בית הדין

ג אלול התשפב | 30.08.22

הרב ישועה רטבי

שאלות:

• א. האם וועד הבית רשאי לאסור למי שלא גר בבניין לעבור דרך חדר מדרגות שמוביל ליציאה ברחוב בצד השני, בכדי לקצר את הדרך?
• ב. האם ניתן להשתמש במעלית לרדת מרחוב שנמצא במפלס אחד, בכדי לצאת לרחוב מהקומה למטה?

תשובה:

• א. ככל ודיירי הבניין לא תלו שלט שאוסר את המעבר למי שאינו גר שם - ניתן לעבור בבניין, זאת בתנאי שלא ידליקו את האור ולא ילכלכו. (סמ"ע סימן קנד ס"ק ז).
• ב. וועד הבית רשאי למנוע את המעבר בבניין למי שלא גר בו. (שולחן ערוך סימן שסג סעיף ו). אין לומר שדין המעבר כדין מיצר שהחזיקו בו רבים, כי דיירי הבניין לא נתנו אישור לדיירים אחרים לעבור דרך הבניין. (תוספות מסכת בבא בתרא דף יב. ד"ה מצר). מומלץ לחתום על הנוסח המוצע בפנים התשובה. (ועד הבית בהלכה עמוד שנה).
• ג. במצב של חשש ממשי לפגיעה בפרטיות ולהפרעה - רשאי כל דייר לעכב. (הרא"ש מסכת בבא בתרא פרק ב סימן יא).
• ד. שביל שנפתח כמעבר בין בניינים, דינו כמיצר רבים, שלא ניתן לבטלו. (שולחן ערוך בסימן שעז סעיף א).
• ה. שימוש במעלית למי שאינו תושב הבניין - יש בו חשש גזל. (שולחן ערוך סימן רצב סעיף א).

מיצר שהחזיקו בו רבים

הגמ' במספר מקומות (במסכת בבא קמא דף כח,א, במסכת ב"ב בתרא בדף יב,א, דף כו,ב, דף ס,ב ודף ק,א) הביאה את המימרא של רב יהודה: "מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו". כלומר שביל שהרבים הולכים בו שעובר בשטח פרטי - בעל השביל  לא רשאי לעכב את השימוש של הרבים, ולהופכו חזרה לשטח פרטי.

הרשב"ם (ד"ה שהחזיקו) ביאר שמדובר על מחילה: "דודאי לרבים מחל". המאירי (מסכת בבא בתרא דף צט עמוד ב) הסביר שמדובר בכעין צדקה: "ולשון איסור שבמקום הזה פירושו שאם עשה לא הועיל שהנותן לרבים כנותן לשמים". (כך גם כתב השיטה מקובצת שם בשם הראב"ד). רבינו יונה (מסכת בבא בתרא דף ק עמוד א) כתב: "שאסור לצער לרבים ולקלקל מיצר שהחזיקו בו, כיון שהרגילו להלוך בו ברשות".

האבני נזר (חלק חושן משפט סימן יג) כתב, שהקניין לא מועיל לבעלות גמורה לרבים, אלא היא דומה לחזקת תשמישים, שיש קניין להילוך בשביל שהרבים הוחזקו בו: "מיהו ודאי לא קנו רק להילוך, אם ח"ו יצטרכו להספד כהא דשדה בוכים דמ"ק, אבל לא קנו להניח קורות. דכל הטעם דקנו בהילוך אף דהילוך לא הוי חזקה - רק זה לקנין גמור, אבל להילוך - קונה בהילוך... ועל כן כל שהקהל יצטרכו להניח שם קורות - יוכל לתבוע מהם שכירות, וכן יכול הלוקח להשתמש שם כל התשמישים, ובלבד שלא יעכב הילוך הרבים. ושלא יעכב אם ח"ו יארע להספיד".

השולחן ערוך בשלושה מקומות פסק להלכה את דברי רב יהודה:

• א. נתן שביל חלופי במקום שביל שהרבים הוחזקו בו - השולחן ערוך (בסימן שעז סעיף א) כתב: שביל שהרבים הולכים בו שעובר בשטח פרטי - אסור לבעל השביל לקחת את השביל מיד הרבים. ואם לאחר זמן, שביל זה יפריע לבעל הבית, והוא ייתן לרבים דרך חלופית - שני השבילים יהיו שייכים לרבים. כ"ז בתנאי שבעל הקרקע אכן נתן את השביל לרבים[1]. באר הגולה (בס"ק ב) הסביר: "כדמסיק טעמא שם בגמ' משמיה דרב יהודה, דמיצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו".
• ב. חסימת כביש גישה לעיר - השולחן ערוך (בסימן קסב סעיף ב) עוד פסק (ע"פ דברי הגמ' במסכת בבא בתרא דף יב עמוד א): "וכן מבואות המפולשין לדרך עיר אחרת, (עיר א' שיש בה כביש/דרך שמובילה לעיר ב'), ובקשו בני אותם מבואות לסתמם (תושבי עיר א' שבה עובר הכביש, רצו לחסום את המעבר לבני עיר ב') - בני אותה העיר מעכבים עליהם, ואפילו יש להם דרך אחרת לעבור משם". (בני עיר ב' רשאים להוציא צו מניעה שיעכב את חסימת המעבר הראשון, שהוא קרוב יותר מהדרך החלופית[2]). באר הגולה (בס"ק ו) הסביר: "בגמרא טעמא, משום דמיצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו".
• ג. השולחן ערוך (בסימן תיז סעיף ב) עוד פסק (ע"פ דברי המשנה והגמ' במסכת בבא בתרא דף ס עמוד א-ב): "כנס ולא הוציא (הכניס את הקיר לשטחו, ולא הוציא עדיין את הזיז[3]) - הרי זה מוציא (את הזיז) כל זמן שירצה, אבל אינו יכול להחזיר הכתלים למקומם לעולם, שכל מצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו. הגה: ודוקא במקום שרבים דורסים בו, אבל אם אין דורסים שם, כגון שבנה שם אצטבא, אף על גב דרבים מעבירים שם משאם - יכול להחזיר הכותל למקומו".

החתם סופר (אורח חיים סימן צז) הרחיב דין זה גם לחצר ולבניין בו הרבים עוברים בו: "ולאו דוקא מצר או שדה, אלא כל הלוך רבים אפילו חצר ובית".

השאלה לדיון היא, לאור דברי החתם סופר, האם רשאים וועד בית של בניין משותף, לא לאפשר מעבר קיצור דרך הבניין שלהם, או מעבר מכניסה לכניסה דרך מעלית?

באופן כללי, ככל ודיירי הבניין לא תלה שלט שאוסר כניסה למי שלא גר בבניין - מותר בצורה ארעית להיכנס ולעבור שם. וכך כתב הסמ"ע (סימן קנד ס"ק ז): "דאהילוך דחצר - לא קפיד אינש, ובדבר דלא קפדי ומוותרים - מותר[4]".

כמובן יש להיזהר לא להשתמש במעלית, שהרי יש חשש לגזל כדברי השולחן ערוך (סימן רצב סעיף א): "מפני שהוא שואל שלא מדעת דהוי כגזלן".

אומנם השאלה לדיון היא, האם וועד הבית רשאי למנוע את המעבר בבניין למי שלא גר בו. בגלל דין מיצר שהחזיקו בו רבים[5]? הפוסקים הביאו מספר תנאים מתי החזקה חלה:

תנאי ראשון- השימוש נעשה ברשות הבעלים

התוספות (מסכת בבא בתרא דף יב. ד"ה מצר) הדגישו: רק כאשר בעל הקרקע נתן אישור לרבים לעבור בשטחו, הוא לא יכול להתחרט ולקחת בחזרה את השביל, אבל אם הרבים עברו בשטחו ללא רשות - יכול בעל הקרקע למחות בהם ולסלקם, כי אין לרבים זכות לגזול קרקע, וכדברי הגמ' (במסכת בבא בתרא דף ק עמוד א): "רבים גזלנים נינהו"? וכן כתב הדרכי משה (בס"ק א) בשם המרדכי (מס' ב"ב סימן תקו) והרשב"א (סימן אלף קנב). וכ"פ הרמ"א (בסימן שעז סעיף א).

הגר"א (בסימן שעז ס"ק ב) כתב: כך גם פסק רבנו שמשון (פירוש על המשניות מסכת אהלות פרק יח משנה ד): "משום יאוש בעלים נגעו בה, דכיון שכן הוא מתייאשים הבעלים ממנה, והוה ליה כמצר שהחזיקו בו רבים - אסור לקלקלו. ומיהו דוקא משום דנתייאשו דאחזוק כדין, אבל לא נתייאשו אם כן היו מחזיקין שלא כדין, ומותר לקלקלו".

הסמ"ע (בסימן שעז בס"ק ב) בתחילת דבריו הדגיש: "קמ"ל בזה, דדוקא כשהחזיקו ברשות -  אסור לקלקלו, משא"כ כשהחזיקו בו שלא ברשות". הסמ"ע הוסיף: אם לא ידוע לנו אם הרבים החזיקו ברשות או לא החזיקו ברשות - בית הדין טוען עבורם, שמן הסתם הרבים החזיקו ברשות, ולא ניתן לסלקם. אומנם שבט הלוי (חלק י סימן רפט) העיר: "מסתבר, דלא שייך זה אם יודע בנפשו באמת דלא נתן רשות על זה, ומוכן להשבע על זה, ובפרט אם הבי"ד רואים צדקת טענתו לפי הענין, דודאי לא נתן רשות".

הפתחי תשובה (בס"ק ב) כתב בשם שו"ת בית אפרים (חו"מ סימן כב): בכל שביל רבים שעובר בשטח פרטי יש לבחון את הנסיבות, אם בעל השטח השאיר את השטח למעבר ציבורי - לא ניתן לחזור ולקחת את השביל, אך אם יש אומדנא דמוכח שהוא לא נתן לרבים, אלא שבעל השטח באותו זמן לא רצה לבנות שם, לכן לא  היה אכפת לו שעוברים שם אנשים - ניתן לקחת בחזרה את השביל.

שבט הלוי (חלק י סימן רפט) הדגיש, שצריך הסכמה מפורשת ולא מועילה שתיקה של הדיירים: "אבל כשרק הלכו בדריסת רגלם זמן מה, ושתקו הבעלים - עדין אין הוכחה משתיקתם, דחסד בעלמא עשה אתם".

על מקרים כעין אלו ראוי לציין את דברי הגמ' במסכת עירובין דף נג עמוד ב: "אמר רבי יהושע בן חנניה: מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת... תינוקת מאי היא? פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה, והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת: רבי, לא שדה היא זו? אמרתי לה: לא, דרך כבושה היא. אמרה לי: ליסטים כמותך כבשוה". כלומר במקרים רבות מעבר של הרבים דרך בניין מסוים, התחיל ללא אישור וללא הסכמה, והפיכת הדבר לנורמה החלה בצורה אסורה, "ליסטים כמותך כבשוה". וכך ביאר המהרש"א (שם): "ולא הוה בכלל מיצר שהחזיקו בו רבים, דאסור לקלקלו, דהיינו שמתחלה ברשות נעשה".

הג"ר אברהם דרברמדיקר (בספר ועד הבית בהלכה עמ' שנה) הציע, שדיירי הבניין יחתמו על הנוסח הבא, בכדי שלא תהיה שום טענה על אישור וחזקה למעבר:

בפנינו עדים הח"מ באו ר'____________ נציג דיירי הבנין שברחוב פלוני מס' פלוני, והעדנו על עצמם לכתוב להם, איך שמיחו בפנינו על השימוש הנעשה בידי אנשים זרים המשתמשים במעבר של חדר המדרגות שלנו, שאין אנו מסכימים להפוך את המקום למעבר לרבים, ולמחר תבענא להם בדינא להפסיק מעבר זה. ועל זה באנו על החתום ביום_______ לחודש_______ שנת_______

נאם__________________ נאם________________

בדרך כלל שימוש במעבר דרך חדר מדרגות אינו נעשה ברשות, ולכן אין לעוברים בו חזקה. מעבר לכך יש גם חשש שמרבה בדיורים, כלומר ריבוי האנשים שעוברים בבניין גורם לפגיעה בפרטיות (הרשב"ם מס' ב"ב דף ס. ד"ה שמרבה), להפרעה (עיטור מחאה ס"ק תרע"ו) ולתוספת לכלוך (מובא בעיטור שם).

במצב של חשש ממשי לפגיעה בפרטיות ולהפרעה - רשאי כל דייר לעכב. כך כתב הפרישה (בסימן קנו ס"ק א): "בני החצר מעכבין עליו - כלל זה נקוט בידך, כל היכא שנזכר עיכוב באיזה דבר - פירושו בין יחיד על יחיד בין יחיד על רבים יכול לעכב. כן כתב הרא"ש (מסכת בבא בתרא פרק ב סימן יא): "היחיד מעכב על היחיד, וכן היחיד מעכב על הרבים".

פוסקי זמנינו נחלקו, האם מעמדו של חדר מדרגות הוא כמו חצר או כמו מבוי. נציין שבין כך ובין כך רשאים דיירי הבניין לאסור על הכנסת אנשים אחרים שלא גרים בבניין[6]. המאירי (מסכת ב"ב דף נט עמוד ב) כתב: "והדיין יורד לעמק הדין, ויבין דבר מתוך דבר לפי הענין ולפי המקום ולפי הזמן, איזו ראויה לעכב ואיזו אינה ראויה לעכב, ויזהר ממי שהמשפט שלו".

תנאי שני - מדובר בשימוש שמקפידים עליו

מהרשד"ם (שם חלק חושן משפט סימן רלח כתב: בכדי שהרבים יזכו בשביל, יש צורך בשני תנאים: א)- טענה שהרבים יאמרו שבעל הנכס אכן נתן להם רשות להשתמש במעבר. ב)- יש לבעל המקום הקפדה במעבר של הרבים, כי יש חיסרון בשימוש[7], ואז אנו אומרים שאם לא מחה - כנראה שמחל ויש חזקה לשימוש, אך אם מדובר במעבר שאין בו חיסרון, ובעל המקום לא מקפיד על כך - גם אין חזקת שימוש.

גם הנתיבות (סימן קמ ס"ק יט) כתב, שאם אין הקפדה בשימוש במעבר - אין חזקה: "אין שום סברא לומר מחמת שיצא ובא דרך ביתו שיהיה לו חזקה, דכמה אנשים עוברים ושבים דרך בתים הפתוחים, ואין מדרך להקפיד בזה".

לסיכום: אין חזקה בשימוש שלא מקפידים עליו.

תנאי שלישי  - אין חזקה במקום בו יש רישום בטאבו

מהרש"ם (חלק א סימן ה) כתב: "דכיון שיש לראובן טאבילאציע על המקום ההוא, י"ל דלא מהני מחילה. די"ל: שסמך דעתו על הטאבילאציע שבידו, ודמי למי שיש בידו שטר או משכון, שבח"מ סימן רמ"א. הגם שיש לפקפק בזה, שהרי יש בזה ב' דיעות, והמוחזק י"ל קים לי".

כלומר כאשר יש רישום בטאבו - ניתן להסתמך על הרישום, ואין צורך למחות, אי המחאה לא חשובה כמחילה ואין חזקת שימוש, כי הבעלים הסתמכו על הרישום בטאבו.

תנאי רביעי - צריך שיחזיקו במקום רוב אנשי העיר

החכמת שלמה (על סעיף א) כתב: היום ע"פ דינא דמלכותא, הרבים לא יכולים להחזיק בשביל שנמצא בשטח פרטי, לכן דין זה לא שייך היום. כמו כן, דין מצר שהחזיקו בו רבים הוא חידוש ואין לך בו אלא חידושו, לכן יש לסייג ולומר שמצר שהחזיקו בו רבים הכוונה לרוב אנשי המקום, אך אם החזיקו בו מיעוט מאנשי המקום - דין זה לא חל, ובעל השטח יכול לקחת בחזרה את השביל.

החכמת שלמה הוכיח זאת מדברי הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף ק עמוד א ד"ה שהחזיקו), שמדובר שהרבים תיקנו והכינו אותו למעבר. ומדובר שהרבים הוחזקו במעבר זה לפני החזקה של האדם הפרטי, לכן אנו לא אומרים שקרקע בחזקת בעליה עומדת. ובכדי שהרבים יחשבו למוחזקים יש צורך ברוב אנשי העיר, ואם לא מדובר בכך, חוזרים לדין הרגיל, שקרקע בחזקת בעליה הפרטיים עומדת, והם רשאים לסרב לעבור בתוך רשותם. החכמת שלמה סיים, שכך פסק למעשה: "כן היה תוכן תשובתי לקהילת בוזאנוב, אך שם לא ביארתי טעמו, רק כתבתי הלכה פסוקה, וכאן אני מבאר טעמו של דבר".

בדרך כלל שימוש במעבר בחדרי מדרגות וכד' אינו כולל את רוב תושבי העיר, ולכן חזקה זו לא חלה.

תנאי חמישי - יש מהפוסקים הסבורים שמדובר בשביל רחב

הרמב"ם (הלכות נזקי ממון פרק יג הלכה כז) כתב: "כמה רוחב דרך הרבים? אין פחות משש עשרה אמה". משמע שבכדי שיחשב לשביל שהרבים החזיקו בו, צריך שהשביל יהיה ברוחב שש עשרה אמה, אך אם השביל פחות מכך - יכול בעל השטח לפנות את הרבים, כי השביל לא מוגדר כשביל לרבים. השולחן ערוך (סימן שעז סעיף א) לא ציין תנאי זה. באר הגולה (בס"ק ג) העיר: "וגם את זה לא ידעתי למה השמיטו המחבר".

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן רלח) הבין, שאם לא מדובר בשביל ברוחב זה - אין לבני הרבים חזקה: "דהאי דאמרינן מצר שהחזיקו בו רבים כו' - לא מיירי אלא כשהוא רחב י"ו אמה, הא לאו הכי - לא הוי חזקה".

אומנם הפתחי תשובה (בס"ק א) הסביר בשם שו"ת פני יהושע (ח"א חו"מ סימן ד): התנאי שהשביל יהיה ברוחב שש עשרה אמה נאמר על דין דומה המבואר במסכת בבא בתרא דף יב עמוד א: "מבואות המפולשות לעיר אחרת, ובקשו בני העיר לסותמן - בני אותה העיר מעכבין עליהן", וכך נפסק בסימן קסב סעיף א, אך תנאי זה לא שייך למצר שהחזיקו בו רבים, לכן גם אם רוחב השביל פחות מרוחב שש עשרה אמה - לא ניתן לפנות את הרבים. (רוחב זה שייך רק במבוי ולא בשביל).

סיבה נוספת: אילו תנאי זה היה נכון - הפוסקים היו מציינים זאת, אך תנאי זה לא מובא בדברי הפוסקים.

מעבר לכך, נראה שהרמב"ם ג"כ לא התכוון להוסיף תנאי זה על מצר שהחזיקו בו רבים, אלא על מכירת שביל לרבים, במכירה אכן צריך שהשביל יהיה ברוחב שש עשרה אמה, כנפסק בסימן ריז סעיף ד.

תנאי שישי - לדעת הרשב"ם יש צורך בתיקון המעבר

הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף ק עמוד א ד"ה שהחזיקו) כתב, שמדובר שהרבים תיקנו והכינו אותו למעבר, שזה דומה לקניין נעל גדר ופרץ. בשו"ת פני יהושע (חלק א חושן משפט סימן ד) הבין בדעת הרשב"ם, שלא מועיל שהרבים הלכו במעבר, אלא צריך שהם ישקיעו בתיקון השביל, רק אז יש להם חזקה. אומנם הפני יהושע עצמו סבור, שהרבים זוכים גם בהילוך.

בחלק גדול מהמקרים, הרבים רק הולכים במעבר ולא השקיעו ותיקנו כלום, ולכן לדעת הרשב"ם לא שייך בזה דין מיצר שהחזיקו בו רבים.

[1] הנימוקי יוסף (מסכת בבא בתרא דף מט עמוד א) כתב בשם הרמ"ה: למרות שהרבים מחזיקים בשביל השני בטעות, (שהרי בעל השטח נתן שביל חלופי בשביל לקבל בחזרה את השביל הראשוני), בכ"ז חל על השביל מיצר של רבים, שלא ניתן לבטלו. אומנם בעל המאור (מסכת בבא בתרא דף מט עמוד א) כתב, שצריך מתנה גמורה ולא מועילה מחילה בטעות: "וה"מ במתנה גמורה או במחילה גמורה, אבל במחילה בטעות כעין משנתנו - לא אמרי' הכי". הרמב"ן במלחמות השיג וכתב שכאן אומרים שמחילה בטעות מועילה.

ערוך השולחן (בסעיף ה) סייג שמחילה בטעות מועילה רק כאשר הרבים טוענים, שהדרך המקורית הייתה נוחה יותר, ולא בטעות לגמרי שבה כל הצדדים לא מרוצים: הגמ' דיברה על אדם שנותן שביל צדדי, כך שלחלק מהאנשים זה טוב אך לחלק מהאנשים זה מאריך את הדרך, אך אם מתברר שהטעות הייתה של כולם, ולכולם הדרך השנייה לא טובה - יכול לחזור בו ולקבל את דרכו חזרה, כי אף אחד לא התרצה לקבל דרך זו.

[2] כך ביאר הסמ"ע (סימן קסב ס"ק י).

[3] השולחן ערוך בתחילת הסעיף פסק: "אין מוציאין זיזין (עמוד קטן)וגזוזטראות (עמוד גדול כמו מרפסת) לר"ה, שמא בני הרבים יינזקו בעמודים הללו), אא"כ היו למעלה מגמל ורוכבו, (העמודים נבנו גבוה), והוא שלא יאפיל הדרך על גבי רשות הרבים. ואם רצה (להוציא זיז או גזוזטרה) - כונס לתוך שלו ומוציאו (מכניס את הקיר לתוך שטח חצרו, ואז יכול להוציא זיז עד לסוף חצרו).

[4] במשנה (במסכת נדרים דף לב עמוד ב) נאמר, שאדם שמודר הנאה מחברו - אסור לו להיכנס לחצר חברו. הגמ' העמידה את המשנה כשיטת ר' אליעזר שסבור, "אפי' ויתור אסור במודר הנאה". כלומר גם הנאה בדבר קטן שבד"כ מוותרים עליהם - אסור למודר הנאה. מעבר בחצר הוא מהדברים שלא מקפידים עליהם, ומקובל לוותר על כך, ולכן לדעת חכמים אין בכך איסור, אך לדעת ר"א יש איסור.

הר"ן (מסכת נדרים דף לג עמוד א) כתב בשם הרמב"ן: אדם מקפיד על התעכבות בחצרו, כגון אדם שמתיישב זר בחצרו, אך אדם לא מקפיד על מעבר ארעי בחצרו, "אפי' אינשי דעלמא דלא שותפין - לא קפדי, ומש"ה שרו רבנן".

המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תקנ"ח) כתב: "דאהילוך דחצר - לא קפדי אינשי, אבל הילוך דבית - לאו ויתור הוא, וקפדי אינשי". וכ"פ הרמ"א (סימן קנד סעיף ב): "שנים שיש להם בשותפות בית אחד - אין האחד יכול להרשות לאחרים להשתמש בחלקו, אף על גב דבחצר - אין להקפיד בכהאי גוונא, מיהו בבית - קפידי אינשי". הסמ"ע (שם) הדגיש: רק בהילוך ארעי לא מקפידים, אבל בהילוך קבוע - מקפידים.

עיינו גם בדברי הנתיבות (בסימן קמ ס"ק יט) שכתב: "אין שום סברא לומר מחמת שיצא ובא דרך ביתו שיהיה לו חזקה, דכמה אנשים עוברים ושבים דרך בתים הפתוחים, ואין מדרך להקפיד בזה".

[5] בשטח פרטי וודאי שיש בסמכות בעל הנכס לאסור על כניסה. וכך כתב רבנו ירוחם (נתיב יב ח"א) בשם רבנו יונה: מתי אנו אומרים שזה נהנה וזה לא חסר - פטור מלשלם? רק כאשר הבעלים שתקו, אבל במידה והבעלים אמרו בצורה מפורשת, שהם לא מרשים ליהנות מהנכס שברשותם - חל איסור ליהנות מהנכס, ואם נהנה - חייב לשלם על הנאתו. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שסג סעיף ו). הסמ"ע (בס"ק יד) הסביר: אם בעה"ב אומר לאדם לצאת - יהיה חיוב בתשלום אפ' במקרה של זה לא נהנה וזה לא חסר.

השאלה כאן, האם המעבר של הרבים לא גורם לאיסור שיש במיצר שהחזיקו בו רבים.

[6] עיינו בדברי השולחן ערוך (סימן קסב סעיף ד): "יש אומרים שהמבקש לפתוח פתח במבוי אחר - בני מבוי ראשון מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם דריסת הרגל של בני מבוי אחר לבא שם דרך פתחו". כלומר גם אם נניח שהגדרת חדר מדרגות הוא כמו מבוי, ניתן לאסור הכנסת דיירים ממבוי אחר.

[7] מהרשד"ם הביא לכך הוכחה מדברי הרשב"א (חלק ב סימן קעז): "ולענין מה ששאלת, יציאה וביאה - אם צריך חזקה שלש שנים אם לאו? גם זה דבר ברור שצריך חזקת שלש, שהרי יש בזה חסור קרקע, שהרי משתמש בחצרו ממש ונכנס ויוצא בו. ואם בא זה לבנות חצרו ולסתור בפניו - הרי זה מוחה בידו כדי שלא יאבד דרך ביתו. וכל שכן לדעת רבותי ז"ל שאמרתי ,שאין שום חזקה בלא טענת מכר או מתנה, וכל שצריך טענה צריך חזקת שלש שנים".