רק בוודאי גזל, אבל בספק גזל - התורה לא אסרה.

הגרש"ש הוסיף, שמדברי הרשב"ם הנ"ל, ניתן להוכיח כדברי התומים, שאם יש ספק האם יש הקפדה או אין הקפדה - ניתן להשתמש בשטח. "מלשונו זה משמע, דספק גזל - מותר, דאם מסופק אם חבירו מקפיד - אינו חושש מספק גזל של שואל שלא מדעת".

אילו היה איסור גזל להשתמש במקום, אז הדין היה משתנה, כי איסור גזל מוכיח שיש הקפדה על השימוש, וממילא אם לא מחה יש מחילה ויש חזקה, אך הגמ' קבעה שאין חזקה, כי אין הקפדה כי אין איסור בשימוש במקום.

[4] נחלקו הראשונים, במקרה בו אדם פותח חלון במקום בו כעת אינו מזיק, אבל לאחר זמן יזיק, כגון הפותח חלון מול חורבה של חברו, (מבנה נטוש שעתיד חברו לבנותו), כך שבמצב העכשווי אין היזק ראייה, אבל במידה ולאחר זמן החבר יבנה את חורבתו ויעשה ממנה דירה - יהיה היזק ראייה מהחלון.

שיטת הרא"ש (מס' ב"ב פרק ב סימנים ב-ג) - מותר לו לפתוח חלון במקום בו אינו מזיקו, ואין חברו יכול למחות בידו, שהרי בשעת פתיחת החלון אינו מזיקו, וזה נהנה וזה אינו חסר, וכופים על מידת סדום, ומכיוון שהחבר אינו יכול למחות ביד פותח החלון, הרי שגם אין לו חזקה בכך שפתח את החלון מול החורבה. ולאחר שהחבר יבנה את חורבתו ויהיה היזק ראייה - יוכל החבר למחות ביד פותח החלון.

שיטת הרשב"א (ח"א סימן אלף קמד) ורבנו יונה (מובא ברא"ש) - בעל החורבה יכול למחות כנגד פותח החלון, וממילא אם לא ימחה - תהיה חזקה לפותח החלון. הטעם לכך הוא, שנחשב לזה נהנה וזה חסר, שכן אם נתיר לו לפתוח חלון, ונאמר לבעל החורבה שבעתיד כאשר הוא יבנה את חורבתו, יוכל למחות ביד פותח החלון, הרי שאנו מטריחים אותו לתבוע את פותח החלון לדין תורה, ולהביא עדים וכד'.

השולחן ערוך בסעיף טז הביא את שיטת הרא"ש, ואח"כ הביא את שיטת הרשב"א, ופסק כדברי הרשב"א, שיש איסור לפתוח את החלון במקום שיזיקנו לאחר זמן. הרמ"א פסק שבמקום שיש מנהג - המנהג קובע.

[5] מובא בנמוקי יוסף (דף לב. דבור ראשון) בשם הריטב"א (דף נט: ד"ה לימא). וכ"פ הרמ"א (בסימן קנג סעיף ה).

[6] ומכיוון שלא ניתן למחות כנגדו - גם אין חזקה למוציא הזיזין.